ואלנטינו מאצולה שורך את נעליו של סנדרו מאצולה

  
תמונה שמצאתי באתר של אוהדי טורינו.

האיש בתמונה הוא ואלנטינו מאצולה, כוכב ומנהיג "גרנדה טורינו". הקבוצה שזכתה בחמש אליפויות איטליה בשנות הארבעים ונספתה בתאונת מטוס ב-1949. על ואלנטינו מאצולה אומרים שהיה התגלות מוקדמת של יוהאן קרוייף. קשר התקפי שבעצם שיחק בכל מקום במגרש.

הילד הוא סנדרו מאצולה. הוא היה בן שש כשאביו נהרג. הוא עתיד להיות כוכב נבחרת איטליה ולהוביל את אינטר לשתי זכיות באליפות אירופה.

הבלון ד'בלוג
מהלך של עונה (אנדרסון או-לה-לה!)

42 Comments

AMIR 3 בדצמבר 2008

תמונה מדהימה – זה מרגיש כאילו התמונה שואבת אותך לזמן אחר.
המדים, הנוף, הארכיטקטורה, וואו.

martzianno 3 בדצמבר 2008

מרגש עד דמעות.
איכשהו, עוד לפני שראיתי את הכיתוב למטה, היה ברור לי שמדובר באיטלקים.

גיל מזימבבואה 3 בדצמבר 2008

רונן, אין ספק נגעת לכולנו בנקודות הרגישות. רק חובב ספורט או אוהד אמיתי של קבוצה כלשהי יכול להיתרגש מתמונה כזו, אפילו שזו לא הקבוצה שלך.
להבדיל אלף הבדלות לא התרגשתי ככה שראיתי את שון לנון מבצע שירים של אביו ג'ון….

Baza 3 בדצמבר 2008

הוא לא שורך את נעליו, הוא קושר לו משהו מסביב לרגל.

יואב 3 בדצמבר 2008

וואו.תמונה ניצחית גם בלי לדעת את זהות המצולמים..

רונן דורפן 3 בדצמבר 2008

BAZA – ברמה העמוקה של הדברים הוא שורך את נעליו. מקנה לו את צעדיו הראשונים בכדורגל. מעביר אליו את התורה, את הלפיד. מהלהבות והחורבן של גרנדה טורינו תקום גרנדה אינטר….

רונן דורפן 3 בדצמבר 2008

גיל מאפריקה – אני חושב שאולי שירים זה פשוט ישיר מדי וניתן להשוואה. אנחנו שומעים כל הזמן את לנון האב שר. לעומת זאת סנדרו מאצולה בוודאי לא זכר את אבא שלו משחק יותר מאשר במעומעם. הוא ירש ממנו דברים אמורפים – את האהבה של העם האיטלקי ואת הידיעה שהוא בנו של גדול כדורגלני איטליה.

משה חצוצרה 3 בדצמבר 2008

תמונה אדירה. צמרמורת. עוד, עוד. !Feed me, Simor

יוני 3 בדצמבר 2008

ראיתי שלאחר גירושיו של ולנטינו, הוא קיבל משמורת על סנדרו, וגרושתו נותרה עם הבן השני. מעניין מה היה קורה לו שניהם היו עם האב כמה שנים נוספות…

רונן, מה חיפשת באתר של אוהדי טורינו?

ויכסלפיש 3 בדצמבר 2008

אני מנחש: חיפשת אינפורמציה על אסון סופרגה שהקדים בכמה שנים את אסון מינכן של היונייטד

רונן דורפן 3 בדצמבר 2008

יוני – חיפשתי מידע על ואלנטינו מאצולה. אני לא יודע איזה אלכוהול שתו האחראים על משמורת ילדים באיטליה באותם זמנים, אבל לא ברור איך הפרידו בין האחים. מכל מקום גם האח השני שיחק באינטר – אבל לא היה ברמתו של סנדרו.

גמאני 3 בדצמבר 2008

גם משפחת מלדיני היא בעלת מסורת כדורגל נאה.כנראה שהאיטלקים חזקים בזה!

