החבטה שנשמעה סביב העולם

[youtube EiZuVXYa43E] בובי תומסון מת היום. אבל החבטה ההיא עדין נשמעת סביב העולם. אפילו באתר הזה שמענו אותה רק ביום שישי האחרון.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url


יש קטע בסדרה הדוקומנטרית של קן ברנס על תולדות הבייסבול בו רואים את האסירים בבתי כלא ניו יורקי צמודים למכשירי רדיו ומקשיבים למשחק ההכרעה של הנשיונל ליג ב-1951 בין הדודג'רס לג'ייאנטס – כשהמשחק עדיין היה דרבי ניו יורקי והקבוצות לא ברחו לקליפורניה. באותו אחר צהריים ניתנה להם חופשה בכדי להקשיב למשחק המכריע. ואת התגובות שלהם "לחבטה שנשמעה סביב העולם" – ההום ראן של בובי תומסון שהכריע את המשחק. בובי תומסון מת היום.

– "מגזימים כרגיל האמריקאים הללו. רוב העולם בכלל לא יודע מה זה בייסבול", יאמר אוהד הספורט האירופאי.

– "הג'ייאנטס בכלל הפסידו את הגמר", יוסיף היסטוריון בייסבול בגרוש.

אבל עובדה: רק ביום שישי האחרון באתר זה ממש הוזכרה אותה חבטה של תומסון בטקסט על גיורא שפיגל שכתב לנו דני סיגל. היש הוכחה ברורה מכך? 59 שנים אחר כך. בבלוג בשפה העברית שרוב קוראיו זרים מוחלטים לבייסבול, החבטה של בובי תומסון עדיין נשמעה. עדיין מקיפה את העולם.

48 Comments

לוינטל 18 באוגוסט 2010

אין על שידורי רדיו. הם בונים אגדות. הטלביזיה קלקלה הכל.
אין יותר אגדות

דורון 18 באוגוסט 2010

עמית,

ראיתי בחיי כנראה יותר משחקי כדורסל משאוכל אי פעם לזכור, באולמות ובטלויזיה. ועדיין, כשמדברים על משחק כדורסל אחד ויחיד, העור מצטמרר עד היום כשאני נזכר באותו ילד בן 11 שמקשיב בטרנזיסטור במיטתו לגדעון הוד מתאר בגרון ניחר את סל הנצחון של מיקי ברקוביץ' בחצי גמר אליפות אירופה ב1979. אותה חטיפה, כמה שניות לסיום, כשהכל נראה אבוד, בעיניו התמימות של ילד, אין שידור טלויזיה, שריגש אותי ככה מאז.

דורפן 18 באוגוסט 2010

דורון – לא היו חצאי גמר ב-79, לדעתי אתה מתכוון לניצחון על יוגוסלביה. שגם אני שמעתי ברדיו כילד בן 11.

דורון 18 באוגוסט 2010

אמת, הניצחון על יוגוסלביה, אבל אני זוכר שהיה ברור שאם מנצחים עלוים לגמר.

עכשיו כשנכנסתי לאתר של פיבא אני רואה שבכלל זה היה נצחון בשלב המוקדם שרק איפשר עליה לבית הגמר. היית חייב לעקם לי את הזכרון?

דורפן 18 באוגוסט 2010

זה נכון – בישראל היו מובקעים פעם 5-6 שערים ברמה עולמית מדי שבת. מאז הטלוויזיה יש ירידה חדה באטרקטיביות של השערים.

D! 18 באוגוסט 2010

:-)
כל הרמה ירדה באותו הזמן. עד לפני 15 שנה חשבתי שכל המשחקים חוץ מהמרכזי הם ברמה אדירה. אבל אולי זה קשור גם לרמה של השדרים

גיל 18 באוגוסט 2010

זו אולי החבטה הכי מפורסמת בתולדות הבייסבול. לוינטל צודק, והייתי מוסיף גם כתיבה מיתית על ספורט כמעט לא קיימת. הנה דוגמא אחת מפורסמת, ג'ון אפדייק על החבטה שסיימה את הקריירה של טד ויליאמס, הומראן באט באט האחרון שלו:

http://www.baseball-almanac.com/articles/hub_fans_bid_kid_adieu_article.shtml

עומר 18 באוגוסט 2010

ייתכן וזו בעיה שלי בלבד, אבל בפוסטים האחרונים לא הצלחתי לראות את סרטוני הוידאו המצורפים.
תודה מראש

עומרי 18 באוגוסט 2010

אני לא אוהב בייסבול. פשוט לא מצליח להתחבר לספורט הזה ומעולם לא ראיתי משחק שלם. בהתחשב בכך מדהים שאני בכל זאת מכיר את המשחק דרך האגדות והאנקדוטות הרבות מאינספור שמקיפות אותו. אני בטוח שיש עוד רבים כמוני, לא חושב שיש לכך מקבילה בספורט אחר.

