למה האיגרוף עושה קאמבק?

אם יש משהו ממחיש את הקאמבק של האיגרוף לזרם המרכזי של הספורט בבריטניה, זו לאו דווקא התמיכה האדירה לה זכה ריקי האטון בנסיונו הכושל לנצח את פלויד מייוות'ר. זו העובדה שבסוף השבוע נבחר מתאגרף לאישיות השנה בבריטניה – והמתאגרף הזה לא היה ריקי האטון (שהגיע שלישי) אלא ג'ו קלזגה הוולשי. 350 אלף בתי אב רכשו את הקרב של האטון בבריטניה, ובארצות הברית שני הקרבות האחרונים של מייוות'ר הגיעו לשיאי צפיה בתשלום של כל הזמנים.

השאלה למה אגרוף חוזר להיות פופולארי עשויה להיראות לבן תקופות מוקדמות יותר מעט מוזרה. נדמה לי שעד הופעתו של פלה על בימת ההיסטוריה, במקביל להופעת השידור הישיר בלווין, הספורטאי המפורסם בעולם היה בדרך כלל מתאגרף. ורק אחרי פרישתו של עלי החל המעמד הזה לדעוך באופן משמעותי. בפוסט הזה אני לא רוצה להכנס להצדקה או חוסר ההצדקה של האגרוף, רק למנות סיבות לקאמבק שלו.

*

ראשית, הגישה שאיגרוף הוא ספורט לא מוסרי ומסוכן הפכה פחות משמעותית. אמנם אגרוף לא הפך לספורט הרבה יותר מוסרי ופחות מסוכן, אבל ענפי ספורט אחרים עשו מאמצים גדולים מאד להראות שהם לא פחות בלתי בריאים. כשענף הספורט הנצפה ביותר בארצות הברית, פוטבול אמריקאי, מבוסס כולו על סטרואידים, וכמעט אין פוצה פה על מקרי מוות כתוצאה מכך בכל הרמות של המשחק, מי באמת יכול להתלונן על האגרוף? כפי שכתבתי בעבר: אם חשוב לכם להחרים ענף משום שהוא לא מוסרי תחרימו את ההתעמלות נשים באולימפיאדה. כי הענף הזה מבוסס על העבדה, הרעבה וסימום ילדות בנות חמש. זה הרבה יותר גרוע משני בגירים שנכנסים לזירה.

האגרוף שיפר מעט את דרכיו גם כן. הקרבות התקצרו מעט, מ-15 ל-12 סיבובים, והרמה האתית מעט גבוהה יותר. אולי ראיתם בשבת את המגבת של הפינה של האטון נזרקת לזירה אחרי שנפל פעם שניה. פעם מגבת לבנה הייתה אקט של השפלה אבל בשנים האחרונות ראיתי אותה לא מעט, וטוב שכך.

שנית, הגישה שאגרוף נשלט בידי גורמים מושחתים גם היא פחות משמעותית. שוב, לאו דווקא האגרוף פחות מושחת, אלא בגלל שענפים אחרים הפכו הרבה יותר מושחתים וחמדנים. רשויות הכדורגל, בלי להניד עפעף חירבו את כל התחרותיות בענף לטובת 9-10 קבוצות אירופאיות גדולות.

שלישית, הבעיות הארגוניות, כלומר הפיצול בין חגורות האליפות, שהביאו לכאוס מוחלט בשאלה מי האלוף בכל משקל, כבר מטרידות פחות. אז אין אלוף עולם מוסכם בכל משקל, אבל התקשורת יודעת יפה להבחין בין אלופים. נכון שמלבד פלויד מייוות'ר יש עוד שלושה אנשים שמכנים את עצמם אלופי העולם של הWEKTERWEIGHT, אבל התקשורת הרצינית לא מתייחסת אליהם. אם קרמיט סינטון, פול וויליאמס או מיגל קוטו רוצים להזמין חברים לברביקיו ולהציג את חגורות האליפות שלהם אז הם יכולים. אבל התקשורת (BBC וESPN למשל) מנהלת דירוגים עצמאיים משלה וקובעת שמייוות'ר לא רק הטוב במשקלו אלא הטוב בכל המשקלים. אם לא ייכנסו לזירה נגד מייוות'ר יוסיפו להתייחס אליהם כבדיחה (למען ההגינות: לקוטו באמת מנסים לארגן קרב כזה).