ויכסלפיש 3 בדצמבר 2008

הפוסט מזכיר לי קטע על זידאן שכתבת בתחילת מונדיאל 2002, אתה יכול להעלות אותו כאן?

אלון זנדר 3 בדצמבר 2008

התמונה היא אוצר לכל מי שלומד לקרוא תמונה. ואני לא נכנס פה לקומפוזיציה, או לתקופה בזמן והשפעותיה, אבל שני דברים:
1. ואלנטינו חובש את הברך הפצועה של בנו, עד כמה שאני רואה. סנדרו לא בדיוק מיילל ולופת את בברכו, אלא לומד את מעשיו אביו בשקדנות וברצינות הראויה, מתוך כבוד והבנה, שהוא עוד יכול ללמוד. הוא סומך עליו. קשה לי לראות שחקן מודרני בתפקיד.
2. שחקן דגול כמו ואלנטינו מאצולה, שנחשב בחייו לגדול שחקני איטליה בכל הזמנים, לא מרגיש שמישהו יכול לעשות זאת עבורו, אלא מקבל על עצמו את המטלה והאחריות. יותר מזה, לפי הלשון שהוציא אפשר לראות את הריכוז בו הוא מתחיל את החבישה, וכנראה את הריכוז והכבוד שרחש לכל דבר שהיה צריך לעשות. כי כדורגל זה הרבה כישרון, אבל עוד הרבה יותר מזה לימוד ועבודה קשה.

ויכסלפיש: תראה, רונן לא מתערב, אז אולי אני אומר לך את זה. כנראה אתה לא שם לב, אבל כל תגובה שלך בבלוג של דורפן משולבת בדרישה, הוראה, נזיפה או סתם בקשה. אוף טופיק מזמן הפסיק אפילו להתחיל לתאר את זה. בוא נגיד, שאין בזה יותר מדי קסם, וזה אפילו עלול להרגיז. אולי תנסה כמה פעמים להגיב לנושא הפוסט?

Yair 3 בדצמבר 2008

אני היחיד שהתלהב מכך שמאצולה האב עצמו כשהוא כורע ברך לא נותן לברכו לגעת באדמה אלא שם מה שנראה כמו סמרטוט כלשהוא?

אלון זנדר 3 בדצמבר 2008

יאיר – לדעתי זו שקית הבד של הנעליים,(מי משתמש עוד היום בכאלה?) לא יאומן. זה העניין של כבוד לכדורגל: לנעליים, ולברך. גם אם הוא על הדשא בבית.

ויכסלפיש 3 בדצמבר 2008

אלון, צר לי לקרוא את דבריך המופרכים, אין לי שום דרישות או הוראות, לכל היותר שאלות רלוונטיות לפוסט ספציפי או הקשר ספורטיבי רחב יותר (לא זכור לי שניסיתי לברר באמצעות הבלוג כמה עולה שואב אבק).

אם רונן לא מתערב אז סביר להניח שלא חרגתי מהנורמות המקובלות בבלוג, וחבל שהחלטת להוציא עלי את העצבים.

ויכסלפיש 3 בדצמבר 2008

אגב הקטע על זידאן מופיע ברשת ב-2002 והנה הקטע הרלונטי

אנחנו מכירים את כל הדרך שעשה השחקן מאז היה ילד קטן ועד שניגש לבעוט פנדל מול ארבעה מיליארד בני אדם. בעצם, התמונה הקטנה בעמוד זה, איפשהו בדרום צרפת 1984, מוכרת לנו כמו התמונה הגדולה.

על החולצות שם של חנות וידאו. היא כנראה תרמה לילדים סט תלבושות. אי אפשר לטעות גם בשמחה של הילדים על הגביע הקטן בו זכו. אלו ששיחקו צוהלים כמו אלו שראו את המשחק בג'ינס. המשחק הפך אותם לראשונה בחייהם לקהילה.