אלעד 18 באוגוסט 2010

עומרי – מסכים.
ניסיתי, בחיי שניסיתי ולא הצלחתי לאהוב את הספורט הזה.
הכי מצחיק שכשאני אומר את זה לאלה שאוהבים, הם פוטרים אותי במין "זה בגלל שאתה לא מבין את המשחק" או " רק מי שמכיר את האמריקאים יכול לאהוב". אבל אני כן מבין את המשחק, וכן הייתה תקופה שהתעניינתי, ובתכל'ס – זה בסה"כ הקפות, כמו בשכונה, רק משודרג.

אלעד 18 באוגוסט 2010

אגב, קראתי פעם איפשהו שבמשחק בייסבול ממוצע (שאורך ברוטו כ-3 שעות), הזמן נטו שבאמת משחקים (בין כל היריקות, הסימונים המוזרים והויכוחים פייס טו פייס עם השופט) הוא בערך 13 דקות !!

ארנון 18 באוגוסט 2010

אלעד – וזה לא היה כיף לשחק הקפות?

אלעד 18 באוגוסט 2010

היה כיף לשחק.
עכשיו תדמיין את עצמך בתור ילד יושב 3 שעות, אוכל נקניקייה, וצופה בילדים האחרים משחקים… כולל את החצי שעה שהכדור נעלם וכולם מחפשים אותו

גיא לוין 18 באוגוסט 2010

בספר "חיצים ובונבונים" של ד"ר מנחם לס יש פרק שלם על "החבטה שנשמעה בכל העולם". מי שקורא את הסיפור משוכנע שהיא ממש נשמעה בכל העולם. הבעייה היא ששלושת-רבעי עולם לא מכיר בעובדה שהבייסבול הוא המשחק הטוב ביותר שקיים, וגם על כך הסביר הדוקטור הטוב את הסיבות. הסיבה הראשונה: הוא לא ניגמר (המשחק) עד שהוא ניגמר. 9 אינינגס. בלי שעון ובלי הגבלות אחרות. משחקים עד שמישהו מנצח. והוא נתן עוד 24 סיבות כאלה.

גיא לוין 18 באוגוסט 2010

ברשותכם, בלדה על בייסבול שכתב ד"ר מנחם לס בספרו ""חיצים ובונבונים":

התור של קייסי לחבוט – בלדת הספורט הנפלאה מכולן

סן פרנסיסקו "דיילי אגזמינר"
1880
ביום שירדתי בו מהאונייה "שלום" ורגלי דרכה בראשונה במנהטן ביום חם בספטמבר, 1961, המספר היחיד שראיתי לאן שפניתי היה "60": שיא ה"הום-רנס" האלמותי – כך חשבו – של בייב רות', ששחקן היאנקיס הצעיר רוג'ר מאריס מאיים לשבור (הוא שבר אותו כעבור שבועיים כשחבט את ההום-רן ה-61). היתה זאת תחילת הקריירה השנייה שלי – כתיבת ספורט – והתחבטתי בדעתי כיצד להציג את משחק הבייסבול הנפלא בפני קוראי הספורט בישראל. למזלי הציג אותי עתונאי יהודי שהכרתי בשם ג'אש גינזבורג בפני רד סמית', העיתונאי הדגול של "ניו-יורק הרלד טריביון" ואחר כך ה- "ניו-יורק טיימס" (וזוכה פרס פוליצר לעיתונות ב-1982), שלקח אותי תחת חסותו בתחילת קריירת הכתיבה שלי. שאלתיו כיצד הוא מציע שאציג את משחק הבייסבול וחוקיו לקוראי בישראל. הוא ענה, "בני, ישנה בלדה על אחד ושמו 'קייסי' שכתב עתונאי בשם ארנסט לורנס ת'אייר בעתון 'דיילי אגזמינר' של סן פרנציסקו תחת הכותרת "קייסי עם האלה, בלדה של הרפובליקה", שבעצם מסבירה את כל המשחק. תרגם אותה ותחסוך לעצמך הרבה מילים".
החלטתי לתרגם את הבלדה – דבר קשה מאוד אם המתרגם רוצה להיות נאמן למילים כמעט ללא יוצא מין הכלל, ועדיין לשמור על מהות הבלדה ועוצמתה. צירפתי מאמר קצר על חוקי הבייסבול כך שהבלדה תובן ביתר קלות ושלחתי לעתון "חדשות הספורט". ישראל פז ז"ל צלצל אלי והתנצל שאינו יכול להכניס את המאמר בגלל חוסר מקום. "אבל מנחם, שמור עליו. אסור שיילך לאיבוד. יום אחד אולי נוכל לפרסמו, ואם לא אנחנו, אז מישהו אחר".
אז אני מנצל עתה את יום המאה ושלושים להולדת השיר.

