״ללטו״ אפרתי

באמריקה ליאונה אפרתי היה איטלקי. באיטליה הוא היה יהודי

leone

כבר עשור בערך שאני עוסק בנושא הזה של ספורטאים שנספו בשואה וחשש אחד כבר נעלם אצלי והוא ״שהספורטאים ייגמרו לי״. בעיתון היום יופיע סיפורה של לילי חנוך, שיאנית העולם הגרמניה שעברה את כל הפרוצדורה ליהודי בגרמניה. הרחקה מהמועדון, הגבלת יכולתה להתחרות (לאמן במקרה שלה) בספורט, שלילת חירויות אחרות, הפקעת רכושה, גירוש למזרח ורצח. היא מונצחת כיום בגרמניה ברחוב ובמתקני ספורט.

לצידה כבר כתבתי על ספורטאים גדולים מאד – אלופים אולימפיים ואלופי עולם וכדורגלנים בינלאומיים. ובערך פעם-פעמיים בשנה אני מקבל אימייל או פנייה אחרת בה מובא לידיעתי ספורטאי נוסף. או קרה שביקרתי בקהילות יהודיות ושם מתברר שהייתה להם סצינת ספורט גדולה לפני המלחמה. אני יכול כבר מראש כמעט לנחש את המאפיינים. אם הם היו בגרמניה או באימפריה האוסטרו-הונגרית תהיה קבוצת כדורגל וכדורגלנים בינלאומיים וכמה מתאבקים וכמה סייפים וכמה אתלטים. ובארצות אחרות בהן היהודים היו יותר מבודדים חברתית תמיד יהיה מתאגרף שהיה גאוות יהודי המקום.

אנשים תמיד חושבים שזה מפתיע שבתפוצה שלהם מכל הענפים היה אלוף איגרוף, אבל זה בערך הדבר הכי פחות מפתיע. מהזכרון בלבד: שלמה ארוך ביוון, שפסי רוטהולץ בפולין, קיד ברג וקיד לואיס באנגליה המודרנית, עשרות באנגליה הפרה-ויקטוריאנית, ויקטור פרץ בתוניס-צרפת, אלפונס חלימי באלג׳יר-צרפת, בני בריל בהולנד. את ארצות הברית של לפני המלחמה למותר לציין. לא תמיד קרבנות השואה אבל מספרם של המתאגרפים היהודים היה גדול כל כך עד שבמחנה אושוויץ עצמו יהיו תחרויות אגרוף סדירות. מאמץ רב הושקע עם השנים לרשום תוצאות של התחרויות הללו ואני לא יודע את יחסי לעניין. האם אירוע ספורט בנסיבות של כפיה ראוי להקרא אירוע ספורט. גם אם משתתפיו גיבורים?

*

טוב, אז הפעם סדרת יום השואה היא באיטליה ולאונה ״ללטו״ אפרתי. והטרגי לגביו שבמהלך 1939 האיש היה באמריקה.

הוא נולד ברומא, עיר שיש בה קהילה יהודית מוקדמת אפילו מהנצרות, לארון ואלגרה אפרתי ב-1916. הוא החל להתאגרף בגטו ברומא. מהר מאד הפך למתאגרף מבטיח ב״סקואולה פוג׳ליסטיקה קפיטלונה״. ואת עונת 1936 העביר עם 11 קרבות ללא הפסד. ביניהם ניצחון מול אלוף אירופה לעתיד ג׳ינו קטנאניו. כשהשלטונות הפשיסטים מקשים עליו להתאגרף הוא מנסה את מזלו בצרפת ושוויץ שם ידוע שניצח בארבע מחמש קרבות שקיים.

וב-1938 כמו הרבה יהודים והרבה איטלקים הוא יצא לאמריקה. שם הוא לא הפך לגדול המתאגרפים אבל דורג במקום העשירי בעולם במשקל שלו. הקרבות שערך היו רובם בשיקגו אבל גם בעוד ערים במערב התיכון – ואת חמשת הקרבות הראשונים שלו הוא מנצח. קרב מפורסם שלו הסתיים בתיקו של עשרה סיבובים בינו לפרנקי ״קיד״ קובלי טוען לכתר אליפות העולם. הם יילחמו פעמיים נוספות עם ניצחון לכל צד. לבסוף גם אפרתי זכה להלחם על התואר העולמי מול לאו רודאק ולהפסיד. המעניין הוא שבדיווחי הקרב מצויין שהקהל הסוער מחה נמרצות על ההחלטה. אבלזה דווקא לא היה קהל יהודי – ליהודים היו מן הסתם גיבורי אגרוף גדולים ממנו באותו עידן – אלא דווקא המהגרים האיטלקים.
leone2

המתח היהודי-איטלקי נמצא הרבה בסיפור שלו.

