ראיתי לא מזמן דיון בין סטיבן איי סמית׳ לסקיפ בייליס בדבר גדול מאמני הכדורסל. והניצים הסכימו! הם נתנו את זה ללארי בראון. על מה שעשה ״יחסית לחומר השחקנים״. מעניין אגב שבראון לימד את פופוביץ׳. ומי שלימד את בראון הוא סמית׳. שגם לימד את גדול השחקנים.
אבל מה הוא לימד?
דין סמית׳ לימד את שחקניו שיטת משחק אחת. שיטה די בסיסית. מרווחים וזזים. ומייקל ג׳ורדן למד שכדורסל משחקים בשיטה. הוא לימד ללמוד. השחקנים שהוציא היו קואצ׳בל.
ומה חינוך?
הוא לקח את שחקניו לפגוש אישית נידונים למוות.
99 Comments
אני יודע שזה לא מהות הטור, אבל אני לא הייתי שם באותו טור את דין סמית ומייקל ג'ורדן עם סקיפ בייליס ומייקל איי סמית', שניים מה"פרשנים" הכי גרועים בעסק, אבל זה אני. גם בחירה בלארי בראון היא מגוחכת לטעמי, עם כל חיבתי אליו.
אני לחלוטין חולק עליך. הם טובים מאד בדיוק בעמדה שלהם: עיתונאים.והבחירה בבראון לחלוטין לא מגוחכת – לקחת את המכללות והמקצוענים ובשני המקרים עם סגל מאד מאד בינוני. לא יודע אם זו הבחירה שלי – אבל זה נימוק מצויין
לא חושב שהיה לו סגל בינוני בפיסטונס, אחת החמישיות החזקות בזיכרון.
אם כבר הנס שלו במקצוענים הייתה היכולת להגיע לאלן אייברסון.
לגבי הפיסטונס – יש יאמרו שקרלייל זרע ובראון קצר.
עמרי – האם שמת לב לכוחה של החמישיה הזו לפניו?
הם הובסו בגמר המערב עונה קודם לכן – ואז ראשיד הגיע (שחקן ההתקפה האיכותי בקבוצת האליפות) וטיישון עשה קפיצת מדרגה טבעית לגילו.
יחד עם השיפור הברור שבראון הביא עמו באה התפוצצות.
שיפור טבעי בדרכה של כל קונטנדרית / אלופה.
איפשהו בדיון כאן אנשים שוכחים שהם היו רחוקים מרחק יציאה-מטופשת-של-וואלאס-שעזב-את-הורי-חופשי מלקחת 2 אליפויות ברציפות.
הפיסטונס ב2004 היו הקבוצה היחידה שאני מכיר שזכתה באליפות NBA בלי סופרסטאר התקפי.
זהו, ש-538 הריצו לא מזמן בדיקה לגבי הקונספט הכללי שקבוצה לא יכולה לקחת אליפות בלי סופרסטאר והסתבר שבילאפס של הקבוצה הזאת (אם אני זוכר נכון) היה מדורג באחד המקומות הגבוהים ב-15 השנים האחרונות במדדים סטטיסטיים שהעמידו אותו כסופרסטאר של אותה תקופה. זאת פשוט התפיסה שהיתה לנו באותה תקופה שהוא לא סופרסטאר. גם צריך לזכור שהלייקרס באותה עונה התפרקו מבפנים – הריבים בין קובי ושאקיל, התוספת של מאלון ופייטון שרק הזיקה. באותה נקודת זמן הזכיה ההיא היתה מאוד מפתיעה, אין ספק, אבל אני לא בטוח שבדיעבד זה באמת נכון. זאת היתה קבוצה מצוינת (וכמובן, שלבראון יש הרבה מניות בזה)
כל זה אומרים בדיעבד. אף אחד לא חשב שהם יהיו בכלל תחרותים בגמר ובילאפס עם 17 נקודות ו6 אסיסטים זה טוב מאוד אבל לא הופך אותו לסופרסטאר. הוא היה 43 במדד היעילות של הולינגר.
אריאל, לכל אליפות, של כל קבוצה, אפשר למצוא הסברים גם ברמת היריבה. אפילו הקבוצה אולי הגדולה בהיסטוריה (בוסטון של 86') זכתה "רק בגלל" שיוסטון העיפו את ל.א. בגמר המערב.