חוקי הבייסבול על קצה המזלג
בבייסבול משחקים תשעה שחקנים המתחלפים מהגנה להתקפה תשע פעמים (תשעה "אינינגס"). הקבוצה החובטת, חובטת עד ששלושה משחקניה "שרופים", ואז היא עוברת להגנה. על החובט לעבור ארבע תחנות לפני שהוא מקנה נקודה (RUN) לקבוצתו באמצעות חבטה מוצלחת שלו להום-רן (כשהכדור נחבט מעבר לגדר) או באמצעות חבטה המביאה אותו לאחד הבסיסים, ואז הוא רץ הלאה לבסיס הבא בחבטה מוצלחת של הבא אחריו. כשהקבוצה מגינה, זורק הכדור (פיצ'ר) זורק אל התופס (קצ'ר) בדרך שתקשה על החובט לחבוט. חבטה לאוויר הנתפסת, שורפת את החובט. גם כדור קרקע שהקבוצה המגינה מצליחה לזרוק אל שחקנה הנוגע בתחנה לפני שהחובט מגיע אליה, גורם לשריפת החובט (או שחקן התקפה אחר שכבר עומד על תחנה מסוימת ומנסה להגיע לתחנה הבאה, כי לשני שחקנים אסור להתמקם על אותה תחנה).
הפיצ'ר יכול לשרוף את החובט על ידי שלושה STRIKES. סטרייק הוא כדור הנזרק למין מלבן אווירי מהכתף עד הברך אנכית, ובערך ברוחב גוף החובט בצורה מאוזנת, בלי שהחובט יצליח לחבוט בו. שופט העומד מאחורי החובט קובע אם הכדור עף לאזור הסטרייק או החוצה ממנו. אם הכדור נזרק מחוץ לאזור הסטרייק והחובט מנסה לחבוט, ומחמיץ, החבטה נחשבת לסטרייק. אם ארבעה כדורים נזרקים מחוץ לאזור הסטרייק (BALLS) בלי שהחובט מנסה לחבוט, החובט זוכה ל"הליכה" חופשית לבסיס הראשון, ואם נמצא בבסיס חובט אחר שהקדים אותו, החובט הזה מקבל הליכה חופשית לבסיס השני. זהו בערך המשחק. הפואמה הנפלאה של ת'אייר מספרת את סיפור המשחק. אני מקווה שתרגומי לא פגע יותר מדי בפואמה שהייתה לקלסיקה אמריקאית.

קייסי עם האלה, בלדה של הרפובליקה

הסיכויים היו קלושים בשביל תשיעיית "מדוויל ביי בום"/
שהרי התוצאה הייתה ארבע-שתיים לחובתם, ורק אינינג אחד לסיום/
ואז, אבוי, קוני נשרף בבסיס הראשון וברוס אף הוא נשחק/
ושתיקה נוראה הייתה התגובה של צופי המשחק/
אחדים בגועל נפש קמו לעזוב, אך הרוב נשאר עם אמונה/
שהרי תמיד יש תקווה – כל עוד נותרה נשימה אחרונה/

"אלוהים, רק תן צ'אנס לקייסי לחבוט באלה/
והוא כבר ימצא את הדרך לישועה"/
כי קייסי האהוב, עליכם לדעת, הוא גיבור הגבעות/
ועל יכולתו עם האלה רבות האגדות/
הצרה היא שלפני קייסי חייב פלין להכות/
ואחריו בא ג'ימי בלייק, ושניהם נמושות/
מספיק שאחד מהם יישרף – פלין או בלייק -/
וגאוותה של מדוויל לעולם תתרסק/
הראשון סתם לוזר ולשני ידיים שמאליות/
אין כלל סיכוי שיגיע תור קייסי להכות/