אבל הוא ממשיך באמריקה ואני מוצא בשיקגו טריביון של ה-2 בדצמבר כתבה על אפרתי, בה נכתב שלמרות ההפסד לרודאק מדובר במתאגרף מעולה ושני אתרים – ווייט סיטי ופארק-קזינו מנסים להחתים אותו לשני קרבות נוספים. הוא סלבריטאי מסויים. המילווקי סנטיניאל למשל מדווח על בואו לקרב מול ג׳קי קלורה במסגרת מסיבת אגרוף שמארח האלוף הכבד ג׳ו לואיס. הכתב מגיע למחנה האימונים ומתפעל ממוסר העבודה – שישה סיבובים עם השק הכבד, שישה עם השק הקל ואז שורת קרבות קצרים עם יריבי אימון. העיתון מציין שאפרתי בוודאי היה כבר אלוף אירופה ״אבל השלטונות באיטליה אוסרים על יהודים להתאגרף ואפילו אוסרים עליהם להצטרף לצבא – ואפרתי הוא יהודי״.

היסטוריון אגרוף איטלקי פלאביו דל אמורה כתב ב-1984 על ביקור בארצות הברית בו ראה בין היתר את ברני רוס וטוני קנזונרי מתאגרפים. ״ראיתי את אפרתי מנצח ב-1938 את ג׳וני בלמר. מתאגרף שכבר היו לו חמישים קרבות. אפרתי היה קטן ובנוי היטב. עם אזניים גדולות ועיניים שחורות עמוקות. הקרב נחשב מבחן לאפרתי להכנס לרשימת 15 הבכירים. המתאגרף הרומאי גרם לעונג ל-5000 הצופים בדיוק של חבטותיו. בסיום נכנס לזירה לא אחר מברני רוס לברך אותו״.

אז אפרתי מבלה בבארים איטלקים. האיטלקים מזדהים איתו. אבל רוס שמברך אותו הוא מענקי האגרוף היהודי.

lelleto

הרשויות לא התעמקו בענייני זהות. הוא פשוט היה איטלקי. ועם פתיחת מלחמת העולם השניה איטלקים בלי אזרחות אמריקאית גורשו חזרה לאיטליה. מקורות שונים טוענים לסיפורים שונים. במקום אחד קראתי שמנהלו הציע לו להגיש בקשת אזרחות אבל הוא רצה לחזור לאיטליה. ובמקום אחר נכתב שהוא גורש לאיטליה למרות מחאות. ובהזדמנות אחרת נכתב שלו היה מנצח את רודאק היו מאשרים לו להשאר באמריקה. לי אישית קשה להאמין שאם היה מציג עצמו כיהודי לא היו מוצאים דרך שיישאר או ייסע למקום בטוח יותר כמו הוואנה או מקסיקו. אז הוא חוזר אל מותו באיטליה. באוקטובר 1943 נאסר עם יהודי רומא במחנה פוסולי ומשם מגורש לאושוויץ.

שם הוא נשלח לזירת האיגרוף אותה קיימו הגרמנים לצרכי שעשוע והימורים. בכתבה בגזאטה דלה ספורט לפני יורו-2012, בו מסופר על ביקור אותו עמדה נבחרת איטליה לקיים באושוויץ׳ לפני פתיחת הטורניר (העיתון דן בשאלה אם ראוי לקיים את הביקור בגלל הזמן הקצר שנועד לו) מספר אלברטו סד, אסיר שהיה עם אפרתי באושוויץ, שאפרתי הרוויח הרבה מאד כסף למי שהימרו עליו. ובתמורה קיבל מעט לחם על ניצחונותיו. לקרבות הללו היו הרבה פחות חוקים ולא פעם הוא נלחם עם מתאגרפים כבדים בהרבה.

ואז יום אחד נודע לו שאחיו הוכה על ידי קאפו. הוא מצא את השומר המכה וחבט בו. ב-16 באפריל 1944 הוא הוכה למוות על ידי הגרמנים בכתות הרובים וגופתו נשלחה למשרפות. על פי רישומים שונים בעת גירושו לאושוויץ היה נשוי לאישה בשם אסתר צרפתי. לא נכתב מעבר לכך אבל שמה של אישה כזו נמצא ברשימת 8000 יהודי איטליה שנרצחו.

ומלים של פול סימון שעולות לי באסוסיאציה:

In the clearing stands a boxer
And a fighter by his trade
And he carries the remainders
Of every glove that laid him down
And cut him till he cried out
In his anger and his shame
“I am leaving, I am leaving”
But the fighter still remains
*

וסיפורים משנים קודמות.