רביעית, הגלובליזציה. איגרוף ממשיך להצמיח גיבורים מקומיים וזה יתרון עצום. כתבתי על זה טרם הקרב. מנצ'סטר היא רק משל. במצב בו בקבוצות הכדורגל של העיר רוב הכוכבים הם זרים, האטון הוא גיבור מעמד פועלים אנגלי אמיתי התקשורת האנגלית ראיינה לא פעם את ווין רוני, חברו הטוב של האטון, ובאחד הרעיונות רוני אמר משהו שהיה מאד מעניין. הוא אמר שבילדותו התאמן באגרוף וכדורגל בערך במידה שווה. ומכיוון שמקורותיו הקשים של רוני די ידועים, זה מזכיר לאנשים את התפקיד החיובי אותו ממלא איגרוף בחברה. משהו שאולי לונדון המעודנת השתדלה לשכוח בעשורים האחרונים.
ולבסוף, אפקט מייק טייסון דעך. האיש הזה, ובעיקר האנשים שהקיפו אותו, גרם נזק עצום לענף. אדם פלילי, דוחה אלים ולבסוך פתטי. אנס ובריון (ולא מעניין אותי שבילדותו הוא היה ילד טוב) ששרף את כספו בעוד האנשים סביבו סופרים את הכסף ולא עושים דבר. איפה הרמה האנושית של טייסון לעומת עלי, או אפילו לעומת מייוות'ר והאטון והאחים קליצ'קו כיום.

*

איגרוף כמובן לא יחזור להיות הספורט הפופולארי ביותר בעולם, אבל נראה שהוא חוזר אל המיינסטרים. השאלה אם מקומו שם היא מורכבת. אבל צריך לראות גם את הצד השני. בשנים בו נעלם מהמיינסטרים החלו לעלות בפופולאריות ענפי ספורט אלימים בהרבה. אין ענף ספורט טבעי מזה. והמין האנושי בהחלט לא הגיע לרמה מוסרית בזכותה הוא יכול לסמן את האיגרוף כאיזשהי בעיה.

אני אשתמש דווקא באיגרוף היהודי כמשל. היו בו שתי תקופות זוהר נדירות. לונדון הפרה-ויקטוריאנית ודור ההגירה הראשון לארצות הברית. האיגרוף היהודי דעך כשהקהילות היהודית התבססו במדינות הללו והמערכות הסוציאליות הפכו חזקות.

איגרוף יורד בחשיבות שלו כשלא צריך אותו. לא כאשר מחליטים שהוא לא מוסרי.

פלויד מייוות'ר ג'וניור
האוליגרכיה הישנה

35 Comments

דותן 10 בדצמבר 2007

הפופולריות הגדלה של קרבות ה UFC מוכיחה שהענין בציבור הוא עצום – ולדעתי הבעיה באיגרוף זה חוסר בדמות כמו דיויד שטרן שיכולה להרים את הענף.

טדי 10 בדצמבר 2007

מרתק!
בהשראת הפוסט הורדתי מהמדף ספר של ג'ויס קרול אוטס על אגרוף, ונתקלתי בציטוט של הווארד קוסל, שקנה הרבה מפרסומו בזכות מוחמד עלי והקנה גם לו לא מעט פרסום –
"I now favor the abolition of professional boxing. You'll never clean it up. Mud can never be clean."
הוא רק לא התייחס לנקודה שלך – שהבוץ של האגרוף כבר פחות מלוכלך בהשוואה לרפש בענפי ספורט אחרים…
ההסבר שלך לירידה בפופולריות של הארגוף תופס גם לאמריקה השחורה – אין צורך באגרוף ככלי לקידום חברתי, יש ה-NFL.

אנונימוס 10 בדצמבר 2007

"איגרוף יורד בחשיבות שלו כשלא צריך אותו."

אז מה בעצם אתה אומר כאן על תקופתנו שלנו? אם אנו "צריכים" איגרוף, מה זה אומר בעצם?

מרקפוצ'ינו 10 בדצמבר 2007

סתם ככה בקטנה – ויק יכנס ל-23 חודשים לכלא. מה אתם אומרים? הוא יפנים את הלקח?

