הקיץ של האתלטיקה

על מסך אחד צפיתי אתמול במשחק כדורגל חצי מחייב. אהבתי את ההומור הפול סקולסי הידוע "כדורגל? כדורעף? העיקר עושים פה צחוק ושיגועים". איזה ג'וקר הוא הג'ינג'י שלנו! ועל המסך השני באתלטיקה מציריך. אני לא מתכוון להחמיץ אתלטיקה עד סוף העונה כי המרדף של פמלה ג'לימו אחרי שיא העולם ב-800 הוא מלהיב ומזכיר לי מאד את השנתיים בהן ווילסון קיפקיטר ניסה להשיג את השיא של סבסטיאן קו. 

טקס הניצחון בגולדן ליג הוא לא כמו במשחקים האולימפיים אלא קוראים אל דוכן מנצחים אחד את כל המנצחים של הערב. ועמדו שם על דוכן אחד בולט, בקלה, איסינבייבה, ג'לימו, וורינר, ולאסיץ' וגם דיירון רובלס ששוב לא הפיל משוכה. והם ייצגו מקומות כל כך שונים. איים עניים בקאריבים – אחד קומוניסטי ואחד לא. את רוסיה וארצות הברית. ארץ בלקנית בתקופת פוסט קומוניזם. את המסורת הארוכה של רצי אתיופיה והמסורת החדשה של נשות קניה. 

זו הייתה תמונה יפיפיה של האתלטיקה כי הם מייצגים באמת את המדינות הללו. האתלטים הללו אמנם מתחרים בעיקר באירופה – אבל מתאמנים כולם בעיקר בארצותיהם, כל אחד בעולם שונה לחלוטין. המערכת המזרח אירופית הנוקשה, ספורט המכללות התחרותי, עולם הריצה של מזרח אפריקה.

מהצד השני, גם הסגלים של מנצ'סטר יונייטד וזניט סיינט פטרסבורג כמובן בינלאומיים מאד. אבל על פי הגישה שאוספים את הכדורגלנים מכל העולם בכדי לייצג קבוצה במדינה עשירה. זה לא אופייני רק לכדורגל. ככה עושים בNBA למשל. ככה עושים בבייסבול. אם נחזור למשחקים האולימפיים – גם הפרישה הגלובלית בשחייה הבינלאומית היא במקרים רבים קצת זיוף. השחייה התחזקה באירופה בדור האחרון. אבל אוסמה באלולי וקירסטי קובנטרי האפריקאים הם שחיינים ששוחים באמריקה. מילוארד קאביץ' הסרבי הוא יליד ארצות הברית. פיני ריאן, שהופיע בגמר בשם פפואה, הוא אוסטרלי. במלים אחרות – אין ביניהם קשר למה שתראו בבריכות השחיה האולימפיות בארצם – אם יש כאלו בכלל. יש קשר עצום בין דיירון רובלס למה שתראו בקובה. בין קנניסה ביקילה למה שתראו בתחרות מקומית באתיופיה.

אין לי מספרים, אבל נדמה לי שהקיץ הזה הוא מין קאמבק של האתלטיקה. נכון שזו עונה אולימפית. אבל זה לא רק דור נפלא של אתלטים. גם מין תחושה שאנחנו צופים לא בגלובליות מזוייפת וארוזה, אלא במגוון אמיתי של מסורות ותמונה עולמית רחבה אמיתית. זה פשוט כל כך מעניין.

עונת ההעברות סוף סוף מסתיימת וחידון מספר 91 על אירועי ספורט שנשכחים מיד
פשיזם אמריקאי מביש