חרט קליארקופר

ג'וד סימונס ויינו פוקס

צ'יבי בראון

ויקטור פרץ

אטילה פטשאואר

יוהאן טרולמן

אישטוואן טוט

יהודית דויטש

ליאון שפרלינג.

השחמטאים היהודים פולנים

ואלפרד וגוסטב פלטאו

קלופ. פוסט הימורי חירום
גדולי הכדורגל 2.0 (ישראל רוזנבלט)

תגובות

  • אבישי

    רונן,
    שאלה תמימה, בתור עיתונאי שמשקיע לא מעט בנושא, האם ידוע לך למה ערוצי הספורט מעדיפים לפתור את עצמם בשקופית אבל מכובדת ולא להקרין חומרים רלוונטים ליום הזכרון לשואה ולגבורה?

    האם, במיוחד כשלאחרונה יום השואה נופל לרוב על רבעי גמר הצ'מפיונס ליג, שבלאו הכי נצפים ביתר שאת באינטרנט, לא ראוי לדון מחדש באפשרות לנצל את הרייטינג של המשחקים כדי לחשוף אוהדים לחומרים הנ"ל במסגרת משדר האולפן?
    בסופו של דבר, נראית לי מכובדת יותר וחשובה יותר האפשרות בה האולפן שלפני המשחק יעסוק בכתבות כמו זו והמשחק ישודר רק עם הסאונד מהמגרש (בלי שדר ופרשן), על האפשרות של צפייה באינטרנט.

    (למען הגילוי הנאות, ומבלי להכנס לסיבות, אני לא צופה בשידורי ספורט באינטרנט גם בשאר ימי השנה)

    • אלכס דוקורסקי

      מסכים מאוד.

    • דורפן

      נדמה לי שזה מתוך תחושה שהתקבעה שספורט הוא רק ״בידור״ ולא יכול להיות ״תרבות״

      • יהודה

        יהי זכרו ברוך.
        תודה לך דורפן, כמו בכל שנה אתה מוסיף ליום הזה ממד נוסף. אני לא יודע אם המילה תרבות תופסת את מקומו של הספורט כפי שאתה מתאר אותו כאן מידי שנה. בעיניי יותר מדויק לומר שהספורט הוא הקשר חיים ומי שיודע להקשיב ימצא בין בין השורות של הכרוניקה הספורטבית את הקיום האנושי.
        בהקשר הזה אני מבקש להודות לך על התיעוד שלך שמלמד לא רק על הסוף הקשה אלא לא פחות מכך על פן נוסף של החיים היהודיים העשירים שהיו באירופה לפני המלחמה - רק שלא יספרו לנו על יהודי אירופה החיוורים והחלושים.
        נ.ב. על מגוון ענפי הספורט שבהם הצטיינו יהודים במרכז אירופה אפשר עוד להוסיף: התעמלות, שחיה וכדורמים.

    • גיל

      לדעתי זה נובע מעצלנות מסוימת וגם מהעובדה שחלילה אסור לקשר את השואה למשהו שהוא לא עצוב, לא קורבני ורווי באבל אינסופי.

      • אבישי

        לצערי אני נאלץ להסכים. יש תחושה שהמתח בין שואה וגבורה הוא תלוי אינטרסים, ולצערי ברוב המקרים מועדף הנרטיב הקורבני. למשל היום, שעדיין קמים עלינו לכלותנו, או למשל לפני שבעים שנה, שהיו מציקים לסבתא שלי (שעברה בגיל 15 מסע שלא היה מבייש סיירות חי"ר כדי להצטרף לשורות הפרטיזנים) באוטובוס שהיא הלכה כצאן לטבח.
        הרי היו בשואה המון סיפורי גבורה, ולחלק לא מבוטל מהם גם היה בסופו של דבר סוף טוב, אבל החלק הזה של הסוף הטוב פחות רלוונטי כי הוא לא משרת את אינטרס הקורבנות.

      • איציק

        מסכים, אך יתכן ויש שם גם מודעות עצמית שהם לא מוכשרים מספיק להרים פרויקט כזה. מי חוץ ממודי בראון, ואולי קצת מלר מסוגלים לזה. האם איציק זוהר או שלמה שרף יביעו את תבנותיהם המלומדים בנושא וזה ישמע מעמיק ומכובד? במצב הפאנל הנוכחי של ליגת האלופות או תוכניות אחרות, אולי, למרות הצער, עדיף שקופית, עד שיבואו ימים טובים יותר.