יש דברים שלא אומרים אפילו בצחוק..
… או בגלל שהיריבה החליטה לא לרוץ על קו ה-1 יארד
עם זה אין לי בעיה בכלל. ניצחון הוא ניצחון בהקשר הזה.
הם חזקים בדיעבד בגלל שזכו באליפות. אף אחד לא ראה בהם מועמדים לאליפות, בטח לא נגד הלייקרס שהיו פייבוריטים ברורים.
מדהים שהוא הגיע עם פילי לגמר. חוץ מאייברסון וסנטר מעבר לשיא שאני לא זוכר את שמו (מוטומבו?), מי עוד שיחק שם??
אריק סנואו
ארון מקגי
דריק קולמן
דרק קולמן לא היה שם, הוא הגיע אח"כ.
זה מתקשר למה שכתב מישהו מתחת, שהיכולות של בראון כג'.מ. לא מתכתבות עם יכולותיו כמאמן. קולמן ממש לא התאים לקבוצה הזו.
לפי הלוגיקה הזו, בניטז הוא גדול מאמני הכדורגל הדור הנוכחי.
שמדברים על ה"גדול בהיסטוריה", יש עוד אספקטים בגדולה של מאמן מעבר להישג נקודתי, גדול ככל שיהיה.
לא. זה סימאונה. וזו אמירה לגיטימית
הסגל של ליברפול ב2005 היה הרבה פחות טוב מזה של אתלטיקו.
סימאונה הוא המאמן הטוב בעולם היום ולמעשה בארבע עונות האחרונות, אבל אם הוא היה פורש מחר, הוא עדיין לא היה נזכר כגדול היסטורית מגווארדיולה או מוריניו.
יש סיכוי טוב שהוא גם יעקוף אותם בראיה היסטורית, אבל הוא צריך להחזיק מעמד בצמרת עוד קצת יותר זמן. זה הבעיה בטיעון על לארי בראון- כל הגדולה שלו מתמצת להישגים מאד נקודתיים.
בכלל לא. הוא גם הצמיח תחתיו קריירות של שחקנים שלא בטוח שהיו קורות בלעדיו.
לא לגבי מוריניו ולא לגבי גווארדיולה אפשר לטעון שהיה לוקח את אליפות ספרד עם סגל כזה. אז הטיעון לגיטימי.
הבעיה בליברפול של 2005 היא שזו קבוצה שניצחה. קבוצת נס. אבל לא קבוצה טובה – היא סיימה חמישית באנגליה.אתלטיקו קבוצה מאד טובה.
ואלנסיה היא הישג יותר גדול. אבל צריך להיות עם יושר אינטלקטואלי. זה לא הפער בכוח האדם של היום. לריאל-בארסה לא היה מונופול באותן שנים, לא על השחקנים, לא על מקומות 1-2 ולא על האליפות. גם לה קורונה זכתה באליפוות וריאל-בארסה לא תמיד העפילו לגביע האלופות (מהליגה)
את אותם סייגים בדיוק אתה יכול לשים על ההישגים של בראון.
בקנזס, הוא לקח אליפות מכללות בטורניר גביע, כמדורגת שישית (כלומר לאורך העונה הם לא הבריקו), עם השחקן הטוב במכללות. קוין אולי לקח אליפות בתנאים דומים בעונה שעברה (מינוס השחקן הטוב במכללות) ואף אחד לא יטען שהוא מאמן היסטורי. בפיסטונס הוא סיים עם המאזן השישי בליגה ועלה לגמר דרך אזור חלש משמעותית.
אם תיקח את הקריירה של פרגוסון ותחלק אותה לחלקים של שלוש-ארבע שנים, כמעט בכל חלק תמצא מאמן שעשה עבודה טובה ממנו. פרגוסון גם מעולם לא בנה קבוצה היסטורית או שיחק כדורגל חדשני לתקופתו. הגדולה של הקריירה שלו נובעת מהיציבות לאורך שנים. אני בטוח שטענה שמאמן עם הישגים ספציפיים לאורך קריירה של עשרות שנים עדיף עליו בראיה היסטורית, תהיה מגוחכת בעינך.