קורא 10 בדצמבר 2007

אני לא אתייחס לכל מה שכתבת, רק לסגנון לוגיקה שאני מאוד לא אוהב שמתחיל להשתרש בתקשורת ובכלל: אם גם הוא עושה זה בסדר. זה שהשליטה בקבוצות כדורגל לא הוגנת או שענפי ספורט אחרים מלוכלכים לא מכשיר את האיגרוף, זה אומר שצריך לבער את הנגע גם בהם.

תומר 10 בדצמבר 2007

מעניין. דרך אגב, יש איזשהו תקדים של ספורטאי שעשה קריירה של אגרוף מקצועני לצד קריירה ספורטיבית אחרת, בדומה לאותם עילויים שהצליחו בבייסבול ופוטבול בו זמנית, או שמא מדובר בספורט תובעני מכדי לשלבו עם כל מקצוע אחר?

מה שבטוח, שווין רוני, עם הנחישות הבלתי נגמרת שלו והטירוף, היה מצליח גם באגרוף.

מנטלית הוא אחד החזקים שראיתי, עשוי ללא חת. אולי האימונים בזירות האיגרוף נתנו לו את האקסטרה אדג' שמחפה על יכולות טכניות פחות טובות משל רונאלדו, קאקה ומסי.

גרץ 10 בדצמבר 2007

גם טונג'י אווג'ובי מיודענו עסק באיגרוף, ואפשר לומר שבסגנון משחקו ובאישיותו האימתנית (ראיתי פעם ראיון איתו), שהדבר ניכר.

איך אנשים מגיעים להתאגרף מגיל צעיר? מגרשי כדורסל/כדורגל/בייסבול/פוטבול (כל ספורט והמדינה הרלוונטית לו) הם הרי מראה נפוץ בערים ובשכונות. לי נדמה שאם למישהו אין חיים בעייתיים במידה זו או אחרת, אין סיבה שהוא יימצא את עצמו בתחום הזה.

tksr 10 בדצמבר 2007

לא הצלחת לשכנע אותי שהאגרוף הוא ענף ספורט שאדם מוסרי יכול לחוש בו ריגוש,התעלות והתרוממות רוח.האין זו תכלית הספורט ? היותם של ענפים אחרים נגועים בשחיתות,סימום ושיעבוד עדיין לא הופכים את האגרוף למשהו ראוי.בבוקר של הקרב ראיתי בסקיי ניוז ראיון שנערך באחד ממכוני האגרוף במנצ'סטר והופיע שם ילד כבן 6 או 7 עם כפפות אגרוף ועם אותה הבעה מופרזת ומגוחכת של קשיחות יתר שאפשר לראות לעיתים קרובות בפניהם של מתאגרפים ולא יכולתי שלא לחוש כלפיו רחמים וצער על שזו ילדותו.

יגאל 10 בדצמבר 2007

ניתוח מאיר עיניים רונן. אם כי אני חייב לציין שהיחס שלך לעלי אצילי ופיוטי יתר על המידה ביחס למה שאני התרשמתי מהראיונות איתו, ולשאר חומרי ארכיון שמתעדים את פועלו מחוץ לזירה.

ואגב פוטבול, ואגב גזר הדין של מייקל ויק. עלתה כמובן השאלה האם מייקל ויק יחזור בגיל 30 למגרשים. ענה על זה יפה קוין הנץ' בפוקס ספורט ואני מצטט מהזכרון: "מייקל ויק יודע שאמריקה אוהבת קאמבקים, אבל הוא יגלה שאמריקה אוהבת בעלי חיים הרבה יותר". אני מקווה שהוא צודק.

רונן דורפן 10 בדצמבר 2007

אנונימוס – זה אומר שאנחנו בתקופה פחות מושלמת משאנשי הפוליטקלי קורקט רוצים שנחשוב.

מרקפוצ'ינו ויגאל. אני חושב שמייקל ויק יחזור. ההודאה, הסליחה והמחילה הם חלק אינטגרלי בתרבות האמריקאית. אגב, אולי בצדק, הוא תרם 900 אלף דולר לנושא טיפול בכלבים ואולי למד את הלקחת.

tksr – ילדותו לא תהיה יותר טובה ללא אגרוף.

גרץ – חיים בעיתיים הם נחלת הרבה ילדים.

תומר – אני יכול להזכר רק בדוגמאות מאד מאד רחוקות של קריירה באגרוף לצד קריירה אחרת. אלפרד האיוש, האלוף האולימפי הראשון בשחיה, היה אלוף הונגריה באגרוף, שיחק בנבחרת הכדורגל וגם היה אלוף ב-400 משוכות.

