בחירת ספורטאי השנה (על ידי הקוראים)

טוב, הבטחנו לפני כחודש, בזמן הבלון ד'בלוג, לערוך בחירה דומה לספורטאי השנה. ואת ההבטחה הזו אני מקיים עכשיו. אנחנו נקיים אותה באותה שיטה – בה כל בוחר מדרג את הספורטאים שלו מהמקום הראשון עד המקום החמישי. הקפידו על בחירה של חמישה ספורטאים בלבד. אם חילקתם למשל את המקום השני בין שני ספורטאים, דלגו על המקום השלישי. את המקום החמישי אתם רשאים לחלק. אבל אני מעדיף שלא – מעט החלטיות לא תזיק לכם. בנוסף השתדלו לשלב אישה אחת ברשימה שלכם. למרות שלא חובה.

כלל נוסף: אין לבחור ספורטאים ישראלים. הם לא טובים מספיק. וזה גם לא מצחיק.

בכדי להקל עלי, רישמו את הבחירה בראש התגובה, ואחר כך ספקו את ההסברים

לשם המחשה אדגים זאת בבחירה שלי:

1. אוסאין בולט

2. מייקל פלפס

3. רפאל נדאל

4. כריסטיאנו רונאלדו

5. פמלה ג'לימו 

ספורטאים אחרים ששקלתי: ג'ו קלזגי, ולנטינו רוסי, קנניסה בקלה, יילנה איסינבייבה, אלברטו קונטדור, סטפני רייס, טירונש דיאבבה

ההסברים:

ברור לטעמי שבולט ופלפס ראשונים, כל אחד מהם היה זוכה לבדו בלפחות 90 מ-100 השנים האחרונות, אבל אינני רוצה להתחמק מהכרעה. אני לא נותן לפלפס יתרון בגלל מספרי מדליות, בגלל אופי הענפים, כשם אני לא נותן לבולט יתרון משום שהענף שלו לכאורה "חשוב" יותר. בסופו של דבר ההכרעה נופלת אצלי על משהו אסטטי. אני חושב שהמראה של יוסאין בולט רץ ייחרט בראשי לדורות. ולכן בולט מקדים אצלי בחוט השערה את פלפס.

את המקום השלישי אני נותן לנדאל. עונה היסטורית מבחינת הישגים הייתה לעוד כמה ספורטאים שאותם כללתי בבחירה ובשיקול. אבל בנדאל יש עניין כפול: ראשית, הוא הגיע לדומיננטיות רבמשטחית בטניס, שזה דבר שלא נעשה זמן רב. בסיכומו של דבר הוא זכה כמובן בעונת החימר והדשא. הוא לא זכה ביו.אס.אופן או באוסטרליה על המשטחים הקשים, אבל כן רשם הישגים משמעותיים מאד על המשטח הזה, כולל זכיה במשחקים האולימפיים – כשגם פדרר וגם דג'וקוביץ מסמנים את הארוע כחשוב להם מאד. ההישגים על משטחים שונים זה עניין שחורג מסתם שנת טניס גדולה

כאמור, הישגים ספורטיביים על-תקופתיים היו לעוד כמה ספורטאים ולכן הבחירה נפלה על נדאל בגלל המרכיב השני: נדאל הפיל ממעמדו יריב עצום. לא היה פה מצב בו פדרר דעך וכעבור תקופה עלה טניסאי אחר. נדאל תקף אותו ראש בראש כשהוא בשיאו או קרוב לשיאו במשך כמה שנים. הגמר ביניהם בווימבלדון – אחד מארועי הספורט המונומנטלים בדורנו.

את המקום הרביעי אני נותן לרונאלדו. מלבד איסוף כל התארים המרכזיים הוא עשה משהו שדי נדיר לראות בכדורגל. השתלטות סטטיסטית על המשחק במסגרת קבוצה גדולה. הוא לא הביא אליפות ואליפות אירופה רק בשערים במשחקים חשובים. הוא לא עשה את חבריו טובים יותר. הוא פשוט סיפק חלק מאד מאד יוצא דופן של המעמסה הסטטיסטית ההתקפית. הגוון בתצורת השערים מבחינת מרחק הבקעה, חלק גוף, פעולות קבוצתיות ואישיות הביאו לכך שלמרות שהשמירה עליו הפכה נוקשה יותר ויותר הוא המשיך להבקיע. ואני נותן לו בונוס על כך שהוא עושה זאת בלחץ עצום. חלק מהלחץ הוא הביא על עצמו – בכך שהפך עצמו לשחקן לא אהוב. אבל חלק גדול מהלחץ בא מכך שהוא הכוכב של הקבוצה הפופולארית בעולם, וככזה איש לא אדיש לגביו. 

את המקום החמישי אני נותן לרצה הקנייתית פמלה ג'לימו. שבירת שיא עולם בענף אתלטי לנשים שאיננו חדש, הוא דבר כמעט בלתי אפשרי. אם ג'לימו הייתה משיגה את שיא ה-800, ייתכן שהייתי נותן לה את המקום השלישי. אבל היא לא השיגה את השיא אז נחכה

לקח אחד מהבלון ד'בלוג: אני נותן לכם יותר זמן לבחירה. הבחירה תהיה פתוחה מעכשיו עד שאפרסם את הפוסט של ה-31 בדצמבר. כלומר מי שיבחר עד חצות של ה-30 בדצמבר יכלל בבחירה, מי שאחר כך אולי.

 

Campeones del Mundo
משחק מבחן. על הסלטיקס-לייקרס בהמשך

112 Comments

אור הלוי 24 בדצמבר 2008

1. מייקל פלפס

2. יוסאין בולט

3. לואיס המילטון

4. רפאל נדאל

5. קווין גארנט

הראשון והשני די ברורים, פלפס לפני בולט מכיוון שהתוצאות של פלפס הן השקעה כמעט נטו והצלחה בכל התחומים לעומת בולט (לא שאני חס וחלילה מזלזל בו).

המקום השלישי ניתן להמילטון מכיוון שמוקדם מדי לראות את ההשפעות של ניצחון של ילד שחור בספורט העשיר בעולם.

הבחירה ברפאל נדאל במקום הרביעי די מובנת, שנה ענקית לבחור הצעיר שגם זכה על חשבון פדרר בטורניר שנחשב לטאבו מבחינתו (ווימבלדון) והצליח להתגבר על מכשולים פסיכולוגיים רבים בדרך להצלחה.

קווין גארנט סוגר את החמישייה מכיוון שהוא הצליח (כמעט לבדו) להצעיד את בוסטון, שמשכנה את העתיד על חשבון ההווה, ולמרות שסיימה שנה לפני כן עם מאזן קטסטרופלי ושברה כל שיא שלישי אפשרי, לקחה אדם שהוא אפילו לא היה בפלייאוף אם אינני טועה, שהצליח לקחת אותה כל הדרך עד טבעת האליפות הראשונה מאז כ-20 שנה (ואני לא צריך להזכיר את שיאי השנה של הפתיחה הטובה ביותר), ולמרות שסביבו חבורת נגרים (כמובן חוץ מאלן ופירס, אך הם בגדר כינור שני בשבילו), בנוסף לצניעות גדולה כל כך שלא נראתה כאן שנים רבות).

רונן דורפן 24 בדצמבר 2008

אור הלוי – גארנט היה בפלייאוף פעמים רבות, אבל אתה צודק בכך שכמעט מעולם לא היווה בו גורם. במינסוטה עבר רק פעם את הסיבוב הראשון. מצד שני… אני לא כללתי את גארנט משום שלהשקפתי לפול פירס יש חלק עצום בהישגי בוסטון. היכולת של בוסטון כרגע נובעת מכך שזו רחוקה מלהיות קבוצה של נגרים.

אורי 24 בדצמבר 2008

1. גארנט
2. בולט
3. לואיס המילטון
4. רנדי קוטור + ג'ורג' פורמן

גארנט מספר 1 כי פול פירס לא עשה כלום בקריירה שלו לפני שגארנט הופיע, על האליפות המיוחדת (יש אליפות לא מיוחדת?) וגם על הפיניש המדהים של 2008.

בולט על שהקים אותי בשבת משעממת על הרגליים בצרחות.

המילטון על ההיסטוריה הכפולה, ועל הצניעות (ראיתם את ההופעה שלו בטופ גיר?).

רנדי קוטור וג'ורג' פורמן על הפסדים מכובדים, עד כמה שהפסדים יכולים להיות מכובדים. ההפסד של קוטור בקרב נגד ברוק לסנר כאב לי במיוחד, כי אני שונא את לסנר. הוא טיפש כמו קיר, ובנוי כמו קיר. רנדי קוטור הוא אסטרטג, איש שמצליח לחשוב גם באמצע קרב.

פורמן – כי הוא לא הפסיד לקיר, הוא הפסיד להר.

אני מכניס את שניהם בגלל הגיל. כי הם הוכיחו שגיל 40 הוא לא מחסום בלתי שביר לאתלטים ברמה הגבוהה ביותר.

לא הכנסתי את קנניסה בקלה כי הפעם הראשונה שבה הוא שבה את ליבי היתה באולימפיאדה שעברה, כשהתחיל להאיץ אחרי 8,000 מטר בריצת 10,000, ופתאום התחיל לפתוח פער מטורף מהרצים שבאו אחריו, אבל זה היה לפני 4 שנים.

עומר ח. 24 בדצמבר 2008

1. דיק וריק הויט- Team Hoyt

2. דארה טורס

3. יוסאין בולט

4.מתיו מיצ'אם

5. רוז'ה פדרר

בחירתי היא במי שגרמו לי להתרגש השנה, או בכאלה שנתנו תחושה של רגע היסטורי.
בסיפורם המדהים של דיק וריק הויט (הקישו team hoyt ביו-טיוב)נתקלתי באתרים שונים של ריצה בהם אני גולש לאחרונה. אני טיפוס מאוד ציני, אבל דמעת התרגשות זלגה לי בזווית העין, כאשר ראיתי את האב ובנו מסיימים יחד את תחרות איש הברזל.
דארה טורס נבחרה על שום התקווה שהיא מעניקה לנו במלחמתנו בשעון הביולגי וגם כי חייב להיות יהודי ברשימה. יוסאין בולט על החוויה האסטטית המופלאה שהעניק, וגם כי ניפץ את הערכתי שנזרקה לאוויר לפני 12 שנה ששיאו של מייקל ג'ונסון לא יישבר ב-50 השנים הקרובות. מתיו מיצ'אם נבחר לא רק בשל הייצוג של הקהילה הגאה, אלא גם בשביל הדרמה האדירה שהעניק לנו במלחמתו בסינים הרובוטיים.
את פדרר בחרתי,דווקא משום שבשנה זו, כאשר הוא לא בשיא כוחו, היתה חווית הצפייה בו אפילו יותר מאלפת, והמחישה שוב איזה ספורטאי נפלא הוא.

סופרפלי 24 בדצמבר 2008

1. בולט
2. פלפס
3. נדאל
4. קווין גארנט
5. פדרר

אור הלוי 24 בדצמבר 2008

רונן- נכון שהוא היה עם מינסוטה בפלייאוף אבל זה היה בקושי מהמקום השמיני, כלומר הם כלל לא היו גורם משמעותי בפלייאוף, למרות זאת הוא נכנס לאול-סטאר פעמים רבות… לא דבר לא מה בכך.
ולגבי פירס ואלן- אמנם הם שחקנים לא פחות חשובים, אך הם מייצגים פחות את בוטון עצמה ואת המהות שלה, לדעתי גארנט הוא הגיבור של בוסטון 08'.

גיל 24 בדצמבר 2008

הבחירות שלי:

1. פלפס
2. נדאל
3. בולט
4. אניקה סורנסטם
5. דיוויד טיירי

ההנמקה לבחירות:

לא בחרתי ביותר משחקן אחד מענף ספורט אחד. פלפס אצלי הוא ספורטאי השנה מכמה סיבות. אני לא מסכים עם רונן שהתמונות של בולט יחרטו יותר בזיכרון מאשר אלו של פלפס. הפוטו פיניש של הניצחון במאית השנייה, השאגה שלו אחרי הניצחון בשליחים אלו תמונות שנחרטו יותר בארה"ב מאשר בולט.

בלי קשר לכך, ההישג של פלפס הרבה יותר גדול בעיניי וזה אפילו לא קרוב. פלפס שבר את שיא המדליות האולימפיות באולימפיאדה אחת ובכלל ונכון שאי אפשר להשוות כמות של מדליות בענפי ספורט שונים אבל זה עדיין הישג בלתי נתפש. בניגוד לבולט שמבצע פעולה בסיסית אחת בצורה עילאית, פלפס שולט במגוון סגנונות. גם התחרות שפלפס עבר הרבה יותר קשה בעיניי. מיטב השחיינים בעולם נתנו כל מה שיש להם במקצים החזקים שלהם ולא יכלו לו. דבר נוסף, למרות שיתכן שבשחייה יש סמים כמו באתלטיקה אני לא יכול להתעלם מהעובדה שאתלטיקה היא ענף נגוע יותר ולכן באופן טבעי אני יותר ספקני לגבי התוצאות שם.

אני נותן לנדאל מקום שני כי מה שהוא עשה לא רק שלא יאמן, אלא שהוא מסמל את השנה הגדולה בטניס בכלל והוא ופדרר החזירו את הטניס למרכז הבמה העולמית על בסיס קבוע.

סורנסטאם בהיותה הגולפאית הגדולה בכל הזמנים מקבלת כאן פרס על מפעל חיים לאור הפרישה שלה, והבחירה בטיירי היא סמלית וחתרנית כי היא מייצגת בפניי את כל מה שיפה בספורט: ניצחון של אנדרדוג בתנאים בלתי אפשריים תוך מהלך שלא מהעולם הזה.

בכלל, אולי שווה לערוך על זה דיון נפרד אבל לדעתי 2008 היא אחת השנים הגדולות ביותר בספורט העולמי אם לא הגדולה שבהן אי פעם. קשה לי לזכור שנה שבה היו כל כך הרבה אירועי ספורט ברמה כזו עם כל המתח, ההפתעות, השיאים, המגמות המשתנות וכו'. כמעט בכל ענף ספורט מרכזי קרה משהו מדהים ויש כל כך הרבה רגעי קסם מהשנה הזו (ההפסד של הפטריוטס, הזכייה של ספרד, נדאל-פדרר, הניצחון ההרואי של טייגר בפלייאוף, הסלטיקס זוכים באליפות ואפילו פיליס לוקחים את הוורלד סירייס).

שנה גדולה.

בני 25 בדצמבר 2008

1. כריסטיאנו רונאלדו

2. מייקל פלפס

3. רפא נדאל

4. רוז'ה פדרר

5. ילנה איסינבייבה

רונן דורפן 25 בדצמבר 2008

גיל – רק הערה אחת יש לי על הבחירה שלך. כשאתה קובע שהאתלטיקה נגועה יותר מהשחייה זה מעציב אותי. כי זו בדיוק הגישה הציבורית שמונעת מענפי ספורט לערוך בדיקות. הציבור לא מעריך את זה – ולהיפך – דווקא מלחמה בסמים גורמת להם לחשוד שהענף נגוע.התאחדות השחיה היא בדיחה בענייני בדיקות סמים, והזכייה של אוסמה מאלולי ב-1500 היא רק סמל לכך.

מלבד זה, אין פה עניין של ענפים. אפילו אם נניח תאורטית שהשחיה נקיה מהאתלטיקה זה לא אומר ששחיין מסויים נקי ואתלט אחר מלוכלך. הסיכוי שפלפס, בולט, נדאל, רונאלדו או כל ספורטאי אחר משתמש בסמים הוא תלוי בו בלבד. כל ההערכות הפרטיות שלנו לא נובעות משום מידע מבוסס. ואני חושב שזה לא נכון להתיימר לדעת משהו כזה. בעבר ניהלתי פה ויכוח ארוך עם לון בעניין בעניין נדאל. לא בגלל שאני חושב שנדאל נקי – אין לי מושג – אלא בגלל שאני חושב שאין ברירה אלא להתייחס לכל מי שלא נתפס כנקי. אחרת אפשר כבר עכשיו לסגור את הספורט. ובנוסף, אתה מתעלם מהעובדה שפלפס משתייך לספורט האמריקאי, שהרקורד שלו בסמים עד למשחקים הללו הוא גרוע ביותר.

