גדולי הכדורגל 2.0 (ישראל רוזנבלט)

ב-1979 כתב ישראל רוזנבלט את ״גדולי הכדורגל״. היום הוא מעדכן עבורנו את הרשימה

הקדמה – רונן דורפן
״שבוע הספר״ בנתניה נערך תמיד ברחבה שלפני קולנוע אסתר וצופה על הים. וב-1980 חזרתי משם עם שלל גדול. ספר של אסופות סיפורים עיתונאים היסטוריים שנקרא ״כאן רגש העולם״ וספר מיוחד עבורי בהרבה – ״גדולי הכדורגל״ של עיתונאי הספורט המוערך ישראל רוזנבלט. עימו זכיתי לעבוד כעבור שנים כשהיה במעריב ספורט. בקצרה: מגדולי ידעני הכדורגל שנתקלתי בהם באיזשהי מדינה.

בחירת השחקנים של רוזנבלט הייתה כמובן סובייקטיבית – הוא לעולם יעדיף כוכב התקפי על הגנתי — אבל מבחינה אחת עם המון פרספקטיבה. נדמה לי שקרויף, בקנבאואר ומילר היו הכדורגלנים הפעילים היחידים באותה שנה ושלושתם כבר היו בדמדומי הקריירה שלהם (למעשה שלושתם היו באותה שנה בארצות הברית). ולעומת זאת הספר כלל 4-5 שחקנים שכיכבו לפני מלחמת העולם השניה וכמה ששיחקו גם במהלכה.

שזה לדעתי דבר נכון מאד. ברור לי שכל ענף ספורט מתקדם. אין שאלה שאם תביאו במכונת זמן את פלה או כל כדורגלן לפני מהפכות הכדורגל של שנות השבעים, הוא יישאר בלי אוויר אחרי כמה דקות משחק פרמייר ליג או בונדסליגה. ואולי קשרים אדירים מהעבר קצת יתקשו עם שיטות מודרניות. ובדומה שחקן כמו דרוגבה היה בלתי עציר פיזית על ידי מגיני שנות החמישים. אבל זה התפל – כי אם פלה ופושקש היו נולדים בתקופתנו אז עם התחרותיות והכשרון הם היו מסתגלים ונוסקים לתהילה. וקרויף היה מבין בעשר דקות כל שיטת משחק עדכנית (אם יש בכלל כאלו). השאלה האמיתית לגבי שחקן היסטורי היא עד כמה הוא עשה היסטוריה. עד כמה הוא חרג מבני דורו. וזו הדרך היחידה לבחון שאלה כזו כי, כמו שרוזנבלט מציין, האפשרויות הטכניות בצפיה בכוכבים השתנו לחלוטין.

את הרשימה זכרתי כמעט במדויק (היה צריך להזכיר לי את גריבס) והיא הייתה כזו: מקגרורי, זאמורה, פלאניצ׳קה, סינדלר, מאצולה האב, פיני, מת׳יוס, שיאפינו, דה סטפנו, פושקש, גריבס, יאשין, בנקס, צ׳ייקובסקי, צ׳רלטון, אוזביו, זילר, פלה, גארינצ׳ה, דידי, מילר בקבנבאואר ואסיים בקרויף!

לפני כמה ימים פנה אלי רוזנבלט בעניין עיתונאי אחר, והצעתי לו את המשימה הבאה: להוסיף את עשרת הכדורגלנים שהיה מוסיף לרשימה אם היה כותב את הספר היום. ובנוסף שני השחקנים שאולי היה משנה ברשימה המקורית. רוזנבלט נענה והתוצאה לפניכם.

רק אוסיף הערה על פרספקטיבה. בהרבה דיונים כאן אנשים חושבים שאיזה שחקן בן זמננו הוא שחקן היסטורי במיוחד. זה יכול להיות צ׳אבי, איניאסטה, סקולס, גיגס, הנרי, ג׳ררד, נוייר, סוארז ולא מעט אחרים. אבל רשימה כזו מחדדת משהו מאד ייחודי לגודלו של הכדורגל. על הרשימה של רוזנבלט כאז כן היום, אפשר לדון, אבל היא חזקה ביותר. ועדיין בחוץ נמצא גם בין החדשים את רונאלדיניו, רונאלדו, מתאוס, גיגס, צ׳אבי, מאלדיני, בארזי, דלגליש ורומיניגה ולי אישית כנראה הכי חסר רובי באג׳יו. ובין הישנים נשארו בחוץ קובלה (שנבחר לגדול שחקני ברצלונה במשאל אוהדים ב-2001), בסט, קופה, נצר, פאקטי, מור, זוף, סיבורי והרבה אחרים.

אז בכדי להגיד על מישהו טופ-10 בקונצנזוס היסטורי (וקונצנזוס בהגדרה לא יכול להיות על יותר מ-6-8) הוא צריך להיות ללא ערעור הטוב בעולם בדורו ולתקופה לא קצרה. והמסקנה שלי היא שבזמננו משחק בדיוק אחד כזה (מסי) ולא שיחק אחד כזה לפניו מאז מראדונה ואחד נוסף היום (כריסטיאנו רונאלדו) הוא עדיין עם סיכוי קלוש להחשב ככזה. וגם זה דור בר מזל.

11094


אבל לא אכביר מלים, עונג לנו לארח כאן את ישראל רוזנבלט:

כאשר כתב היד לספרי "גדולי הכדורגל" ירד לדפוס בשנת 1979, היה הנער (אז בן 17) דייגו ארמנדו מאראדונה מוכר בעיקר בארגנטינה. הוא אמנם הספיק ללבוש בגיל 16(!) פעם אחת את מדי הנבחרת הלאומית, במשחק נגד הונגריה, ובאותה שנה גם הוביל כקפטן את ארגנטינה הצעירה עד גיל 19 לזכייה בגביע קוקה-קולה הראשון.

אבל המאמן הלאומי צזאר-לואי מנוטי החליט שלא לכלול אותו בסגל הסופי של ארגנטינה למונדיאל (אז אימצה תקשורת הספורט בפעם הראשונה את המונח הזה, והעדיפה אותו על פני הנוסח הארוך של "גביע העולם בכדורגל", במיוחד שגם שני המפעלים הבאים התקיימו במדינות דוברות ספרדית).

מנוטי זכר בוודאי שאחד בשם פלה, בגיל דומה, הוביל את ברזיל לזכייה ראשונה בגביע העולם, במשחקים שנערכו ב-1958 בשוודיה. אך החליט שהכשרון הצעיר עוד צריך לרכוש ניסיון לפני שייזרק לזירה כה מחייבת. במבט לאחור יתכן שמנוטי צדק. אחרי הכל, הופעתו הראשונה של מאראדונה היתה במונדיאל 1982 בספרד, ושם באמת לא הותיר רושם מיוחד.

אני מתעכב דווקא על מאראדונה, כי מקרב הכוכבים הגדולים שעתידים יהיו לזרוח בשמי הכדורגל העולמי מאז ועד היום, 36 שנה, הוא היה מי ש"פיספס" את כניסתו לספרי רק מסיבה כרונולוגית. שכן מבחינה זו, הפנומן ההולנדי יוהן קרוייף, הוא שסגר את רשימת 23 העילויים שנכללו באותו ספר.

לפני שאגש להציג את 9 הגדולים (אחד כבר הזכרתי, מאראדונה), שאותם ביקש ממני מארחי רונן דורפן לכלול ברשימה אפשרית שבה הייתי בוחר, אילו נתבקשתי לכתוב מהדורה עדכנית של הספר "גדולי הכדורגל", הערה אחת מתחייבת.

קיים הבדל תהומי בין מקורות המידע שעמדו בשנות ה-70 לרשות מי שביקש אז ליצור למען הקוראים, פרופילים מקצועיים אמינים של אליליהם, לבין המקורות שעומדים לרשותו היום. ואינני מדבר על המינימום: לראות אותם בפעולה.

אז, עוד היתה הטלוויזיה הישראלית חד-ערוצית, ושידורי הספורט הוגשו להמוני המכורים והמורעבים – במשורה. לכל היותר יכולנו להציץ בקטעי משחקים מאנגליה ומגרמניה, באדיבות הטלוויזיה ההאשמית, אם כמובן האנטנה שלנו לא איכזבה. נסו להפעיל לרגע חלום בלהות, ולפיו את מעללי מסי ורונלדו, לא תוכלו לראות!

כאשר הגיעו ארצה סרטים באורך מלא על המונדיאלים, כמובן באיחור רב, הם הוקרנו בדרך כלל בבתי קולנוע זניחים לעיני המון גדול של צעירים נלהבים, כמוני. כאשר הצלחתי לרכוש פעם סרט קולנוע של 8 מ"מ (היה פעם יצור כזה), של המשחק הסופר-דרמטי בין פורטוגל לצפון קוריאה 3-5, בשיפוטו של גדול שופטי הכדורגל של ישראל מנחם אשכנזי ז"ל, בו זכיתי לחזות במונדיאל של 1966 – הייתי ברקיע השביעי.