וביניהם אנחנו רואים ילד אחד קצת עצור. הוא מחזיק את הגביע בכבוד ובצינעה של בן מהגרים. התלבושת שלו מסודרת יותר. השמחה שלו מאופקת יותר. הוא אחר. זו הרצינות שאין לטעות בה.

הילד הזה, זינאדין זידאן שמו, ישחק יום אחד בבוגרים

נועם 3 בדצמבר 2008

תמונה פשוט נפלאה ומרגשת. אין כמוך רונן.

גיל 3 בדצמבר 2008

זו תמונה מדהימה! האם ידועות הנסיבות בהן צולמה? נראה כאילו ואלנטינו בדרך למשחק אבל שיש דברים חשובים יותר ממשחק כדורגל. איזה יופי זה לראות כדורגלנים עם צווארון על החולצה. הלוואי שהו משחקים ככה היום.

בני תבורי 3 בדצמבר 2008

אלון זנדר,

צ'טער, אבל נדמה לי שמאצולה סניור לא חובש את ברכו הפצועה של מאצולה ג'וניור. הוא פשוט קושר רצועה שעליה תקופל הגרב. אני לא אורטופד, אבל שיחקתי קצת כדורגל.

ליאונידס 3 בדצמבר 2008

תמונה שעושה צביטה בלב ובהחלט מתאימה לאיטלקים.

ליאונידס 3 בדצמבר 2008

נ.ב. קצת אירוני שהאב וטורינו סימלו את הכדורגל היפה ואילו בנו היה שותף לקאטנצ'ו של הררה.

יפתח 4 בדצמבר 2008

אני עם תבורי, זה נראה כמו רצועה שמניחים על הגרב כדי להחזיק את הגרביים מעל המגן עצם. אבל זה לא מהותי…

רציתי לשאול-חזרו פה כמה פעמים על כך שולנטינו מאצולה נחשב אז כגדול הכדורגלנים האיטלקים בכל הזמנים. מה עם מיאצה?

רונן דורפן 4 בדצמבר 2008

יפתח – החיים לעולם אינם טובים כמו המתים…

לגבי הדיון המעמיק בסוגיית הגרב – אני חושב שבשנות הארבעים עוד לא היו גרביים אלסטיות – ומן הסתם את הגרב קשרו.

גיל – התמונה מעלה בי מחשבות לגבי שתי תחושות.
האחת היא התחושה של סנדרו שלא זכה שאביו יראה אותו משחק.
השניה היא התחושה של האוהדים שראו את ואלנטינו משחק – ואחרי שנים ראו את סנדרו.
נדמה לי שהתמונה עושה מרגשת מבחינה אחרת גם. כאנשים "רגילים" אנחנו אוהבים לראות את התכונות המשפחתיות הרגילות שלנו אצל "האלוהיים".

רונן דורפן 4 בדצמבר 2008

אלון – אתה רומז שבדרישה לתקן את השעון בבלוג או בנסיון להסביר לאנשים למה אני גולש באתר של אוהדי טורינו אין קסם?

לאונידס – ברשותך מחקתי חלק מתגובתך. אינני חולק עליך ואני יודע שכוונתך טובה – אבל אינני מעוניין שיתפתחו דיונים כאלו כאן. זה לא מפריע לי במיוחד ולא המקרה הראשון שדברים שהועלו פה הגיעו למקומות אחרים. בסך הכל זה טוב. אנחנו, וזה כולל אותי וגם המגיבים, מנסים להשפיע לטובה על תקשורת הספורט.

Yair 4 בדצמבר 2008

רונן, אם כבר הנושא שהעלה אלון, האם תגובות שהן אוף-טופיק לנושא הספציפי של הפוסט (נגיד, ארגנטינאים שכובשים שלוש/ארבע בגביע הליגה האנגלי בפוסט על נוסטלגיית כדורגל איטלקי?) באמת מפריעות לך?

רונן דורפן 4 בדצמבר 2008

יאיר – שום הערה בענייני ספורט אינה מפריעה לי. הערות אישיות למיניהן הן פחות חביבות

שרוג בן רעו 4 בדצמבר 2008

מה שאהבתי בתמונה זה איך מאצולה האב מניח את ברכו על מגבת, כך שלא תתלכלכך חלילה מהדשא. זה הסטייל האיטלקי למשחק.