        • אבישי

          איציק, אני חושב שמודי בראון יכול לשאת את זה לבד על גבו בקלות וזה לא חייב להיות במתכונת של פאנל רגיל, מה גם שמבחינה הפקתית אפשר לצלם את זה מבעוד מועד. גם מבחינת כתבות צבע (שבהקשר הזה יהיה צבע דרמטי יותר) יש להם יכולות. הנקודה היא שבלאו הכי מי שחפץ לראות את המשחק ימצא את הדרך לצפות בו, אז לפחות שירימו את הכפפה וינצלו את הרייטינג כדי להגיש תכנים נוספים. אני חושב שזה יותר כמו שרונן כתב, והם מגבילים את הספורט לבידור ולא לתרבות.

          • איציק

            אתה כמובן צודק שמודי יכול להרים את זה לבד, אך זה כבר מזמן לא עובד ככה בערוץ הספורט.

          • גיסנו

            פעם זה היה נראה ממש לא מקובל.
            היום פשוט גם ביום השואה הם פשוט יצעקו אחד על השני.

        • גיל

          לא חסרים אנשים שיכולים להרים פרוייקט כזה והם לא צריכים להיות בהכרח מהצוות הקבוע שמשדר את המשחקים.

          • איציק

            אתה צודק, רק יש לי תחושה שאף אחד לא ייתן להם לעשות זאת. הרי חשוב שאיציק זוהר יספר לנו על התובנות שלו, וכך גם שלמה שרף ואלי סהר (אחרת הם עלולים להעלב ולא לבוא לזהם את התוכניות האחרות בהן הם לוקחים חלק). אם מה שאתה כותב יישים, אני מקבל זאת בזרועות פתוחות.

    • אלעד

      מסכים עם הרישא ולא עם הסיפא.

      אני חושב שדווקא היום, כשיש כל כך הרבה אפשרויות לצפות במשחקים, לא חייבים לשדר את ליגת האלופות. כלומר, אני לפחות לא אזדעזע אם כן ישדרו, אבל אני מרגיש שעדיין יש איזשהו קונצנזוס שזה לא ראוי ביום כזה. וברור ש (כמעט) כל מי שממש רוצה לצפות במשחק, יש לו את האופציות.
      לגבי תחילת התגובה שלך - צודק במאה אחוז. כמו שדורפן מראה לנו כל שנה, יש אינספור סיפורים שניתן לספר סביב הספורט והזיקה שלו לשואה. זה כמובן דורש עבודה עיתונאית מעמיקה, הקצאת משאבים.. לא מספיק לצעוק דעות שמבוססות על איזו שמועה שרצה בטוויטר. כנראה שאין מי שירים שם את הכפפה.
      אני אתמול זיפזפתי בין הערוצים ובסוף התקבעתי על סרט תיעודי בערוץ ההיסטוריה. אם היה איזה דוקומנטרי ראוי לשמו בערוץ הספורט, אני מאמין שהייתי צופה.

      • נביא בעירו

        רק אני חושב שהעיסוק הזה בספורט בשואה מיותר ביום הזה (הכוונה היא לאתרי וערוצי הספורט וביום השואה עצמו. ברור שיש מקום, בטח במקום כמו דה-באזר שמרכז בלוגים אישיים, לתיעוד ועיסוק בספורטאים יהודים שנרצחו בשואה, או שסיפוריהם קשורים בשואה)?

        השואה לא עסקה בספורט. הספורטאים היהודים לא היו מטרה מיוחדת עבור הנאצים. אני לא רואה שמדורי הבישול, האופנה והרכילות מלאים ביום השואה בכתבות על בעלי המסעדות היהודים, אנשי הטקסטיל והסלבריטיז היהודים שנרצחו בשואה. אז למה, עם כל הכבוד, תקשורת הספורט ממחזרת בכל שנה את הסיפורים על מקס, המתאגרף היהודי שהשפיל את היטלר, ועל מכבי בודפשט, שהיתה על סף עלייה לליגה ב' בהונגריה בדיוק כשפרצה המלחמה? בעיניי, עדיפה בהרבה אופציה אחת מבין השתיים: לא לשדר/לכתוב כלום, או לשדר/לכתוב הכל כרגיל.