2015 זה עולם אחר. המיגוון העצום של אפשרויות חזותיות, והעיקר – אוטוסטראדת המידע האינסופית באינטרנט, כל אלה עומדים בניגוד משווע לדלות המקורות בשנות ה-70.

אבל ניגש מיד לבחירתנו. הזכרתי כבר את שמו של מאראדונה, שהרי בלעדיו כל רשימת נבחרים שכזו תיראה כאילו נעשתה על ידי מי ששהה בעשורים האחרונים בצידו האפל של הירח.

לא אחדש דבר אם אציין שכבר למדנו בעבר כי טיבם של כוכבים נישאים מעם – ואין זה משנה אם מדובר בכדורגל, בקולנוע או בזמר, הוא שבגלל הערצת ההמון הם מתירים לעצמם לצפצף על החוק וגם לחמוק ממנו. ם. אבל אני מתקשה להיזכר בעוד מגה-סטאר, שבמהלך מלכותו ובעיקר מאז פרש, פועל בחריצות כזו להרוס את תדמיתו, כפי שעושה זאת מאראדונה.

maradona

לא אתחיל לפרט את קופת השרצים שנושא על גבו דייגו ארמנדו, כי זו איננה בדיוק הבמה המתאימה. אבל אומר רק זאת: עבורי, שני הצדדים הכל-כך-מנוגדים באופיו ובהתנהגותו, באו לידי ביטוי מוחץ בשני השערים הבלתי הנשכחים שכבש במשחק נגד אנגליה (1-2), במונדיאל שהיה במקסיקו.

זכיתי להיות אחד מ- 102 אלף הצופים באיצטדיון האצטקה המדהים, וכמו רובם המכריע (אם לא כולם) נותרתי המום כאשר השופט התוניסאי עלי בן-נאסר אישר את שערו של מאראדונה; זה השער שנכנס להיסטוריה כמי שהובקע בעזרת "יד האלוהים". במקרה הזה השאיל האל הטוב ורב החסדים את ידו לזרועו השמאלית של מאראדונה, כדי שתתארך עד כדי כך שתצליח להכניע שוער אתלטי כמו פיטר שילטון, הגבוה מדייגו ב-20 ס"מ…

אינספור קיתונות של ביקורת נשפכו על ראשו של שופט המשחק, ולא אחזור אפילו על מקצתם. אני רק מבקש להזכיר הערה מעניינת שהשמיע באוזני השופט הבינלאומי שלנו, אברהם קליין, שהיה אז בשיא תהילתו. "זה שהשופט המרכזי לא ראה את היד, מוזר בהחלט – אמר לי קליין – אבל אנשים שוכחים או לא יודעים כי הקוון באותו צד היה דווקא מי שנחשב בקהילת השופטים לקוון מצטיין, הבולגרי בוגדאן דוטשב. איך גם הוא לא ראה את העבירה הברורה ולא נותר על עומדו, זה ממש לא ברור".

(במאמר מוסגר אעיר, שהסיטואציה הזו דומה למה שאירע 20 קודם לכן בגמר הגדול שהיה בווומבלי בין אנגליה למערב-גרמניה (2-4 בהארכה, לאנגליה). כאשר ג'ף הרסט כבש את השער השלישי לזכות אנגליה, שלטענתם הצודקת של הגרמנים הכדור לא עבר במלוא היקפו את קו השער. השופט השווייצרי דינסט, בלחץ הגרמנים, ניגש אל הקוון הרוסי בכמרוב, וזה אישר את השער).

אבל אם היה למישהו כעס מוצדק על מאראדונה, בעטיה של התנהגות בלתי ספורטיבית בעליל, הכעס הזה נעלם כליל אחרי שהמאסטרו נמוך-הקומה (1.65 מ'), פרץ מ-60 מ', עבר בסלאלום בלתי נתפס 5 שחקנים אנגלים וכבש את שערו השני. מבצע שאפילו חובבי כדורגל ותיקים זוכים אולי לראות פעם ביובל. לא פלא שבמשאל שערכה פיפ"א בשנת 2002, הוא נבחר ל"שער המאה".

*

אם מדברים על מאראדונה, כמעט מיד עולה שמו של הפנומן הארגטיני התורן – ליונל (לאו) מסי. מס' 2 שלי. היום, בניגוד לרוב שנות שלטונו של מאראדונה, אין צורך להרבות בפרשנויות ובניתוחים. מצלמות הטלוויזיה הרי מעבירות את תהילתו, בשידורים חוזרים ונשנים לכל בית.

messi

בניגוד למאראדונה ששמו נקשר לאינספור פרשיות מכוערות בעיקר מחוץ למגרש – מסי הוא בדיוק האנטי-תיזה שלו. מגה-סטאר שהאל הטוב העניק לו מלוא החופן כשרון – זריזות רגליים מדהימה ובעיטה קטלנית בדיוקה, תכונות המאפשרות לו להתגבר על צמצום מרחב המחייה במגרשים (תוצאה ישירה של שמירות לחץ קשוחות) ולכבוש כמות מפלצתית של שערים (400 במדי ברצלונה נכון ל-18 באפריל 2015), שלא לדבר על מספר האסיסטים המרשים.

אבל מסי מרדים את התקשורת. הוא אליל משעמם. נומבון מאכזב. הוא אינו מככב במדורי הרכילות או בתצלומי הצהובונים, לא רואים אותו מוקף נערות זוהר או כוכבניות לרגע, והוא גם לא מספק למדורי הספורט הרעבים אפילו בדל של אימרת כנף או איזו השמצה עסיסית. כבר בן 27 אבל עם ביביי פייס, שרק סקנדל פיננסי שבו מעורב היה גם אביו, קילקל מעט את התמונה הכללית.

*

יריבו היחיד של מסי לכתר השחקן הטוב ביותר בתקופתנו, הוא כריסטיאנו רונאלדו. מס' 3. אם השחיין האולימפי המצטיין של ארה"ב ג'וני וייסמילר (5 מדליות זהב בשתי אולימפיאדות: 1924 ו-1928), נבחר לגלם את דמותו של טרזן בקולנוע – רונאלדו הפורטוגלי זכאי לתפקיד הזה כיום. כישוריו האתלטיים הנדירים בעידן של כדורגל אגרסיווי שאינו עושה חסד עם עילויי הכדור, רק משלימים יכולות בעיטה ונגיחה אדירות.

2014-Panini-FIFA-World-Cup-Prizm-Black-Autograph-Cristiano-Ronaldo

רונאלדו – כפי שהוכיח במדי מנצ'סטר יונייטד ומוכיח בשורות ריאל מדריד כיום – הוא מסוג הכוכבים שתיאורטיקן הכדורגל הגרמני, דטמאר קרמר (היה עוזרו של הלמוט שן בנבחרת מערב גרמניה במונדיאל של 1966 ואח"כ שימש כמאמן מטעם פיפ"א ברחבי אסיה), כינה "Match Winner". הכדורגלן שבמו רגליו מסוגל להכריע משחקים שקולים.

*

הכדורגלן הרביעי בו בחרתי, מהווה מבחינתי, גם נציג נוסף של הכדורגל ההולנדי האינטליגנטי, זה שבהנהגתו של ריינוס ("הגנרל") מיכלס, תרם לעולם הכדורגל את הגירסה המודרנית של הטוטאל פוטבול (פרי הגות הונגרית).

vanmilana

אחרי יוהאן קרוייף שכבר נכלל בספר שיצא ב-1980, ניצבה מול עיני השלישיה האגדית שתרמה הולנד לא.ס.מילאן הגדולה: רוד חוליט, פרנק רייקארד ומרקו ון באסטן. שלישיה שבזכותה הפכה קבוצתו של סילביו ברלוסקוני לדומיננטית באיטליה ובאירופה, במחצית השניה של שנות ה-80.

אחרי התלבטות לא קלה, נפלה הבחירה על מכונת השערים מרקו ון באסטן, יתכן שאת הכף הכריע השער המרהיב והאופייני שהבקיע בבעיטת יעף הכובש המופלא הזה בגמר אליפות אירופה 1988 (0-2 על בריה"מ), שער שכמו יתר 72 אלף הצופים באיצטדיון האולימפי במינכן, הותיר אותי המום.
רשימת התארים של ון באסטן (ביניהם שלוש זכיות בתואר "כדורגלן השנה" באירופה ושתי זכיות בתואר "כדורגלן השנה" בעולם), יכלה לפרנס תריסר כוכבי צמרת. השחקן שמעריציו בהולנד הדביקו לו את הכינוי הרומנטי "הברבור מאוטרכט" (עיר הולדתו), גם ניחן בטכניקה אישית גבוהה – תכונה שאיננה אופיינית בדרך כלל לכדורגלנים גבוהי קומה (1.88 מ'). כמו רבים מעמיתיו הזוהרים על כר הדשא, סבל גם ון באסטן מפגיעות מרובות, שאותן לא הצליחו למנוע השופטים. בגיל 28(!), בעקבות פציעה קשה בקרסולו שחייבה (עוד) ניתוח, הדהים ון באסטן את עולם הכדורגל בהודעת פרישה.