וחוץ מזה – אם אתה חושב שההישגים של בולט קשורים בסמים – האם לא יותר ראוי לא לבחור בו בכלל?

מה שאני בא לומר, הוא דבר פשוט. הבחירה שלך היא כמובן מאד טובה ומנומקת. הייתי מעדיף שסמים לא יהיו חלק מההנמקה כשאין הוכחות אמיתיות.

ואני מסכים שזאת הייתה שנת ספורט נדירה.

יובל 25 בדצמבר 2008

בולט / פלפס – כל כך גדולים שזה ממש לא משנה. אולי הקלות שבה בולט רץ מול הקושי של פלפס במדליה בפרפר עושים קצת הבדל (אולי פלפס יותר אנושי)
3. נדאל – האגאסי החדש
4. סיינט אייקר (קאסיאס)
5. אברם גרנט – (ישראלי אבל בכל זאת) למה לא לפרגן קצת?, בכל זאת מרחק נגיעה מחיי נצח.

divx 25 בדצמבר 2008

1)אוסיין בולט.
2)לואיס המילטון.
3)מיקל פלפס.
4)קנניסה בקלה.
5)קובי בראיינט.
1)הבחירה באוסיין בולט ברורה.
2)הרגעים שבהם ההיתי הכי לחוץ בחיים נגרמו בגלל המילטון- ילד בעונה שניה ….
3)לפי ההישגים פלפס אמור להיות ראשון פשוט שחיה זה לא ענף שקרוב אלי.
4)כי מרתון זה הספורט הכי קשה.
5)למי ששכח בראיינט ולא גארנט הוא ה-mvp.

רונן דורפן 25 בדצמבר 2008

divx – בקלה רץ 5000 ו10000 ומרוצי שדה. הוא לא משתתף במרתונים

יובל – אנא תקן את הבחירה שלך. לא כי גרנט ישראלי. כי מאמנים לא כלולים בבחירה הזו.

עומר – על פי הכללים אם אם מחלקים מקום – אז המקום הבא לא נחשב – דיק וריק הוייט לא יכולים להבחר לקבוצה לכן הם ילקו את המקום הראשון. ובהתאם: טורס שלישית, בולט רביעי ומיצ'אם חמישי. פדרר נדחק לציון מיוחד…

גיל 25 בדצמבר 2008

אני אבהיר: הכוונה שלי שהיו הרבה יותר שערוריות סמים באתלטיקה מכל ענף אחר (אולי חוץ ממשקולות ואופניים). אני בהחלט שמח שיש בדיקות קפדניות יותר אבל כל עוד אנחנו בתהליך הניקוי אז קשה לי לקבל את השיאים שם ככשרים לגמרי. בדיוק כמו הטור דה פראנס שהיום הוא אולי הנקי ביותר אי פעם אבל התדמית שלו בשפל חסר תקדים. יכול להיות שאם תשאל אותי בעוד 10 שנים ותהיה לנו פרספקטיבה על האירועים אז אשנה את דעתי. הנקודה היא שהתחומים הללו היו כל כל נגועים שבעיניי זו מאסה קריטית שמקשה עליי להשאר אדיש להישגים שם. אני בהחלט מקבל שאנשים חפים מפשע נפגעים וזה האסון הגדול ביותר של הסמים, שהם גרמו לנו לחשוד גם בכשרים. אני בהחלט מסכים שהבחירה שלי סובייקטיבית לגמרי ונובעת גם מתחושות שאין לי שום יכולת להוכיח.

אני מסכים בנוגע למאלולי וזו באמת שערורייה, אבל הוא מקרה בודד ברמה הזו כרגע. אתה סבור שזה בגלל שיש שם טיוח ואילו אני לא כל כך בטוח בזה כרגע, מה עוד שפלפס ואחרים שוברים שיאים כבר שנים ובהדרגה ויש מספיק סיבות למה זה אפשרי גם בלי סמים. אולי זה נאיבי מצידי ואני מוכן לשנות את דעתי אם יהיו הוכחות אבל כרגע זו התחושה שלי.

גיל 25 בדצמבר 2008

divx מה שווה MVP אם הוא לא התייצב לסדרת הגמר?

צביקה 25 בדצמבר 2008

1. ויסוואנתן אנאנד
2. רוני אוסליבן
3. לואיס המילטון
4. מייקל פלפס
5. יוסאין בולט

בעיני אלה המנצחים הגדולים של השנה הספורטיבית שהייתה. הבחירה בשחקנים רק מענפי ספורט אינדיבידואלים מכוונת.

רונן דורפן 25 בדצמבר 2008

גיל – אינני מבין דבר אחד. אם אתה חושב שהישגיו של בולט הם בגלל סמים – למה אתה בכלל בוחר בו?

footyfan 25 בדצמבר 2008

1. מייקל קאריק
2. רפאל נדאל
3. פרננדו טורס
4. כריסטיאנו רונאלדו
5. אנדריי ארשבין

הנימוקים-
מייקל קאריק הוא השחקן האהוב עליי ללא ספק.
המשחק שלו מדהים מבחינתי. (במיוחד המסירות המדויקות שלו שמפעימות אותי כל פעם מחדש)
זאת לגמרי השנה של רפא נדאל. היה תותח בכל הטורנירים השונים.
השנה הזאת (או לפחות חלקה) הייתה בשליטתה של ספרד ואת זה פרננדו טורס עזר להשיג. שחקן ענק שהיה מעולה בפרמייר ליג וגם ביורו.
רונאלדו… זה רונאלדו. אין הרבה מה להרחיב, כולנו יודעים מה הוא עשה עונה שעברה.
וארשבין היה טוב מאוד השנה, לקח אופ"א וכיכב ביורו. שחקן מעולה.

רונן דורפן 25 בדצמבר 2008

footyfan – ערכנו פה בחירות לכדורגלן השנה…. אני אתחשב בבחירה שלך אם תבחר לשמור עליה. אבל אודה אם תנסה להקדיש קצת יותר מחשבה אובייקטיבית לשאלה מי היה הספורטאי הגדול על פני כדור הארץ בשנה הזו. (-: 

גיל 25 בדצמבר 2008

כי זה לא עניין של שחור ולבן. אני לא יודע בוודאות אלא יש לי ספק מסוים והספק הזה מוריד אותו מקום אחד. בכל מקרה, רק כדי שנבהיר, גם אם יוכח באופן חד משמעי שהוא לא השתמש בסמים אני עדיין אבחר בפלפס עליו בגלל שאר הדברים שכתבתי. יכול להיות שאעלה אותו למקום השני. ההבדל המרכזי הוא במגוון. לרוץ 100 ו200 לא מגוון מספיק כמו המשחים של פלפס בעיניי.

רונן דורפן 25 בדצמבר 2008

יובל – אני מבין שאתה מחלק את המקום הראשון, או שאני אמור להבין שם שנתת יתרון קטן לפלפס?

גיל 25 בדצמבר 2008

צביקה, אני לא בטוח ששחמט נחשב לספורט בבלוג כאן. על פי הקריטריון של רונן, אם זה משודר בESPN זה ספורט אבל לא ראיתי שום משחק שחמט שמשודר שם..

רונן דורפן 25 בדצמבר 2008

גיל – עם הבחירה עצמה אין בעיה. כל שאמרתי הוא שלטעמי לא צריך להתחשב בחשדות סמים. כי זה מצב no win. אם בולט לא משתמש בסמים, עשית לו עוול נוראי כשהורדת אותו מקום בבחירת ספורטאי השנה של תופעת דורפן (2). אני מקווה שיתאושש מכך. ואם הוא השתמש בסמים לא מגיע לו להיות שלישי.

רונן דורפן 25 בדצמבר 2008

גיל וגם צביקה – שחמט נחשב, וגם סנוקר, ואני בכלל שמח שצביקה מאד גיוון את הבחירה שלנו.

גיל 25 בדצמבר 2008

רונן, הבחירה בספורטאי השנה בבלוג היא לא דבר של מה בכך. דווקא הבחירה במקום השלישי מראה שאני לא מקל ראש. אני משתמש באלגורתימים הסתברותיים שמשקללים את כל הנימוקים, כולל מרכיבים של אי וודאות במקרה הזה.

אביאל 25 בדצמבר 2008

טוב שלי…

1.מייקל פלפס – שוב העוצמה, הגיוון, זה שקמתי במשך שבוע יום יום בחמש ושש בבוקר רק כדי לראות אותו.
2.בולט – אני לא חושב שיצא לי לראות עוד פעם משהו כזה, מדהים ומופלא, נמר בגוף אנושי.
3.לואיס המילטון – אל אף העובדה שאני לא ממש אוהב את הבחור ובכלל את הקבוצה שלו, אבל אין הרבה מה להגיד, ילד שחור שמגיע לענף העשיר והמוחצן ביותר ומראה לכולם שכולם יכולים.
4.איסינבייבה שיא אחר שיא וכמובן שיא חדש ברגע האמת (האולימפידה).
5.נאדל/פדרר – גמר ווימבלדון הוא משהו שאני לא חושב שאני ישכח בחיים, בערך כמו כל הרשימה שלי, אני בהחלט חושב שזאת היתה שנת הספורט הטובה ביותר שיצא לי לראות (אמנם רק בן 22), מקווה לעוד שנים כאלה.

מיקי 25 בדצמבר 2008

הבחירה שלי:
1. מייקל פלפס
2. אוסיין בולט
3. ילנה איסינבייבה
4. ולנטינו רוסי
5. רפאל נדאל

שני הראשונים ראויים להיות במקום הראשון ביחד, אבל אני נותן את ה-1 לפלפס בגלל המגוון שלו ובגלל ההתמדה המדהימה שהוא מגלה.
אחד הרגעים הספורטיביים הגדולים מאז ומעולם ובטח באולימפיאדה האחרונה זו איסינבייבה מתחת לשמיכה בדרך לעוד שיא עולם. תעצומות הנפש שלה להילחם מול עצמה בדרך לשיאים נוספים זה משהו שבכלל לא נתפס.
ןלנטינו רוסי חזר אחרי שנתיים מהכפור לזכייה באליפות המוטו ועל זה מגיע לו הדירוג הגבוה.
רפא – גמר הוימבלדון מול פדרר… לא צריך להוסיף כלום

דוד מירושלים 25 בדצמבר 2008

1. נדאל
2. פלפס
3. בולט
4. ארשבין
5. מקסים רודשטיין (שחמטאים נכללים בקטגוריה רונן?)
הסיבות שלי לא מתימטיות (כמות מדליות וכו) אלא רגשיות.
במהלך גמר וומבלדון הייתי צריך לצאת מהבית, ואת הסוף ראיתי בסלולרי במהלך נסיעה באוטובוס, ואני לא חושב שאשכח את המשחק הזה.
בולט ופלפס גרמו לי להתרגשות רבה במהלך האולימפיאדה.
ארשבין היה השחקן המרגש של היורו, וכמו שחקנים מרגשים מתקופות אחרות הוא לא עשה כלום מאז.
את רודשטיין אני בוחר מכיוון ויצא לי לראות אותו משחק פה בירושלים באיזה פסטיבל והוא עשה כמה וכמה מהלכים שאותי ממש הפעימו. לאחר שהוא הפסיד במשחק המכריע הוא עמד מהורהר עם סיגריה, ואחרי שהוא נתן גם לי אחת (הייתי תקוע בלי…) הוא ניתח איתי יחד את המהלך שלדעתו הכריע את המשחק לרעתו.
אלה הספורטאים שלי, הם אלה שריגשו אותי ביותר השנה והלכתי הפעם עם הרגש ולא עם התוצאות.

בן 25 בדצמבר 2008

1. מייקל פלפס
2. בולט
3. נדאל
4. המילטון
5. רונאלדו

מייקל פלפס עשה דבר שהפעים אותי. אני לא יכול שלא להעריץ אותו כספורטאי על מה שהשיג, על הלחץ שעבר, על כל המסע המפרך הזה. הכל הרגיש לי כאילו חלק מסרט. המזל שהוא נזקק לו. התמיכה של החברים בשליחים, שלולא הופעות הירואיות שלהם, השיא לא היה נשבר. ובסופו של דבר, זה פשוט היה אירוע גדול מהחיים. כמי שאינו היה חובב שחייה, קמתי כל בוקר ב5 וחצי כדי להספיק לראות את כל הגמרים בשחייה (ותודה לאן.בי.סי). היה מרגש.

בולט ענק. אין צורך להסביר. מסכים איתך רונן שמבחינה אתסטית – אין כמעט דבר שמשתווה ללראות את הבחור הזה רץ.

נדאל הוא בעיני דוגמא לספורטאי מושלם. אחד שאי אפשר למצוא בו חולשות. משחק הגמר מול פדרר מעורר בי צמרמורת עד עכשיו.

המילטון עשה היסטוריה מעניינת. יצא לי לראות מירוצים שלו ואני מאוד אוהב את הסגנון ומעריך אותו על החוצפה ועל האומץ. ובשנה כזאת, אי אפשר היה להתעלם. בוא נומר שאם מקיין היה מנצח, לא הייתי מכניס אותו לרשימה…

רונאלדו הוא שחקן הכדורגל הטוב בעולם שהוביל את קבוצתו לזכייה בשני התארים הקשים בעולם. אני חושב שאם זה לא מספיק כדי להיכנס לרשימת חמשת ספורטאי השנה, אז מצבו של הכדורגל רע מאוד..

אביה 25 בדצמבר 2008

1. מייקל פלפס
2. יוסין בולט
3. ולנטינו רוסי
4. רפאל נדאל
5. ילנה איסנבייבה

למה פלפס ראשון ולא בולט? בעיקר כי איבדתי כל אמון בנקיון של האתלטיקה הקלה. כל שיאני העולם במאה מטר בעשרים השנים האחרונות נתפסו על סמים וגם אם בולט הוא יוצא הדופן (או לא), הספורט בו הוא מתחרה מוכתם במבחינתי ולכן הוא לא יכול להיות ספורטאי השנה שלי.

ולנטינו רוסי מוכיח פעם אחר פעם שבניגוד לפורמולה 1, במוטו ג'יפי אין תחליף לכישרון. הוא רוכב כבר שנים על אופנוע נחות ולמרות שהיה נראה שהוא גמור, הוא חזר לעצמו כמו שהגדולים ביותר עושים וזכה באליפות מרשימה נוספת. הוא עושה זאת בחן ועם חיוך נפלא ובלתי אפשרי לא לאהוב אותו.

רפאל נדאל הוכיח השנה שהוא גאון טניס אמיתי. אני זוכר כשכולנו עוד התייחסנו אליו כגאון החימר התורן, השיפור שהוא רשם השנה בכל אספקט של המשחק שלו הוא פשוט מדהים.

איסנבייבה שולטת בענף שלה ביד רמה ומנפצת שיאים כאילו היא סרגיי בובקה. היא לא נלחצת מלהיות פייבוריטית ותמיד עושה זאת עם חיוך.

יאיר 25 בדצמבר 2008

בולט
המילטון (ג'וש!)
רוסי
מאנדו
זמברנו (קרלוס)

הריצות של בולט באולימפאדה היו פשוט אחד הדברים המלהיבים ביותר שראיתי בספורט כבר חשבתי שאתלטיקה ממש לא מעניינת אותי ואז פתאום זה הגיע ואני לא יודע אם ראיתי אי פעם דבר עוצמתי ואם זאת כל כך אצילי תוך כדי ביצוע פעולה כל כך בסיסית כמו ריצה.

את הסיפור של ג'וש המילטון אני פשוט אוהב (ריק אנקיל הוא ספורטאי השנה שלי של 2007) . לא כל יום שומעים על מישהו שהיה אמור להיות כוכב נפצע התדרדר לשימוש בהרואין והצליח לחזור לרמה הכי גבוה (הוא היה יכול לזכות בAL MVP אם לא היתה לו פציעה בחלק מהעונה)

על ולנטינו רוסי אין כל כך מה להוסיף. הוא פשוט הכי טוב אי פעם בענף שלו.

מאנדו היתה מי שהכי שבתה לי את הלב באולימפאדה (כמו כן אני ממושמע בנוגע לקול הנשי). התמונה שלה בוכה בסוף אחד ממקצי חצאי הגמר היתה פשוט מדהימה. חשוב לזכור שגם אותם ספורטאים שלפעמים נראים כמו לא אנושיים גם נפגעים מאותם דברים שפוגעים בנו.