        • אלעד

          כל אחד זכאי לדעתו.
          אני חושב כך - לא כל ערוצי הטלביזיה שובתים. במעבר בין הערוצים, יש כ-3 סוגי תכניות שונות שאתה יכול לצרוך: סרטים עלילתיים, סרטים דוקומנטריים, תכניות אולפן (ראיונות עם אנשים או שידור טקסים).
          למה שערוץ הספורט לא יהיה פעיל אף הוא ויתרום את חלקו בהבאת צד נוסף של השואה? אם עושים את זה ברצינות, לא חייבים למחזר סיפורים כמו שאמרת, אלא להביא אלף זויות שונות. תחשוב גם איזה ערך תיעודי יש לחומרים כאלו לשנים הבאות.
          הבעיה מתחילה כנראה באמת בשאלה - האם ספורט הוא בידור או תרבות?

          • נביא בעירו

            אני מסכים שזו השאלה שעומדת בבסיס של הדילמה וברור לי שאם היתה תכנית בערוץ המוסיקה על המלחינים היהודים שנרצחו בשואה זה היה פחות צורם. אבל נראה לי שזה בדיוק העניין - ספורט הוא בידור, סוג של תרבות עממית. ככזה, נראה לי שאנשי התקשורת שעוסקים בו יבינו שמקומם יותר קרוב לזה של אנשי התקשורת שעוסקים בבידור, שמבינים שלא יקרה כלום אם הם ישתקו 24 שעות. שוב, אני לא נגד מחקרים, כתבות וסיפורים על אנשי ספורט בשואה, אבל התחושה של תקשורת הספורט ביום השואה שגם היא חלק מהסיפור ושיש לה תפקיד היא מביכה וזולה בעיניי. תחשוב רגע על עורך האתר של ערוץ הספורט, או של מדור הספורט באחד העיתונים שמטיל על אחד הכתבים שלו לכתוב טור של 500 מילה על איזשהו ספורטאי שנרצח בשואה. זה לא זול?

            • אלעד

              לא חייב להיות ככה ולדעתי מישהו מסוגו של מודי בר און הוא בדיוק האיש שיכול להרים פרוייקט כזה מבלי לגרום לזילות.
              נזכרתי פתאום בסדרת הסרטים של באד גרינספן על האולימפיאדות, והספורט שם הוא הכל חוץ מבידור. בזמנו (כשהיה רק ערוץ אחד) כולם הסתכלו עליהם, גם מי שלא קשור לספורט. וכמובן יש את הסיפור האלמותי על ג'סי אוונס באולימפיאדת ברלין.
              לדעתי מתחבאים פה הרבה סיפורים מזויות שלא יצא לנו להכיר. אבל ברור לי שיותר קל לי לכתוב על זה מאשר ממש לגייס תקציב, תסריטאים ואנשים ראויים ולהרים את זה.

          • אהד

            בידור הוא לא ממילא חלק מהתרבות שלנו?
            ובכל מקרה, ברור שעבור אותם ספורטאים (או לפחות חלקם), הספורט היה הרבה יותר מתרבות. ראוי לכבד את זה.

          • גיל

            השאלה לא חשובה בהקשר הזה. ספורט היה חלק מהחיים של אותם אנשים ומהווה תירוץ טוב לכתוב על אנשים רגילים למדי שעברו את השואה. באותה מידה אפשר היה לכתוב על מוסיקאים, או כל מקצוע אחר.

        • דורפן

          נביא בעירו. רק הערה:

          בכמה וכמה מקומות ספורטאים יהודים כן היו מטרה עבור הנאצים. בהולנד הורו לאסור את המתעמלים היהודים ראשונים כי הם סתרו את הסטריאטופי הארי.

          אבל מעבר להיררכיית ההשמדה - אחת ההאשמות הבולטות ביותר של הנאצים הייתה נחיתות גזעית גופנית של יהודים. סרטיה של לני ריפנשטאל נותנים לנו תמונה של החשיבות שנתנו הנאצים לספורט.

          • נביא בעירו

            אני מבין וזה אכן מעניין. אבל לטעמי זה לא מצדיק את ההחרגה של הספורט מכל צורות הבידור האחרות שמזכות את יום השואה בשתיקה.

            אני אגיד יותר מזה: אם היה רצון אמיתי לעשות פרוייקט תיעוד רציני, זה היה יכול להיות מאוד מרשים ונראה לי שזה משהו דומה למה שאתה עושה. אבל בגלל שכל השנה אנחנו עסוקים בדיווחים של מוטי פשכצקי על גורמים בסביבתו של טל בנין שמדברים על מתיחות בינו לבין גיא לוי, או משהו מרתק אחר בסגנון, אני לא חושב שיש סיכוי שדבר כזה יקרה ואנחנו נישאר עם הכתבות הממוחזרות שנועדות לסתום מקום של שני אייטמים בעיתון, או במהדורה של חדשות הספורט.