"הוא היה גדול החלוצים שאימנתי" – אמר המאמן האיטלקי פאביו קאפלו על חניכו במילאן. עוד קורבן למעלליהם של חוליגנים במדי ספורט, ששום כרטיס בשום צבע לא יעצור.

*

הכדורגל האיטלקי הפך בעיני חובבי כדורגל רבים שם נרדף לכדורגל הגנתי, ולא בכדי. הליגה האיטלקית היא המקום שבו פיתחו המאמנים נירו רוקו והלניו הררה בשנות ה-50 וה-60 את ה"קטנאצ'יו" ("בריח" באיטלקית, שיטה הגנתית שנועדה להקשות על הדרך לשער, ובשיאה הביאה להולדת הבלם המטאטא או ה"ליברו"). מאז התוודע עולם הכדורגל לכמה משחקני ההגנה המעולים ביותר שנראו אי פעם.
נזכיר רק כמה מהם: החל במגן אינטר ג'יאנצ'ינטו פאקטי – האבטיפוס הנפלא של המגן-התוקף; פאולו מלדיני ששיחק 25 שנה (עד גיל 41!) במדי מילאן והפך סמל לנאמנות למועדון; דינו זוף המופלא שניצב בשערה של יובנטוס ונבחרת איטליה גם כשהיה בגיל 42(!), וחברו לקבוצה ולנבחרת – הבלם האחורי גאיטאנו שיראה.

אבל אסור לטעות. הכדורגל האיטלקי לא הגיע להישגיו הרבים (כולל ארבע זכיות בגביע העולם), רק בזכות משחק הגנה מופתי. צמחו בו גם כמה חלוצים נהדרים, ומביניהם בחרתי במי שנחשב, בצדק רב, לגדול מכולם: אלסנדרו דל-פיירו, "הנסיך" של ה"גברת הזקנה", יובנטוס. מס' 5 שלי.

Alessandro Del Piero - Figurine Panini Juventus Turin 1995

המצחיק באגדה המופלאה ששמה דל-פיירו (וכאן באמת מדובר באגדה), הוא שלא היה חסר הרבה שהאגדה הזו לא תיוולד. מפני שכאשר שיחק אלסנדרו בקבוצת הנוער באיזור מגוריו, הוא תופקד כ…שוער. זה מצא מאוד חן בעיני אימו, שיעצה לבנה לדבוק בתפקיד הזה, כי זה יבטיח לו להתרוצץ פחות במגרש…
למזלו הגדול של עולם הכדורגל, לא שמע דל-פיירו בקול אימו, וכך התפתח במשך השנים – לאחר שעבר ליובנטוס הגדולה – אחד החלוצים הפוריים והמוכשרים ביותר של סוף המאה הקודמת ותחילת המאה הנוכחית.
ב-19 שנותיו במדי יובה, רשם דל-פיירו שיא הופעות במועדון (705) ומקום שני בכיבוש שערים (289) – כאשר מקדים אותו רק חלוץ העבר הנודע סילביו פיולה.

דל-פיירו ניחן במוח יצירתי, טכניקה אישית גבוהה וכשרון הבקעה נדיר. הבונוס המוכר היה המומחיות הנדירה שלו בכיבוש שערים בבעיטות חופשיות. מעטים הכדורגלנים שסגנון ההבקעה המיוחד שאיפיין אותם, זכה לכינוי שגור בעתונות הספורט. "Gol Alla Del Piero" (באיטלקית), שתיאר פריצה מאגף שמאל ואז שיגור כדור קשתי מחוץ לרחבה אל הפינה הרחוקה של השער.

ספק רב אם הי אי פעם בהיסטוריה הארוכה של יובה כדורגלן כה אהוב על רבבות אוהדי המועדון. דל-פיירו הכיר בכך וידע להחזיר אהבה לאוהביו. משחקו האחרון במדי יובנטוס היה בגמר הגביע האיטלקי, נגד נאפולי ב-20 במאי 2012. כשהוחלף בשלבי הסיום, זכה לסטנדינג אוויישן אדיר, שבו השתתפו גם אוהדי נאפולי, למרות שבין שני המועדונים הללו לא שוררת אחווה מיוחדת.
שנה קודמת לכן זכה למעמד מרגש דומה, באיצטדיון שידע הרבה מאוד דרמות משובחות, אולד טראפורד. יובנטוס שיחקה שם נגד מנצ'סטר יונייטד במשחק הוקרה לרגל פרישתו של גארי נוויל, ואוהדי יונייטד כיבדו את דל-פיירו בתשואות רועמות.

ב-30 ביוני שלח הנסיך הקטן-גדול איגרת פומבית מרגשת לאוהדי יובנטוס, שבה הודה להם על התמיכה שהעניקו לו במשך שני עשורים. הוא כתב, בין היתר: "אחרי הכל, מה שנשאר הם האוהדים. אתם היא יובנטוס. זוהי החולצה שאהבתי ותמיד אוהב. החל ממחר לא אהיה עוד שחקן יובנטוס, אבל תמיד אהיה אחד מכם".

*

אחרי כל כך הרבה שערים, הגיע הזמן להתמקד גם במי שהצטיין במניעתם. מס' 6 שלי הוא השוער הדני (ממוצא פולני) פיטר שמייכל, שאת עיקר תהילתו רכש באנגליה, במדי מנצ'סטר יונייטד. חובבי הכדורגל נוטים בדרך כלל ללכת שבי אחר זינוקים אקרובטים, וזה טבעי. מי מאתנו לא יזכור, למשל, את מה שעשה גורדון בנקס במקסיקו 1970, לכדור הנגיחה של פלה, שעשה דרכו לפינת השער? הצלת המאה כבר אמרנו?

SCHMEICHEL Dannemark euro 92 panini

אבל יש מי שחולקים על ההיבט הספקטקולארי הזה. במארס 1972 ליוויתי את נבחרת ישראל במסעה לראנגון, בורמה (היום מינאמר), כדי להשתתף בטורניר קדם-אולימפי. מי שאימן אז את נבחרתה הלאומית של בורמה היה הגרמני ברטי טראוטמן.

טראוטמן, היה צנחן בוורמאכט שלחם בהצטיינות בחזית המזרחית, עבר לחזית המערבית ושם נפל בשבי האנגלי. לאחר תבוסת גרמניה סירב לחזור לארצו, וב-1949 הוחתם במנצ'סטר סיטי, אחרי שנתגלה כשוער מוכשר. לספר האגדות של הכדורגל האנגלי נכנס טראוטמן ב-1956 בעקבות מה שאירע לו במשחק גמר הגביע האנגלי נגד ברמינגהם סיטי. 17 דקות לסיום, כאשר זינק לרגלי חלוץ ברמינגהם, נפגע קשות בצווארו, אך סירב לנטוש את השער וסייע לקבוצתו לזכות בגביע. רק בתום המשחק נתגלה בבית החולים כי השוער המטורף/מסור שבר את צווארו.

דווקא ממי שכמעט קיפח אז את חייו בזינוק התאבדות, הופתעתי לשמוע – כאשר שוחחנו ארוכות בראנגון על תפקיד השוער – הרהורי כפירה בנושא הזינוקים הפופולאריים. "שוער טוב בעיני – אמר טראוטמן – אינו דווקא השוער שמזנק יפה, אלא דווקא אותו שוער שבעזרת חושיו או האינטליגנציה שלו כשוער, מצליח למנוע את הזינוק".

שמייכל היה שוער כזה. ענק ששלט ללא עוררין ברחבת שערו, וגם כפה על יריביו להתייחס אליו בכבוד מהול במורא, וזאת בזכות ממדי גופו המרשימים: 1.93 מ' על 105 ק"ג! לא פלא שכשוער כבש 11 שערים, כאשר בדקות הסיום של משחקים נטולי הכרעה, נהג לנטוש את שערו ותיגבר את מאגר הנוגחים של קבוצתו.

ה"יונייטד" רכשה אותו ב-1991 תמורת 505,000 פאונד, במה שאלכס פרגוסון כינה: "עיסקת המאה". הפרשנים שתהו אז לפשר ההכרזה היהירה הזו, נאלצו מהר מאוד לאכול את הכובע. שנה לאחר מכן כבר זכה שמייכל בתואר "השוער הטוב ביותר בעולם" (שנה בה היה שותף לזכייתה המפתיעה של נבחרת דנמרק באליפות אירופה) תואר שהוענק לו גם ב-1993.

במשאל המוני שערכה סוכנות "רויטרס" נבחר השוער הדני במקום הראשון, לפני לב יאשין וגורדון בנקס. ב-2003 גם נכנס להיכל התהילה של הכדורגל האנגלי. זה היה כמובן אחרי שכבר פרש. במדי יונייטד זכה ב-5 אליפויות, 3 גביעים, גביע ליגה אחד וגביע אלופות אחד.