דותן – יש אנשים שיודעים לעשות כסף מאגרוף. השאלה אם הם טובים לענף בכלל.

גיל 10 בדצמבר 2007

ויק יצא מאוד בזול. הוא יכל בקלות לקבל 5 שנים בפנים. הוא בוודאי שיחזור ובוודאי שיהיו קבוצות שיהיו מעוניינות בו. עוד שנה נשמע ראיונות כמה הוא השתנה בכלא, מצא את הדת או השלווה הפנימית וכל זה. הוא לעולם לא יהיה מה שההבטחה שלו הבטיחה אבל תמיד מעניין בהקשר שלו.

אלון זנדר 10 בדצמבר 2007

שאני אגן על איגרוף? אני?? ובכל זאת:

אישית, מי ששינה עבורי את התפיסה של האיגרוף כספורט ולא כאוסף קליפים של מוחמד עלי, הם האחים קליצ'קו. שניהם מלומדים (מדעי הספורט ופילןסופיה כולל דוקטורט בלי הנחות), אינטיליגנטים להדהים בראיונות, פעילים חברתית ופוליטית, סימפטיים ובעלי חוש הומור. ולמחייתם הם מרביצים באנשים גדןלים לא פחות, תוך סכנה שאלו יכו אותם בחזרה.

הסברה, כאילו מתאגרפים הם ביריונים שאינם יודעים להיכן הם נכנסים, פשוט התרסקה. וכנפתחים לספורט, מגלים את היפה שבו. לא בכדי, זהו לא רק ספורט נפוץ בגיטאות העולם, אלא הוא מומלץ ע"י אהשי חינוך וחברה. שכן האיגרוף מעדן מתעל (וזה הרעיון של הספורט) אנרגיות וכישרון לתוך מסגרת מוצקת. לאיגרוף יש מערכת חוקים, יש לו תנאי קבלה קשוחים וסטנדרטים של כבוד, עצמי ולמתחרים. לאיגרוף יש גם רקורד מרשיםשל הרחקת אנשים שלא עונים על הקריטריונים מפעילות (מדובר על מתאגרפים, לא על אמרגנים).

לילד מסביבת מצוקה, האיגרוף נותן המון: מסגרת והבנה של חוקים, ביטחון עצמי, יכולת ריכוז עילית, תיעול נכון של אנרגיות, יכולת התמדה ומשמעת תוך אימונים עד כלות הכוחות. שלא לדבר על מושגים המשותפים לכל ספורט, כמו פייר פליי, השקעה לקראת הישגים, וכד'.

ילד שמתאגרף מפסיק להיות גורם מסוכן לסביבתו. יש מחקרים רבים העוסקים בנושא, וכולם מדגימים תוצאות חיוביות. יש גורמים שמשפיעים על מתאגרפים בוגרים, ואילו הופכים לכבשות שחורות, אבל זה נכון לכל ספורט פופולארי.

העובדה, שמתאגרפים בכירים צריכים ארבעה חודשים עד שנה של אימונים לקראת קרב חשוב, עוזרת להבין את עומק המורכגות של הספורט. המהירות הפידית, מהירות ההחלטה, הכח, הגמישות, השליטה המושלמת על כל שריר וחוש הקצב מושגים באימונים יומיומיים. כשמוסיפים לאלה דגשים על מכות ספציפיות, קריאה ששל תנועת היריב, פסיכולוגיה של הקרב, ובעקר אסטרטגיה וטקטיקות הנובעות ממנה, אפשר להתחיל להבין במה מדובר.

מאחר וזו תובנה שמתפשטת והולכת, אחרי שהאיגרוף יצא מהמאורות של דיימון ראניון ועבר את משברי דון קינג, מייק טייסון והשיעמום שאחריהם, הפופולריות שלו גוברת. וכאן אני רוצה להרחיב את מה שרומן אמר. לא רק הגלובליזציה דוחקת אנשים אל גיבורים מקומיים. גם המגוון הבלתי נתפס של אירועים, אנשים ורעיונות, גורם לאנשים לחפש גיבורים. ובגלל שבאיגרוף היה חלל, תפסו בו מקום עם הזמן אנשים, שמגיע להם לשאת בתואר גבורה. אנשים שמייצגים משהו, שיש להם כבוד לעצמם, ליריבים, לצופים ולמה שהם מייצגים. בשקט, ובגלל השקט, האיגרוף תפס מחדש מקום של כבוד. ובכוונה אני אומר אנשים ולא גברים, בגלל שהאיגרוף הנשי, כחלק מזרימת האיגרוף אל המיינסטרים ולהיפך, כבר אינו קוריוז אלא ענף מסקרו בזכות עצמו.