            • אריאל גרייזס

              אם נשאיר שניה בצד את השאלה של שידור אירועי ספורט באותו יום (אני נגד, אני חושב שלא יקרה כלום אם לא ישדרו, מי שרוצה למצוא ימצא בכל מקרה), אני חושב שהנושא של ספורט בשואה הוא חשוב, לא כי הספורטאים יותר חשובים מבדרנים, אלא כי אנחנו נורא מתעסקים ביום הזה ברצח עצמו, שיטות הרצח וכו', ופחות בתרבות שהוחרבה והיא חלק ממה שהנאצים ניסו לעשות. הספורט היה חלק ניכר מאותה תרבות. ומה שעצוב באמת - זה שהם הצליחו! לא רק שהם הרגו את הספורטאים, הם הרגו את המסורת שלהם. אף אחד לא מכיר את הספורטאים האלו ומעטים מאוד, אלו שלא קוראים את דורפן, מכירים עד כמה מעורבים היו היהודים בספורט העולמי ועד כמה זאת היתה תרבות ספורט חזקה.
              ואם אפשר ליום אחד לחזור ולהזכיר את אותה תרבות - הרי שזה ראוי. ובמאמר מוסגר - אני באמת לא רואה שום סיבה שלא יהיו פרויקטים דומים באספקטים אחרים של התרבות היהודית. להיפך. אנשים שיספרו על שחקני קולנוע או תיאטרון יהודיים שניספו. זמרים יהודיים. סופרים. וכו'. זה שרק דורפן עושה את זה, לא הופך את זה לרע, זה הופך את כל האחרים שמתעצלים ולא עושים את זה לבעייתים

            • נביא בעירו

              קודם כל, הספורט לא היה "חלק ניכר" מהתרבות היהודית שהוחרבה והושמדה בשואה. מה לעשות? זו האמת... בשואה הוכחד חלק עצום מהתרבות התורנית-דתית, נרצחו מדענים ורופאים חשובים, אקדמאים ואמנים. להגיד שהספורט היה חלק ניכר מהתרבות היהודית זה לא להבין את המקום, השולי, שיש לספורט בתרבות היהודית.

              והטענה שלי היא לא לגבי מי שלא מציג סיפורים על השואה, אלא לאתרי ומדורי ספורט שמרגישים שבעזרת שני טורים על האולימפיאדה ועל הכח ריגה, הם השתתפו וכיבדו את יום השואה. זה זול בעיניי ולא ראוי. האמת היא שבינתיים הסתכלתי וראיתי שאכן במדורי האופנה, התיירות והרכילות יש גם אייטמים שמקושרים, באופן עלוב, לשואה. חשבתי שזה יחודי לספורט אבל מסתבר שלא...

            • אלעד

              אבל זה שהתקשורת מוזילה את השיח ביומיום לא חייב לבוא לידי ביטוי באייטמים מיוחדים ליום השואה. אף אחד לא מצפה מאיציק זוהר ושלמה שרף להוביל פה איזה דיון.
              גם ערוץ 2 עסוק ביומיום בשידור תכנים צהובים וסנסציוניים, וביום השואה הוא מצליח איכשהו להתחפש לערוץ מכובד (אני מעריך, לא ראיתי). תנו למישהו ראוי להוביל את היום הזה ותוכיחו שגם ערוץ הספורט יכול להיות בעל ערך ביום השואה.

            • איציק

              לא ראיתי את הכתבות ולכן לא אתייחס לתוכן. אתייחס לנושא עצמו שבו כל תחום מדבר ביום השואה לגבי האנשים הקרובים לליבו. אם אנשי הספורט לא ידברו על ספורט ושואה, אנשי האופנה על האופנה ושואה, הסופרים על ספרות ושואה, ומדורי הדת על המורשת היהודית שהושמדה בשואה, מי ידבר על זה. דויד גרוסמן ידבר על רקדנים ומודי על סופרים? כל אחד ידבר על מה שהוא לא מבין ומה שלא קרוב לליבו? ומה זה בכלל חשוב מה היה יותר חשוב ומה פחות חשוב. אנשי ספורט מתעניינים בספורטאים ולכן צריך לתת להם זאת בצורה ראויה. מי שירצה לדעת על מוזיקאים בשואה יפנה כנראה לאתרים שאינם קשורים לספורט. כל הכבוד לכל אתר, לכל ערוץ, לכל עיתון שמביא סיפורים בכל היבט של השואה, וביתנאי שזה נעשה בצורה ראויה (חבל שבכלל צריך לכתוב את הבתנאי וזה לא מובן מאליו).

