חזרתי זה עתה מארוע ספורט קצת שונה. קבלת פנים למשלחת הישראלית לאולימפיאדת וונקובר שערכה הקהילה היהודית. במקום לנסות לעסוק בניתוח האירועים אתאר אותם בקצרה:


נוכחים: 900 יהודים מכל הזרמים ביהדות צפון אמריקה. וביניהם הרבה ילדים נרגשים שהובטח להם שיצטלמו ויקבלו חתימות משלושת חברי המשלחת האולימפית הישראלית.


התכנית:


ההמנון הלאומי של קנדה.


ההמנון הלאומי של ישראל.


סרט התרמה למגן דוד אדום. הוא כלל תמונות של הרוגים ופצועים בפיגועים, כולל שיחות מצוקה שמגיעות למגן דוד אדום. בסיום יש תמונות של אמבולנסים שנתרמו על ידי קהילות כמו קליבלנד, מונטריאול ומנצ'סטר (קהילת ליברפול לא תרמה). הציפיה היא שוונקובר תתרום גם היא אמבולנס.



תיאור אווירה: הילדים הקטנים שחיכו לחתימות שלהם נראו קצת מבוהלים. ההורים מחליטים לתרום כסף לאמבולנס. במקום הכסף שייחסך מכך שהחופשה בישראל תבוטל.


נאום של הרב לגבי הטבח באולימפיאדת מינכן.



נאום של ספורטאית קנדית, קרן ג'יימס, שהייתה במינכן כשחיינית בת 15 וזוכרת את הטבח במינכן.



הדלקת 11 נרות לזכר 11  הרוגי מינכן.



שירת אל מלא רחמים של החזן לזכר 11 הרוגי מינכן



קדיש לזכר 11 הרוגי מינכן.



תיאור אווירה: כותב שורות אלו מתחיל לחשוש האם המשלחת הישראלית לא תקרוס תחת הלחץ. אין להם את הלוקסוס של המחליקים הרוסים או נבחרת ההוקי של קנדה. הם רק צריכים לזכות בזהב וזהו.



נאום של איזה פונקציונר בכיר במשטרת בריטיש קולומביה שהסתיים במלים "דבר כזה לא יתרחש כאן על אדמת קנדה". מחיאות כפיים סוערות של הנוכחים. הכנסת האורחים הקנדית היא מהמפורסמות.



סיפור חייו של איזה יהודי חביב שפעם ייצג את ישראל עונה אחת במזחלות. דווקא סיפור נחמד. הסיפור מסתיים כשהוא מגיע לאליפות העולם שנערכת ממש בסמוך "לקן הנשרים" – מעון ההרים של היטלר באוסטריה. "חזרנו לשם", הוא אומר ושוב מחיאות כפיים סוערות.



מצגת לגבי השתתפות ישראל באולימפיאדות השונות: ב-1952 נשלחה משלחת לאחר קום המדינה. ב-56 נשלחה משלחת למרות המלחמה. ב-68 הפסידה נבחרת הכדורגל בהטלת מטבע ברבע הגמר. ב-72 נרצחו 11 ספורטאים (את זה רוב הנוכחים כבר ידעו). ב-76 נשלחו 11 ספורטאים – בדיוק כמספר הנרצחים ארבע שנים קודם לכן. ב-80 הוחרמו המשחקים האולימפיים. ב-88 עמדו שני שייטים לזכות במדליות אבל הפסידו אותן בגלל יום כיפור. מוסיקת הרקע עצובה. אבל אז ב-92 מתחילה ישראל לזכות במדליות והקהל קם וקיבל בתשואות את יעל ארד, אורן סמדג'ה, גל פרידמן פעמיים, מיכאל קולגנוב ואריק זאבי.



נאום של שר בכיר בממשלה הקנדית. הוא סיפר על ההפגזות בשדירות. על הפגישה שלו עם מיניסטר דיכטר. הוא אמר שהממשלה לא רק הורתה לשגריר באו"ם לצאת בזמן נאום אחמינג'אד באו"ם אלא הורתה לשגריר בכלל לא להיות נוכח בנאום. מחיאות כפיים סוערות. האווירה בכלל יותר מאוששת.



המשלחת הישראלית מוזמנת לבימה. מחיאות כפיים. נאום תודה של ראש המשלחת.



זמן לתמונות וחתימות עם הספורטאים הישראלים. הם היו חביבים מאד למארחים ולא דילגו על אף ילד. זה היה יפה.


כיבוד, להקה של כמה קנדים מזוקנים בכובעי קאובוי, הגרלה.


פיזור.