*

כיבוש שערים בכמויות אינפלציוניות, ועוד באחת הליגות האיכותיות של אירופה, מביא אותי למס' 7 שלי: ראול גונזלס בלנקו, שעולם הכדורגל למד להכיר ולהעריץ פשוט כראול. ואם עוד נזכיר כי מס' 7 הניצחי של ריאל מדריד, היה כובש השערים הגדול בכל הזמנים של מועדון הכדורגל העשיר בעולם (שוויו מוערך ב-3.4 מיליארד דולר) – דיינו.

08-Panini - RAUL Gonzalez Panini Real de Madrid

ועדיין לא הזכרנו שיבול השערים של ראול – 329 – העניק לו את הבכורה לפני אלפרדו די-סטפאנו האגדי, הכדורגלן הארגנטיני המופלא שאילו נולד בעידן יותר מצולם, היה זכאי לדעתי, להימנות עם הגדולים ביותר בעולם, לצידם של פלה, מאראדונה ומסי (כן, כן – שלושה ארגנטינים ורק ברזילאי אחד!).

ראול לא היה רק מבקיע פורה, בזכות שילוב של חוכמת משחק, בעיטה קטלנית ברגל שמאל וכושר נגיחה, אלא שייזכר תמיד בזכות כושר מנהיגותו, והתנהגותו המופתית על המגרש. מי ששיחק במדי ריאל מספר שיא של משחקים (741), לא ראה מעולם כרטיס אדום.
החלוץ הבלתי נגמר בן ה-37(!), צבר כמעט את כל התארים האפשריים, וגם נבחר ע"י פיפ"א לאחד מ-100 הכדורגלנים הטובים בכל הזמנים. פרש מריאל אהובתו ב-2010, שיחק בשאלקה 04 הגרמנית ובקבוצה מקאטאר, כנראה במסגרת המבצע "עושה לביתו" – כנאמר במקומותינו – ועדיין משחק במדי קוסמוס ניו-יורק.

*

במונדיאל של 1958 הפתיעה מאוד נבחרת צרפת כאשר דורגה שלישית (אחרי נצחון מוחץ 3-6 על מערב-גרמניה), בעיקר בזכות כוכבי ההתקפה שלה, ז'יסט פונטיין וריימונד קופה. מאז נמצא הכדורגל הצרפתי בשקיעה, וחלפו יותר מ-20 שנה בטרם התרחש הרנסנס המיוחל.

על התחייה המחודשת הזו ניצח בכישרון נדיר מס' 8 שלי, קשר התקפי דק גיזרה אבל עתיר ביכולות טכניות, מישל פלאטיני, שלצידו כיכבו חבריו לחוליית קישור חלומית: אלן ז'ירס, לואי פרננדז וז'אן טיגאנה. זו היתה הרביעיה שדחפה את צרפת לזכות בכתר אליפות אירופה ב-1984, להדיח את ברזיל ברבע הגמר של מונדיאל שהיה במקסיקו ב- 1986, בדו-קרב בעיטות 11 מ' (המשחק הכי דרמטי שראיתי אי פעם בימי חיי, וראיתי לא מעט).

Michel PLATINI Panini France 1985

פלאטיני שהחל את הקריירה המקצוענית שלו במדי ננסי (בה שיחק אביו אלדו, יליד איטליה), המשיך לסט.אטיין והגיע לשיאו במדי יובנטוס. עם הקבוצה הגדולה מטורינו הגיע גם לגמר האלופות האירופי שהיה ב-1985 בבריסל, מול ליברפול. המשחק הזה ייזכר כמובן בעטיו של מה שקרוי "אסון הייזל" (שבו אוהדי ליברפול היו אחראים למותם של 39 חובבי כדורגל, רובם איטלקים ול -600 פצועים. בעקבות האירוע הורחקו כל הקבוצות האנגליות והמוני החוליגנים שליוו אותם מהכדורגל האירופי למשך 5 שנים, ואילו ליברפול הורחקה לעוד 3 שנים, עונש שהומר לשנה אחת בלבד).

במשחק עצמו ניצחה יובה 0-1 מפנדל אותו בעט כמובן המומחה לכך, פלאטיני. אבל באיטליה זעמו על התפרצות השמחה של הכובש, שהצטדק לאחר מכן בטענה כי לא היה מודע לממדי האסון.

פלאטיני שדורג 6 במשאל שערכה פיפ"א לקביעת "כדורגלן המאה", ניחן בטכניקה מושלמת שהפכה אותו לאחד המוסרים הטובים של זמנו. אבל הוא ייזכר גם כמנהיג טבעי, כזה שזכה בצרפת לכינוי "Le Roi" ("המלך"). פלה הגדול אמר עליו: "הוא עשה שימוש בראשו, במובן הרחב של המילה".

בדומה לדל-פיארו, הצטיין גם פלאטיני בבעיטות חופשיות וגם בכדורי 11 מ'. בעזרת אחת מהן ראיתי אותו במונטריאול – בטרם התפרסם – באולימפיאדת ,1976 מונע מנבחרת ישראל מלחולל סנסציה גדולה, כאשר 10 דקות לסיום המשחק נגד צרפת, שעה שישראל הובילה משער של ויקי פרץ, הישווה מ…פנדל (1-1).
מאז כנראה מצפונו מציק לו והוא היה לאוהד ישראל..

*

ארתור אנטונס קוימברה הוא שמו הרשמי, אבל עולם הכדורגל למד להכיר ולהוקיר אותו בכינויו "זיקו" – מס' 9 שלי, וזה אולי המקום להדגיש שלא מדובר בדירוג אלא רק במספר סידורי. היה לו כל מה שכדורגלן גדול יכול לשאוף אליו: טכניקה אישית עילאית, בעיטה קטלנית ב ש ת י רגליו, מחשבה יצירתית, והדובדבן שעל הקצפת: בעיטות חופשיות כפי שרק מי שנולד בברזיל מצוייד בהן. מה הפלא שבן ארצו פלה אמר עליו, בניסוח צנוע למדי: "הוא השחקן היחיד במשך כל השנים שהתקרב אלי".

07_ZICO_Panini_Br_sil_1982

בברזיל כינו אותו "פלה הלבן", והיו בטוחים כי יוביל את נבחרתה לשחזר את הישגיה בגביע העולם. אבל על הקריירה המופלאה של זיקו העיבה עננה מייסרת: למרות שהשתתף בשלושה מונדיאלים (1978, 1982 ו-1986) מעולם לא זכה להניף את הגביע הנכסף.
בטורניר שהיה בספרד ב-1982, היתה לברזיל נבחרת חלומית, עם פלקאו, ד"ר סוקראטס, ג'וניור, אדו וזיקו עצמו. כמו רבים אחרים שראו אותה, הייתי גם אני שותף להערכה כי אנו חוזים באלופת העולם הבאה. עד שבא המשחק נגד איטליה (בשיפוטו של אברהם קליין), וברזיל שהצבת שמירה אישית נחשבה בעיניה שקולה לחילול הקודש, עשתה היכרות מכאיבה עם אחד בשם פאולו רוסי (2-3 לאיטליה בסיום הסנסציוני) שכבש שלושער.

אחרי המשחק פגשתי את מסימו דלה פרגולה, יהודי חם, מבכירי עתונאי הספורט של איטליה. הוא היה המום. "איך אפשר להשאיר את רוסי כל כך בודד? שאל – "זו הרי שערורייה. אצלנו השומר האישי שלו מלווה אותו גם כשהוא הולך להשתין".

גם במונדיאל של 1986 במקסיקו, כשלה ברזיל, ודווקא זיקו, שנחשב לבועט פנדלים בחסד, החמיץ כדור 11 מ' ב-90 הדקות, מה שאולי גרר את המשחק נגד צרפת לדו-קרב בעיטות מהנקודה הלבנה (שם חיקה אותו ספציאליסט אחר בבעיטות כאלה, סוקראטס), צרפת ניצחה 2-3, ברזיל חזרה הביתה. את תמונת אלפי הברזילאים עוזבים בוכיים את האיצטדיון בגוודלחארה לא אשכח אף פעם.

את רוב הקריירה שלו כשחקן בילה במדי פלמנגו ריו, במדיה כבש 508 שערים (כמות אינפלציונית, א-לה מסי כיום) ב-731 משחקים. ב-1983 הציעה עבורו אודינזה האיטלקית 4 מיליון דולר (סכום דמיוני למועדון שאינו נמנה על עשירי ארץ המגף). המועדונים הגדולים שהופתעו, לחצו על התאחדות הכדורגל האיטלקית להתערב, כאילו מחשש שהקבוצה לא תעמוד בהסכם. ההתאחדות נכנעה והטילה וטו על ההעברה, מה שגרם לאלפי אוהדי הקבוצה מהעיר אודינה, לצאת לרחובות, כשהם שואגים "או זיקו – או אוסטריה" (רמז לעברה של העיר בצפון-מזרח איטליה, שנכללה בעבר הרחוק במחוז אוטונומי). הלחץ הציבורי עזר.זיקו שיחק שנתיים באודינזה, ממנה חזר לקבוצתו האהובה בברזיל, פלמנגו והוביל אותה לזכייה רביעית בכתר האליפות, בתקופה בה שיחק.