אלון זנדר 10 בדצמבר 2007

רונן, לא רומן. מורכבות, לא מורכגות. פיזית, לא פידית. ושוב תיקנתי 11 שגיאות. די, נמאס. יוחלף הממשק, או שאני אפסיק להגיב ב2 בלילה.

תומר 10 בדצמבר 2007

כתבנו לשעבר, קבל ח"ח. ואל תפסיק להגיב ב2 בלילה, כי תמיד יהיה מישהו שקם לראות פיניקס מיאמי ויקרא את התגובה בשלוש וחצי ויהנה ממנה על אף הטעויות.

קורא 11 בדצמבר 2007

אלון, על כל הדברים האלה אני יכול להשיב לך בקלות – אם ראית את מוחמד עלי לאחרונה אתה יכול להבין מה רע באיגרוף. יש פעילויות אחרות ששכרן דומה והמחיר שהן גובות כבד פחות

גע"ס 11 בדצמבר 2007

קורא, ספורט מקצועני מזיק לבריאות, וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על סמים. פיצ'רים הורסים לעצמם את מפרק הכתף חובטים את מפרק הירך, לא מעט ספורטאים במגוון ענפים פורשים עם ברכיים הרוסות לתמיד ומתאגרפים יכולים לגמור עם פגיעת ראש.

זה המחיר של ספורט מקצועני ומי שאוהב וצורך ספורט מקצועני צריך לעשות אחד מהשניים: להתעלם מהנזקים הבלתי הפיכים לספורטאים או לקבל אותם כחלק מהעניין.

אגב, לא בדקתי אבל לתחושתי יש יותר סרטי ספורט שעוסקים באגרוף מבכל ספורט אחר כי זה פשוט מצטלם הרבה יותר טוב מכל ספורט אחר.

גע"ס 11 בדצמבר 2007

ואגב אלון, אני קצת יותר סקפטית (ובהמה) ממך בעניין אגרוף הנשים. לדעתי רוב המתעניינים בו לא עושים את זה מסיבות ספורטיביות אלא מחרמנות פשוטה.

tksr 11 בדצמבר 2007

אני משער שאילו מר זנדר ושאר חובבי הענף המר הזה היו חיים ברומא העתיקה הם לבטח היו מתפעמים מקרבות הגלדיאטורים,מן "המהירות הפיזית, ממהירות ההחלטה, הכח, הגמישות, השליטה המושלמת על כל שריר וחוש הקצב,דגשים על מכות ספציפיות, קריאה ששל תנועת היריב, פסיכולוגיה של הקרב, ובעקר אסטרטגיה וטקטיקות הנובעות ממנה".זה מה שקורה כאשר המוסר מתנגש בצורך של ההמונים בבידור – פתאום מתחילים למצוא נימוקים כביכול כבדי משקל למשהו שהוא בלתי נמיק.רונן,אתה באמת חש התרוממות רוח כתוצאה מצפיה בקרב אגרוף ?
ילד מסביבת מצוקה צריך ללמוד כי רק השקעה בלימודים תוציא אותו מסביבת המצוקה.רוב הילדים אינם מתאגרפים ובמקביל הם גם אינם מהווים סכנה לסביבתם.אל תבנו מיתוס מזויף.

רונן דורפן 11 בדצמבר 2007

Tksr – אני מקבל את דעתך ומניח שאתה מחרים לחלוטין את התעמלות הנשים, ההחלקה האמנותית והפוטבול – שגורמים נזקים קשים בהרבה מאגרוף. ובמקרה של התעמלות גם לילדות קטנות.