אין לו את ההמשכיות של, נאמר, פופוביץ'. אבל זה גם חלק ממה שהוא היה כמאמן. היה ברור שלארי בראון לא נשאר יותר מ-4/5 שנים במקום. ועדיין, כשהגיע למקום כלשהו התוצאות והשיפורים היו מיידיים (למעט בשלהי הקריירה). ושחקנים שלא נתנו תפוקות בשום מקום אחר, פתאום מצאו עצמם בתוך מסגרת שמבליטה את החוזקות שלהם.
אף אחד לא אמר שהוא לא מאמן טוב. אפילו מצוין. אבל הגדול בהיסטוריה? זה לא רציני
בדיוק. לא מבין איך אפשר בכלל להשוות את הקריירה של בראון, שאני מאוד מחבב, למה שעשה דין סמית, מייק ששבסקי וג'ון וודן במכללות או למה שעשו פיל ג'קסון, גרג פופוביץ' או רד אאורבך במקצוענים. נכון, בניגוד לכל אלו הוא עשה את זה בשני המקומות. עדיין, זה לא מספיק בשביל להפוך אותו לגדול בכל הזמנים, אפילו לא קרוב.
זאת בחירה קלאסית של מישהו כמו סמית, שבמשך שנים היה גרופי של אייברסון בפילדלפיה.
בכלל לא מגוחך. אם מישהו ניגש לקבוע מי הגדול בכל הזמנים הוא צריך לקבוע קריקטיון ולשפוט דברים כנגדו. ללארי בראון לא היו רק ״שני הישגים נקודתיים״.
אוקיי, אז מה הקריטריון? אליפויות? מאזן קריירה? כמות הופעות פלייאוף? כמות שחקנים גדולים שהוא גידל? עץ מאמנים? כי אני לא חושב שתמצא קריטריון אחד שבו בראון מצליח לעקוף את השמות שלמעלה. הקריטריון היחיד זה שהוא לקח אליפות גם במכללות וגם ב-NBA, העניין הוא שמעט מאוד ניסו ולטעמי זה לא מספיק.
ושוב, להתייחס למה שאומרים שני ליצנים מקצועיים כמו בייליס וסמית זה מיותר. מדובר בבדרנים שאם הם היו באינטרנט היינו קוראים להם טרולים. אנשים שזורקים אמירות מעצבנות לדיון בכוונה כדי לעצבן אותנו. כמו להגיד שטים טיבו הוא ווינר אמיתי או שבראון המאמן הגדול בהיסטוריה
אריאל, אני לא אכנס לדיון, כי בכל אופן זה קצת מגוחך הדיונים האלו של "מי הכי גדול". אבל גם אם נגיד שפופוביץ הכי גדול, כי הוא הצליח לאורך תקופה באותו מקום. בוא נהפוך את זה לרגע – האם פופוביץ היה מגיע לאותה רמת הצלחה כמו בראון אם הוא היה מחליף קבוצות כל 4 שנים?
לא יודע. זה כמו השאלה הניצחית של מה היה קורה אם פייטון היה משחק בפטריוטס במקום בריידי. אני יכול רק לשפוט לפי מה שכן קרה. ומה לעשות, הקרדנשלס של הרבה מאמנים אחרים גדולים מאשר של בראון. בוא נזכור גם שבראון עבר בהרבה מאוד קבוצות. זה לא שהוא נתקע במקום או אימן זמן קצר בלבד. היו לו את ההזדמנויות שלו. ועדיין, ההצלחות שלו הן ספורדיות ויש לו לא מעט כשלונות שאנשים משום מה לא מזכירים פה. והסיבה שהוא עזב הרבה מקומות זה כי הוא הצליח להסתכסך עם הרבה מאוד אנשים ושחקנים. כך שכן, אני חושב שגם אם היית שם את בראון במקום פופוביץ', הוא לא היה מגיע להישגים שלו. הוא היה עוזב אחרי כמה שנים (קצת כמו ואן חאל, כזה, כשחושבים על זה)
מצד שני, אם הוא היה מהזן שנשאר במקום (כמו דין סמית') הוא היה עד היום מאמן במכללת קנזס.
אולי. ואולי שם הוא היה מגיע להישגים של ששבסקי או סמית. אבל הוא לא נשאר. כי זה היה האופי שלו.