אם היה מדובר בשחקן אנגלי, הוא היה קובר את הברך שלו 15 ס"מ בתוך הבוץ. זו המחוייבות הבריטית למשחק.

חוץ מזה, נראה לי שאתמול הוכרע הסיפור על מי עדיף ליונייטד, ברבאטוב או טבס.

חברי הטוב משכבר הימים 4 בדצמבר 2008

תמונה נחמדה. לא יודע אם מרגשת, כי אני ציניקן חסר תקנה, אבל בהחלט מעוררת מחשבות.
אבל האמת היא שאם אני צריך לבחור בין הגישה האיטלקית לזו האנגלית, אני אבחר באנגלית, ללא ספק. גם את החולצה עם הצווארון אהבתי. הרבה יותר סטייל מהחולצות היום.
ואני מניח שבהמשך היום נראה התייחסות ספציפית למשחק אתמול… לי נראה שהכי טוב ליונייטד את שניהם ביחד.

legal alien 4 בדצמבר 2008

פוסט נהדר לתמונה נהדרת

ופרגון נהדר של אנדרסון לטבז. יכול היה להבקיע את שערו הראשון בקבוצה, והעדיף לפרגן לקרליטו. מלך.

דוד מירושלים 4 בדצמבר 2008

רונן תודה ענקית, אפשר לנחש כמה תמונה כזאת מרגשת אותי כאוהד אינטר.

רונן דורפן 4 בדצמבר 2008

דוד – תודה. זו תמונה אוניברסלית אני חושב.. אבל עם משמעות מיוחדת כמובן לטורינו ואינטר.
legal- אכן גם אני חשבתי שזו הייתה פעולה מעוררת הערצה של אנדרסון.
חברנו הטוב – בוודאי שיש לך תקנה. לך תסתובב קצת באיטליה – זה רק יועיל לך.
שרוג – הוכרע לבינתיים…

Yair 4 בדצמבר 2008

אני חושב שאנדרסון פשוט חונך טוב ביונייטד, הוא ידוע שאין מצב שאת השער הראשון שלו בקבוצה הוא כובש בגביע הליגה… אבל ברצינות, זה היה מהלך מהמם של כדורגל.
אם המשחק הזה מהווה מדד כלשהוא, אז טבז ואנדרסון נכנסים לכושר בדיוק בזמן.

עומרי 4 בדצמבר 2008

אלון- האם מאצולה אכן נחשב בימי חייו לגדול האיטלקים בכל הזמנים? לדעתי ג'וזפה מיאצה החזיק בתואר הלא רשמי, אם לא מחזיק בו עד היום.

Gilad Bloom 4 בדצמבר 2008

תמונה גדולה-אני יכול להריח את המינסטרונה שמתבשל במטבח ואת הפסטה שמחכה להם אחרי האימון,תמונה שמכניסה אותך לסנטימנטליות ועצב,איזו טרגדיה לאבד אבא בכזה גיל,על הרקע הזה ההישג של הבן יותר גדול.לגבי יונייטד,אני מקנא בכם שיש לכם את הדילמה בין טבז וברבטוב,אתם תצטרכו את שניהם העונה,האמינן לי,וחוץ מזה,למה שלא ישחקו ביחד?ניסו את זה העונה?הרי יהיו פציעות והמון משחקים שרוני/רונלדו/גיגס/אנדרסון/נאני יצטרכו מנוחה,הם לא בדיוק באותו תפקיד,טבז יכול לשחק יותר עושה משחק מאחורי החלוץ וברבה בחוד כחלוץ מטרה,כפי שפרגוסון אמר-"אני בבעיה אבל זה טוב לקבוצה".