ריאן דמפסטר הבטיח במרץ השנה שהקאבס הולכים לזכות בוורלד סירייס. אם הוא היה עומד בהבטחה שלו הוא היה נבחר מראש כבר לספורטאי המילניום (הנוכחי, הקודם וגם זה שיתחיל עוד 991 שנים) אבל מכיוון שהוא התמוטט באינינג הרביעי של משחק 1 בNLDS אז הוא מחוץ לרשימה ואני אתן את הקול לזמברנו,בכל זאת הוא זרק נו היטר, כהוקרה על כך שהוא וחבריו לקבוצה נתנו לי קיץ מופלא עם הרבה לילות לבנים הרבה ציפיות והמון ריגושים.( וגם כי הוא אמר לי שלום כשהייתי בריגלי)

גיא 25 בדצמבר 2008

1. בולט
2. פלפס
3. כריסטיאנו
4. לה-ברון ג'יימס
5. ליאו מסי

הסברים:
לגבי בולט ופלפס – אין ויכוח שהם צריכים להיות השניים הראשונים. בחרתי בבולט להיות ראשון מהנימוקים של רונן בפוסט עצמו + מצטער, אבל משהו בבריכה ההיא בבייג'ין נראה לי מסריח.

לגבי נדאל – האי-בחירה בו היא רגשית. אני פשוט לא אוהב אותו, לא מאמין לו, ואני גם חושב שההשגים שלו כן הגיעו בשנה חלשה של פדרר. את ווימבלדון הפכו הבריטים לסוג של משטח חימר. על דשא אמיתי כמו בימים הטובים אין לנדאל סיכוי גם נגד רודיק ומארי.

לה-ברון ג'יימס – דוגמה לשחקן שסוחב על גבו קבוצה של נגרים בליגה הטובה בעולם. בעונה שעברה, ועוד יותר בעונה הנוכחית.

ומסי ? – אמנם לא זכה בכלום, אבל החזיר את הפנטזיה לכדורגל, ורק על זה מגיע לו.

יואב תל אביב 25 בדצמבר 2008

1.בולט
2.פלפס
3.רונאלדו
4.נדאל
5.המילטון

תומר 25 בדצמבר 2008

1.בולט
2.נדאל
3.קנדיס פארקר
4.פלפס
5.בקלה

1.בולט-כי ב19.30 שניות הוא החזיר אותי בזמן 12 שנים לאחור.
2.נדאל-כי המשחק ההוא מול פדרר היה אירוע הספורט הגדול של השנה.
3.קנדיס פארקר-בחירה קצת פופוליסטית,אבל הבחורה פשוט שולטת אבסולוטית בענף שרק הגדולים באמת שולטים בו בצורה כזו.
4.פלפס-כי מגיע לו,למרות שהיה לי נורא חבל שלאסלו צ'ה לא זכה בזהב אחת.
5.בקלה-לראות אותו רץ זה כמו לקרוא שירה.בולט מסיים את זה מהר מאוד,על בקלה יש לך זמן להתענג.

עומר 25 בדצמבר 2008

1. פלפס.
2. בולט.
3. גארנט.
4. ארשאבין.
5. איסינבייבה.

בין המועמדים: נדאל, צ'אבי, קסיאס, טורס, פול פירס, מסי, סטפני רייס, המילטון.

נימוקים:
1. פלפס. כמו שאביאל כתב, הוא גרם לי לקום ב- 5 בבוקר! שתבינו, אני תמיד מאחר, השעון המעורר שלי מצלצל עד שאחד השותפים זורק אותו עלי ובד"כ אני לא הולך לישון עד 2 או 3 בלילה. ככה שבעיני זה הישג מאוד משמעותי של פלפס, אולי יותר מ- 8 המדליות.
התלבטתי הרבה בין פלפס לבולט ואולי היה הוגן יותר לחלוק ביניהם את המקום הראשון, אבל אם כבר לבחור אז פלפס לוקח. שחייה זה ענף שקשה יותר להתחבר אליו רגשית מאתלטיקה או ענפי כדור כי זה ענף יחסית לא ויזואלי (רוב הזמן רואים את השחיינים רק מתחת למים, לא רואים את הבעות הפנים שלהם), לא שומעים אותם צועקים או גונחים, אי אפשר אפילו לדעת אם הם מזיעים. והנה דווקא בענף כזה פלפס עורר כל כך הרבה רגשות והתעניינות, חיובית ושלילית (טענות על סמים – לא מצידי, המחלוקת בגמר הפרפר). נראה לי שהתמונות שלו ייחרטו היטב בזיכרון ואם הסיפור שלו היה חלק מסרט הוליוודי היינו יוצאים באמצע כי יש אינפלציה של שיאים דרמטיים ולא יכול להיות דבר כזה.
2. בולט. כפי שכתבתי, ההתלבטות היתה קשה ובולט באמת ראוי – לא רק שהוא לקח מדליות ושבר שיאים, אלא הוא גם עשה את זה בסטייל. שמחתי לשמוע שהוא החליט לנסות את כוחו גם בריצת ה- 400 מטרים. זה אומר שאנחנו נוכל להתענג על הריצה הקלילה שלו לאורך זמן רב יותר. התחנה הבאה: המרתון!
3. גארנט. כבר שנים (בערך מאז שג'ורדן פרש) שלא הטרחתי את עצמי במיוחד כדי לראות משחק NBA בשידור חי. כל הפרסומות, העצירות, פסק זמן כזה ופסק זמן אחר, למי יש כוח לזה. משחק של שעתיים וקצת הופך בקלות לשלוש או ארבע שעות. תנו לי את ההיי-לייטס ואני מסופק. אבל העונה היתה מוצלחת במיוחד לטעמי והרבה בזכות גארנט. הוא הוביל, הוא ניווט וכרגיל עשה את כל הסובבים אותו ליותר טובים.
למרות הבחירה שלי, הרגע החזק ביותר בסדרת הגמר היה לטעמי הפציעה של פול פירס (הוציאו אותו על כסא גלגלים! הוא נראה גמור), החזרה שלו למגרש (בסצינה שנראתה כלקוחה מאחד מסרטי רוקי) והשלשות שאחרי.
4. ארשאבין. או אולי קסיאס או אולי צ'אבי, או שמא טורס, ואולי כדי בכלל לבחור מראש את הזוכה של השנה הבאה – מסי. בחרתי בארשאבין כי הוא מייצג בעיניי את הכדורגל הנפלא שהיה ביורו האחרון, את הדרמות ואת השערים האדירים. הוא גם לקח את גביע אופ"א, אבל אם נתמקד בעיקר – אחרי שכבר חשבתי שכדורגל נבחרות לא יוכל יותר לרגש ולסחוף באמת הגיע היורו האדיר הזה והחזיר את האמונה, כל כך הרבה רגעים שייזכרו עד שיבוא האלצהיימר וייקח הכל.
5. איסינבייבה. אני ממושמע, רציתם אישה קיבלתם יופי של אישה. היא יציבה בהשתפרות שלה במשך כל כך הרבה שנים.
בעיני עדיין עומדת השאלה: האם היא משפרת כל פעם את השיא בסנטימטר אחד כי זה קצב שיפור היכולת שלה או שזה רק בשביל לקבל עוד ועוד כסף? אולי היא יכולה כבר עכשיו לקפוץ 5.20? והשאלה הכי חשובה: איפה היא מאחסנת את כל מטילי הזהב הללו?

בחירה אלטרנטיבית בלוזרים של השנה: אסאפה פאוול, קייטי הוף, מאנודו, ג'ון טרי והמפסיד לפלפס בגמר הפרפר – את הסגן של בר כוכבא אף אחד לא מכיר, אבל אם הסטלן הזה היה נוגע בקיר קצת פחות באדישות היו זוכרים אותו היטב כזה שהרס לפלפס את השיא.

יצאה לי תגובה ארוכה למדי (אמנם לא ארוכה כמו הטוקבקים שדוסטויבסקי היה כותב בזמנו), אבל שמתי לב שדיברתי כאן הרבה על זיכרון ואיך האירועים ייתפסו בעתיד. כנראה שזה המדד האולטימטיבי להצטיינות ספורטיבית בהווה – מה נזכור מהאירועים בעתיד. לכן אני מציע לערוך כעת את בחירת ספורטאי השנה 1998 ולדחות את הבחירה של 2008 לפעם אחרת. הבחירה שלי: זידאן.

Amir A 25 בדצמבר 2008

1. איליי מאנינג (אני לא מאמין שאני כותב את זה)
2. סי.סי. סבאת'ייה
3. פלפס
4. ג'ו מאדון (מקווה שמנג'רים יכולים להיכלל)
5. לאנס ארמסטרונג

ועכשיו צריך להסביר:
כל המועמדים הברורים כבר הופיעו ב-33 התגובות הקודמות. ומכיוון שאני לא עוקב אחרי ענפי ספורט כמו כדורגל או אתלטיקה, קשה היה לי להתחבר לדמויות כמו בולט, למרות שאני מכיר בעובדה שההישג שלו סביר להניח גדול יותר מכל מי שברשימה שלי. אבל בכל זאת:
איליי מאנינג – מק"ב שהיה הבדיחה של הליגה בכלל ואוהדי פטס כמוני בפרט הגיע לפלייאוף והצליח לקחת קבוצה מוגבלת עד הסוף, כולל דרייב מופלא שגמר לקבוצתי האהודה את העונה המושלמת. סי.סי. – עם המעבר מקליבלנד למילווקי והעובדה שלמרות שהוא ידע ששנה הבאה הוא שחקן חופשי עדיין סחב אינינגים כמו שור בלי לעשות חשבון ובלי לשמור על עצמו בשביל החוזה הבא. וזה שהוא זכה בסופו של דבר בחוזה הענק אצל הפסים זה צדק פואטי. אה, הוא גם סחב יפה את קבוצת הפנטזי שלי. פלפס – כי יש לי הרגשה שאת ההישג שלו אנחנו לא נראה נשבר בימינו. ג'ו מאדון כי הסיפור של הרייז הוא סיפור הסינדרלה האולטימטיבי. מקבוצת בייסבול מגוחכת שלא ברור למה היא קיימת בכלל הוא הצליח להביא אותם לצעד אחד מהאליפות. ואם לא לו אז הייתי נותן את המקום הזה לקבוצה כולה. ולאנס ארמסטרונג כי אין הרבה ספורטאים שפרישה שלהם תהרוג ענף ספורט לחלוטין ואילו ההכרזה שלהם (כפי שהוא הכריז השנה) על חזרתם תחזיר את הענף לחיים בצורה שכזו.

יואב 25 בדצמבר 2008

1-בולט
2-רונאלדו
3-גארנט
4-נאדל
5-המילטון

יואב 25 בדצמבר 2008

ומוסיף(ומצטרף לאביאל)-גמר ווימבלדון-ארוע הספורט של השנה(העשור?). משחק שגורם אפילו לשונאי טניס, לחזור בתשובה ולבקש סליחה.
וכמובן כל משחקי יונייטד השנה, בכל מפעל, בכל שלב.

איתי נ. 25 בדצמבר 2008

1. פלפס
2. בולט
3. האמילטון
4. פארקר
5. נדאל

כולם כבר קיבלו הסברים טובים קודם
אם מישהו מהם יתפס יום אחד על סמים, הבלוג יצטרך לשלול את התואר!!!

Gilad Bloom 25 בדצמבר 2008

1 ֶ)פלפס
2 )נדאל
3 )בולט
4)דוויד ווייה
5)דוק ריוורס
פלפס-המספרים מדברים בעד עצמם,8 זה פי ארבע משתיים בפעם האחרונה שבדקתי,אם בולט היה זוכה ב-110 משוכות,100 מטר שליחים,200 מטר שליחים,400 מטר ו400 משוכות אז היינו מדברים,לא מבין את אלה שנתנו לו מקום ראשון לפני פלפס,הרי כשסופרים מדליות אז הכמות כן קובעת,כל מדלית זהב היא שוות ערך בעיני.

נדאל לפני בולט כי גם הוא זכה בזהב בבייג'ין אבל הוסיף גם תואר בווימבלדון ועוד אחד בפאריז,כל תואר כזה הוא שווה ערך לזהב אולימפי בעיני,לפי המפתח הזה הוא מוביל על בולט 3-2 .

בולט שלישי-לא צריך לפרט למה,הכל כבר נכתב עליו.

דוויד ווייה-הוא היה זה שהבקיע בשלבים המוקדמים וסחב את ספרד עד הגמר,טורס סיפק בישולים יפים וגם את השער המכריע בגמר אבל לדעתי הגולים של ווייה בתחילת הטורניר נתנו לספרד את האמונה שתמיד היתה חסרה לה.

דוק ריוורס-ברור שגארנט,פירס ואלן עשו אותו גדולים,אני מסכים עם רונן שפירס(וגם אלן) עשו את ריוורס גדולים אבל לבנות קבוצת גאלאקטיקוס בעונה אחת ולהביא תואר בעונה הראשונה מול הלייקרס של קובי וג'קסון זה הישג של מאמן,ביחוד מול קבוצה כמו הלייקרס שרצה כבר מספר שנים עם אותו שלד ועם אלופים מוכחים כמו קובי והזן מאסטר. זה הישג אדיר של מאמן שהשכיל לא להפריע לשחקנים שלו להתבטא ולאחד אותם ליחידה שעובדת כמו קבוצה,בשנה שעברה עוד דיברו על בוסטון כאלופה בלתי ראויה ששיחקה כדורסל אפור אך יעיל,העונה כבר מדברים עליהם כקבוצה הטובה ביותר בכל הזמנים,אם ימשיכו בקצב הזה הם ישברו את השיא של שיקגו(72-10 ).

למה רונלדו לא ברשימה-ברור שמבחינת הישגים מגיע לו אבל הוא מתנהג ומתנהל בצורה ברברית,ילדותית,טפשית ומעצבנת שכל כך הגעילה אותי,אני מעניש אותו ולא מכליל אותו ברשימה,צריך להיות קודם כל בן אדם,הוא תינוק ולא מבין דברים בסיסיים בחיים,אני בטוח שכשיעבור ממנצ'סטר ויחזוא לאולד טראפורד כאורח הוא יזכה לשריקות בוז,זה לא אומר שאני לא נהנה לראות אותו מבקיע ומבשל,חג שמייח ושנה אזרחית טובה.

גיל 25 בדצמבר 2008

גלעד, אני חושב שמאמנים לא יכולים להבחר על פי אמנת הבלוג (ע"ע גרנט).

שודד 25 בדצמבר 2008

1. מייקל פלפס
2. אוסיין בולט
3. כריסטיאנו רונאלדו
4. רפאל נאדאל
5. קווין גארנט

פילוסוף רדום 25 בדצמבר 2008

1. פלפס – שיא שיוזכר ב 10 האולימפידות הקרובות הוא כמעט נצחי.
2. נאדל – הביט לאתגר בעניים והאתגר השפיל מבטו.
3. קווין גארנט – בא קטן יצא גדול ונשאר בן אדם.
4. דויד וויה – כאן היה יכול להיות כ"א מהקישור הספרדי אבל הוא מוביל בפוטו פיניש בזכות השערים המכריעים.
5. האמילטון – התיצב מחדש לאתגר אחרי שכבר ספג מפלה וכנראה שיהיה בטופ עוד הרבה זמן, יציבות היא שם המשחק.