ב-1990 ניצל נשיא ברזיל פרננדו דה מלו את הפופולאריות העצומה של זיקו, ומינה אותו לשר הספורט של המדינה החמישית בגודלה בתבל. זיקו כיהן רק שנה בתפקיד, ועבר למשך שלוש שנים לשחק ביפאן. ההערצה אליו שם היתה כה גדולה, עד שחובבי הכדורגל ביפאן הדביקו לו את הכינוי "אלוהי הכדורגל". גם אוהדיה של קבוצת הכדורגל בעיר הנמל הקטנה קאשימה, לא שכחו את העובדה שהכדורגלן המפורסם העלה אותם על מהפה, והקימו לכבודו אנדרטה מחוץ לאיצטדיון.

בסוף 1994 הודיע זיקו על פרישה, אבל שנה לאחר מכן הגשים סוף סוף את חלומו. הוא כיכב בנבחרת ברזיל שזכתה בגביע העולם…בכדורגל חופים. אין צורך לנחש מי היה מלך השערים בטורניר הזה עם 12 שערים.

*

חבל מאוד שחובבי כדורגל כה רבים עלולים לזכור את זינדין זידאן רק בגלל אותה נגיחה בחזהו של הפרובוקאטור האיטלקי מרקו מאטרצי, אחרי שזה קילל את אחותו; נגיחה שבעטיה הורחק זידאן 10 דקות לפני תום ההארכה במשחק הגמר של גביע העולם שהיה בגרמניה ב-2006, ואיטליה זכתה בגביע.

יהיה בכך עוול משווע לכדורגלן ענק שהותיר את חותמו בשתיים מהקבוצות הגדולות ביותר של אירופה (יובנטוס וריאל מדריד) וגם בנבחרת צרפת, עימה זכה בגביע העולם ב-1998. 4 שנים אחרי התקרית אמר זידאן בכנות נדירה: "הייתי מוכן למות ולא להתנצל בפני מאטרצי. אבל גם לא הייתי סולח לעצמי אילו היה השופט משאיר אותי במגרש".

הוא הסביר מאוחר יותר: "קיבלתי במהלך הקריירה שלי 14 כרטיסים אדומים, 12 מהם באו בעקבות פרובוקציות. זה לא ניסיון להצדיק את עצמי או לתרץ. המזג, הלהט והדם שלי, הם שגרמו לי להגיב כך".

10-Zinedine-ZIDANE-Panini-Bordeaux-1996

מס' 10 שהוא גם הנבחר האחרון שלי ברשימה, נולד במרסיי להורים ממוצא אלג'יראי-ברברי (בי"תים סגולות). את "זיזו" – כפי שכונה – גילה הסקאוטר של א.ס.קאן, ז'אן וארו, שגם שילב אותו בשנת 1989 בהרכב הראשון כבר בגיל 16. וארו שגילה מיד את כשרונו העצום של זידאן, אמר עליו: "רגליו דיברו עם הכדור".

זה היה תיאור ציורי להפליא אבל מדוייק, לטכניקה האישית המופלאה של זידאן, שבנוסף לחוכמת המשחק ולתנועתו האלגנטית, הפכו אותו לאחד הקשרים ההתקפיים היותר גדולים שהכיר העולם בסוף המאה הקודמת ותחילת המאה הנוכחית.

מא.ס. קאן עבר זידאן לבורדו, אבל אז כבר הפך מטרה למועדונים העשירים ביותר ביבשת. מי שזכתה בו ראשונה היתה יובנטוס, שממנה עבר אחרי 5 עונות עתירות בתארים לריאל מדריד. בקבוצה משופעת הכוכבים וזוללת התארים ממדריד, החליט זידאן גם לסיים את הקריירה שלו כשחקן.במשחק הפרידה שלו, שהיה ב-6 במאי 2006 נגד ויאריאל (3-3), הניפו 80,000 אוהדי ריאל שלט ענק ביציעי ברנבאו: "תודה על הקסם".

אבל שעתו הגדולה של זידאן היתה ככל הנראה במונדיאל שאותו אירחה צרפת ב-1998. בגמר נגד ברזיל מחזיקת הגביע, הבקיע זינדין זידאן צמד שערים, בדרך לנצחון מדהים 0-3. הזכייה הכניסה את צרפת לטירוף בעל גוון פטריוטי. המוני צרפתים רקדו ברחובות פאריס, ועל שער הנצחון הוקרנה תמונתו של זידאן עם הכתובת: "תודה, זיזו". הרפובליקה גם העניקה לבנו של המהגר האלז'יראי, שגדל והתחנך באחד מרבעיה האלימים והעניים של מרסיי את אות לגיון הכבוד.

על שניים שאולי-אולי ראוי היה לכלול בספר שיצא ב-1980

המארח, רונן דורפן, העניק לי הזדמנות להתלבט בשאלה אילו היה עלי לוותר על מישהו מנבחרי הספר, את מי הייתי מנפה? החלטתי שבמקום לנפות מישהו, מוטב להוסיף שניים, כך שהרשימה המקורית היא 25 כדורגלנים. למרות ששני הנבחרים החדשים באים ממדינות שונות, יש להם מכנה משותף: בנוסף למשקלם האישי, היתה להם תרומה מיוחדת שחרגה ממכלול מעלותיהם.

קווין קיגן היה הכדורגלן האנגלי היחיד בזמנו (בעיקר שנות ה-70), שכיכב בהצלחה עצומה מחוץ לגבולות הממלכה המאוחדת. ננדור הידגקוטי ההונגרי, הוא אחד הכדורגלנים היחידים בעולם, שבעצמו בישר שינוי מהפכני בשיטת משחק, שינוי שתוצאותיה ניכרות גם כיום.
קיגן היה מאותם שחקנים שמבנה גופם גובל בהטעייה. הוא היה קטן קומה (בוודאי לגבי כדורגלן, רק 1.73 מ') ודק גיזרה (73 ק"ג). אבל מגינים רבים שילמו ביוקר על הזלזול שלהם בחלוץ המהיר בעל התגובות הפנטסטיות והניתור המפתיע.

הוא החל דרכו בסקנטורפ מהליגה הרביעית, שם נתגלה ע"י מגלה הכשרונות של ליברפול, שרכשה אותו ב-1971. המנג'ר האגדי של ליברלפול, ביל שאנקלי הבין מיד איזה אוצר רכש, ובמקום לשלוח אותו להשתפשף בקבוצת המילואים, כמקובל, שלח אותו מיד להרכב הראשון.

keegan

קיגן לא איכזב. עד מהרה גם הפך לאלילם של האוהדים, שכינו אותו "King of the Cop" ("מלך הקופ", קופ = כינויו של היציע באיצטדיון "אנפילד", המאכלס את הנלהבים באוהדי ליברפול). קיגן לא שכח אותם. לימים סיפר: "כאשר אני שומע אותם מתחילים לשיר את "You`ll Never Walk Alone" (המנונה הידוע של ליברפול, שיר הלקוח מתוך המחזמר "קרוסל" של רוג'רס והמרשטיין), עיני מתחילות לדמוע".

בהערה אישית מאוד אוסיף: הוא לא היחיד. ב-1989 הייתי בוומבלי בגמר הגביע האנגלי בין ליברפול לאברטון, שנערך בנסיבות לא שיגרתיות. רק קצת יותר מחודש אחרי "אסון הילסבורו", בו ניספו 96 מאוהדי ליברפול ונפצעו כ-800, רובם בני נוער.פני המשחק שרה להקת "ג'רי והפוסעים" (להקת רוק מפורסמת מהעיר ליברפול) את המנונה של הקבוצה, ואליה הצטרפו 100 אלף צופים דומעים, והח"מ ביניהם (במשחק עצמו ניצחה ליברפול 2-3, בהארכה).

כשהוא משחק 6 שנים במדי האדומים (323 משחקים ו-100 שערים) זכתה ליברפול ב-3 אליפויות, גביע אנגלי אחד, גביע אלופות אחד ושני גביעי אופ"א. בגביע האלופות זכתה ליברפול ב-1977 בגמר משובח שנערך ברומא, והיה לי המזל לחזות בו, בנצחון 1-3 על בורוסיה מנשנגלדבך, הקבוצה הגרמנית הנפלאה, שהיתה שותפתה של ליברפול בשליטה בכדורגל האירופי.

בקיץ אותה שנה עבר קיגן להמבורג הגרמנית תמורת חצי מיליון פאונד. תוך זמן קצר הפך גם לאלילם של אוהדיו החדשים, שהדביקו לו את הכינוי המשעשע: "Mighty Mouse" (כמובן על משקל "מיקי מאוס"). שנה לאחר מכן נבחר קיגן ל"כדורגלן השנה של אירופה". הצלחתו הגדולה של קיגן בכדורגל הגרמני האיכותי בולטת במיוחד אם זוכרים שמסיבות מקצועיות ברורות (שכאן תקצר היריעה מלפרט אותן), לא זכורים כמעט שחקנים אנגלים נוספים שהלכו בדרכו.