ללארי בראון בכלל אין הישגים נקודתיים. הוא לקח את הקליפרס לפלייאוף פעמיים בתקופה שהם היו בדיחת הליגה, ובכל קבוצה השיג לרוב יותר ממש שבא לפניו או אחריו. הסיקסרס איתו הגיעו לגמר הנבא בתקופת אייברסון מה שלא התקרבו אליו עם אחרים.
לקחת קבוצה לפלייאוף ב-NBA זה הישג קטן מאוד. ההישגים שלו מבחינת אליפויות או אפילו מבחינת רקורד קריירה הוא דל למדי. יש הרבה מאוד קבוצות שהוא נכשל איתן בגדול.
הקליפרס היו הבדיחה של הליגה כך שזה לא הישג חסר משמעות. הרקורד שלו טוב יותר ממי שהיה לפניו ואחריו כמעט תמיד. הוא לא הישגי מבחינה אבסולוטית אבל ביחס לכישרונות שהיו לו הוא הצליח מאוד. אני אגב גם לא הייתי אומר שהוא גדול המאמנים אי פעם או קרוב לזה אבל נראה לי שכולם מתייחסים להישגים האבסולוטיים כמדד היחיד.
אני עם גיל.
קבוצה נפלאה באינדיאנה מול המזרח אולי החזק בהיסטוריה.
גמר מכללות עם קבוצת פרשמנים.
קבוצה מרתקת בדנבר בראשית דרכו.
הישגים על גבי הישגים עם קבוצות ללא יותר מדי סופרסטארים יוצאי דופן.
אני חושב שאפשר לקחת את המילה של פופוביץ לגביו.
לפי הקריטריון הזה, אלן אייברסון הוא השחקן הגדול בהיסטוריה. כי הוא הצליח הרבה יותר מהגודל שלו, בלי עזרה מחברים בכלל ועשה קבוצה מרתקת שכיף לראות.
אני מניח שכולנו נסכים שאייברסון היה שחקן ענק שכיף לראות. עדיין, אף אחד לא יטען שהוא הגדול בהיסטוריה. זה בדיוק בראון.
וזה בלי לדבר על היכולת שלו להסתכסך עם כמעט כל קבוצה שהוא אימן בה.
"הרבה קבוצות שהוא נכשל איתן"? הרבה? תגן בבקשה על הקביעה הזאת.
האיש אימן ב-NBA ברציפות כמעט 30 שנה והגיע פעמיים לגמר בלבד. בשנים האחרונות שלו הוא נכשל טוטאלית גם עם הניקס וגם בשרלוט. בתקופה שלו בספרס הוא היה גרוע למדי. בכלל, תסתכל כמה פעמים האיש פוטר. הוא לא מחזיק בשום מקום כמעט יותר משלוש שנים.
זה נכון שהוא לא נשאר הרבה באותו מקום, ואני גם כתבתי על זה. אבל זה סוג המאמן שהוא. לא כולם הם פופוביץ' או ג'רי סלואן. ובזן המאמן הנודד הוא מוצלח ביותר. בשרלוט הוא לא נכשל טוטאלית ואפילו הביא אותם לעונת פלייאוף מאוד יפה ומפתיעה. ובניקס כולם נכשלים טוטאלית, וזה היה בשלהי הקריירה. לא מצדיק אמירה שהוא נכשל הרבה במהלך הקריירה.
הם עיתונאים איומים. אפילו לא הייתי מגדיר אותם כעיתונאים, כי הם לא עושים שום עבודה עיתונאית. הם יצרני סקופים גרועים. מעולם לא שמעתי אותם אומרים משהו חכם. שים אותם בתקשורת הישראלית וזה משה פרימו ורון קופמן
סקיפ ביילס הוא טמבל וסטיבן איי הוא כלכך טמבל שהוא גורם לסקיפ להישמע חכם
חבר'ה, זה סטפן איי סמית'…
והם עושים סה"כ פובלציסטיקה בידורית טובה עם ממד מקצועי לא רע של עשרות שנות ניסיון בסיקור ספורט…
בדיוק. אני נהנה. זה בטעם טוב. זה עם פיקנטריה. זה באווירת כיף וזה לא נטול הומור עצמי
אני רק אשים את זה פה, אחד הטובים:
https://www.youtube.com/watch?v=zMK9FKMG3Nc
סטיבן איי סמית.
רושמים סטפן אבל אומרים סטיבן.