אביעד 25 בדצמבר 2008

1. מייקל פלפס.
2. כריסטיאנו רונאלדו.
3. אוסיין בולט.
4. פול פירס.
5. ילנה איסינבאייבה.
ציון לשבח – רוג'ר פדרר.
הסברים:
1. מייקל פלפס עשה מה שאיש לפניו לא עשה. הזכיות שלו מגוונות, הההפרשים מדהימים, אבל הגורם הקריטי הוא הלחץ, פלפס פעל תחת לחץ עצום (אם היה זוכה "רק" ב-6 או 7 מדליות? הוא היה מסומן ככישלון) ועשה את שלו.
2. 42 שערים ב-47 משחקים, אלוף אנגליה ואלוף אירופה. כבש בראש, רגל ימין, רגל שמאל, עקב, מותן, מפשעה. אבל לא ביד.
3. ההישג של בולט אמנם מפעים, אבל בסופו של יום מדובר ב-2 ריצות, גדולות ככל שיהיו, הן לא משתוות ל-8 המשחים של פלפס או לעונה השלמה של רונאלדו.
4. פול פירס הוא ה MVP של סדרת הגמר ב NBA. לפני שהסדרה התחילה, המועמד הטבעי לתפקיד היה קובי. המועמד השני היה גארנט. אבל זה פירס, ובצדק. הוא הוכיח שהוא לא רק שחקן התקפה גדול אלא גם שחקן הגנה גדול, מנהיג ושחקן קלאץ'. אבל בסופו של יום, משהו שהוא אמר שלשום הכניס אותו לרשימה, אחרי הניצחון ה-19 ברציפות של הסלטיקס, פירס הזכיר שקבוצה אחרת של המועדון הפסידה 18 משחקים רצופים והוא היה שם. ריי אלן וגארנט הגיעו, אבל הם מעולם לא היו על הקרשים כמו שפירס היה וזה דבר מאוד קשה לקום משם. פול פירס קם מהתחתית והגיע עד לפסגה.
5. איסינבאייבה – כי היא שוברת את שיא העולם כשבא לה, וכשהיא אומרת שהיא שוברת את שיא העולם רק בסנטימטר בכל פעם בגלל הפרסים הכרוכים, זה יכול להישמע שחצני, אבל אצלה זה נראה טבעי ונכון. היא באמת יכולה לעשות שיא מתי שבאלה. כמה ספורטאים יכולים להגיד את זה?
ציון לשבח – כי פדרר הגיע לנקודה שהייתה שוברת כמעט כל אדם, תחילת הנפילה, הוא מכיר בכך שהגיע לנקודה הזאת ולא מפסיק להילחם. זה מאפיין של ספורטאי ענק. לא להילחם בשביל להגיע למקום הראשון, לא להילחם בשביל לשמור על המקום הראשון, אלא לאבד את הבכורה, לדעת שהיא ככל הנראה לא תחזור אלייך (וגם אם כן – לזמן קצרצר בלבד) ובכ"ז להמשיך לתת את הכל – למען הכבוד.
למה לא נדאל? כי אני לא אוהב את הטניס שלו שמבוסס על כוח ועוצמה. למה לא המילטון? כי אם הוא היה לבן הוא לא היה מתקרב לרשימות של אף אחד. הזכיה שלו מרשימה אבל לא מספיק. "מחסום הצבע" בפורמולה 1 לא כ"כ נובע מגזענות אלא כי שחור פחות יכול למצוא ספונסר ולהראות מה יש לו, להמילטון היה מזל והוא לא "נלחם באומץ נגד הממסד הלבן שניסה לדכא את האדם השחור", הוא לא ג'קי רובינסון.

יוני 25 בדצמבר 2008

1. בולט. כי לא כל אחד/אחת מצליח לגרום לי לצעוק ולצמרמורות תוך 19 שניות.
2. בוריס גלפנד. למען חינוך ילדינו (בלי טיפת ציניות).
3. נדאל. כי היה לו יריב אדיר, והוא הכריע אותו בעוז.
4. פלפס. קשה לי עם המכאניות שלו. לפי ההישגים הוא ראשון, אבל ההייפ התקשורתי, ההכנה לשיא, והקלות בא זה נראה, פרט ל-100 פרפר, מפריעים.
5. מסי. בעיקר בגלל ההגנה של חטאפה.

עופר 25 בדצמבר 2008

1. בולט
2. פלפס
3. נדאל
4. קווין גארנט
5. דארה טורס

קרמר 25 בדצמבר 2008

1. פלפס
2. בולט
3. כריסטיאנו רונלדו
4. אילי מנינג
5. עמר שאבאנה

1+2. דווקא בגלל נושא הסמים אני בוחר לשים את פלפס ראשון. גם אם כל השחיה נגועה בסמים, וגם אם הבריכה הסינית הייתה לא תקנית באיזו שהיא צורה, פלפס ניצח 8 פעמים מתחרים, שהתחרו מולו בתנאים שווים (גם אם תעשיית הסמים האמריקאית מובילה, אני מתקשה להאמין שהסינים, הרוסים ואלוהים יודע מי עוד, נמצאים הרבה מאחור). ההישג היחודי של בולט הוא שבירת השיאים הישנים וכאן למקום (ראה מקרה בוב בימון במקסיקו סיטי) ולזמן (לאור התפתחות טכנולוגיית הסמים) רלוונטים הרבה יותר. מצד שני, לראות ריצה של בולט זה סוג של אורגזמה לאוהבי ספורט.
3. כי אין דברים כאלה
4. כי הרבע הרביעי בסופרבול היה בלתי נתפס וכי המקום בספרי ההיסטוריה מרשים (הוא ופייטון הם שני האחים היחידים ששיחקו כ-QB בסופרבול, זכו ב-MVP, ועשו את זה שנה אחרי שנה)
5. שאבאנה המצרי סוגר עכשיו יותר מ-32 חודשים במקום הראשון בדירוג העולמי בסקווש. בחרתי בו למרות שלא הייתה לו שנה גדולה (בטח לא בהשוואה ל-2007) אבל בעיני כל ספורטאי ממדינת עולם שלישי במזרח התיכון שמצליח לשלוט בדירוג העולמי בצורה כל כך דומיננטית הוא מקור להשראה ותקווה קטנה לעתיד.
בהתחשב בעובדה שגם שני המדורגים אחריו הם ממצרים, בעובדה שמדובר בענף ספורט מושלם לישראל (גם אישי וגם אפשר לשחק אותו 365 יום בשנה, בלי בעיות מזג אוויר) ובכך שעל פי ההערכות המקובלות יש לסקווש סיכוי לא רע בכלל להיכנס לרשימת ענפי הספורט האולימפים החל מ-2016, מדובר באופציה לא רעה בכלל.

ארנון 25 בדצמבר 2008

1. פדרר ונאדאל על הגמר המונומנטלי, בשבילי חווית הספורט המרגשת ביותר בעשור האחרון לפחות. לא ראית שם רק שני אתלטים מחוננים עם שליטה טכנית מרהיבה, ראית שני אנשים מונחים לפניך כמו על ספה של פסיכולוג, עם כל האישיות שלהם וכל המטענים שצברו במהלך השנים ושהוסיפו וצברו במהלך המשחק, עם כל הלחץ של הסיטואציה היסטורית. אגדות חיות.
3.פלפס ובולט. הראשון על הכמות, השני על האיכות.
5.צ'אביאינייסטה – על היורו ועל בארסה. הוכחה שבכדורגל המודרני עדין אפשר לשלב יופי, סגנון, אישיות צנועה – ונצחונות.

כבוד 1- איליי מאנינג – כבר לא האח-של, הוביל לאחת הסנסציות הגדולות בתולדות אירוע הספורט הגדול ביותר בעולם.
כבוד 2 – המילטון. היו מדברים עליו גם אם לא היה שחור. שבר כמה שיאים יפים לעונת רוקי בשנה שעברה, בה פספס את האליפות רק במירוץ האחרון. השנה לקח כמו ענק.
כבוד 3 – רונאלדו – ספורטאי-יריב שמצליח לגבור על כל הכשפים והניחוסים שאני מפעיל נגדו בכל משחק, חייב להופיע ברשימה כזו.הורדתי אותו לכאן רק בגלל האישיות הלא-מרשימה.
כבוד 4 – גארנט ופירס. כמה שמח היה בבוסטון ביוני.

שתהיה לנו 2009 לא פחות טובה…

גיא 25 בדצמבר 2008

רונן, כשתסיים עם הדירוג הזה, אני קורא לפוסט של דירוג אלטרנטיבי – 5 הספורטאים שאסור בשום אופן לבחור בהם בשנת 2008
(עם נימוקים כמובן)

יובל 25 בדצמבר 2008

1. בולט
2. פלפס
3. איסינבייבה
4. נדאל
5. אנדרסון סילבה (שליטה מוחלטת במשקלו ב MMA)
העדפתי לבחור ספורטאים מענפים אישיים בלבד, למרות אהדתי לכדורגל בכלל וליונייטד בפרט.

martzianno 25 בדצמבר 2008

1. מייקל פלפס
2. ולנטינו רוסי
3. בולט
4. קנדיס פארקר
5. דני איינג' (על החזון. וראיתי ששמו מנג'רים, מה גם שהיה ספורטאי גדול)

רונן דורפן 25 בדצמבר 2008

אתם יכולים להמשיך לבחור מאמנים ומנהלים כאוות נפשכם. הם פשוט לא יוחשבו בבחירה.

כסיפוביץ 25 בדצמבר 2008

1. בולט
2. פלפס
3. ולנטינו רוסי
4. נדאל
5. פול פירס

יוני 25 בדצמבר 2008

רונן, אל תהיה דיקטטור :) בכל מקרה, אף מאמן לא יגיע לטופ 10. מה לגבי 5 תקוות לשנה הקרובה?

Spartan 25 בדצמבר 2008

1. יוסאין בולט

2. מייקל פלפס

3. כריסטיאנו רונאלדו

4. רפאל נדאל

5. לואיס המילטון

Baza 25 בדצמבר 2008

1. לאו מסי (מצטער, כדורגל זה הענף הכי מעניין)
2. אוסיין בולט
3. רפאל נדאל (עם כל הצער שבדבר)
4. מייקל פלפס
5. לואיס המילטון

עומרי 25 בדצמבר 2008

1. בולט

2. פלפס

3. נדאל

4. מייקל סטראהן

5. גארנט

-תוך שבוע בולט כבש את התואר 'האתלט הגדול ביותר אי פעם', ואם אתם חושבים שאני מגזים תנסו לדמיין מה הייתם חושבים אם הוא היה עושה 9.4 במאה מטר- התוצאה שהוא היה אמור לעשות ללא ההאטה.

– פלפס הוא לא מרגש בעליל אבל הוא המכונה הספורטיבית השלמה ביותר(כישרון, מנטליות, עמידה בלחצים, יכולת אימון) מאז ג'ורדן, וכידוע משנים קודמות (פדרר, טייגר..) כל פעם שמישהו מוזכר כהכי.. מאז ג'ורדן זה אומר משהו מאוד טוב לגבי הישגיו.

– נדאל נתן עונה שאני אישית לא חשבתי שהוא מסוגל לתת. הוא לא היה חלק מהרשימה שלי לולא היה זוכה בבייג'ינג, אבל הוא זכה והשלים הישג שפדרר כנראה כבר לא ישיג. הוא גם היה המנצח במשחק הטניס מהגדולים בהיסטוריה ולבטח מהמדוברים שבהם.

– ב58 הדקות הראשונות של הסופרבול הכי מדהים של הזמן המודרני מייקל סטראהן הנהיג הגנה שעשתה משהו שנדמה לבלתי אפשרי עד אותו רגע- להגביל את בריידי והבריידי באנץ' הבלתי עצירים שלו. סטרהאן ולא איליי הוא הMVP האמיתי של המשחק המיתי הזה והוא עשה את זה בגיל 36, שניה לפני הפרישה.

– גארנט הצליח לנצח השנה משהו הרבה יותר גדול מעוד כדורסלן שמקשה עליו את החיים בצבע, הוא הצליח לנצח את גורלו שלו כפי שנראה שנכתב בשבילו מאז פלייאוף 2004 בו הודח בגמר המערב עם מינסוטה. גם לפני האליפות היה לו כנראה מקום בין 30 הגדולים של כל הזמנים, אבל אחריה ואחרי זו שתבוא העונה ואולי עוד כמה שיבואו בעתיד, הוא יזכר באור שונה לחלוטין כשיפרוש.

BAZA- גבר נראה לי שברת שיא חדש בפנאטיות החיננית של אוהדי ליאו מסי. הוא ס-פ-ו-ר-ט-א-י ה-ש-נ-ה שלך??? אתה רציני?
מעניין אותי היכן בדיוק אתה מדרג אותו בסקאלה שמכילה את ג'ורדן של 91' או עלי של 71'..

סליחה על הטוקבקיסטיות המתפרצת אבל הייתי חייב..

עזי 25 בדצמבר 2008

גלעד אתה סופר את משחי השליחים של פלפס שלפחות באחד ניצחו האמריקאים למרות פלפס – ובזכות לזאק – אבל לא סופר את השליחים של ג'מייקה שניצחו בזכות בולט.
ראיתי בבריכה חמש משמונה מדליות הזהב של פלפס, כולל השמינית, התרגשות גדולה, אבל לא משתווה למה שהיה בקן הציפור, אירוע הספורט הגדול של השנה – כפול שתיים. אחד האירועים הכי מרגשים שחוויתי.

ולדירוג

בולט
פלפס
נדאל
כריס הוי (שלוש מדליות זהב באופניים בביג'ינג)
דארה טורס

YB 25 בדצמבר 2008

1. פלפס
2. בולט
3. רונאלדו
4. נדאל
5. גארנט

ברק 25 בדצמבר 2008

1. יאן-אה קים – החלקה אומנותית על הקרח. פעמיים אלופת העולם. יריבותה עם אסדה מאו (יפן) מקבלת תשומת לב רבה בגלל היריבות הלאומית בין שתי המדינות.
2. מוחמד אבו-טריקה (זיזו המצרי) – על כך שהוא הכדורגלן היחיד בדור שאחרי מארדונה שהביא גביע לנבחרתו במו רגליו.
3. אלינור סימונדס – כשהיא בת 14 (!!!) שתי מדליות זהב בשחייה באוליפיאדה לאנשים עם מוגבליות.
4. לברון ג'יימס – לאו דווקא בגלל כישוריו הספורטיבים אלא בגלל יציאתו מהארון הדמוקרטי ותמיכתו בפומבי בברק אובמה.
5. אלמוני – אפריקה – בשם כל הספורטאים האפריקאים חסרי השם שמהגרים למערב, לעתם לחיים בחוסר כל, למען התקווה לחיים טובים יותר.
בגלל שאם כבר אלטרנטיבי, אז אלטרנטיבי עד הסוף.

Gilad Bloom 25 בדצמבר 2008

אוקיי דורפן ,סליחה,שכחתי שאסור מאמנים,אני נותן את המקום החמישי לגארנט,למרות שיש אמת בטענה שפול פירס שותף מלא ושווה לגארנט,שניהם סחבו על הגב במשך שנים קבוצות כושלות ושניהם נתנו עונה גדולה,כמעט בטוח שבלי פירס גארנט היה ממשיך לחפש טבעת בלי האינסטנט התקפה והיכולת לגמור משחקים ברבע הרביעי שפירס סיפק לו,אבל גארנט שחקן הגנה גדול מפירס ומנהיג מנטלי אז נתתי לו את המקום החמישי.

באבא ימים Old Timer 25 בדצמבר 2008

1. פלפס

2.איסינבייבה.

3. בולט.

4. רפאל נדאל.

5. ג'ימי רולינס.

אף אחד לא עשה את מה שפלפס עשה, נקודה. לא באולימפיאדה אחת ולא במצטבר. אם השנה הזו הצמיחה מועמד לתואר הספורטאי הגדול בכל הזמנים, הוא המועמד.

רציתי לבחור את איסינבייבה ובולט ביחד בגלל דומיננטיות מוחלטת בענף שלהם. בסופו של דבר החלטתי להפריד כי איסינבייבה עושה את זה לאורך יותר זמן. נכון שהיה משהו מפעים אסתטית בריצות של בולט אבל המחשבה שאיסינבייבה תפסיד למישהו במישור האסתטי היא בלתי נתפסת בעיני.

נדאל – לא ניתן לייחס לו את אותה דומיננטיות שהיתה לכל מי שמדורג מעליו בדירוג שלי, או לצורך העניין, לפדרר. עדיין, הוא התעלה על עצמו באירוע הספורט המדהים של השנה, והביס את הספורטאי הדומיננטי ביותר בענף שלו.

ג'ימי רולינס – אם לבחור מישהו מספורט קבוצתי אז עבורי הוא האיש. האיש שגרם לפיליס להאמין, שהקבוצה המתהדרת בתואר "הקבוצה הגרועה ביותר בהיסטוריה של הספורט האנושי" יכולה לזכות בוורלד סירייס.

כבוד מיוחד –

פול פירס: על סדרת הגמר.

דארה טורס: בקטגוריית מפעל חיים.

טורס: כי הכותל הזה עוד לא ראה גרמנים בוכים.

פאברגאס: על התצוגה המדהימה נגד רוסיה.