קיגן רשם 61 הופעות בנבחרת אנגליה, ונכלל בשורותיה בשלושה קמפיינים למונדיאל. אבל מי שכונה ה"סופרסטאר האנגלי היחיד שמשך את תשומת ליבה של התקשורת העולמית", זכה לשחק בהם רק במשך…20 דקות. הסבר צנוע אחד לתוהים, מדוע מאזן ההישגים של הנבחרת הזו בגביע העולם הוא כה דל.

ב-25 בנובמבר 1953, נפל דבר בכדורגל העולמי. משחק בינארצי ידידותי אחד בלבד, שמה שאירע בו שינה את פני הכדורגל לתמיד. התוצאה כשלעצמה – נצחון 3-6 של הונגריה על אנגליה בוומבלי(!) – די היה בה די לגרום זעזוע ברחבי העולם. אבל מה שבעיקר הותיר את הפרשנים המומים היתה הדרך שבה הובסה אנגליה הגאה בביתה.

מי שתרם לי מידע מאלף על התחושות שפקדו באותו משחק היסטורי את המחנה האנגלי, היה המאמן ג'ורג' איינסלי, שב-1963 הוחתם כמאמן נבחרת ישראל (יורשו של גיולה מנדי…). איינסלי כיהן באנגליה כמדריך הראשי בבית הספר למאמני כדורגל בלילשל, והיה משופע בסיפורים מרתקים מן הכדורגל הבינלאומי, כאלו שלנו הנייטיווס מן המזרח התיכון, לא היה אז שום סיכוי להגיע.

hungary-nandor-hidegkuti-270-sun-soccercards-1979-collectable-trading-card-54547-p

איינסלי (שהיה מספר סיפורים בחסד, פחות כשרוני כמאמן), סיפר לי כי העליונות הטכנית של ההונגרים היתה כה מוחצת, עד שרוב מהלך המשחק עמד בסימן מירדף של האנגלים אחר האורחים. ברגע מסויים ואופייני, ביצעו ההונגרים 31 מסירות בכדור (אם אני זוכר נכון את המספר), לפני שרגל אנגלית הצליחה להתערב.

לא פלא שהאווירה בחדר ההלבשה האנגלי, לאחר ההלם, היתה של מבוכה. בושה חסרת תקדים. הבלם הנודע של הנבחרת, בילי רייט (לימים "סר"), הסתובב כהלום רעם וסיפר כיצד בכל 90 הדקות "חיפש" בעצם את החלוץ המרכזי ההונגרי שאת צעדיו תוכנת לשמור.
בילי רייט צדק. הוא לא מצא אותו, והחלוץ המרכזי הנעלם ההוא של הונגריה, אכן כבש באותו משחק שלושער. שמו היה ננדור הידגקוטי, והוא הכדורגלן השני, שראוי הייתי לכלול ברשימה המכובדת בספרי.

הידגקוטי היה שחקן המפתח במערך ההתקפי המהפכני של הונגריה, שבו במערך ה-"W" המקובל, החלוץ המרכזי לא תופקד כחלוץ חוד קלאסי אלא שיחק מאחור, שם תפקידו העיקרי היה להזין בכדורים חכמים את צמד הקשרים הקטלני, פרנץ פושקאש ושאנדור קוצ'יש, ובמקביל – ליצור בלבול ומבוכה בהגנת היריב.

כלומר, לידיעת כל מעריצי ה"טיקי-טאקה" של ברצלונה. השיטה האטרקטיווית הזו – כולל השימוש בחלוץ מרכזי מאחור ולא כחלוץ מטרה – לא נולדו אצל יוהאן קרוייף הגדול, ,האב הרוחני" של בארסה, או יושמו בהצלחה כה מסחררת ע"י יופ גווארדיולה, לחופי הים התיכון; הם נולדו דווקא על גדות הדנובה הלא-כחולה.

כיום השיטה הזו מקובלת בכל רחבי העולם, וכמה ממבצעיה, הם כוכבי-העל בקבוצותיהם. החל מלאו מסי בבארסה, וויין רוני במנצ'סטר יונייטד, פרנצ'סקו טוטי ברומא ו…ערן זהבי במכבי ת"א (שנקודת התורפה שלו היא מיומנות מסירה הטעונה שיפור רציני).
איש המפתח במערך ההתקפה המהפכני של הונגריה, אמור היה להיות כדורגלן בעל חוכמת משחק מעולה, טכניקה אישית גבוהה שתאפשר לו ביצוע מסירות מדוייקות, וכמובן מחוייבת קבוצתית לניידות בלתי פוסקת. ננדור הידגקוטי ענה בדיוק על הדרישות הללו, בנוסף לבונוס יקר: כושר הבקעה (כבש 39 שערים ב- 69 הופעות במדי הנבחרת).

אולי משום כך החליטו קברניטי הנבחרת, גוסטב שבש וגיולה מנדי (הצמד שכיכב במדי מ.ט.ק. שבש שהיה גם סגן שר הספורט, היה הבכיר מבין השניים), לצרף את הידגקוטי לנבחרת, למרות שהיה אחד השחקנים הבודדים שלא הגיע מקבוצת הונבד (כמו כל יתר הכוכבים הגדולים), אלא שמר תמיד אמונים למועדון מ.ט.ק, אליה הצטרף ובה היה שותף בצוותא עם מאמנו מרטון בוקובי, בפיתוח שיטת החלוץ המרכזי מאחור.

במאי 1954 נערך בבודפאשט הגומלין בין שתי הנבחרות שהסתיים בתבוסה אנגלית כבדה אף יותר: 7-1! הסיבה לכשלון האנגלי הכפול היתה ברורה. כמו בשאר תחומי החיים, הכדורגל באנגליה נותר שמרן להחריד, וגם התוצאות המאכזבות עד עלובות של הנבחרת הלאומית, כמעט לא גרמו לחשבון נפש בזירה הבינלאומית. שם הנבחרת נאלצת להסתפק בכדורגלנים שהם תוצרי שיטת אימון המקדשת בעיקר את פולחן הכוח והפיזיות, ומזניחה את הטכניקה האישית והחשיבה היצירתית.

אין זה מפתיע ש-4 המועדונים הראשונים בפרמייר ליג (נכון לסוף אפריל 2015), מודרכים ע"י מאמנים זרים: מוריניו הפורטוגלי בצ'לסי, ונגר הצרפתי בארסנל, ון חאל ההולנדי במנצ'סטר יונייטד ופלגריני הצ'יליאני במנצ'סטר סיטי. דון ריווי, אחד המנג'רים החשובים בכדורגל האנגלי (לידס ונבחרת אנגליה), חלק שבחים מיוחדים להידגקוטי, בספרו האוטוביוגרפי: "אנשים יכולים להגיד הכל על פושקאש וקוצ'יש, אבל היה זה הידגקוטי שקרע לגזרים את הגנת אנגליה בוומבלי, והיה זה שוב הידגקוטי ששיחק כחלוץ מרכזי מאחור במשחק חתול ועכבר, שריסק את אנגליה במשחק הגומלין בבודאפשט". חבל שאבחנותיו של דון ריווי נפלו על אוזניים אטומות באנגליה.

ליגת שוקי ההון - גולדן סטייט כמועמדת, והקשר לשינוי המסלול בכלכלה
מסתכלים קדימה

264 Comments

גלן 27 באפריל 2015

הספר הזה בזכרוני עודנו אחד הנפלאים בז'אנר. זה והספר של אולימפידת 68 (נחמיה בן אברהם?) עם התמונה הנפלאה של הפנתרים השחורים על הפודיום.

אריאל גרייזס 27 באפריל 2015

נהדר! קשה לחלוק על מישהו ברשימה, אם כי אוהד ברזיל כמוני היה כנראה מכניס את רונאלדו השמנמן פנימה (על חשבונו של מי זאת שאלה טובה. כנראה ואן באסטן, שהיתה לו קריירה מדהימה אבל קצרה למדי)

דורפן 27 באפריל 2015

קשה לחלוק, אבל אין בעיה למצוא עשרים ממש מקופחים…. אני מדבר על עשרים שאי אפשר היה להתלונן כלל על הכללתם: דלגליש, מתאוס, רומיניגה, סוקרטס, בארזי, מאלדיני, רומאריו, רואנלדיניו, רונאלדו, רוברטו קרלוס, ריבלדו, גיגס, קנטונה, באג׳יו, לאודרופ, וואה, אינאיסטה, צ׳אבי, בופון, הנרי, זלטן,מתאוס. וזה רק שחקנים שכבר לא פעילים או קרובים לסוף. וזה לפני שניגשים לשחקנים שיש להם הרבה חסידים – סקולס או פרנצ׳סקולי או סוסיץ׳ או סידורף או זאמר. או כל מיני משפיעים כמו דרוגבה או בקהאם. זה כל כך חורג מהכמויות של כל ענף ספורט אחר.