3,000 אוהדי מדוויל ביציע ולאורך הגדרות/
ידעו גם ידעו: אנחנו בצרות צרורות/
אך פלין, שומו שמים, הִכה בכדור שנזרק חזק/
גבוה בסיבוב, לצד ימין, במהירות הבזק/
ועתה הוא רץ ומגיע לבסיס הראשון/
ו-3,000 הצופים היו בשיגעון/
וכשג'ימי בלייק אחריו עם הכדור מגע יצר/
הלבבות ביציעים חדלו לפעום, העולם נעצר/

כשהאבק התפזר וקרני השמש החלו לשקוע/
השתתק הקהל, ת'כרוז הם רצו לשמוע:/
"הקשיבו כולם", הרעים הכרוז, "פלין בבסיס השלישי/
ובלייק שלנו הוא 'SAFE' ב'שני'/
ועכשיו כשלרעתנו שתיים – ארבע/
קייסי מושיענו הוא החובט הבא"/

מ-3,000 גרונות שאגה נשמעה בגאון/
עלתה בהרים, התגלגלה במדרון/
הבוקרים, החוואים, הרועים את הצאן/
ידעו שתור קייסי הגיע וכולם בשיגעון/

וקייסי, הו קייסי, בצעדו המוכר, האטי, התקרב/
למקומו כחובט; מצבים כאלה הוא כה אוהב/
קייסי הוא הטוב בנמצא וזו לא גוזמה/
מתח? רעד בקהל? התרגשות? אז מה?/
וכך הוא צעד לאטו עם פנים מלאי ביטחון/
ובכל זיק של תנועה היו רק יכולת ואון/

קייסי לא מיהר; הקהל עמד על רגליו/
נענוע קל של הכובע ונפנוף קצר בידיו/
באותו רגע היה לכולם ברור/
שקייסיי גיבורם ירטש ת'כדור/
ואז הגיע הרגע, איש לא גרע מבטו/
כשהוא יורק קלות ובידו משפשף מחבטו/

או, כמה בוטחים הם בקייסי הגדול/
שאת גאוות מדוויל עומד הוא לגאול/
הפיצ'ר הניף ידו, וכקליע הכדור באוויר/
אך קייסי רק התבונן והמעמד הוא אדיר/
קייסי לא נע: "זה לא הכדור שחיפשתי", ובחול הוא בעט/
"סטרייק אחד", הודיע השופט לקהל אט-אט/
השופט צדק, אבל מהיציעים עלתה נהמה/
"מה הבנזונה עושה לנו? מה? מה?"/
ביציע צורחים: "להרוג ת'שופט, לחסל אותו/
ואסון היה קורה שם אלמלא הרים קייסי ידו/
כאילו אמר הוא, "סמכו עלי", וזה מספיק/
להרגיע ת'קהל, את האוהדים להשתיק/

קייסי תקע מבט בפיצ'ר ללא הנד עפעף/
ואז באמנות וחן הכדור השני הועף/
היה זה כדור אטי, כזה שעף בקשת/
וגם לכאלה שונא קייסי לגשת/
"סטרייק שני", קרא השופט מאחורי הבסיס/
ונותר רק כדור אחד ת'אויב להביס/
הגרונות ניחרים, המתח איום/
"מה יהיה, מה יהיה" רעד ההמון/
ואת הקריין ששת אלפי אזניים/
שמעו מצהיר, "עדיין ארבע-שתיים"/
"שדידה"! הם צרחו, "שקר וכזב"!/
אך מבט אחד מקייסי והם בידו כחגב/

פרצופו של קייסי התקשה והרצין/
הקהל ידע שהגיע יום הדין/
עוד סטרייק אחד והסיפור גמור/
"אבל החובט הוא קייסי, וניצחוננו ברור"/
שריריו התקשו, ידיו בעוצמה אחזו באלה/
ו-3,000 צופים בלבם נשאו תפילה/
חיוכו עתה נעלם, והנה בראשונה/
כוסו פניו זיעה, כווצו עיניו כלטאה/
שפשף ידיו, הכה אלתו בחול ואבק התרומם/
ועכשיו תקע בפיצ'ר מולו מבט מאיים/
והפיצ'ר – שומו שמים – חייך, מניף ידו כברק/
ואת הכדור האחרון בעוצמה הוא זרק/