Sade-DK 25 בדצמבר 2008

1.כריסטיאנו רונאלדו

2.מייקל פלפס

3.יוסין בולט

4.קובי בראיינט

5.GRO HAMMERSENG (Handball Norway Ikast-Bording Elite Håndbold Denmark)

redsox 25 בדצמבר 2008

טוב ביקשת קודם דירוג ואח"כ הסברים, אז ככה:
1. מייקל פלפס.
2. רפאל נדאל.
3. אוסיין בולט.
4. אלברטו קונטאדור
5. קוסוקיי קיטג'ימה.

הסברים:
*פלפס-בגלל הדומיננטיות הבלתי נתפסת. בגלל שגם עם טלסקופ אי אפשר לראות מישהו מתקרב להישג שלו. בגלל שזה נראה כאילו עוד יש לו לאן להשתפר…
*נדאל-אמרו עליו הרבה דברים בתגובות שמעלי אבל הסיבה שהוא מקבל את הקול שלי פשוטה בהרבה. מכל הספורטאים שקיבלו פה קולות הוא היחיד שעשה את מה שעשה השנה תוך שהוא מתעלה מעל הספורטאי הטוב אי-פעם בענף שלו. ושוב. ושוב.
*בולט-כי בדצמבר 2007 כתבתי במקום אחר את המשפט הבא: "שלישי פלפס רק כי שנה הבאה יש אולימפיאדה ואחריה לא יהיה אדם שפוי אחד שלא יבחר בו כספורטאי השנה של 2008" ואוסיין בולט אשכרה הצליח לערער את הביטחון שלי בקביעה הזו.
*קונטאדור-אתם באמת קולטים כמה גדולה היתה השנה שלו? אתם באמת קולטים כמה >יותר< גדולה היא היתה יכולה להיות אם לא האפליה של הצרפתים נגד אסטאנה??
*קיטג'ימה-דאבל אולימפי שני רצוף זה דבר ענק אבל הוא ברשימה שלי בגלל 3 דברים אחרים:
-הוא מחזיק כמעט לבדו ייצוג של 3 מליארד אסיאתים בענף שנשלט על-ידי לבנים אנגלוסקסים.
-כי בין כל המסוממים-טכנולוגית הוא שבר את שני שיאי העולם ולקח דאבל אולימפי כשפלג גופו העליון חשוף, כמו שצריכה להיראות תחרות שחיה.
-כי חברה שלו מצטלמת בעירום באותה קלות שבה ארנב לועס גזר…

יותם מ 25 בדצמבר 2008

1. מייקל פלפס/אוסיין בולט
3. ולנטינו רוסי
4. כריס הוי
5. אולה איינר ביורנדאלן/בודי מילר/קנניסה בקלה/נדאל

ציון לשבח:
אלברטו קונטאדור
אוסיין בולט
כריסי וולינגטון (שפתאום, באמצע החיים, החילטה שהיא רוצה להיות ספורטאית מקצועית וזכתה פעמיים ברצף באירונמן בהוואי. והיא גם אלופת העולם בטריאתלון למרחקים ארוכים)
סבטיאן לואב

ארחיב רק לגבי ביורנדאלן ומילר:
מן הראוי שתהיה נציגות לספורטאי החורף. מילר זכה בגביע העולמי בסקי אלפיני וחזר להיות הגולש הטוב ביותר. זה אחרי שבשנתיים לפני כן הוא עשה כל פרובוקציה אפשרית. כולל פרישה מהנבחרת האמריקאית (הוא מתחרה במסגרת עצאמית), מתן לגיטמציה לשימוש בסמים, עידוד שתיית אלכוהול וכו'.
יש לו אישיות כובשת, סגנון גלישה שלא מלמדים בשום ספר, נפש של היפי ועשרות נצחונות בסבב הגביע העולמי.
הוא גם לא קונצנזוס אמריקאי. או שאוהבים אותו, או ששונאים אותו.
ביורנדאלן בדרך להפוך לספורטאי החורף הגדול בכל הזמנים.

עוזי, קיוותי להקדים אותך, אבל "גנבת" לי את כריס הוי.

בשנה אולימפית, קשה לי להכניס לרשימה את גארנט, מנינג או רונאלדו.

עומרי 25 בדצמבר 2008

redsox- גם פלפס שוחה חלק ניכר מהמשחים עם פלג עליון חשוף. האחרון שלקח תחרויות גדולות עם ספידו בלבד היה פופוב.
פרט לקיטיג'מה, שבלי קשר לבגד הים הוא בחירה ראוייה בעיני, ישנן גם כמה שחייניות סיניות שלא טומנות ידן בצלחת.

זיגי 25 בדצמבר 2008

1. פלפס בולט
3. כריסטיאנו
4. נדאל
5. ראיין גיגס (שובר שיא ובועט את האחרון)

צל"ש: אריק דג'מבה-דג'מבה

לון 25 בדצמבר 2008

מתנצל מראש על האורך.

באופן קבוע אני לא ממש מתלהב מבחירות כאלה, בגלל היותן אמורפיות לגמרי. כלומר, אין כללים קבועים והגדרות ברורות.
לכן כל בחירה נשארת סובייקטיבית לגמרי ונעשית בעיקר בגלל סיבות אישיות-רגשיות.

כך למשל, מי שלא מחשיב ענפים רבים כראויים או חשובים מספיק, כלל לא ייקח אותם בחשבון. למשל מי שמתעניין רק בכדורגל וכדורסל ויתעלם מענפים אחרים. או דוגמה הפוכה, מישהו בוחר ספורטאי מענף זניח יחסית כמו כדורעף או היאבקות או סקווש.

או בחירה לפי אסטטיקה. יש מי שיראה בסללומים בכדורגל את שיא האסטטיקה, אחרים יראו זאת בצעדי האצן או בקפיצה לגובה, באיפון מושלם או בריחוף אל הסל. וכמובן שיהיו שיוסיפו את המראה החיצוני של הספורטאי/ת למשקל בקבלת ההחלטה. (בעבר נערך משאל בין צופי טניס גברים ורובם בחרו לצפות באנה קורניקובה, שכבר היתה באותו זמן בשלבי דעיכה סופיים בקריירה הספורטיבית).

פעמים רבות אהדה אישית גורמת לבוחר להעדיף את הספורטאי האהוב עליו על פני מי שהיה טוב ממנו באופן ברור (למשל מי שבחר השנה כל טניסאי אחר מלבד נדאל, ולא עשה זאת בגלל החשד לסמים).

מעצם הבחירה בענפים כל כך שונים, מדובר תמיד בהשוואה בין תפוחים לתפוזים, או בננות, אפרסמונים, אגסים וכו'. ולעיתים גם בין פרי לירק או למשהו אחר כמו תבשיל.

לכן, בבחירת ספורטאי השנה (או ספורטאי העשור, המאה וכו') שאפשר לדון בה, ראשית צריך להגדיר מהו ספורט.
כבר כאן יש חילוקי דעות מהותיים בין משתתפי הבלוג. למשל, האם שחמט נכלל או לא.
גם מי שמסכימים שמה שמראים באי.אס.פי.אן. הוא ספורט, יכולים להיות בדילמה. למשל, מראים שם פוקר, אבל לא מראים תחרויות שחיה. מראים דייג, אבל לא מראים שחמט. מראים תחרויות אכילה, אבל לא מראים תחרויות כדוריד.

גם אחרי שיש הסכמה על מהו ספורט, כדי שיהיה איזשהו מכנה משותף, צריך להגדיר מראש איזה ענפים מספיק חשובים כדי שהישג משמעותי בהם יזכה אותם בבחירה.
למשל, האם הישג מעולה בכריתת עצים (מראים באי.אס.פי.אן.) משמעותי מספיק כדי להיכנס לרשימה ? ואני חושב שהאתגר גדול יותר, מפני שצריך לבחון האם למשל ענף כמו שחייה, שעניין הציבור בו הוא רק פעם בארבע שנים באולימפיאדה, יכול להיות ברשימה.
יתכן שיוסכם שבשנה אולימפית, שחייה נכללת בגלל שהנפח שהיא תופסת באולימפיאדה. אבל זה נתון לדיון וויכוח.
ומה לגבי ענפים אחרים שרוב האוכלוסייה רואה רק באולימפיאדה ? למשל, עד כמה עוצמתו של אלכסנדר קרלין בהיאבקות בסגנון יווני-רומי אמורה היתה לבוא לידי ביטוי במשאלים כאלה בעבר ?
או מה מעמדו של החותר הבריטי סטיבן רדגרייב שזכה בחמש מדליות זהב רצופות בחמש אולימפיאדות ? האם ואיך הייתם בוחרים בו בשנת 2000 כשעשה זאת בפעם החמישית ?

בהקשר הזה, יש גם הבדל בין ענפי האתלטיקה השונים. יש פער עצום בעניין הציבורי ובמשמעויות שניתנות לתחרות בריצת מאה מטר לעומת הליכה לעשרים קילומטר או קפיצה משולשת.
יש כמובן גם הבדל רב מבחינה ציבורית בין הריצות עצמן. למשל, שיאי גברים במאה מטר, מראים תמיד גם בחדשות הכלליות ולא רק בחדשות ספורט. זה לא קורה בענפי ריצה אחרים (אלא אם כן האצן הוא מהמדינה המשדרת). כך שבמונחים ספורטיביים "טהורים", יתכן שיהיה ספורטאי מעולה בריצות ארוכות, אבל מבחינה ציבורית, לספרינטר יש יתרון בולט בתודעה העולמית.

אפשר מראש להגדיר שהישג נדיר מאוד בענף קטן, יכול להכניס לרשימה, אבל לא לזכייה במקום הראשון. אבל זה כמובן נתון לוויכוח.

ובהקשר של ענפים קטנים וזניחים, חשוב להזכיר שכמו פורנוגרפיה, גם ספורט הוא עניין של גיאוגרפיה. בארה"ב הוקי קרח הוא ענף חשוב וידוע, ברוב העולם זה ענף זניח (ואל תקפצו שגם ברוסיה, פינלנד וצ'כיה וכו' מתעניינים בו). בארץ כדורסל הוא הענף השני בחשיבותו, ברוב העולם, מלבד ארה"ב, זה ענף שולי. אותו הדבר לגבי קריקט, בייסבול, פינג פונג, ענפי ספורט חורף ועוד.

ובהקשר של גודל, בעיניי טיעון של בחירה בכדורגלן השנה כספורטאי השנה, מפני שזה הענף הכי גדול בפער עצום מהשאר, הוא טיעון ראוי ושווה דיון. (למרות שאיני מסכים איתו).

בבלוג יש קוראים ממדינות שונות, עם תרבויות ספורט שונות ותפיסות שונות. רשימה שתאחד את כל הבחירות תעלים ותייתר בחירה של משתתפים בודדים בספורטאי מתחומים כמו שחמט, סנוקר, איש הברזל, בייסבול, גולף, פוטבול מכללות וכו'.

עניין נוסף הוא הסמים. האם פוסלים ענפים שלמים בגלל שנמצאו בהם משתמשים ? האם פוסלים רק ספורטאי שנתפס ? האם קובעים רק לפי העובדות או שנותנים מקום לאינטואיציה ? (וברגע שלא מסתפקים בעובדות ואך ורק בהן, העניין הרגשי כמובן גובר ואנשים יבחרו לראות סמים בענף אחד ולא בענף אחר, או יסתפקו בחשד כלפי ספורטאי מסויים ויתעלמו מחשד לגבי אחר וכו').

עניין נוסף שדורש הסכמה הוא האם ספורטאים בענפים המוטוריים נכללים ברשימה אחת עם הענפים שאינם כאלה. ברוב המקומות הם ברשימה אחת, אבל זה לא מובן מאליו בעיניי.

עניין אחר הוא הפער העצום בין ספורט גברים לספורט נשים. האם ראוי לבחור בשני המינים ברשימה אחת ? כאן לדעתי, העניין ברור לגמרי. צריך לבחור את ספורטאי וספורטאית השנה בשתי רשימות שונות. ראשית, משום שהם תמיד מתחרים במסגרות מקבילות ולא ביחד. אבל לא פחות חשוב, אחרת תמיד הספורטאיות יהיו נחותות לאין שיעור, בגלל הפער בתודעה הציבורית ובעניין של חובבי הספורט בענפים שהן מתחרות. (האולימפיאדה מהותית עוד יותר עבורן ושנה אולימפית מעלה את העניין הציבורי בספורטאיות במאות ואולי אלפי אחוזים).

גם בענפים המוסכמים, כדי להגיע לקריטריונים שאינם אישיים-רגשיים-שרירותיים, צריך להגדיר קריטריונים ברורים ככל האפשר.
למשל, הישג בקנה מידה היסטורי עם הנמקה ברורה כמו שבירת כמה שיאי עולם, שבירת שיא מדליות באולימפיאדה, זכייה רצופה בתואר קבוצתי מסויים כשחקן מוביל וכו'. (וודאי שיש כאן גם הישגים יחסיים, כמו ניצחון על יריב אדיר במיוחד וכו'). אם אין הסכמה על קריטריונים, טיעונים כמו "אני אוהב את האישיות שלו" או "הוא הכי ריגש אותי", או סתם "אני אוהב אותו", הינם קבילים, למרות שאינם ברי דיון.

בקיצור, לי מעניין לקרוא בעיקר את ההנמקות של כל אחד ולא הרשימה עצמה.
רשימה שתאחד את הבחירות נראית לי מיותרת כל עוד אין הסכמה על אופן הבחירה.

redsox 25 בדצמבר 2008

רונן-אם רק תורשה לי הערת אגב לגבי ספורטאית השנה שלי-לוסיאנה איימאר. שחקנית השנה בעולם בפעם החמישית(!!) בקריירה בגיל 31. אנחנו מדברים על הוקי שדה לנשים למי ששאל את עצמו.
אני נותן אותה בנפרד לא כי אני חושב שצריכה להיות בחירה נפרדת לנשים אלא כי היא לא נכנסה לחמישיה הראשונה שלי.
ואין קשר לפאבליטו איימאר, אם תהיתם…

רונן דורפן 25 בדצמבר 2008

ברק – מחקתי את התגובה שלך. אין לי שום עניין ומוטיבציה לנהל בלוג בו מישהו ממש בלי סיבה מעליב משתתפים אחרים.

ברק 25 בדצמבר 2008

מתנצל.
זה היה מכוון לצחוק על עצמי…

רונן דורפן 25 בדצמבר 2008

אין בעיה. לא קרה כלום…

רונן דורפן 25 בדצמבר 2008

לון – אפשר היה כמובן לצמצם את הבחירה. כלומר להציע את בולט, פלפס ונדאל ואולי כמה ספורטאים אחרים ולבקש לבחור ביניהם. או לחילופין לקבוע קטגוריות – אישה, ספורט קבוצתי, ספורט אישי, ספורט מוטורי ומה עוד….
אבל אני די נהנה מהתשובות וההנמקות. בעיקר מהבחירות בענפים אזוטרים יותר. סיכום התוצאות, אני מעריך, לא יהיה מפתיע במיוחד וחוכמת ההמון תתכנס לבחירה די קונפורמיסטית.

הבי.בי.סי למשל ניסו להתגבר על המכשול האובייקטיבי, בכך שהם לא בוחרים את ספורטאי השנה אלא את "אישיות הספורט של השנה". זו בחירה של הציבור הרחב בה מעודדים אנשים לשקלל פנימה תחושות כמו ריגוש ואסטטיקה. התוצאה היא שפעמיים כבר נבחרו ספורטאים ממשפחת המלוכה. תהרוג אותי אם אני יודע מה כל כך מרגש בהם..

Amir 25 בדצמבר 2008

1. מייקל פלפס
2. יוסיין בולט
3. רפאל נדאל
4. יילנה איסינבייבה
5. קנניסה בקלה

ההתלבטות בין בולט לפלפס הייתה נוראית. מצד אחד, שיאי העולם של בולט ייחרטו לעד במוחי. מצד שני, מתי בפעם האחרונה קמתם מוקדם בבוקר בשביל לראות שחיין? בסוף פלפס לקח, גם בגלל הכמות העצומה של המשחים בהם השתתף, וגם כיוון שאני עדיין לא בטוח שבולט נקי….
לסיכום, שנת הספורט הגדולה אי פעם – יורו נהדר, אולימפיאדה מצויינת ומשחק בלתי נשכח בטניס. בחרתי רק ספורטאים אולימפיים כי שנה אולימפית זו השנה הבלעדית שלהם.