D! פה ועכשיו 27 באפריל 2015

במקום ואן-באסטן???

כלכך שמחתי שראיתי את שמו. מבחינתי זה דיון אחד פחות שצריך לערוך אחרי רשימה כזו ארוכה.

אם כי אני יכול לראות פה ערימת תגובות כאורך הרשימה של רונן.

דורפן 27 באפריל 2015

כשראיתי את המלים ״במקום ואן באסטן״ פרשתי לי למנזר בטיבט. אבל עוד מאד אחזור ואתפוס את גרייזס!

בני 27 באפריל 2015

הרשימה שנתת העלתה לי שאלה. לא ראיתי המון כדורגל בחיים ואני רחוק מלהיות מומחה ענק, אבל הקשר האחורי שהרשים אותי הכי הרבה (ובפער) היה קלוד מקאללה. האם אני משוגע? האם הכנסה שלו לרשימה כזאת היא דעת יחיד הזויה? או שמא עמדה על קצה הלגיטימיות?

דורפן 27 באפריל 2015

היא בחירת ״בוטיק״ אבל יש בה הרבה הבנה. מוריניו, זידאן ולאמפרד חייבים לו הרבה.

אריאל גרייזס 27 באפריל 2015

אם מקללה אז ויירה בא קודם.
אם בחירת בוטיק, אז ברגקאמפ.

דורפן 27 באפריל 2015

או סידורף…. ברגקאמפ הוא לא כל כך בוטיק בעיני כי לאסטטיקה כולם מתחברים.

תוהה בדרכים 27 באפריל 2015

ברגקאמפ הוא מקרה דומה לארסן ונגר: הוא דמות משמעותית מאד בהקשר של ארסנל והפרמיירליג (לא בהכרח הליגה האנגלית בכלל).
אבל שאתה מודד בהקשר של הכדורגל בכלל, אין לו מה לחפש ברשימות כאלו. מה הוא עשה בעצם? אין לו תארים אירופאיים, הצלחות בנבחרת (למרות דור אדיר של הולנד), גם אין לו מספרים. מישהו כמו נדבד עשה הרבה יותר ממנו ואף אחד לא יחשוב להכניס אותו לרשימה כזו.

אגב, אפילו בנישת ההולנדים, רובן עקף אותו בהרבה.

אריאל גרייזס 27 באפריל 2015

בדיוק בגלל זה הוא בחירת בוטיק לטעמי. אני מעדיף אסתטיקה על הישגים. לכן מי שהכניס פה את אינזאגי לדיון, לטעמי הכניס צלם להיכל

אריאל ש 27 באפריל 2015

אם ויירה אז קין בא קודם

עמי ג 27 באפריל 2015

שום רשימה כזו לא תהיה שלמה בשבילי בלי תיירי הנרי
בוטיק או לא בוטיק – כל נגיעה בכדור ללקק את האצבעות

ניר 27 באפריל 2015

בעיניי גם להנרי וגם לרוני יש מקום ברשימה הזו, ובטח ובטח לזלאטן, אבל קשה מאוד כשיש כל כך מעט מקומות. בסופו של דבר לא הייתי מוציא אף אחד מהרשימה הזו עבורם.

זה משנה 27 באפריל 2015

למה רק מוריניו? כל דל בוסקה בריאל ומאמני צרפת שזכו בתארים גם כן.

זה משנה 27 באפריל 2015

התכוונתי להערה של רונן על מקאללה.

תוהה בדרכים 27 באפריל 2015

הקשר האחורי הכי גדול ב20 שנים אחרות היה רדונדו.

פולדש 27 באפריל 2015

גם אני חשבתי עליו. בקטגוריית ההשפעה על המשחק הוא ללא ספק ראוי לאזכור, לכל הפחות.

אריאל גרייזס 27 באפריל 2015

לא סלחתי על הניצחון על הרוסים ב-88, אחת הנבחרות הכי אנדרייטד בהיסטוריה (שגם ניצחה את ההולנדים בשלב המוקדם).
ובלי קשר, תן לי אופצייה של ואן באסטן או רונאלדו הגדול, אני יודע את מי אני לוקח

אלעד 27 באפריל 2015

במקום ראול.
אם צריך הסבר – נבחרת ספרד החלה לרשום הישגים רק כשתם עידן ראול בנבחרת.

matipool 27 באפריל 2015

אני במאה אחוז עם אלעד .

אריאל גרייזס 27 באפריל 2015

אולי,אם כי אני לא משתגע על הקריטריון הזה. נבחרת צרפת רשמה הישגים רק אחרי שקנטונה עזב, האם זה מוריד מגדולתו? קצת לא אשמתו של ראול שבקושי יצא לו לשחק עם הנבחרת הספרדית הבאמת גדולה.
מצד שני, מסכים שיש משהו בו שמעורר התנגדות. אולי זה שהוא הצליח רק בקבוצה אחת (אם כי מה זה אומר לגבי מסי?) אולי זה שהוא פשוט שיחק בקבוצה היסטורית ועמוסת כוכבים.

אהד 27 באפריל 2015

הוא הצליח גם בשאלקה.

דורפן 27 באפריל 2015

הקריטריון של הצלחה בשאלקה הוא בעייתי כשדנים על הגדולים בהיסטוריה :-) מקווה שאלון זנדר לא שומע

גיסנו 27 באפריל 2015

מה שמפריע לי בבחירה בראול, היא שלמרות שקלאסה וחוש הבקעת שערים מפותח במיוחד – התחושה הייתה שתמיד הוא היה זה שנדחק הצידה עבור כוכבים אחרים. אם זה בעוכריו או בעוכרי ריאל מדריד – קשה לי לקבוע חד משמעית.
הדיון הזה הוא בלתי נגמר, אבל התחושה שלי היא שהערך שלו ושל דל פיירו – שני שחקני ענק ללא ספק ושראויים בהחלט להכנס לדיון הזה – עולה הרבה דווקא בגלל הנאמנות שהפגינו וההישארות בקבוצה אחת למרות הצעות מפתות ו/או קשיים אישיים, ובסופו של דבר התנכלות מצד המועדון כאשר כושר המשחק ירד עם הגיל.

דורפן 27 באפריל 2015

אם הייתי צריך לבחור שחקן כסמל לשחקן-המועדון בעידן הזה אז זה טוטי לפני כולם.

zen 28 באפריל 2015

Giggsy says hi

אוהד 28 באפריל 2015

טוטי הרבה לפני גיגס מהטעם הפשוט שהוא שחקן ענק בקבוצה בינונית ( אליפות אחת וגם היא בעזרת באטיסטוטה ) גיגס הגיע למועדון על בגיל 17 ומאז לא היה צריך לפזול לצדדים )

אהד 28 באפריל 2015

אם טוטי אז גם סטיבי.

ברסלוניסטה 29 באפריל 2015

בסופו של דבר, התצוגה על המגרש ולא התארים, היא המשתנה המכריע. כשהכדור אצל מסי במרחק 30-40 מטר מהשער כל מערך טקטי נגדי מתערער, וזוהי אם כל הפקטורים.

גיל 27 באפריל 2015

קנטונה שיחק מעט יחסית בנבחרת והוא הטיפוס שלא מתאים לנבחרת כמו רוי קין.

חיים הצהוב 27 באפריל 2015

רונאלדו הוא החלוץ הכי מושלם שראיתי, יותר מואן בסטן, יותר מראול ובטח יותר מדל פיירו שלדעתי אי אפשר אפילו להשוות אותו לטוטי (דל פיירו חירב לאיטליה את גמר היורו והיה שחקן משלים בזו שלקחה את המונדיאל)

כח הגברה 27 באפריל 2015

בשבילי זה ואן באסטן (החלוץ הטוב ביותר שראיתי).
מעבר למספרים, לתארים וכו' (שלא בהכרח משחקים לטובתו בשל הקריירה הקצרה), הוא הבקיע גולים שרונאלדו לא יכול לחלום להבקיע.
אני מניח שאפשר להגיד את זה גם הפוך – רונאלדו הבקיע גולים של כח מתפרץ שואן באסטן לא הבקיע. אבל המגוון של ואן באסטן מכריע, בעיני.
הגול בגמר ב- 88' כמובן. אבל לא רק. אתה זוכר את הגול שלו בפתיח לתכנית שהיתה משודרת בערוץ הראשון ביום ראשון בלילה? (10 דקות של תקצירים מליגות אירופה. תכנית הכדורגל הטובה ביותר עד היום…) גול עם עקב מורם בנפילה קדימה, לקורה ופנימה?
הוא הבקיע גולים שחוץ ממנו אף אחד לא חשב שאפשריים, בטח לא ניסה להבקיע.
היחיד שמתקרב אליו בתחום הספציפי הזה, זה זלאטן.