אלון זנדר 11 בדצמבר 2007

tksr יקר, לנקודה הראשונה שהעלית: כנראה שכן. ודאי שכן, בעצם. ברומא הספורט היה מלחמות גלדעאטורים, ואין לי סיבה להניח שהייתי מוצא בהם פגם. למען האמת, אפילו הגלדיאטורים לא מצאו בו פגם (חוץ מכמה נוצרים שהוכרחו להשתתף). עליונות נוסרית לאור מה שאנחנו יודעים וחושבים היום, אין לה מקום. ברומא זה לא היה בלתי מוסר, ואף אחד מהמשתתפים פה כנראה, לא היה מונע מעצמו את התענוג. ההשוואה לאיגרוף היום אין לה בסיס. הספורט מבוסס על יכולת, לא על ברוטאליות, ויש לו חוקים הוגנים – בניגוד לתפיסת הספורט עד סוף ימי הביניים. אין לי שום רצון ויכולת לשכנע אותך לצפות באיגרוף – אבל להטיל ספק ביכולתי המוסרית IS A LONG WAY DOWN THE ROAD.

במה שנוגע לילדים מסביבות מצוקה, מאחר ואני עוסק בנושא מזה שנים ארוכות, אני חושב שיש לי אפשרות לדון בכך מקצועית. מצד אחד, נכון שלימודים הם הגורם המרכזי ביציאה מהגיטאות. יש רכן יותר מנהלי מחלקות כירורגיות שחורים בארה"ב מאשר שחקני אנ.בי.איי. מצד שני, לר גל סביבות המצוקה הם בגיטאות. יותר מזה, חלק גדול של הילדים נסביבות כאלה, עקב חוסרים בחינוך ואינטגרציה חברתית המתבטאים אף בפגמים אורגניים, אינם מסוכלים ללימודים כפי שאנו מכירים. בכל אופן, איגרוף הוא לא ספורט שמוציא ילדים מהגיטאות, אלא מוציא את הגיטאות מהילדים, מקנה להם מסגרת וערכים (ומסוגל לכך דווקא בגלל תדמית "קשוחה"), סיבולת והתמדה הנחוצים לחיים נורמליים, בגיטאות או מחוצה להם. זה באופןם אבסולוטי לא מיתס אלא שיטה, ועוד אחת שעובדת עם תוצאות.

לגברת עם הסלים (ובלי הקמליות): את החשש אני מבין. היאבקות בבוץ או שמן של נשים, גם אם היא פונה למקומות נמוכים מאלה שאני רוצה להאמחן שיש לי, עשויים בסיטואציה מסויימת לחרמן (טוב, גם אני בהמה). באיגרוף נשים אין לא בוץ ולא שמן, אין התגוששות, אלא שתי נשים שריריות ומהירות, שרוקדות ומנסות להכות זו את זו. זו סיטואציה ספורטיבית לחלוטין (לדעתי לפחות) ואין בה משיכה מינית – בגלל שאין מגע, בגלל מגיני השיניים המכערים, בגלל שהדגשים אחרים, ובכלל. רגינה הלמיך למשל, אישה מושכת להפליא מחוץ לזירה, מאבדת "את זה" גשהיא נכנסת אליה – פשוט בגלל ש"זה" מאבד בקרב כל ערך והופך משני לחלוטין. בקיצור – דווקא אותי זה לא מחרמן, אבל מן הסתם יש עוד דיעות בנידון. ושוב, תיאלצי לראות בעמצך קרב כדי לגבש דיעה עצמאית, אני חושש.

גע"ס 11 בדצמבר 2007

האמת היא שבשלוש שעות שעברו מאז התגובה הזאת קצת התחרטתי עליה. מגיע לכם ולספורטאיות קצת יותר קרדיט מזה. כלומר, אין קשר בין הערך הספורטיבי לערך המשיכתי. הם לא עומדים בסתירה זה לזה (ע"ע טניס נשים).

אביעד 11 בדצמבר 2007

גע"ס, ריבוי סרטי האגרוף נובע מכך שמדובר בספורט יחידני שבאמת מאפשר התמקדות בכוכב אחד בסרט.
אדם מול אדם, בלי המחסומים של 2 צידי המגרש וכו'…

Glenn Edward Schembechler 11 בדצמבר 2007

Just to enlighten the Medical issue of boxing: there are debates for years about boxing risk for health. This of course led some counties to ban boxing at all. In this list you can find liberal modern countries (mostly in Scandinavia) but also Iran and North Korea.
I give here a reference for a recent review on amateur boxing and health risk (BMJ is a respectable medical journal). This review could not find an increased risk but indeed others including one of the most known medical journals (JAMA) called for banning boxing.
http://www.ncbi.nlm.nih.gov/sites/entrez?Db=pubmed&Cmd=ShowDetailView&TermToSearch=17916811&ordinalpos=6&itool=EntrezSystem2.PEntrez.Pubmed.Pubmed_ResultsPanel.Pubmed_RVDocSum

