פוסט פוסט אולימפי

איך עוברים מהעולם הנפלא והמסתורי וההרואי של הרפסז' והקאנו הקנדי ומכשול המים ב3000 מכשולים אל תוך שגרת החיים של שבת לשבת? את התשובה והדוגמא קיבלתי מאחד מגיבורי המשחקים האולימפיים, המדליסט האגדי אנדרסון אוליביירה: בבת אחת! בפאב אירי עם כדורגל אנגלי של יום שני בערב. 

*

דבר חיובי שאני יכול לומר על יונייטד כרגע היא שהדבר האחרון שהיא דומה לו היא קבוצה לאחר שתי אליפויות. עם הטיפ-טיפה יהירות והטיפ-טיפה שאננות. במלים אחרות: ניצחנו כי לא נתנו להם סנטימטר לנשום. פאביו קאפלו ביציע בטח נזכר בכמה קבוצות מילאן או יובנטוס הישנות שלו מבקרות אצל קבוצת עיר נמל עקשנית בדרום. ואני גם אוהב את העובדה שהשינויים בקבוצה הם לא תוספת של כמה כוכבים, אלא כל הילדים הברזילאים ופרייזר קמפבל שיילחמו מלמטה על החולצות.

כל זאת בהנחה הכפולה: 

ראשית, שרונאלדו חוזר ביכולת גבוהה. זה אני חושב סביר ביותר.

שנית, שרוכשים עוד חלוץ רציני. כבר אין לי עצבים לסיפורים הללו. למה לא המשיכו עם האולימפיאדה עד סוף חלון ההעברות?

*

עוד דבר חיובי הוא שלוש נקודות בפורטסמות'. המגרש הכי קשה עבורנו בשנים האחרונות. דווקא הייתי שם באחד ההפסדים שלנו – 0-2 לפני כמה שנים. מזכיר קצת את הגארדן הישן. הכל רקוב שם – צנרת, יציעים, השיניים של המקומיים. הדבר היחיד שנחמד שם הוא שהבחורות המקומיות השמנות מתחילות לקלל את ווין רוני. ואז אפשר לענות להן בשירה אדירה (על פי מנגינת Quantanamera המוכרת לכם מהמעלית בקניון):

You're just a town full of seamen! 

 

תיק סין (17): אורח בבלוג, וגם בסין - מאת ניצן חורש
עוד הפסד מוקדם של שחר פאר