            • גיל

              נכון, הוא לא היה חלק ניכר בכללי אבל היה כל עולם של אותם אנשים. זה מה שהפוסטים הללו מצליחים להעביר לדעתי. איך התהפכו חיי אנשים שנחשבו למוצלחים במקצוע שלהם והיה להם עתיד בו לעיי חרבות עד שרובם נרצחו. אחד הדברים שמייחדים את השואה בעיניי מהצד היהודי, היא שאלו היו אנשים שחיו טוב, היו ברמה סוציואקונומית גבוהה, ואז כל העולם נחרב להם לאיטו. לא מדובר באנשים שנרדפו כל חייהם או חיו במצוקה (למרות האנטישמיות הקיימת), אלא כאלו שרבים מהם היו מהאליטה, הצמרת הכלכלית והתרבותית שהפכו לתתי אדם בעיניי אחרים.

            • דורפן

              נביא בעירו - לא אטען שהוא היה חלק חשוב מאחרים, אבל אם הכוח וינה הייתה המועדון הגדול באירופה במספר ספורטאים פעילים אז לא היה ממש זניח. אם היו קבוצות יהודיות מוצהרות ולא מוצהרות בליגות הראשונות של אוסטריה, הונגריה, פולין. אם אלופת ארצות הברית בכדורסל בעידן הפרה-NBA הייתה קבוצה יהודית. אז אולי הוא לא חשוב כמו מדע - אבל הוא לא זניח.

        • גיל

          כל אחד כותב על השואה מהזווית שלו ודורפן עושה את זה מצוין. כל הרעיון הוא להפוך את השואה למשהו אישי ומוחשי יותר בלי לדבר רק על ה-6 מיליונים. דווקא הסיפורים הקטנים הללו שאין בהם פואנטה ורובם של אנשים לא כל כך מפורסמים נותנים מימד אמיתי לטרגדיה.

      • אבישי

        אני משער שלא אטעה באופן גורף אם אניח שרוב המגיבים כאן, מבחינת גילם, הם דור שני או שלישי. זה אומר שלרובנו יש איזשהו קשר משפחתי או קשר אישי כלשהו עם אנשים שחוו את השואה על בשרם, ורובנו יודעים מה זה להיות לצדם ביום הזה. אם הולכים שנים אחורה, כשמספרם של ניצולי השואה באוכלוסיה היה משמעותית גדול מהיום, רעיונות כאלו לא היו מתקבלים על הדעת שכן חוויית יום השואה בנוכחותם הייתה שונה בתכלית ומהולה בהרבה יותר אבל, שכול וזכרון אישי שכמובן היה צריך לכבד.
        אבל הזמן עושה את שלו, והיום מספר הניצולים ירד משמעותית ואילו מספר האנשים באוכלוסיה שאין להם נגיעה אישית לשואה או לניצולי שואה עלה באופן משמעותי. ומבלי לגרוע מחשיבות האבל והשכול הפרטי, עולה החשיבות לשימור הזכרון והתיעוד. ובעוד דור, כשכבר לא יישארו אנשים שחוו את השואה, דווקא סיפורים מהסוג שרונן מביא בכל שנה הם חסרי גיל והם מהסוג הנזכר ביותר. בוודאי שלחובבי ספורט. אז מבחינתי אם אפשר לנצל רייטינג של משחק מרכזי כדי להעלות את החשיפה לסיפורים מהסוג הזה, כמובן בשידור מכובד ולא בהילולה הרגילה, זה עדיף מהשקופית.

  • אבישי

    וכמובן, כמו בכל שנה, תודה על הפוסט החשוב והמרתק.

  • אלכס דוקורסקי

    רונן, מרתק. תודה רבה!

  • עומר

    תודה

  • האחות של זידאן

    תודה רונן , וגם על זה:
    http://fcinter.co.il/article.asp?i=435

  • איתמר המנומר

    תודה גדולה..

  • Oded

    תודה

  • תומר ש

    כמו כל שנה, מרגש מאוד.
    תודה רבה

  • אדם בן דוד

    תודה רבה.
    זה תמיד מרתק- ושאלת תם-
    הנושא הלוא מעסיק אותך, והקוראים (כך נדמה) מתעניינים-
    מדוע לא תשבץ טור שכזה מדי פעם בין טור על ואן חאל לואן פרסי?

  • אדום עתיק

    רונן,
    התמונות מעט מבלבלות - אלו נראים אנשים שונים...התאור בגוף הכתבה מתאים לתמונה השניה דווקא...פספסתי משהו?