בכל מקרה פירסט טייק תכנית לא רעה בכלל.
לארי בראון בהחלט ראוי.
הזכייה שלו עם דטרויט בכלל לא כזו מובנת מאליה. נכון שקרלייל התחיל את העבודה, אבל בראון ידע לעשות את הצעד הנוסף. באותה מידה אפשר להגיד שקרלייל בדאלאס המשיך את עבודתו של אייברי ג'ונסון.
מה שהוא עשה בסיקסרס – לא רואה הרבה מאמנים שמבינים איך להרכיב קבוצה סביב אייברסון שתהיה שווה גמר ליגה.
ועוד לא דיברתי על זה שהוא הצליח עם הקליפרס (!!).
אי אפשר לדבר על הקריירה שלו במונחים של הישג נקודתי. הוא גם בנה שחקנים.
במקרה של הסיקסרס צריך גם לקחת את החולשה האדירה של המזרח באותן שנים- אפילו יותר גדולה מזו של היום. זה לא שליריבות היו יותר כלים.
ועדיין…
את המקסימום הוא הצליח להוציא. אי אפשר לטעון טענה היפותטית שהוא היה נכשל במערב. זה לא מבוסס
ועדיין הוא היחיד שהביא אותם לגמר.
מה שאני אוהב בסמית' שהוא מענטש. איש נפלא. כמובן שגם היה מאמן נפלא. איש לא יאמר עליו מילה רעה.
זה אוף טופיק אבל קשור לחינוך. הלוואי עלינו שיח ספורטיבי טלוויזיוני שכזה.
לא כל כך ברור לי מה פגישה עם נידוני מוות עוזרת לחינוך. זה כמו הספרים שפיל ג'קסון מחלק לשחקנים שלו. זה גימיק יפה אבל לא נראה לי שעוזר במשהו.
אוקיי, אז 96.6 אחוזים משחקניו השלימו את לימודיהם, זה חינוך.
צריך לזכור שזאת היתה תקופה אחרת, כל השחקנים כמעט היו משלימים ארבע שנים (ג'ורדן לדעתי השלים רק שלוש, אם אני זוכר נכון). אבל אין ספק שסמית' היה מחנך אמיתי
ג'ורדן אכן השלים רק שלוש, הוויתור על השנה הרביעית היה בהמלצת … דין סמית'.
נ"ב
את ג'ורדן הוא שלח אחרי שלש שנים לאחר שהגיע למסקנה כי הגיע הזמן, את ראשיד וואלס שלח אחרי שנתיים כי נמאס.
אוקיי זה כבר משהו, למרות שאני חושב שקצת מגזימים ביחס להישג הזה של אתלטים.
בנוגע לבראון, מודה שאני לא מכיר את כל הקריירה שלו, וההישג גם עם הסיקסרס וגם עם הפיסטונס היה מרשים מאוד.
ועדיין לפי הקריטריונים האלה ריק קרלייל הוא גם אחד מהמאמנים הגדולים בהיסטוריה, האליפות עם המאבס ב2011 היית לדעתי הרבה יותר מרשימה מזו של הפיסטונס, ואני לא חושב שמישהו מגדיר את קרלייל כאחד מהגדולים בהיסטוריה, וגם אני לא למרות שאני מאוד מחבב את הבחור.
ריק קרלייל מאמן על. קשה להגיד מי המאמן הגדול בהיסטוריה כי בכל זאת קשה להחליט על קריטריונים והכל, אבל הקטע הוא שלא משנה על מי תיסגר בסוף, בהשוואה אחד לאחד קרלייל לא נופל ממנו.
(שזה, אגב, מה שעושה את הדיון למגוחך בעיני. יש פשוט כ"כ הרבה גורמים במירוץ לתואר שלא נמצאים בשליטת המאמן.)
בראון לא חתום על המהפך הכי גדול שעשתה קבוצה מפסידה לעונה שלאחר מכם עם סן אנטוניו?
וגם אני הופתעתי רונן שאתה נתלה בשני אילנות כל כך נמוכים כמו בייליס האידיוט וסמית הליצן
זו הייתה קבוצה שבעונה אחת קיבלה את דיויד רובינסון (שנתיים לאחר שהוא נבחר), שון אליוט, טרי קאמינגס ואם אני לא טועה, גם רוד סטריקלנד.