בגבעות ממול השמש כבר שקעה/
כשהכדור האחרון הגיע למטרה/

התזמורות ממשיכות לנגן, הילדות משחקות בשלווה/
ויש מקומות שבהם חיים כאילו מאומה לא קרה/
אך לא במדוויל, שם לעד יספר זקן לטף/
איך הכדור האחרון נזרק – וקייסי נשרף/

***

הבלדה מוכרת וידועה לכל אמריקאי חובב ספורט. כמעט בכל בית ספר היא מין חובת קריאה. הרצאות ניתנו עליה; ויכוחים היא עוררה; ספרים נכתבו עליה, והשאלה העיקרית היא אם, אמנם, הייתה קבוצת בייסבול בעיירה מדוויל, ואם באמת היה להם עילוי בייסבול ושמו קייסי. פרנק דיפורד, העיתונאי הדגול של ספורטס אילוסטרייטד, כתב לאחרונה תיזה שלמה על הבלדה. הדיעות עדיין חלוקות. נראה שאת האמת לעולם לא נדע.

הופ 18 באוגוסט 2010

מנצל את ההזדמנות להצטרף להמלצה על "חיצים ובונבונים". אם כבר בסיפורי בייסבול מדובר, הסיפור החביב עליי בספר הוא הסיפור המרתק על סיד פינץ'.

גיא לוין 18 באוגוסט 2010

אשמח לשלוח את ה-FILE האלקטרוני הנמצא ברשותי לכל דורש.

בני תבורי 18 באוגוסט 2010

גיא לוין,
מרתק. תודה.

דובי 18 באוגוסט 2010

אכן בייסבול משחק מוזר ומרתק כאחד.
נחשפתי אליו לעומק לאחר שיחה עם עופר שלח, שגם המליץ לי על ספרו המצוין של מייקל לואיס (אין קשר..) MONEY BALL .

לגבי שידורי הרדיו
משום מה כאשר היו משדרים משחק חשוב בישראל, תמיד ברגעי ההכרעה ברדיו היו עוברים לשידור החדשות ואז..

ויינר 18 באוגוסט 2010

יש גם את ספרו הארוך לעייפה של דון דלילו, "תת עולם". הספר לכשעצמו מייגע (ומאוד מעניין לפרקים), אבל נפתח בבערך 60-70עמודים של תיאור ההום ראן.

ארז 18 באוגוסט 2010

תיאור מדהים של המשחק מופיע בפתיחת הספר Underworld של דון דלילו, והכדור של אותו הום-ראן (שמעולם לא נמצא) מלווה את הספר לאורכו. אחת הנקודות המעניינות בתיאור, היא שבעוד שמאז המשחק כמות האנשים שטענו שהיו בו יכלה למלא את האיצטדיון 10 פעמים, בפועל הוא לא היה מלא, ובזמן החבטה המפורסמת אפילו היה חצי ריק, בגלל שהקהל התחיל לעזוב אחרי ה8.

ולמי שמתגעגע לימי הרדיו, אני רוצה להזכיר שנחמיה בן אברהם היה משדר את המשחק לבד, בלי שחקן או מאמן עבר שיסביר לו ש"הגול נגרם בגלל בעיטה של החלוץ לשער"

ניינר 18 באוגוסט 2010

אכן, ספר מייגע…מאד

אריאל 18 באוגוסט 2010

The Giants won the pennent! the Giants won the pennent! כמה שבייסבול מיוחד.
גיא לוין – תודה על התרגום הנפלא, הוא בהחלט מעביר את רוח המקור, אם כי השורה האחרונה לא מצליחה להיות עוצמתית כמו But there is no joy in Mudville — mighty Casey has struck out.
יפה לראות איך הרבה מאוד פעמים חבטות מסוימות זכורות במיוחד למרות שבסופו של דבר הן לא הכריעו. בדיוק כמו שהג'איינטס בסוף הפסידו ליאנקיז, או שההומראן של קרלטון פיסק הספיק כדי לקחת את הרד סוקס למשחק שביעי שבו הם הפסידו או אפילו הכדור שעבר בין הרגליים של באקנר היה במשחק שש ולסוקס היתה הזדמנות במשחק שבע, שאותה הם פספסו. גם ההומראן של אהרון בון עזר לקחת את היאנקיז לוורלד סירייס שם הם הפסידו לפלורידה, ועדיין עד היום זוכרים אותו.