ג'וס 25 בדצמבר 2008

1. מייקל פלפס
2. יוסיין בולט
3. ילנה איסינבייבה
4. ולנטינו רוסי
5. רפאל נדאל

הבחירות שלי הן אותן בחירות של מיקי מתגובה 26.
פלפס יותר מבולט, כי לדעתי שחיה יותר קשה מריצת 100 או 200. יותר תחרויות, יותר פיסיות (כל הגוף, וכו').
איסינבייבה – הדהימה אותי, לא הצלחתי להרגע ממה שהיא עשתה, ומאיך שכל האצטדיון נשאר לראות אותה בסוף.
רוסי – ללכת על האופנוע הפחות טוב בשביל להראות שזה הרוכב ולא המכונה (ועוד להצליח!) זה שחצנות ואצילות בו זמנית, ואז שנתיים לא לקחת אליפות, ואז לחזור לאליפות – לא עושים דברים כאלה!
ונאדל – הייתי נותן דוקא לפדרר, אבל נאדל הוא זה שגרם לגמר להראות ככה, כי על פדרר כבר ידענו שהוא מסוגל…

לון 25 בדצמבר 2008

רונן, יתכן שלא הבהרתי את עצמי מספיק טוב.
אני חושב שעיקרן של הבחירות האישיות של כל אחד נובע מההנמקות והן בהחלט מעניינות וראויות.

הטיעונים שלי היו כנגד סיכום של בחירות אישיות שנובעות מנימוקים שונים, חישובים שונים, חשיבה שונה והסתכלות שונה. לכל אלה אין ביטוי בסיכום והוא מאיין אותם. נשארים בסוף עם רשימה שלמעשה אומרת מעט מאוד, אם בכלל.

אני חושב שהבחירה הבריטית ממחישה היטב את הבעייתיות שבבחירה קולקטיבית. מצד שני, היא גם ממחישה היטב מה באמת מרגש את הבריטים.

אם אתה מבטיח שגם כאן תהיה בחירה מאתגרת באופן דומה, אז בסדר גמור. הרושם, לפחות עד עכשיו, הוא מעט יותר שמרני.

ויכסלפיש 26 בדצמבר 2008

1. פלפס

יותר אני לא מתיימר לדעת. רוב העניין שלי מתרכז בכדורגל ועל ענפים אחרים אני בעיקר קורא, מלבד ספורט אמריקאי. לדעתי פלפס גדול מבולט בגלל הרצף מ-2004 ומגוון הסגנונות. רגע השיא מבחינתי הוא הפנדלים המוחמצים של טרי ואנלקה שמנעו מכנופיית האוליגרך להשתלט על גביע האלופות בעיר שאירחה את הגמר רק בגלל אותם אוליגרכים.

רועי 26 בדצמבר 2008

1. ולנטינו רוסי(המלך חזר לשלוט בגדול אין עליו אלוהים)
2. מייקל פלפס (יצר היסטוריה וגם הייתה דרמה אנושי)
3 נאדל ארסי ( פשוט היה ענק השנה)
4.איסנייבה (בזכות השליטה לאורך שנים וכמובן עוד שיא במעמד שיא)
5.בולט ( למרות החשדות לסמים)

יבגני לבנזוב 26 בדצמבר 2008

1. מייקל פלפס.
2. רפאל נדאל.
3. אוסיין בולט.
4. לואיס המילטון.
5. כריסטיאנו רונאלדו.
——————-
פלפס לוקח אצלי את הבכורה בגלל שהראה יכולות פנומנאליות של התמודדות עם לחץ בל יתואר באירוע השיא של כל הזמנים, כאשר עיני כל עולם הספורט והעולם בכלל נשואות אליו. בנוסף, הוא הפגין דומיננטיות בכל 4 סיגנונות השחייה, כאשר ב-3 מהם הוא נמצא ללא ספק בטופ העולמי, דבר שלא זכור מאז ימי ג'וני וייסמילר האגדי.

"ראפא" נדאל מקדים אצלי את בולט רק בגלל הספקות שעוד קיימות אצלי לגבי השימוש בחומרים אסורים של הג'מייקני. אני לא כ"כ מהר יכול להסתגל להיעלמותו של ה-19.32 המיתולוגי מטבלת השיאים. כפי שציינת רונן, בגלל השתפרותו האדירה של נדאל על הדשא והמשטחים הקשים, בגלל העקביות וכמובן הפלתו של פדרר, נדאל ללא ספק עשה השנה משהו מדהים. ולגבי גמר ווימבלדון 2008 – כל מילה מיותרת.

לואיס המילטון, מוכשר ככל שיהיה, הגיע לטופ בספורט שאולי אין "לבן" ממנו. הוא הגיע להישגים כה גדולים בגיל כ"כ צעיר, שעירערו אפילו את גאונותו, כישרונו והישגיו של איירטון סנה המנוח. ושוב, הוא ידע להתמודד על הלחץ ברגעי האמת.

רונאלדו נמצא רק במקום ה-5 אצלי מפני שאני תמיד אתן יותר קרדיט לספורטאי אישי, למרות שמדובר כאן במקרה יוצא דופן. הדבר היפה אצל רונאלדו אשתקד, פרט לשערים והבישולים, זה שהוא לא הסתפק בכישרונו במס' אלמנטים של המשחק ופיתח אותם, אלא עבד קשה והשקיע באלמנטים רבים אחרים, מה שהפך אותו לשחק כמעט מושלם. לא פלה ולא מראדונה שלטו ברמה כזו בכ"כ הרבה מרזי המשחק, אך להבדיל מהם, רונאלדו טרם הוכיח את עצמו בנבחרת ובאירועים גדולים בכלל. בנוסף, לא ניתן שלא להוריד לו מס' נקודות על התנהגותו והתנהלותו, הואיל ואנו בוחרים כאן את ספורטאי השנה ולא רק את אתלט השנה.
——————-
לסייום, שתהיה לכולנו שנת ספורט נהדרת, לפחות כמו שנת 2008, שללא ספק הייתה אחת משנות הספורט הגדולות בהיסטוריה!

אופיר 26 בדצמבר 2008

1. מייקל פלפס
2. לואיס המילטון
3. אוסיין בולט
4. כריסטיאנו רונלדו
5. אילי מאנינג + דיוויד טיירי

אז ככה…
1.פלפס : כי ההישג שלו של 8 מדליות הוא מדהים בצורה שאי אפשר לתאר. גם המאמץ המתמשך על פני כל ימי תחרויות השחייה. כולל מוקדמות. האתגר הפיזי הבלתי יאמן. גם השליטה במגוון סגנונות. הסיפור האישי. ומעל הכל, אני חושב השילוב שבין היותו מכונה ספורטיבית משומנת לבין האונושיות…(לא היה חסר הרבה שיפסיד… היה תלוי לא מעט בנבחרת השליחים…) … 8 מדליות, בלתי נתפס.
2. לואיס המילטון – משתי סיבות עיקריות (ועוד שלישית ורביעית קטנות) היותו נהג שחור בספורט הכי עשיר ולבן בעולם. וההתאוששות שלו מההפסד בשנה הקודמת למרות הגיל שלו. (וכמובן זה שהוא אלוף הפורמולה הכי צעיר ובכלל שהוא גרם לי לאהוב את הספורט הזה ולראות את הספורט שבו.
3. בולט- כי המפגן שראינו ממנו בטווח של ימים ספורים, והתוצאות מדהימות. תמיד אוהבים להגיד שתוצאות כאלה מגרדות את קצה גבול יכולת האדם, או שהן מקדימות את זמנן. לא מבין בזה ולא חושב שאף אחד מבין בזה, כי תמיד בה הבא אחריו שכולם מופתעים ממנו. פשוט מרשימה השליטה המוחלטת והפער העצום מכל מי שהתחרה מולו. אין ספק שהאסטטיות של הספורט תרמה רבות. מעניין אותי אם הוא היה מנטץ שיאים ברמה כזאת בהדיפת כדור ברזל וידוי פטיש האם הוא היה כה גבוה בדירוגים של כולם.
4. רונלדו – כי פעם ראשונה מצאתי את עצמי אומר לפני שנה, איזה כיף שהשחקן הכי טוב בעולם משחק אצלנו. כי למרות כל ה showoff הוא עדיין שחקן שמשחק עם הלב שלו. כי מה שהוא עשה מבחינה סטטיסטית בלתי נתפס. כמות השערים, הבישולים, העובדה שהוא סחב את כל הקבוצה. ופשוט כי שנה שעברה כל מה שהוא עשה היה זהב (שערים שפגעו בה, עם הגב… עם העקב…)
5 מאנינג וטיירי : מאנינגג שלקח קבוצה (הניו יורק ג'איינטס) שלא עשתה הרבה, וניצח כנגד כל הסיכויים את הפטריוטס שעשו עונה ללא הפסד ונראו בלתי מנוצחים. כי הוא יצא מהצל של האח שלו במשחק הזה (ועדיין יוצא עד עכשיו). ובעיקר כי המהלך 2:30 דקות לסוף המשחק (הסופרבול, אין יותר מזה) בדאון השלישי, כשההתקפה לא מייצרת כלום… הם כל מה שאני אוהב בספורט. הבריחה מ3 טאקלים, המסירה המדהימה ותפיסה עם הקסדה של טיירי . זה בדיוק המהלכים שמזכירים לך כל החיים למה את אוהב ספורט ושעליהם תוכל לספר לנכדים שלך שראית (ושהימרת על התוצאה המדוייקת של המשחק ואם לא היית דביל ושם 100 דולר מאחורי המילים היה לך הרבה כסף).

http://video.google.com/videoplay?docid=4591837189676424162

בקיצור, ספורט זה סיפור, ספורט זה תשוקה ותרבות ופחות משנה אם מנצחים…

אופיר 26 בדצמבר 2008

ושכחתי להגיד שרונלדו לצערי לעולם לא יהיה מעל 4 כל עוד הוא לא יתן משחק ענק בזמן ענק…

ושמאוד רציתי, אך לא הצלחתי למצוא את הספורטאית שלי

רני 26 בדצמבר 2008

1. מיקל פלפס.
2. אוסיין בולט.
3. רפאל נדאל.
4. קוין גארנט.
5. ליאו מסי

וההנמקות :

1. לבחור בין פלפס ובולט זה אכזרי. רונן, מה רע בשניים יחד ? אז למה פלפס 1 : כי אחרי כל ההתרגשות מבולט וההנאה מהאסתטיקה וכו', ההישג של פלפס הרבה הרבה יותר אלמותי. כדי להעריך אותו ולאמוד את גודל ההישג אנחנו מסתכלים 36 שנים אחורה אל מארק ספיץ. את בולט אולי נשכח (לא את החוויה אבל כן את השיא) כבר בקיץ הבא או בזה שאחריו כשיגיע בולט חדש (מסומם כמובן, כמו בולט הנוכחי. ולא שאישית זה אכפת לי, אבל זה נושא לדיונים אחרים, שכבר נוהלו למכביר)וישבור את השיא שלו.

אני חושב שאפשר להיווכח בכך כשמנסים להציב את מייקל ג'ונסון ברשימת האתלטים הגדולים – הוא הרי היה הבולט הקודם. איפה הוא בזכרון ואיפה ספיץ.

יכול להיות תרגיל מעניין לעשות עכשיו דירוש של ספורטאי 2007 ולהשוות את הבחירה הזו עם הבחירה שנעשתה לפני שנה. תרגיל כזה יוכל לספק תובנות מעניינות על האופן שבו אנחנו בוחרים ועל ההבדלים בין הישגים רגעיים להישגים מטביעי חותם.

ובולט 2 בגלל כל הסיבות שאוזכרו ולא אכפת לי שאני די בטוח שהוא מסומם.

3. נדאל – עם כל אהבתי לפדרר, מה שמגיע מגיע.

4. גארנט – בלעדיו זה לא היה קורה. עם כל הכבוד לפירס.

5. מסי – שנת 2008 לא נגמרה ביוני. ליאו מסי הוא הכדורגלן שבשבילו אנשים נשארים כיום ערים מאוחר, קמים מוקדם, משנים תוכניות. אלו מרכיבים בבחירות רבות בפלפס ובולט. רונאלדו הוא אהוב אוהדי יונייטד מסיבות מובנות. לא מעבר לכך. בנדאל לעומת זאת בחרתי למרות היותי "ממחנה" פדרר שייחל להפסדיו של נדאל. בהישגי רונאלדו ב 2008 אין בעיני גדולה כזו, וזה לא מספיק להיות נציג של משחק הכדור הפופולארי ביותר.

רונן – בלי להעליב, נראה לי שאתה בוחר ברונאלדו רגשית כאוהד יוניטד שחווה בזכותו הרבה הנאה, אבל אתה מצפה מעצמך לבחור על סמך נימוקים אחרים ולכן מוצא כאלו לגבי רונאלדו, מאולצים משהו. דרך אגב, באופן אישי אשמח לבחור בטורס או ג'רארד בשנה הבאה ולחשוב איך לנמק.

סליחה על האורך. כקורא פאסיבי 99% מהזמן, הרשיתי לעצמי.

גרץ 26 בדצמבר 2008

1. בולט.

2. פלפס.

רני – אולי ההשוואה היותר נכונה במקרה זה היא לא "מייקל ג'ונסון-ספיץ" אלא "קארל לואיס-ספיץ". לא? להוציא קפיצה לרוחק כמובן… בכל אופן זה עניין של דעה.

3. רפאל נדאל.

4. ילנה איסינבאייבה.

5. קווין גארנט.
הבחירה הנכונה כאן היא אולי אחד הכדורגלנים הלטיניים: מסי, רונאלדו, טורס (זכייה ביורו) – בכל זאת, הספורטאים הפופולריים בעולם – אבל חיבתי הגדולה לנ.ב.א מחייבת בחירה בנציג מטעמם. התחייה מחדש של יריבות הסלטיקס-לייקרס היא אחד הדברים המדהימים שקרו השנה.

אמנון 26 בדצמבר 2008

1)מייקל פלפס
2)אוסיין בולט
3)אוסקר פיסטוריוס
4)דיירון רובלס
5)בקי המון
הסיבות בהמשך

אלון זנדר 27 בדצמבר 2008

1. מייקל פלפס
2. יוסיין בולט
3. כריסטיאנו רונאלדו
4. מלורי הולטמן
5. מתיאס שטיינר

לפני ההסברים אני רוצה לציין, שמה שהנחה אותי בבחירה הוא קריטריון אחד בלבד, שהועלה פה כבר כמה פעמים. השאלה ששאלתי את עצמי, אחרי ניסיון של, נניח, 30 שנות זכרון ספורטיבי, היא: מה אני אזכור לתמיד מ2008?
אז ככה:
את פלפס אני בטוח אזכור, ודווקא בגלל שההישג שלו הוא סטטיסטי בעיקרו. היו בשורת הניצחונות המפעימה הזו גם רגעים טלוויזיוניים מדהימים, ובטח שנקודות ציון ספורטיביות. פלפס הוא גם מי שבא מלמטה, עובד קשה ותו לא, כשהוא יודע לנצל כל התקדמות בענף. הוא לא התנתק מהקרקע וגם השאיפות המגלומניות נראות איכשהוא סבירות כשהן באות ממנו. אסור לשכוח שהוא גם אחד הספורטאים המצטיינים שהתטרפו לתכנית שקיפות בדיקות הסמים שלהם, כולל בדיקות דם מתוגברות. זה לאו דווקא גיוון בענפים: חתירה ופרפר הולכים מאז ומתמיד ביחד, אבל יכולת השיקום שלו והדרייב שגרם לו להיות מוכן כעבור כמה רגעים למירוץ הבא, שמגיעים קרוב ליכולת תוך שימוש בחומרים אסורים. אבל יותר מכל, אנחנו זוכרים את השורה הזו בלקסיקונים של הספורט בה כתוב: מספר מדליות זהב באולימפיאדה בודדת: 1. מייקל פלפס, 8, בייג'ינג 2008. וגם אם נרצה לשכוח, בחידון 7008 של תופעת דורפן (14) לפנסיונרים עם אלצהיימר, הוא יזכיר לנו.
גם את יוסיין בולט אני אזכור כל חיי. האתלטיקה, למרות המכה היוקרתית שספגה בעקבות פרשיות הסמים הממריצים, היא עדיין מלכה. זקנה וחבוטה, אבל מלכה. ובולט הוא המאהב הצעיר, האסרטיבי, המוחצן שלה, שעושה לה דברים שהרבה זמן איש לא עשה. קלות הריצה שלו, ובעיקר עשרים המטרים האחרונים שנזכור לתמיד, איך פתח פור, הסתובב ורץ את השאר אחורנית בעיניים עצומות תוך דיקלום תהילים קי"ט אחורנית וג'אגלינג של ששה לפידים ועדיין זכה ושבר שיא.
את השנה של רונאלדו בכדורגל העולמי אין סיכוי שאשכח. לא את השערים המדהימים והיכולת שהשאירו אותי פעור פה. לא את הסטטיסטיקות שלו שמגיעות לכאורה מתקופות אחרות לגמרי. את הקלילות שלו. את ההתגברות שלו על מגינים שבאים לכסח אותו כמו שלא ראיתי מאז פרש גרצקי. את התארים שהביא. את הויכוחים והדיונים (גם על מוחמד עלי אמרו שהוא שקרן, פחדן, משתמט ובכיין בזמנו). את סאגת ריאל מדריד, בה השתדל לא למעוד ובכל זאת נפל. שנת 2008, ולא יעזור שום דבר, היתה השנה של רונאלדו בכדורגל העולמי, וזאת בפער כמעט חסר תקדים.