אם אני זוכר נכון, הסלטיקס של 2008 עשו את המהפך הכי גדול. אבל בדיוק כמו אצל סן אנטוניו, אלו קבוצות שונות לגמרי
בין 1988-2005 היה לו רצף די מדהים שכלל 5 קבוצות מקצועניות ואחת במכללות, אליפות מכללות, 2 גמרים ואליפות נ.ב.א, והכי קרוב לפייט שאפשר היה לתת לשיקגו של ג'ורדן.
לארי בירד אימן את אינדיאנה בעונה ההיא
חשבתי שגם הפעולות שלו בעידוד שוויון הזכויות שוות אזכור אז הבאתי את הלינק לכתבה הבאה בניו יורק טיימס
http://www.nytimes.com/2015/02/09/sports/ncaabasketball/a-basketball-mind-in-tune-with-the-social-fabric.html?ref=sports&_r=0
חייתי 7 שנים במקום שאם ג'ורדן נחשב לאלוהים אז דין סמית הוא כמה דרגות מעל זה. יש כל כך הרבה דברים שאפשר להגיד עליו ולא צריך לערב אנשים כמו סטיבן סמית וסקיפ ביילס, שאישית אני אוהב לראות, אבל מדברים הרבה שטויות.
השוואות בין לארי בראון לכל אחד מהמאמנים הגדולים בהיסטוריה לא לעניין. ההישג של אליפות במכללות ומקצוענים הוא מרשים אבל כמה מאמנים באמת אימנו בשתי המסגרות האלה?
I'm with Ariel here. Not only that these guys are in no means any authority in the area of basketball, their choice of Brown is populist and not serious. I don't think he even qualifies as a top 10. Without thinking I will just mention:
Coach K
Smith
Calhoon
Wooden
Riley
Jackson
Pop
Aurbach
Tom Izzo
Chuck Daley
These are 10 which are certainly ranked above him. In his level you can add
Rudy T, Jim boeheim, Holtzman, Pitino, Roy Williams
And probably many others I don't remember
טום איזו, בחייך, הוא לא מתקרב אליו. ורוב המאמנים שהזכרת שיחקו לרוב עם השחקנים הכי טובים לזמנם כך שדי קשה להשוות. הם היו יותר הישגיים זה בטוח אבל זה לא הקריטריון היחיד.
That was just from the top of my head. Let's just say that – he is way closer to Izzo than to the #1 of all times, whoever that is
זה תלוי בקריטריון שלך. אם אתה מדבר על הישגים עם קבוצות אז הוא לא קרוב. אם אתה מדבר על אובראצ'יביות של השחקנים אז הוא הרבה יותר קרוב. השאלה איך מגדירים את זה.
הבסיס להשוואה קצת בעייתי לי, וזה עם כל הכבוד לכדורסל המכללות. בטח כשיש לנו כמה דוגמאות כמו פיג'יי קרליסימו, פיטינו… לא הכי מוצלחות בעולם. יש עוד מאמן מכללות מוצלח שהצליח ככה במקצוענים כמו בראון? אנחנו בכלל בטוחים שמדובר באותו סוג של אימון (אני בטוח שלא)? כל מאמני המכללות ברשימה שלך, כולל וודן וסמית, לדעתי חסרים פרמטרים להשוותם לבראון. וכן, בעיניי הוא מעליהם.
מסכים לחלוטין שלא מדובר באותו סוג אימון. העניין הוא שיש מעט מאוד דוגמאות שעשו את המעבר הזה. פיטינו היה שנתיים בבוסטון, קרליסימו – נו. דווקא אני תמיד אזכור אותו לטובה בזכות הגולדן סטייט ההיא. אבל אני לא חושב שיש מאמנים שהיו פרק זמן סביר בשני המקומות. (הערת אגב, דווקא בקולג פוטבול יש לנו כמה דוגמאות מצליחות מהזמן האחרון, כולל פיט קארול שזכה גם וגם).
נכון, אחרי שנכשל בנסיון הראשון במקצוענים.
בראון הצליח משנה א' במעבר שלו, ולא חווה כישלון עד שהגיע לניקס.
אם כבר, ברשימה של ינון יש רק אחד שהצליח עם הניקס, ואולי הוא ראוי לתואר.