נודניק 11 בדצמבר 2007

רונן – אתה באמת לא מבין מה ההבדל בין התעמלות הנשים, ההחלקה האמנותית והפוטבול לאיגרוף? בכל ענפי הספורט הנזק הגופני הוא תוצר לוואי של הספורט או של אנשים שלוקחים את ההשיגיות למחוזות חדשים.
באיגרוף, הנזק הגופני הוא חלק מה'ספורט.'
ואגב – אני מאוד שמח לקרא כ"כ הרבה תגובות נגד איגרוף. שנים חשבתי שיש בי משהו פגום בגלל תחושת הקבס שה'ספורט' הזה מעורר בי.

תומר 11 בדצמבר 2007

גיל, בהקשר למה שאמרת על ויק, ראיינו את הג'נרל מנג'ר של הפלקונס במהלך התבוסה שלהם לסיינטס, ושאלו אותו על סיכויי החזרה של ויק לאטלנטה אחרי שירצה את תקופתו בכלא.

יכול להיות שתשובתו נגועה במניעים של פוליטיקלי קורקט ודעת הקהל, אבל הוא היה סקפטי מאוד לגבי אפשרות חזרה של ויק לפוטבול מקצועני בהצלחה ואמר שהארגון אינו מתייחס אליו כאופציה ממשית. הוא מנה סיבות שונות וידועות: קשיי חזרה לכושר גופני הנדרש בפוטבול לאחר ישיבה ממושכת בכלא ואי הקפדה על דיאטה נכונה, מחסומים רגולטוריים של הקומישינר של הליגה ועוד. מה שבטוח, הנזק של ויק גדול בהרבה מתקופת הזמן ששנגזרה עליו על ידי מע המשפט.

תומר 11 בדצמבר 2007

ורק דבר נוסף בהקשר לדיון על המוסריות, שרונן ניסה להתחמק ממנו בצדק. אני ממש לא בטוח שיש מקום לשיקולי מוסריות בספורט, מלבד אלו שנקבעים בחוקי המשחק מלכתחילה, ובכך אני קצת נוגד את מה שאמרתי על איגרוף בתגובה לפוסט על מיוות'ר, וכנראה שאני מבין עכשיו שזה לא היה רק בגלל האלימות, אלא בגלל חוסר העניין שלי בענף.

מהרגע שהספורט אושר וקיבל לגיטימציה של המשתתפים בו וכן של דעת הקהל, הרי שעצם הנסיונות להוקיעו יהיו פטרנליזם לשמו – מי אנחנו שנגיד מה מוסרי, מי שקובע הם מוסדות המדינה, וראייה לכך זה שבספרד עדיין מתקיימים מלחמות שוורים באמתלה של מופע תרבות, זה אכזרי. ביפן ובמדינות המזרח הרחוק יש בושידו ואומנויות לחימה, שם אנשים קרובים למות הרבה מאשר יהיו לעולם באגרוף, ועדיין אנשים רואים ונהנים. גם אני חטאתי בצפייה בקרבות אגרוף תאילנדי בטיול לתאילנד. זה היה אכזרי, אולם כיף לצפייה. אחרי הקרב, למרבה ההפתעה, נראו הלוחמים, שספגו מכות בלתי יאומנות, מחייכים ומנופפים לקהל. בקיצור, מה שנראה לי כאלימות לשמה, היה מבחינתם מופע ספורטיבי. בענפי ספורט אחרים יש אכזריות גם כן, וזה יהיה תמים לחשוב שלא, רק מכיוון שהיא לא באה לידי ביטוי בצורה כה גלויה.

רונן דורפן 11 בדצמבר 2007

TKSR – העלית נקודה יפה – אבל האם אתה לא עושה לעצמך הנחות? יש עדויות חותכות לחלוטין שההכשרה של כל המתעמלות הבכירות כרוכה בהרעבה, סימום, הכאות והרעבה של ילדות מגיל 4-5. הן במזרח, הן במזרח הרחוק והן בארצות הברית.
האם זה כל כך משנה שהמתאגרף ספג את המכות מול המצלמה והמתעמלת הילדה במחשכים?