    • דורפן

      גם חשבתי על זה... התמונה הראשית היא של אפרתי. בתמונת הקרב מי שרואים את פרצופו הוא לאו רודאק - שגם היה איש קטן. אל תשכח שהכותב מתאר אותו בחיים. כל מתאגרפי משקל הנוצה קטנים מאד בחיים

  • חלפס

    תודה רבה

  • shohat

    תודה רונן.

  • איציק

    תודה,
    לגבי השאלה האם זה ספורט. אני לא יודע אך זה בטח אפשרות של השרדות, רגע של שפיות. הזמן בו הם בשיגרה מדומה עושים את מה שהם אוהבים ויודעים הכי טוב

  • אריק האחר

    מרגש מאד
    תודה

  • אריק האחר

    בדיוק שסיימתי לקרוא ולהקליד
    נשמעה הצפירה
    עברה לי צמרמורת

  • גדי מרקוביץ

    שלום חברים,
    רציתי לשתף אתכם בסיפור מרגש עבורי שקשור לחלק הלא הרציונאלי של חיי – הפועל באר שבע

    כשהייתי ילד אבי לקח אותי למשחקים של הפועל באר שבע שבת אחר שבת. זה היה בשנות השבעים והשמונים. ביציעים בלט אדם שלא יכול היה לדבר בכוחות עצמו אלא השתמש במכשיר מיוחד שהוצמד לגרונו והשמיע קול מתכתי אלקטרוני (דומה מאוד לסטיבן הוקינס). אותו אדם היה מלווה בילד קטן לכל משחק.
    אם השנים פגשתי אותו בהרצאות בבית הספר בימי שואה.
    קוראים לו אפרים רייכנברג. לאפרים היה אח בשם מנשה ובהגיעם לאושוויץ הם התחזו לתאומים בכדי לשרוד ולא להישלח מיידית לתאי הגזים . ההשרדות הייתה חרב פיפיות במובן מסוים, האחים הצעירים נלקחו ע"י הצורר מנגלה לניסויים אכזרים כחלק מהפרוייקט הסדיסטי "תאומי מנגלה". מנשה נפטר שנים ספורות לאחר תום המלחמה ממחלה ממארת עקב הניסויים שעברו התאומים במיתרי הקול.
    אפרים הנער עלה לישראל, נלחם במלחמת העצמאות ולבסוף השתקע בבאר שבע וכאמור הפך אוהד מסור של קבוצתנו הפועל באר שבע. גם הוא חלה עקב הניסויים אך אצלו המחלה התבטאה באובדן מייתרי הקול בשנים בהם כבר היה וותיק בישראל.
    בשנים האחרונות נודעתי לארגון האוהדים של הקבוצה, אחד ממנהיגי הארגון הוא ניסן. כאשר נודע לי ששם משפחתו של ניסן הוא רייכנברג נפל לי האסימון שניסן היה אותו ילד קטן שהגיע עם סבו למשחקים ובכך ירש את אהבתו לקבוצה.
    אפרים זכה להקים משפחה לתפארת בישראל, ילדיו ונכדיו שירתו בצה"ל כמפקדים. אפרים גאה מאוד בין השאר בנכדו ניסן שלפני שנה השתחרר משרות קבע בצה"ל בדרגת סרן.
    אפרים ניצח את מנגלה למרות הכול.

    אתמול בערב אפרים בגיל 88 הוא הדליק משואה אחת מתוך שישה לזכר ששת המיליונים בטקס הממלכתי ביד ושם בהשתתפות נשיא במדינה וראש הממשלה. אפרים סגר מעגל.
    בלינק למטה סיפור חייו של אפרים בקצרה כפי שהוקרן אמש בטקס.

    https://www.youtube.com/watch?v=-uOldOiRT6Y

    היום בערב נפגש קבוצה של שחקני הפועל באר שבע ואוהדים לשמוע את סיפורו של אפריים בהרחבה.

    • אהד

      תודה

  • D! פה ועכשיו

    תודה רונן.

  • ק.

    מרתק כמדי שנה. תודה

  • martzianno

    יישר כח. באמת.

  • matipool

    מצטרף לתודות ( גם על הטור בעיתון וגם על הפוסט ) ולפועלך המבורך בנושא .

  • matipool

    https://www.youtube.com/watch?v=l3LFML_pxlY

    השיר שממנו דורפן ציטט בסיום הפוסט . אחד השירים הגדולים ביותר של הצמד הנפלא הזה .
    לזכרו של ליאונה "ללטו" אפרתי .

  • אביאל

    כמו בכל שנה, תודה.

  • סימנטוב

    תודה רונן! כמו בכל שנה אתה מעלה סיפור חיים שלא הייתי מתקרב לשמוע עליו.

  • גור אילני

    תודה דורפן.

Comments are closed.