מלורי הולטמן עשתה לי חלק גדול מהשנה. לפני היורו והמשחקים האולימפיים היא היתה עבורי מועמדת לספורטאית השנה, ועדיין אני זוכר כל רגע מהסיפור המופלא שלה. היא זו שניגשה להרים חובטת יריבה עם רצועה קרועה ועם חברה הובילה אותה הלאה, כדי שהפצועה תשלים את ההום ראן "שהגיע לה". בכך הקולג' שלה הפסיד אליפות, אבל הספורט הרוויח סיפור מדהים ומרגש. עשו חיפוש על וושינגטון סנטרל ווסטרן אורגון, ותראו את כל הסיפור. לא רק שאזכור את הסיפור, הוא כנראה ירגש אותי כל פעם מחדש.

מתיאס שטיינר, מרים המשקולות שהיגר לגרמניה כדי להיות ליד בחירת ליבו, האישה שראתה תמונה שלו בעיתון ויצאה לחפש אותו כי ידעה שיש משהו שמחבר ביניהם, נתן לי לפחות, רגע אנושי מרגש שלא אשכח. אחרי שאשתו מתה בתאונה והוא איבד כיוון ומטרה, הוא חזר לעצמו והבטיח לזכות במדליה "עבור סוזאן", אשתו. במצב של נחיתות, הוא נאלץ להוסיף שלושה קילוגרם על המשקל שהניף המוביל לפניו, הצליח בכך, ויצא במסע מטורף של שמחה, צעקות ונפנופי ידיים שלא נראו מגוחכים גם על דוב ענקי בדמותו של שטיינר. הרגע העצום שנחרט לי בזיכרון היה רגע קבלת המדליה, כששטיינר הגאה, והנבוך, הניף ביד אחת את המדליה וביד השניה תמונה קטנה של אשתו (טוב, אולי התמונה היתה בגודל רגיל, אבל יש לו ידיים ענקיות), מהסוג שיש לכולנו.

על הגדר נאלצו להישאר לשבת: לואיס האמילטון, למרות שגם את המירוץ האחרון של העונה אני לא אשכח, ולמרות ההצלחה של הכשרון הכי צעיר והכי שחור אי פעם (מישהו כתב פה "זה לא גזענות, זה רק שלשחור יש בעיה למצוא ספונסר" ואני שואל: יש לגזענות הגדרה אחרת שלא ידעתי עליה?), גם בגלל שיש בספורט עדיין יותר מדי מימד טכני בלתי שוויוני, וגם בגלל שהמילטון הוא לפעמים פלגמטי ועושה בד"כ את המצופה ממנו על ידי הקבוצה ואז מפסיק לתקוף. מיד אחריו ולנטינו רוסי הגדול, שהזכייה שלו באמת מוכיחה את גדולתו המיתולוגית – אבל לא נתן לי רגע לזכור.
גם איסנבייבה, שהיא תענוג לעיניים וגם הקפיצות שלה (אחרי הכל, גם אני פעם הייתי קופץ – ועכשיו אולי אני צריך להצטער שהפסקתי…), ורוני או'סליבן בפעם המי יודע כמה. גארנט, מאנינג וכו' הם גיבורים, אבל או שההישג היה יותר קבוצתי או שהוא לא כזה בלתי נשכח. ולכן לא נכנסו לרשימה.

כמה הערות בסוף: למשמיצי כריסטיאנו רונאלדו, אין לי מושג מאיפה אתם מביאים את הנימוקים האלה. את המספרים של רונאלדו במסגרת האירופית ובליגה האנגלית (היא עדיין ליגה אנגלית עזי… אף אחד לא ייקח ממני את הזכות לקרוא לה ככה כדי להשתמש במותג) איש לא מצליח לחקות. הם כמעט חסרי תקדים, כמו גם רשימת התארים: מלך השערים באנגליה ובליגת האלופות, אלוף אנגליה והצ'מפיונס, שחקן השנה באנגליה (של השחקנים, של המאמנים ושל העיתונאים), ובכדור הזהב. וכמובן בבלון ד'בלוג. כל זאת תוך הפגנת יכולת מרשימה, טכניקה מדהימה, גיוון סגנוני ויכולת התקדמות ושיפור שקשה להאמין שעוד קיימת אצל שחקן כזה. אפשר בקלות לא לאהוב אותו, אבל לא להעריך את מה שהוא עושה?

ללון מכובדי – איני יכול שלא להסכים אתך יותר. מטבעו הגדרת הספורט היא אמורפית, כמובן. כמו, למשל, האמנות. אבל מכלול הדיעות לגבי ספורט הוא זה שיוצר את ההגדרה ל"מהו ספורט". יש לזה אמצע, יש לזה קצוות, ומן הסתם גם פונקציית פעמון. השאלה היא, איפה אתה שם את הגדרות, מה נשאר בפנים ומה יוצא החוצה. מעבר לכך יש תנועה בלתי פוסקת פנימה והחוצה. הטריאלס של הקריקט מאבד מקום לטובת ה20/20 למשל, ענפים חדשים מצטרפים, ובכלל. זה מה שמשאיר את השאלה מעניינת – אבל לחכות להגדרה מוחלטת וסופית? רק כשהספורט ייעשה על ידי מכונות ולא על ידי בני אנוש.

אמנון 27 בדצמבר 2008

הנה ההסברים לבחירות(כבר רשמתי את בחירותי קודם, לא צריך לספור שוב).
מייקל פלפס-את מייקל פלפס בחרתי מכיוון שהוא מייצג עבורי את תחרויות השחייה באולימפיאדה. פשוט נהניתי לקום כל בוקר בחופש הגדול, לאכול ארוחת בוקר טובה ולראות ספורט במיטבו עם אמא שלי. קשה לי לתאר את הכיף כאשר צופים באירועים מפעימים עם אנשים שאתה אוהב, ונהנים איתם. גם לפלגריני ולמשלחת האוסטרלית יש מקום חם אצלי בלב.
אוסיין בולט-ההתרגשות בלראות אותו רץ היא מדהימה, יש משהו מעורר השראה כאשר רואים ריצה, יש תחושה של מרדף, של צייד. אותה תחושה מחזירה אותך לימי המערות, להתרגשות "טהורה", נקייה ממוטיבים מודרניים. בולט הוא הצייד האולטימטיבי, למרות שממש העדפתי את אסאפה פאוול וקיוויתי לראות מדלית זהב ממנו-אה כן, והחגיגות של בולט הן משהו לא נורמלי.
אוסקר פיסטוריוס-הבחירה שלי באוסקר פיסטרויוס היא פשוט מכיוון שרק השנה יצא לי לשמוע את סיפורו המדהים. אני לא זוכר את כל המשחים של פלפס, ורק שניות מעטות חרוטות לי בראש מריצותיו של בולט, אבל את כל רגלייה מתכות של אוסקר בזמן שהוא רץ אני בחיים לא אשכח. כשרואים אותו, יש תחושה של התגלות אלוהית, ואני ממש יכול לחשוב כיצד הרגישו אנשים כשראו את ישו הולך על המים. מדובר בנס שווה ערך לדעתי.
דיירון רובלס-הבחירה שלי בדיירון רובלס היא פשוט מכיוון שאני לא מסוגל להבין איך הוא עושה את זה. כשראיתי אותו רץ, באמת ניסתי להבין איך הוא מצליח אבל פשוט לא יכולתי. הוא הדהים אותי בכל שלב של התחרות.
בקי המון-לא ראיתי אותה משחקת הרבה, משחק אחד עם נבחרת רוסיה. אבל באותו משחק ראיתי רוח לחימה והקרבה שמימי לא ראיתי. ראיתי אותה סוחבת על כתפיה נבחרת שלמה, מנסה בכל כוחה להגיע אל הניצחון, את המשחק עצמו, או את אפילו את היריבים שלה אני לא זוכר בכלל, רק את בקי מכדדרת וקולעת.
החלטתי לרשום גם את 5 הרגעים הטראגיים בשבילי-
1) ג'ון טרי מחמיץ את הפנדל מול מנצ'סטר יונייטד
2)לולו ג'ונס מפסידה את המדלייה ב100 משוכות נשים
3)טייסון גיי לא עולה לגמר ריצת 100 מטר
4)טייסון גיי מפיל את מה שצריך להעביר(לא זוכר איך קוראים לזה) במירוץ השליחים 4*100
5) ההכרזה שאוסקר פיסטוריוס לא יוכל להשתתף באולימפיאדה

ניינר 27 בדצמבר 2008

אני פשוט המום מכך שבכל עשרות התגובות שכאן לא הוזכר פעם אחת שמו של הספורטאי הכי גדול בספורט קבוצתי בארה"ב,ב-טום בריידי!!! מה קורה כאן? הבנאדם נתן את אחת העונות הכי גדולות של קווטרבק אי פעם, שבר את שיא המסירות לטצ'דאונס לעונה, הוביל את הפאטס לסופרבול במאזן של 18-0 וכאן- יוק!!! הרי ברור שאם הוא היה מנצח את הסופרבול (ואלמלא שרשרת פוקסים מטורפת של הג'אינטס הוא גם היה עושה זאת) בכלל לא היה ספק מי ספורטאי השנה של 2008 . היה לי המזל להיות בסופרבול האחרון ולמרות שבריידי הפסיד זה היה משחק לדורות, חוויית הספורט הכי גדולה שנכחתי בה באופן אישי.
אז אם לא בריידי, האיש שלי ל2008 הוא הדוקטור, ולנטינו רוסי, שבאופן סופי ומוחלט קיבע את מקומו כרוכב הכי גדול מאז המצאת האופנוע. כבוד גדול גם לפלפס, רונאלדו, המילטון ונדאל אבל השנה הדוקטור היה הגדול מכולם (רק בגלל שבריידי הפסיד בסופרבול).

redsox 27 בדצמבר 2008

אמנון-האזכור של פלגריני בהחלט במקום-אלופת אירופה ואלופה אולימפית (+2 שיאי העולם ב200 ו400 חופשי) וכל זה ללא החליפה המדוברת, מול מתחרות מסוממות-טכנולוגית.
שלא לדבר על מה שהיא עשתה למנאדו בפרשת התמונות, שרק על זה מגיע לה תואר אבירות מטעם הבלוג וקוראיו.

גיל 27 בדצמבר 2008

ניינר, להזכירך, שנת 2008 מתחילה עם הפלייאוף ובה בריידי לא היה יוצא דופן בלשון המעטה. בריידי הצטיין בשנת 2007 אבל מה שיזכר ממנו השנה זה ההיחנקות בסופרבול והפציעה שלו, לא משהו שהופך אותו לספורטאי השנה.

ניינר 27 בדצמבר 2008

גיל אתה יודע איך זה בפוטבול. בגלל שהפלייאוף גולש לשנה קלנדרית חדשה מהעונה הסדירה נוהגים בפוטבול לסכם עונה עם תום הפלייאוף וזה אכן יוצר בעייה מסויימת בסיכום עונה. ב2007 עצמה אין שאלה בכלל שבריידי היה הספורטאי הכי טוב על פני הגלובוס, אבל את סיכום העונה עושים ב2008

גיא 28 בדצמבר 2008

1.פלפס
2.בולט
3.דארה טורס
4.מסי
5.ילנה איסנבייבה

עומרי 28 בדצמבר 2008

ניינר- חשבתי להכליל את בריידי בבחירה שלי, כמו שאמרת ב2007 הוא אכן היה מספר אחת ללא עוררין. בפוטבול זה אכן בעייתי ובד"כ רק זוכי סופרבול ישתחלו לרשימות כאלו.

גיל- עוד לא עברה שנה וכבר הספקת לשכתב את ההיסטוריה? בריידי לא נחנק בסופרבול וההפסד ממש לא היה באשמתו. הוא נתן משחק סביר, עם פציעה שהגבילה אותו, וסבל מפאס ראש מהמטורפים שנראו אי-פעם (שהוביל אותי להכליל את סטראהן ברשימה שלי לעיל). הוא גם הוביל דרייב מנצח לכאורה ו2 דקות וחצי לסיום מצא את מוס באנדזון אחרי הינדוס דרייב למופת.
הביזיון שקרא אח"כ ממש לא באשמתו, הוא קשור למזל המטורף של הג'איינטס (אגב, דייויד טיירי נראה לאחרונה בסניף ארביס באטלנטה מטגן נאגטס) ואם צריך להאשים מישהו צריך לפנות למייק ורייבל, ריצ'רד סימור ושאר החבר'ה שפשוט סרבו להצליח להפיל את איליי באותן שניות מקוללות.

גיל 28 בדצמבר 2008

עומרי, מה שאתה אומר נשמע כמו תירוצים. כשהפטריוטס נותנים עונה גדולה ושוברים כל שיא אפשרי אז הוא ספורטאי השנה, כשהם לא מתפקדים אז הקבוצה אשמה ולא הוא. מספיק לראות עד כמה זחוח דעת הוא היה בשבוע לפני הסופרבול, כשאמרו לו שהם יבקיעו רק 17 נקודות והוא צחק.

ניינר 28 בדצמבר 2008

גיל, דווקא בסופרבול בריידי שיחק היטב למרות הפציעה ולמרות ההגנה המטורפת של הג'איינטס. אבל לפעמים בספורט יש את הרגעים האלו שהכל מסתדר לך וזה מה שקרה לענקים מניו יורק. הייתי שם ובאופן די מוזר, איך שהתחיל הדרייב המסיים של ניו יורק היתה איזו תחושה באוויר שזה הולך לקרות. עם כל פוקס נוסף בדרייב הזה ההרגשה הזו הלכה והתחזקה. אי אפשר לתאר איזה חשמל היה באוויר של האיצטדיון. ולמרות הדרייב הזה, בריידי הוא מס' 1. רק שיחלים מהפציעה.
רונן, מה עמדתך בעניין בריידי?

אביעד 28 בדצמבר 2008

אלון, אני כתבתי את השורה הזאת על המילטון וכנראה שמה שכתבתי או לא הובן כהלכה או לא נכתב כהלכה.
לשחור אין בעיה למצוא ספונסר כי הוא שחור אלא בגלל שהאוכלוסיה השחורה בעולם המערבי היא סטטיסטית בעלת % עוני גבוהים יותר. אין בפורמולה 1 שלט, נראה או בלתי נראה שאומר "אין כניסה לשחורים" אלא מחסום של כסף (ספורט של לבנים עשירים אחרי הכל). המילטון, ככל הידוע לי, לא בא ממשפחה ענייה ומרגע שכשרונו התגלה, לא היה לו כ"כ קשה למצוא ספונסר. אז המילטון הוא נהג אדיר, אבל הפרט הכי חשוב בזכייה שלו הוא שהוא הנהג הכי צעיר אי פעם שזכה (אני חושב) ולא שהוא שחור. עם זאת, שמתי לב שאצל רוב אלו שבחרו אותו, המוטיב המוביל היה "שחור". אני לא חושב שזה כ"כ משמעותי בפורמולה 1 ולכן בעיניי הוא לא בחמישייה.