אני אהיה קצת דמגוג. באגרוף אתה מתאמן בצורה בריאה חצי שנה בכדי לחטוף מכות חצי שעה. בהתעמלות הילדות עוברות את הסבל שנים ארוכות – עבור חצי שעה של תחרות אסתטית.

נודניק 11 בדצמבר 2007

שוב חוזרים על אותן מנטרות. בהתעמלות – מי שמתעלל בילדות בנות 5 מקומו בכלא.
באיגרוף – מי ששובר לעמיתו את הלסת, מקומו בהיכל התהילה.
הבדל קטן אבל משמעותי.

גיל 11 בדצמבר 2007

תומר, דווקא הבעלים של הפלקונס אמר שהוא לא פוסל חזרה אפשרית של ויק לאטלנטה. כושר זה עניין שאפשר לעבוד עליו גם בכלא וכישרון בוודאי שלא הולך לאיבוד. הוא לא יחזור להיות שחקן פרנצ'ייז כמו שהיה קודם אבל אני בהחלט רואה אותו חוזר לקבוצה אחרת בתור מחליף ואחרי זה מי יודע.

יגאל 11 בדצמבר 2007

מוזר לי מאוד ה"אולי בצדק" שלך רונן בעניין ויק.

בליגה שכמו שאתה עצמך כתבת מלאה בסטרואידים, שחיתויות ועבריינות, ושגם היום משחקים בה אנשים שהורשעו ברצח מקרה מייקל ויק עדיין מהווה עליית מדרגה במדד המיאוס של הNFL בעיני. ברמה האנושית והמוסרית הרבה יותר מאשר ברמה החוקית.

אתה באמת חושב ש900 אלף דולר לצער בעלי חיים ו"אוי, אני נורא מצטער, עד היום הייתי בטוח שהאמסטפים אוהבים שאני מטביע אותם בבריכת השחיה" פותרים את העניין?

רונן דורפן 11 בדצמבר 2007

יגאל. מעשיו של מייקל ויק מבחילים. אבל האם הם ללא מחילה אחרי שירצה את עונשו?
העונש שקיבל איננו זניח לעבירה ראשונה. בהחלט לא הייתי רוצה לראות אותו כאייקון ספורטיבי. אבל האם לשלול ממנו את חופש העיסוק אחרי שישתחרר? אינני בטוח.

גיל 11 בדצמבר 2007

יש גם צביעות רבה במקרה של ויק. משום מה, הרבה אנשים מזדעקים כשמדובר בכלבים אבל כשריי לואיס היה מעורב ברצח (לא ברור אם הוא רצח בעצמו, או סייע לרוצחים אבל ברור שהוא היה מעורב) ולא קיבל שום עונש מאסר ושום הרחקה מהליגה, לא היה רעש סביב זה. זה מקרה הרבה יותר חמור.

גע"ס 11 בדצמבר 2007

גיל, מה "משום מה" בזה, ועל פי איזה סולם אתה קובע שזה יותר חמור? סולם החוק? כמו שיגאל אמר, ברמה האנושית והמוסרית זה יותר חמור.

גיל 11 בדצמבר 2007

אני מדבר על ההיבט המוסרי ולא החוקי. בעיניי לא יכול להיות דבר יותר חמור מרצח או הרג של אנשים אחרים. הריגת חיות היא מעשה שמקובל במקומות רבים כולל בעולם המערבי. כמובן שהאכזרית שהוא ביצע את זה מחרידה, אבל יש רצף מסוים בין הריגת חיות לשם שעשוע לבין הריגת חיות לאכילתם למשל. ונניח שויק היה הורג את הכלבים ואוכל אותם כמו שמקובל במקומות רבים בעולם, האם אז זה היה נחשב למוסרי יותר? ואם הוא היה מענה עכברים או נמלים האם זה אותו הדבר? הדברים הללו מקובלים במקומות שונים בדרגות שונות. הוא פשוט לקח את זה צעד אחד קדימה.

zikit 12 בדצמבר 2007

כרגיל באיחור אופנתי, אבל הדיון פה הצליח לשכנע אותי לנסות לצפות באגרוף לפחות פעם אחת.
לצערי עדיין לא היה משחק נ.ב.א שהצליח לשכנע אותי שהוא שווה התעוררות משינה, למרות שבדיעבד כנראה שפיניקס מיאמי היה שווה את זה. זו הבעיה בנ.ב.א קשה לדעת איך יהיה…

Comments closed