לא יודע אם אפשר להגיד שקארול נכשל בניסיון הראשון שלו במקצוענים – הוא הגיע עם הפטס פעמיים לפלייאוף בשלוש שנים. מה לעשות שכמות הכשרון שם היתה בעייתית. גם המדידה של הצלחה בnba היא מאוד בעייתית לטעמי. כל כך הרבה קבוצות עולות לפלייאוף שכל מה שצריך זה כוכב על אחד (וזה היה לבראון בסן אנטוניו) כדי לעלות לפלייאוף ולנצח שלב או שניים.
אובראצ'יביות של השחקנים זה מונח בעייתי להשוואה. גם שאר המאמנים ברשימה יכולים לטעון (ודי בצדק) לתכונה הזו. גם אלפי מאמנים אחרים
למה הם יכולים לטעון את זה? איתם שיחקו כישרונות מוכחים (ממכללות, מאמנים קודמים). רמת הכישרון שהייתה איתו הייתה קטנה בהרבה ואפשר להשוות מה עשו אחרים לפני ואחרי שאימן אותם.
But (almost) only with them they won something, so you could say they were the ones lifting those great players to winning championships. The most obvious is Phil, which the only great player he coached and won later somewhere else was Shaq, and also – only once. Not Kobe nor Mike won anything without him. So maybe he made them overachievers? Do you see where this is going? Demagogia – since you can't contradict these claims.
כנראה שהכי טוב מראה עיניים. אני יודע מה ראיתי בסיקסרס של 2001 (מודה – אני מעורב רגשית), וזו הייתה עבודת אימון נדירה.
הלייקרס זכו לפני ריילי ולגבי פופוביץ' הוא עוד לא אימן בלי דאנקן. בכל מקרה כמו במקרה של ג'קסון הם היו קרובים ונדרשו דחיפה נוספת לאליפות. אין ספק שהוא תרם אבל בראון לקח קבוצות שבחלקן הגדול היו לא מתפקדות ועשה איתן משהו. אגב קלהון הוא באמת ענק כי הוא הקים קבוצה עם מסורת מכלום.
ולא הבנתי מה הקשר לדמגוגיה. קובי היה כוכב בעלייה ובכל מקרה הקבוצה הייתה של שאק שבלעדיו השיג אליפות ועוד הגיע לגמר. ג'ורדן היה מאוד קרוב בלעדיו אבל לדעתי התרומה של ג'קסון היא לא כזו גדולה. כאמור, הכל עניין של מה הקריטריונים שלך ואיך אתה מודד אותם.
I was actually thinking that from that list, the guy people would be most upset about would be Calhoon. I'm happy to see that he is well appreciated.
As for the others – you could well argue that the Knicks and Miami teams of Riley were not the most talented, and for sure overachievers. And for Pop – I think the magic he's doing with traditionally low draft picks can certainly apply as overachieving
לניקס ומיאמי היו שניים מהסנטרים הטובים בליגה ואולי בכלל כך שרמת הכישרון של הקבוצה היא בסקאלה אחרת לגמרי.
Demagogia is the overachieving argument. You can turn this claim any way you want so it will fit your argument, that's why it is problematic
אני לחלוטין לא מסכים שאפשר להטות את הטיעון הזה לכל כיוון. אפשר לבדוק מה עשו הקבוצות והשחקנים לפניו ואחריו ככה מודדים את האובראצ'יביות.
ידוע שהשחקנים של סמית, שנים ארוכות לאחר שהוא חדל להיות המאמן שלהם, היו נועצים בו בעניינים שונים.
יום אחד מיץ׳ קופצ׳אק סיפר לסמית שהוא יוצא עם אישה צעירה יפה ונהדרת שהציבה לו אולטימטום – היא דורשת ממנו להתחתן איתה מיד או שהיא תעזוב אותו והוא לא יודע מה לעשות.
סמית אמר לו שהוא היה חושב פעמיים אם להענות לאולטימטום שכזה ושהוא היה נוהג בעניין הזה בזהירות.
שנים לאחר מכן, באחד המפגשים שלהם, סמית, כבדרך אגב, ביקש לדעת מי היתה האישה הזו שקופצ׳אק שקל את האפשרות להתחתן איתה.
שמה היה שרון סטון.