רונן דורפן 28 בדצמבר 2008

אביעד – כשאתה מדבר על כך שאין חסמים גזעניים בעולם הפורמולה-1 תברר קודם עם מקס מוסלי, מעריץ עצום של אבא שלו, לגבי החיבה שלו למיעוטים.
הסיבה שלא עושים עניין מזה שהוא שחור היא שעיתונות הספורט באנגליה מעולם לא עסקה ברצינות בגזענות בספורט האנגלי, בחסמים החברתיים – כשם שהחברה האנגלית מעולם לא עוסקת למשל בחלקה של אנגליה בסחר העבדים.

לון 28 בדצמבר 2008

אלון, קרא בבקשה שוב את שתי תגובתיי. אני לא מדבר על הגדרה מוחלטת וסופית, אלא על הגדרה מוסכמת. הטיעונים שלי הם נגד הסיכום של הבחירות ולא על ההנמקה האישית של כל אחד. כדי שיהיה אפשר לאחד את הבחירות למשהו משקף בעל משמעות, יש צורך להגיע להבנות והסכמות.
כך למשל, הוועד האולימפי הגיע למכנה משותף בו נכללים ענפי ספורט מסויימים ואחרים נשארים בחוץ.
להשקפתי, זו המשמעות של דיאלוג ושל רב שיח. אחרת מדובר על שורה ארוכה של מונולוגים.

עומרי 28 בדצמבר 2008

גיל- לא זכורה לי זחיחות של בריידי לפני המשחק. זכור לי שהוא שמר על שתיקה ולא דיבר.
גם אם הוא לא נתן משחק מבריק אי אפשר לומר שהוא נחנק במובן הפייטוני של המילה.
קווטרבק שמוביל דרייב למופת ו2.5 דקות לסיום מוסר טאצ'דאון שמעלה את קבוצתו ליתרון של 4 נקודות הוא לא קווטרבק שנחנק ולא משנה איך תסובב את זה.

רונן דורפן 28 בדצמבר 2008

גיל – אני נוטה להסכים עם עמרי פה. אם במקרה בורס משמיט את הכדור האם באמת היית לא נסחף בתאורי מהלך הניצחון של בריידי ומתאר את ההופעה של כהישנקות?

אלון זנדר 28 בדצמבר 2008

לון – זוהי בדיוק טענתי. הגדרה מוסכמת היא עבורי סכום ההגדרות האינדיבידואליות, וקביעת גדרות סביב מרכז הסכום הזה: שאלת הגדרות היא הקובעת, כמובן. אבל היא לעולם לא תהיה מוסכמת לחלוטין, אלא רק במסגרות מסויימות. אתה מזכיר את הועד האולימפי על האינטרסים שלו כדוגמא. ואני מוסיף את תופעת דורפן (2) בה הגדרת הספורט המוסכמת היא כלל ענפי הספורט מהם באים הספורטאים שקוראי הבלוג בוחרים. ומי שקובע את הגדרות הוא אחד, רונן דורפן. זו עבורי הדרה מוסכמת ומוחלטתפאר אקסלנס.

אתה אומר "כדי שיהיה אפשר לאחד את הבחירות למשהו משקף בעל משמעות, יש צורך להגיע להבנות והסכמות.", ואני אומר "יש צורך לאחד את הבחירות למשהו משקף כדי להגיע להבנות והסכמות בעלי משמעות". וזה נראה לי הבדל בסיסי בתפיסה בינינו.

גיל 28 בדצמבר 2008

רונן, כבר אמרנו שאין אם בספורט. אסור לשכוח שהטאצ'דאון שהוא נתן 2 וחצי דקות לסיום המשחק היה היחיד שלו במשחק. מישהו חשב שזה יהיה ככה? הרי אנחנו לא משווים אותו לאיליי מאנינג אלא לבריידי שזרק 50 ט"ד ב17 משחקים.

לא רק זה, במשחק הגמר האזורי הוא זרק ל3 אינטרספשנס נגד סן דייגו ורק בגלל האימפוטנטיות של נורב טרנר הם לא הפסידו. הפטריוטס פשוט לא שיחקו טוב בפליאווף בהשוואה לעונה הרגילה ואם בריידי הוא הכוכב של הקבוצה אז הוא גם צריך לשאת בחלק מהאחריות.

לגבי הזחיחות, אני מצרף בהודעה הבאה קישור לניבוי 17 הנקודות שהפך לקלאסיקה מאז. מישהו אמר לבריידי שהוא חוזה שהם יתנו רק 17 נקודות והוא גיחך על זה. כל האנשים האמינו שבצדק אבל ההסטוריה חשבה אחרת.

עומרי 28 בדצמבר 2008

לון, אלון- הדיון שלכם לגבי גבולות והגדרות הדרך לבחור הוביל אותי למחשבה על מישהו שכבר עכשיו נראה לי שיהיה בחירה כמעט ודאית שלי בשנה הבאה: טיילר הנסברו.
כלומר, זה די ברור ש'פסיכו' הוא אפילו לא אחד מ100 הכדורסלנים הטובים בעולם כרגע, הרמה האבסולוטית במכללות לא גבוהה במיוחד ומקשה להשוות אותו אפילו לשחקני דרג 3 במקצוענים כמו גם לכוכבי יורוליג בולטים.
ועדיין, מדובר בספורטאי מהמם שיש לו פשוט עונה מדהימה בפלטפורמה חשובה ופופולרית מעין כמוה, כך שלעתי בהחלט יש מקום לשלבו בדיונים מהסוג הזה.

לון 29 בדצמבר 2008

אלון, אני בהחלט תמיד בעד הידברות מוקדמת ומאמין גדול בצורך בהבנות והסכמות לפני שננקטים צעדים כלשהם, בין אם מדובר באיחוד דרוגים, איחוד משפחות, או איחוד שטחים…

בנוסף, אם אני לא נותן את הסכמתי, אז אין הסכמה. אי אפשר לכפות עלי להסכים.
אפשר באופן שרירותי, לרוב דיקטטורי ודורסני, לכפות על אנשים הגדרות ומצבים מסויימים. איחוד לא מרצון ולא מהסכמה וצעדים חד צדדיים אינם מובילים להסכמות בין בני אדם. גם לא תוצאות של בחירות.
כנראה שאנחנו באמת חלוקים כאן באופן בסיסי.

(ובהקשר הישיר לבלוג, אמנם רונן הוא דיקטטור נאור ואהוב, ובכל זאת…)

אסף 29 בדצמבר 2008

1. רפאל נדאל
2. איקר קסיאס
3. קובי בריאנט
4. מייקל פלפס
5. אוסיין בולט

הסברים:
באופן כללי, תמיד אעדיף ענפי כדור על פני אתלטיקה/שחיה ודומיהם משני טעמים:
1. עניין – הרבה יותר מעניין ( ולרוב מרגש ) לצפות בספורט בעל מורכבות, בו הספורטאי צריך להגיב ליריב ולהוסיף מאמץ חשיבתי למאמץ הגופני – כמו בענפי הכדור או איגרוף/ג'ודו וכו' – מאשר בתחרויות אינסטינקטים כמו ספרינטים בריצה ובשחיה.
2. תחרות – הרבה יותר מרגש ( ולרוב מעניין ) לצפות בספורטאי ( או קבוצה ) שמתמודד מול יריב, ולא בהתמודדות מול עצמך או מול ההיסטוריה. לדוגמה – אם הייתי רואה את בולט רץ לבד בלי יריבים ובלי שעון, כל מה שהיה לי להגיד על זה, זה שהוא מאוד מהיר. זה יכול היה להיות שיא ישראלי או שיא עולמי, הביצוע עצמו לא אומר לי כאוהד כמעט כלום. הוא נטען במשמעות רק מהסביבה ומספרי ההיסטוריה. בכדורגל לעומת זאת, המשמעות היא מובנית מעצם ההתמודדות עם יריב מוחשי.

באופן ספציפי איקר נבחר כנציג היורו ( העונה הנפלאה הקודמת בליגה הספרדית תקזז את הבינונית הנוכחית ) וקובי כנציג הNBA. בעיני הסיבה להעדפתו על גארנט היא עקרונית: במשך שנים גארנט היה סופרסטאר בודד במינסוטה, ועשה מקסימום סיבוב ראשון. השנה הוא נתן את אותו דבר פחות או יותר, פשוט היה לידו מי שיודע לקחת ( פירס, אלן). קובי עשה את זה כבר בתחילת העשור כששיחק עם שאקיל, אבל השנה הוא הראה שהוא יכול לקחת קבוצה בינונית פלוס ( ביינום היה מושבת, ולגאסול לקח זמן להיכנס לעניינים) ולהביא ואתה לטופ, בדיוק המשימה שגארנט נכשל בה 70 פעם במינסוטה.

בכלל, אם הוא היה בחור נחמד ולא אנטיפת, כבר מזמן לא היינו מנסים לחשוב אם הוא המייקל ג'ורדן הנוכחי, אלא מחפשים את הקובי בריאנט הבא .

ועוד שתי הצעות מנהלתיות לרונן:

1. את הבחירות שלך כדאי שתפרסם בסוף המשאל, כדי למנוע השפעה על בחירות הקוראים.
בלי לזלזל באף אחד.
2. בשנה כזאת, היה אולי עדיף לבחור את חמשת אירועי השנה ולא את אנשי השנה, כי מיטב הדרמות ( גמר הצ'מפיונס, היורו כולו, גמר ווימבלדון, עונת הNBA המטורפת והגמר שלה ) הספורטיביות לא אופיינו בכוכב יחיד אלא בהתמודדות בין קבוצות שוות או במספר כוכבים שחלקו את התהילה.

יצא קצת ארוך. נו שוין.

Red Camel 30 בדצמבר 2008

1.ולנטינו רוסי
2.בוריס גלפנד
3.רוגר פדרר
4.אנה איבנוביץ
5.מאנודו

לפני שאני מפרט את הבחירות שלי, אני רוצה לומר שאני יודע שאין מצב שמישהו מהם יזכה, אבל זאת אחת הסיבות.
אני לא יכול מבחינה פסיכולוגית לבחור את פלפס ובולט (אבל הם יסתדרו גם בלי הקול שלי)

1.רוסי- כי הוא חזר ובגדול. הוא לא עשה את זה עם עליונות כמו האוסטרלי הצעיר שהתחיל את כל המרוצים במקום הראשון.
הוא עשה את זה במירוצים מדהימים. לא צריך להיות מומחה כדי להבין שעקיפה כמו שהוא עשה בקורק סקרו היא 90 אחוז התאבדות 10 אחוז גאונות (או להיפך, לא החלטתי עדיין). ובעיקר את אותו מרוץ שברח לי השם שלו מהראש, כשהוא נפל בפתיחה והתחיל שוב מהמקום האחרון, וצימצם את הפער בכל הקפה עד שעקף 2 נהגים והצליח להרוויח נקודה מסכנה. במיוחד כשבסוף ראו שהוא רכב את המירוץ עם הרגלית של ההילוכים שבורה בגלל ההתהפכות.

2.גלפנד- שחמט זה ספורט! וספורטאי ישראלי שמוביל נבחרת ישראלית למקום שני בתחרות גדולה חייב לקבל את הקול שלי.
אני חושב שהגיע הזמן שידברו קצת פחות על נמני ויותר על דברים אחרים. אני לא יכול לראות יותר חדשות הספורט.
וחוץ מזה, זה ישמע מצחיק אבל הוא עזר לי עם גרמניה יפיפיה (אז אולי אני צריך לתת לו את המקום ה1?!)

3.פדרר- אתם עדיין לא מבינים מה הוא עשה השנה. הוא שלט בענף בצורה מוגזמת אבל רק ביקרו אותו על חוסר הכריזמה.
אז הוא נתן לנאדאל יתרון, הפסיד לו בצרפת, השתתף במשחק היסטורי בווימבלדון, וזכה בארה"ב. עכשיו הוא אהוב יותר, מראה יותר רגש במשחק שלו ואנדרדוג. כשהוא יחזור למקום ה1 הוא יידע בוודאות שהוא השאיר חותם כגדול מכולם.

4.איבנוביץ- כי היא גרמה לי להישאר ער כל לילה באליפות אוסטרליה. והקימה אותי ב5 בבוקר בשבת בגמר (ויש לי בעיה לקום בבוקר מאז שאני זוכר את עצמי).

5.מאנודו- ככה!

סער 30 בדצמבר 2008

1. בולט. לראות את ה-100 ובעיקר את ה-200 בקן הציפור זו חווית חיים. אי אפשר לשכוח את חגיגות יום ההולדת באיצטדיון אחרי השיא השני.

2. פלפס. הרבה יותר מגוון, הרבה יותר היסטורי, אבל הרבה פחות מלהיב.

3. איסינבייבה. הרבה יותר מסתם ספורטאית מעולה. אישיות שלא רואים כל יום. חיכיתי לה יחד עם עוד מאות עיתונאים עד 2 בלילה אחרי הזהב, ומבחינתה אפשר היה להמשיך ולראיין אותה עד 4…

4. טנדולקאר. שנה אדירה להודו בקריקט, והחובט המזדקן ראוי לפרס על מפעל חיים. מקום רביעי זה הכי קרוב לזה…

5. נדאל. ראיתי את גמר ווימבלדון במילואים, ואף אחד לא סבל מהפקעת הטלוויזיה לשבע שעות בערך…

כח הגברה 30 בדצמבר 2008

1. היילה גברהסילאסי
2. יוסאין בולט
3. ילנה איסינבייבה
4. פמלה ג'לימו
5. אלברטו קונטאדור

לא התכוונתי להצביע, כי לא הרגשתי שיש לי הרבה מה להוסיף על דברי כל המלומדים שמעליי. אבל לא יכולתי להרשות לעצמי בחירה בספורטאי השנה בלי הופעה אחת אפילו של גברהסילאסי. נכון שהבחירה שלי לא לגמרי אובייקטיביות (כפי שמראות הבחירות הבאות שלי), ונכון שאני כנראה אבחר את גברהסילאסי לספורטאי השנה גם בשנת 2038 (אין ספורטאי שריגש אותי יותר ממנו), אבל השנה לבחירה כזו יש גם הצדקה אובייקטיבית, ולכן לא החרשתי.

עומרי 31 בדצמבר 2008

גמל- אני מצטרף להצדעה לאנה איבאנוביץ' כנושאת דגל הבחורה הכי שווה בספורט העולמי, וביננו, בד"כ זו הסיבה היחידה להתעניין בספורט נשי פרט לחריגות אמיתיות כמו איסנסייבה או שטפי גראף…

אני נמס בכל פעם שהיא מופיעה על המסך..

אביעד 31 בדצמבר 2008

רונן, שכחתי ממוסלי. אבל אתה באמת חושב שבגלל שהוא חלאה אז יש חסם גזעני בפורמולה 1? האם הזכייה של המילטון היא באמת ניפוץ מחסום הגזע? האם הוא סבל מיחס מפלה לרעתו (ככל הידוע לנו) בשל היותו שחור? אם התשובה היא כן לאחת השאלות אשמח להסבר, אם התשובה היא "לא" אז לדעתי אין מקום לכלול את המילטון בחמישייה בשל היותו שחור (המקום ה-6 או 7 שקיבל כאן הוא מוצדק – בשל היותו הזוכה הצעיר ביותר).

Red Camel 31 בדצמבר 2008

עומרי- גם איסנסייבה מדהימה. אבל לא דיברתי רק על הפנים של איבנוביץ. יש עוד כמה טניסאיות לא פחות יפות שלא עשו לי כלום. זה הצורה שבה היא משחקת, ואני לא מתכוון לטניס עצמו. זאת ההתלהבות שלה, התחרותיות שלה. הצעקות "היידה" אחרי מכה מוצלחת או הצווחת אושר בסוף המשחק. היא עושה את זה בכל פעם מחדש וזה נראה אמיתי ואפילו לא טיפה מזויף. כמו כשאנחנו משחקים עם חברים. הדבר היחיד שמשנה לנו זה לנצח (לפחות ככה זה אצלנו) באוסטרליה התאהבתי בה לגמרי. ולהפתעתי משום מה בצרפת למרות הזכיה זה היה פחות מרגש.

דני 28 במאי 2011

פוסט מעניין
הכל כלול

Comments closed