גיא לוין 18 באוגוסט 2010

לאריאל!
רק הבהרה: התרגום לא שלי אלא של ד"ר מנחם לס.

ניינר 18 באוגוסט 2010

גם אני ניסיתי להתחבר למשחק הזה…בחיי. חייתי מספר שנים בארצות הברית והתוצאה היא שהפכתי לנרקומן פוטבול חסר תקנה ועד היום פוטבול הוא הספורט מס' 1 עבורי. אבל לבייסבול לא הצלחתי להתחבר למרות שצפיתי בזמן אמת בכמה משחקים הסטוריים (קירק גיבסון מנצח את הוורלד סרייס, ארבעת המשחקים של הרדסוקס בקמבק המדהים מול היאנקיז ועוד כמה). אבל עדיין אוהב לקרוא את כל הסיפורים המיתולוגיים על המשחק.

דורפן 18 באוגוסט 2010

ניינר – כל שאומר הוא שלא נורא אם יש משחק אחד שהוא יפה יותר בקריאת ספרים מאשר בשידור טלוויזיה.

ניינר 18 באוגוסט 2010

צודק!ובאמת כותבים נפלא על המשחק הזה.גם ככה עם כל הפוטבול, הכדורגל והספורט המוטורי, לא נשאר לי זמן לצפות בבייסבול אז מבחינתי אכן עדיף לקרוא על המשחק מאשר לצפות בו.

עזי 18 באוגוסט 2010

היא הוזכרה לראשונה בבלוג באחד מהחידונים שלי. לפרוטוקול ההיסטורי. וגם נערך דיונון בתגובות.

עזי 18 באוגוסט 2010

וחוץ מזה אחרי כדורגל, אין כמו בייסבול. גם בגלל המיתולוגיה האמריקאית סביבו.

סימנטוב 18 באוגוסט 2010

לוינטל (1) אני עדיין זוכר את פאדי פיני מה BBC World Service וחושב על העוצמות שהיו, הייתי מקשיב ומצייר לי תמונה בראש (פירסון מקארי ובאקן, רחש הקהל וכו') יש אינטימיות גדולה יותר ברדיו ללא ספק.

זאב אברהמי 18 באוגוסט 2010

עמרי ואלעד, בייסבול הוא אכן לא ספורט. הוא הבילוי האמריקאי. אוסף של חבטות ותפיסות שממשיכות וכותבות את הנוסטלגיה היאנקית.

ניינר 18 באוגוסט 2010

ותירוץ לשתות בירה ולזלול נקניקיות בלי חשבון

מנחם לס 18 באוגוסט 2010

אני זז עוד כמה דקות לאטלנטה לביקור אצל בנותי (אחת גרה שם והשנייה הגיעה מישראל לביקור). שמונה וחצי שעות נסיעה מביתי בפאלם ביץ', פלורידה. בדרך אארגן את מחשבותי ואנסה להיזכר במאמר שכתבתי פעם על "למה הבייסבול הוא המשחק הכי טוב בעולם". אני מחכה שרונן דורפן יודיע לי אם לכתוב אותו כמאמר או תגובה, אך כך או כך – ולא חשוב כיצד הוא ייכתב – המסקנה היחידה שאין משחק כמו בייסבול תובהר לך ולספקנים האחרים. אני מניח שכשתקום מחר בבוקר, תוכל לקרוא על "המשחק של אלוהים".

אלעד 18 באוגוסט 2010

איזה כבוד להגיב באותו בלוג עם העיתונאי הנערץ עליי מילדות. כל שבוע הייתי מחכה לטור השבועי שהיה מביא אלינו את אמריקה לפני עידן הכבלים והאינטרנט. תבורך

ערן קאלימי 18 באוגוסט 2010

חיפשתי איפה לדחוף את זה, ולא מצאתי, אז אשתמש בתירוץ הקלוש שזה פוזט שעוסק במיתולוגיה אמריקאית.
מג'יק ולארי לג'נד מציגים את הדרים טים בהיכל התהילה. מג'יק בחור מאד מרגש, ובירד סטנדאפיסט.
http://www.youtube.com/watch?v=mvfErH-AMXw

יאללה קיילני!