זה דווקא הייתי שם לרעת סמית
it would have been one hell of a ride
בוא נתחיל מזה שבייליס וסמית הם אידיוטים ונחשבים לבדיחה בארה"ב
בתור אחד שמכיר טוב את לארי בראון צריך לחלק את היכולת שלו בתור מאמן לכמה חלקים.
לארי בראון הוא המאמן הכי טוב בהיסטוריה בתחום של הבנת משחק,תרגילים וכדומה( X AND O'S באנגלית)
בכל התחומים האחרים הוא חלש, הוא בדיוק ההיפך מפיל ג'קסון בתחום טיפול בשחקנים ברמה האישית, בראון עוזב כל מקום אחרי כמה שנים כי פשוט כולם כבר שונאים אותו,השחקנים,ההנהלה,האוהדים וזה רק לארי בראון אשם בזה.
בתור מישהו שבונה קבוצה(ובראון קח על עצמו את זה כמה ומה פעמים) הוא מהגרועים ביותר, אין לו שום ראיה לכשרון(אמר להנהלת פילדלפיה שהוא מתפטר אם הם בוחרים בדראפט את נוביצקי או פול פירס כמו שמחלקת הסקואטינג המליצה כי הוא רצה את לארי יוז)
זרק מהקבוצה את כל השחקנים הצעירים לטובת ותיקים שלא תרמו כלום,עשה עשרות טריידים מגוחכים כולל בחירות דראפט בשביל כלום
בן טיפוחיו הגדול בתחום הוא בילי קינג (מועמד לאחד ה GM הגרועים בהיסטוריה) וזה אומר הכל
בראון גם היה אינטרסנט,שקרן בקריירה שלו, אמר לסיקסרס שישחררו אותו מהחוזה כי הוא כבר זקן ורוצה לפרוש ושבועיים אחרי זה חתם בדטרויט.
לגבי דין סמית , הרבה מנסים להוריד מגדולתו בגלל כל מיני דיווחים על חלוקת כספים לשחקנים,לתת להם לא להגיע לשיעורים ולהוציא שחקנים שלא יודעים לקרוא עם תואר בקולג' , אין לי ספק שזה קרה וגם אין לי ספק שזה קורה בכל קולג' בתחום הפוטבול והכדורסל.
דין סמית היה אחד ממובילי האינטגרציה בשנות ה 60 בנורת קרוליינה(שזה בדרום הגזעני למי שלא יודע)
סמית היה עומד ראשון בתור למקומות שלא נתנו לשחורים להיכנס והיה אומר להם שהוא לא נכנס אם לא מכניסים את השחורים ותרם הרבה לקהילה שבה הוא אימן.
או, חיכיתי כבר שתגיע. מה לקח לך כל כך הרבה זמן?
לא כל אחד יכול לקחת טיולים ככה באמצע העבודה ועוד למקומות מוזרים כמו פיניקס
יש אנשים שצריכים לעבוד במדינה הזאת, איך כל המקסיקנים שלי ישתו 54 פחיות טקטה בערב אם הם לא יעבדו בשבילי ביום?
זה נכון
אחחח התגעגענו…
מדברים על יכולותיו כמאמן, לא כ GM.
לדעת לנהל את השחקנים שלו כמו שצריך,ולתעל את היכולות והאישיות שלהם לטובת הקבוצה זה חלק מתפקידו של מאמן
השחקנים של לארי בראון שנאו אותו אחרי 3 שנים בקבוצה
אחרי 3 שנים שהוא הוציא מהם 150%.
I dont coach, I teach
Larry Brown
לא מדוייק להגיד שדין סמית׳ לימד את שחקניו שיטת משחק אחת, למשל ספרו נקרא Basketball: Multiple Offense and Defense.
מה שנכון שככל שעברו השנים התקפת "משחק המסירות" תפסה חלק גדול יותר ויותר, גם בהשפעת השינויים בחוקה(קיצור שעון הזריקות וקשת השלוש למשל).
מניסיון אני לא חושב שמשחק המסירות הוא פשוט, אבל סוג ההתקפה הזה משפר את השחקן, והוא אכן לימד את שחקניו ללמוד.
כל אחד יכול לדרג כאוות נפשו, לטעמי הוא היה המורה הגדול ביותר של המשחק מאז ומעולם.
מכיוון שתלמידיו- מאמנים ושחקנים – הם בממוצע הטובים ביותר – אני לפחות לא חולק על כך