אלון זנדר 5 בדצמבר 2008

עומרי, בהחלט יש משהו במה שאתה אומר. למרות זאת, מאחר ואין תואר רשמי כזה, העניין הוא סובייקטיבי. למאצולה לא היתה אפשרות להביא את כל התארים שמיאצה זכה בהם, אבל הוא שלט בכדורגל האיטלקי בשנות ה40 בצורה כה מוחלטת, שאיש לפניו או אחריו לא הגיע לקרבתה. חברו לקבוצה אמר עליו "הוא חצי הקבוצה, וכל השאר הם החצי השני". האליפויות המרשימות, ההפרשים חסרי התקדים (16 נקודות לפני מילאן במקום השני!) ומספרי השערים שכבש, גרמו להתלהבות גדולה מאשר מזו שבדיעבד קיבל מיאצה.
אבל אסור לשכוח, שזו לא רק סטטיסטיקה. הסיפורים סביב מאצולה, שהציל מטביעה את בונומי, בלם מילאן לעתיד, כשהיה בן 10. או המשחק הידוע שלו כשעבר לטורינו, אבל קודם החזיר לקהל הביתי בוונציה ששרק לו בוז בשלושער וניצחון מדהים 1:3 על קבוצתו הבאה טורינו. או העובדה שהוא היה גם נבחרת איטליה, למרבה הצער בתקופה כמעט בלי משחקים בינלאומיים. עשרה מ11 שחקני איטליה שפגשה בהונגריה ב1949 היו מטורינו – בזכות מאצולה. וכמובן, העובדה שמת בגיל 30, בשיא הקריירה. זה חומר מיתולוגי, שלמיאצה יש רק הרבה כדורגל להציב נגדו.

עכשיו, אני משוחד. כמו שודאי ניחשת, השאלה היא "את מי שואלים", או יותר נכון, "איפה שואלים". סביב מילאנו מיאצה הוא אלוהים. מאצולה (למרות שבא ממילאנו והקבוצה הראשונה שלו היתה במקום העבודה, מפעלי אלפא רומיאו במילאנו) הוא האיש של טורינו, ושל חלק גדול מאיטליה ששונא את מילאנו. עם החלק הזה גם אני יותר מתחבר, אני מתעב את העיר מילאנו (לא רק את מה שהיא מייצגת. לא חוויתי רגע אחד של אושר בעיר הזאת), טורינו היא, עבורי לפחות, דוגמא קלאסית לעיר איטלקית אמיתית, שלא לדבר על זה שאני חובב הפיידמונט.

ג'וס 7 בדצמבר 2008

אני איבדתי את אבי בגיל 10, והתמונה הזאת מעלה בי דמעות.
רואים פה גם את האהבה של האבא לבן וגם את האהבה של הבן לאבא, ויש כאן סוג של פרקטיזם רומנטי – הולכים לשחק ביחד, אבל קודם כל האבא דואג לפרטים הקטנים של המשחק אצל הבן. סוג של העברת מורשת. השחור-לבן גם תורם את שלו.
רונן, אני מפנה אל הבלוג שלך באופן קבוע ב- sidebar שלי, ועכשיו אני חייב להפנות גם לפוסט הזה :)

רונן דורפן 7 בדצמבר 2008

ג'וס – באמת תודה על התגובה הזו. וגם על ההפניה לבלוג שלי.
אנחנו מוצאים עוד ועוד בתמונה הזו. בתקופה ההיא שחקני כדורגל השתכרו יפה – פי 3-5 ממורים למשל – אבל לא היו מוטי-מיליונרים. והוא באמת מלמד את הילד את הפרטים הקטנים כמו אופה או חייט שרוצה שבנו ישמור על העסק.

ג'וס 7 בדצמבר 2008

יש לך את הכתובת של הבלוג שלי? אני לא רוצה לשים אותה פה כדי שלא יחשבו שאני עושה פרסום לעצמי בחינם :)
האתר כרגע למטה (בעיה של השרת), אבל שמתי לך אותו בשורת "אתר".

רונן דורפן 7 בדצמבר 2008

ג'וס – ראשית, השם שלך הוא הפניה לבלוג שלך….. אבל אין לי בעיה שאנשים יפרסמו עצמם בסוף הודעות שהם משאירים. אני תומך בכך.

Comments closed