TD 18 באוגוסט 2010

מג'יק אדיר. תודה על הקישור.

אורן 18 באוגוסט 2010

יצא לי לשוחח עם פיטצ'ר מהפדרס במהלך משחק (פיטצ'רים כידוע לא משחקים כל יום, והם סגורים בכלוב כל המשחק). הופתעתי לגלות כמה המשחק מאד מעניין כשאתה משחק, ומאד משעמם מבחוץ.
וכמו שהוזכר בתגובות, ה 70 עמודים הראשונים של underworld שווים את הטירחה בשאר השבע מאות. ו money ball הוא ספר חובה לכל חובב ספורט.

תומר חרוב 18 באוגוסט 2010

גם אני מצטרף לחבורת המגיבים שלא מבינים ולא מתחברים לבייסבול אבל נהנים לקרוא עליו(גם הסרטים נהדרים). אני זוכר פוסט פה על קטפיש האנטר שהיה נהדר ובתור בונוס יורם אהרוני תירגם שיר של דילן.

עמית 18 באוגוסט 2010

פואמה נפלאה,תודה רבה.

מנחם לס 18 באוגוסט 2010

תומר! קרא מה כתבתי כמה מסרים למעלה לזאב אברהמי. גם אותך אהפוך לשפוט בייסבול אחרי שתקרא את מאמרי!

אברהמי 18 באוגוסט 2010

מנחם לס, אני חושב שאני צריך להבהיר שהתגובה שלי לא הביעה שום ספק לגבי בייסבול. כתבתי שהענף מייצר נוסטלגיה והיסטוריה, בעיני, הרבה יותר מספורט.

קאז 18 באוגוסט 2010

שאלת תם :האם לפני עידן המסכים במגרשים היו עידוד במשחקי ביסבול ? מביקורים שלי בכמה משחקים , האוהדים מאוד צייתנים להוראות שמופיעות לכמה שניות על המסך ואז דוממים. עד הפעם הבאה שיפקדו עליהם לעשות קצת רעש.

שלו רומא 18 באוגוסט 2010

קצת אוף טופיק:
היום הוכרז באיטליה הקרב על אירופה, ורדן ברמן – סמפדוריה,
חלק מהקרב האיטלקי על הכרטיס הרביעי לליגת האלופות,
מפגש ישיר מול המדינה שרוצה לקחת ממנה אותו גרמניה.
זה הרבה מעבר לכדורגל, זאת יכולה להיות חתימה רשמית על כך שהכדורגל האיטלקי מדרדר.

בני תבורי 18 באוגוסט 2010

מנחם לס,
ברוך הבא! אני שמח מאוד שאתה כאן. כל מה שתכתוב, כולל על ניר טואלט או קליפת עץ יקרא על ידי בשקיקה. אני לא נוהג להשתמש בביטוי הזה, אבל כתיבתך לאורך השנים היא עבורי מושא הערצה ומודל לחיקוי.

גיל 18 באוגוסט 2010

בייסבול הוא ללא ספק משחק ענק, אבל הוא פחות מתאים לעידן הטלביזיוני היום ולכן צריך לעבור התאמות (אני אפילו לא מדבר על שערוריות הסמים). כשלכ פיצ'ר לוקח שתי דקות לזרוק כל זריקה אז זו בעייה.

אגב, אם כבר מדברים על בייסבול, היום התפרסם מחקר שמראה שלו גריג אולי לא סבל ממחלת לו גריג אחרי הכל. המחקר מראה שטראומה מוחית וזעזועי מוח יכולים לגרום לסימפטומים דומים לאלו של מחלת לו גריג אבל הם בעצם טראומה מוחית כרונית.

באבא ימים 18 באוגוסט 2010

ה שמזכיר לי שבתי השתתפה בהצגה שהעלו הילדים במחנה הקיץ שלה. whose on first מצחיק גם כשהוא מבוצע ע"י ילדות בנות תשע. אני חושב שהמערכון הזה הוא מועמד חזק למערכון האמריקני של כל הזמנים.

מצטרף לברכות בעניין מנחם לס. אני מזהיר ששותפות קבע עשויה להוות עליה לחקירה של הרשות להגבלים עסקיים.

ניר 19 באוגוסט 2010

עוד קורא מנחם לס (וחובב שכונת בת גלים, לא גדלתי שם אבל גלשתי שם) מצטרף לברכות.

Comments closed