D! פה ועכשיו 27 באפריל 2015

א מ ן!!!
הייתה לו איזו רביעיה פעם באיטליה שכללה מספרת ושער דג מקצה הרחבה.
זה גם לא רק השערים, זו התנועה על המגרש שפתחה אותו לעוד הרבה דברים אחרים.

חיים הצהוב 27 באפריל 2015

רונאלדו היה החלוץ הכי מגוון שיכול להיות, רגל שמאל שלו הייתה חזקה כמו רגל ימין, היה לו זריזות ומהירות שלא היה לואן בסטן הוא היה דרביליסט אדיר ואומן במשחק נגיעה, משחק עם הגב לשער שמזכיר את רומאריו, הוא גם היה מוסר ענק והכי חשוב רונאלדו היה צריך חצי הזדמנות במשחק ואן בסטן בשום מצב לא היה יכול לעשות גול מכלום כמו שרונאלדו היה עושה.
ואן בסטן טוב ממנו רק במשחק הראש (לא שרונאלדו היה חלש באוויר).

כח הגברה 27 באפריל 2015

עושה רושם שאנחנו לא הולכים להכריע את הדיון הזה…

חיים הצהוב 27 באפריל 2015

חחח כן ככה זה נראה

D! פה ועכשיו 27 באפריל 2015

אני מאד מחכה לזה

הנה הוא כבר שינה נושא ומדבר על ויירה

יואב בורוביץ' 28 באפריל 2015

אם קיים אדם שטוען כי ואן באסטן הגדול היה גדול מרונאלדו ההיסטורי- הביאונו מייד.

גלן 27 באפריל 2015

יש לי לא מעט השגות אבל הן כל כך סוביקטיביות שלא נתחיל איתם אפילו. תודה על הזכרון המתוק.

גילעד 27 באפריל 2015

קטונתי, אבל בכל זאת צריך להישאר נאמן למה שנכון – דל פיירו הוא מלך השערים של יובנטוס בכל הזמנים, נקודה. סילביו פיולה שיחק ביובנטוס בערך עונה וחצי. אם מדובר על הכובשים הגדולים בהיסטוריה של ארץ המגף, מספרית דל פיירו במקום התשיעי המשותף עם בפה סניורי. פרנצ'סקו טוטי, בן דורו, מקדים אותו בהרבה (כמעט 60 שערים.).

ההשגות הסובייקטיביות שלי נובעות מההטייה שלי להעריך הרבה יותר שחקני הגנה, אבל גם אם לא, אישית אני חושב שאפשר למצוא תחליפים גם לראול וגם לדל פיירו. בעניין דל פיירו, דורפן כבר הזכיר מישהו שהייתי מכניס במקומו. לעניין ראול, היה לו חבר לחוד ההתקפה במשך כמה שנים שהייתי מכניס במקומו. אישית, אני חושב שזידאן מוזכר כל הזמן בין היתר בגלל הזכיה בגביע העולם, המכובדת לכשלעצמה, אבל אני לא בטוח שהוא טופ 20 היסטורי. אני כן חושב שאפשר למצוא יותר משניים-שלושה שחקני הגנה שאפשר להזכיר בטופ 20 של כל הזמנים. אומנם הבקעת שערים מנצחת משחקים, אבל גם מניעת הבקעתם מנצחת אותם באותה מידה.

דורפן 27 באפריל 2015

אני חושב שזידאן זו יותר החוויה האסטטית שהוא השאיר. הרמה אליה הגיע בגדולתו. לי יש כמובן הרבה השגות על היציבות שלו. על הובלת נבחרת גדולה כנראה צ׳אבי היה צריך להיות בתמונה לא פחות. אבל אין לי בעיה שברשימה מקצים מקום לאסטטיות ולא להישגיות נטו.

יואב בורוביץ' 28 באפריל 2015

צ'אבי, בכל הכבוד, לא מתקרב לזידאן

Yavor 27 באפריל 2015

תודה, נהדר!
רק תיקון קטן (נדמה לי): אלן ז'ירס, לא זאן ז'ירס

דורפן 27 באפריל 2015

מתקן…גרתי פעם ברחוב ז׳אן ז׳ורס

אריאל ש 27 באפריל 2015

תיקון ראשון הוא שהמשחק בין ארגנטינה לאנגליה במונדיאל 86 הסתיים בתוצאה 2:1 ולא 2:0.

אני לא מסכים עם חלק גדול מהרשימה. דל פיירו בכלל לא צריך להיות בה, גם זיקו לדעתי היה אוברייטד ולא הצלחתי אף פעם לראות מה מצאו בו. גם את פלטיני לא אהבתי אבל מצאתי מספיק קטעים באינטרנט כדי להצדיק את הבחירה בו – האיש פחות או יותר שלט בכדורגל האירופאי באמצע שנות השמונים והנהיג נבחרת מצויינת. לשים את זיקו בכלל ועוד מעל זידאן שהיה טוב ותכליתי פי כמה ממנו וגם השיג הרבה יותר כמנהיג הנבחרת (מנהיג הנבחרת "הגדולה" של ברזיל ב-82 היה סוקרטס) זו בחירה תמוהה ביותר. קווין קיגן בהחלט ראוי אבל איפה רומיניגה שהיה כנראה החלוץ הטוב ביותר בתחילת שנות השמונים והביא את גרמניה על רגל אחת לגמר של 86? גם לרונלדו הברזילאי יש מקום ברשימה, אולי אפילו על חשבון ראול.

עוד משהו על זידאן – היתה תקופה בין 1997 ל-2001 שהיה קונסנזוס פחות או יותר שהוא השחקן הגדול בעולם. הוא בהחלט עומד בקריטריון של הגדול בזמנו. הוא טוב בהרבה מפלאטיני בעיני.

גילעד 27 באפריל 2015

לפחות עד 1998 היה מספר 1 בעולם שאף אחד לא חשב לערער עליו, בטח לא באמצעות זידאן, שאני בכלל לא בטוח שהוא היה מספר 1 הבלתי מעורער בקבוצה שלו אז.

דורפן 27 באפריל 2015

לא היה קונצנזוס כזה. הייתה תמיכה בכך אבל גם הרבה תמיכה ברונאלדו, ריבאלדו ופיגו. תוצאות הבחירות לבלונים מעידות על כך.

פלטיני הוא דיון אחר. אבל בצרפת יש (בצדק) קונצנזוס שפלטיני גדול יותר.

אריאל ש 27 באפריל 2015

אני חושב שהתרומה של פלאטיני לכדורגל בכלל ובצרפת בפרט גדולה יותר וזה באמת דיון אחר על ההשפעה התרבותית של שחקנים מסויימים שלפעמים גדולה יותר מאשר דירוג על פי יכולת אישית בלבד. אני מסכים שבאג'יו היה גדול מדל-פיירו אבל בעיקר נמאס לי לראות את זיקו ברשימות האלה כמו שנמאס לי לשמוע על נבחרת ברזיל "הגדולה" של 82. אני זוכר את המונדיאל של 82, הם הגיעו ושיחקו עם אווירת entitlement ושחצנות כל כך גדולה שהם כמעט ציפו מיריבות להשתחוות בפניהם. אני חושב שהיתה אנחת רווחה קולקטיבית כשהם עפו.

ועוד משהו, בלי קשר לאורך הקריירה ון באסטן היה ענק. מוצדק ביותר.

תוהה בדרכים 27 באפריל 2015

ההשוואה בין פלטיני לזידאן היא מאד קלה: פלטיני עשה את כל מה שזידאן עשה + להיות מבקיע שערים גדול

הסיבה היחידה שזידאן נזכר על ידי חלק מהאנשים כגדול יותר (מלבד זה שהוא שיחק בתקופה מאוחרת יותר והם ראו אותו) היא שהוא זכה במונדיאל, שהוא כמעט לא עשה בו כלום עד הגמר. הרי זה לא שפלטיני היה חלש בכדורגל הנבחרות- ההופעה שלו ב84 הייתה מהגדולות של שחקן בודד בטורניר בינלאומי ובשני מונדיאלים הנבחרת שלו שיחקה מצוין ופספסה במילימטרים.

פלטיני (אולי בגלל שתופסים אותו היום כעסקן) נהיה כל כך אנדרייטד. שאתה מסתכל על הקריירה שלו אין הבדל גדול לבין קרויף.

חזי 27 באפריל 2015

יכול להיות שאם זידאן לא היה נוגח במאטרצי היינו רואים אותו אוסף אליו גביע עולם נוסף שכולו רשום על שמו. כמעט…
מבחינתי, הוא הקשר ההתקפי הגדול מכולם. רק אינייסטה משתווה אליו.

גלעד 28 באפריל 2015

כחו חזי.
ב2006 הוא הביא את צרפת לגמרי לבד לגמר, אחרי שפרש וכבר חזר. וגם בגמר הבקיע

תוהה בדרכים 27 באפריל 2015

לא בציניות, גם אתה מבוגר יחסית, מתי כבר יצא לראות את זיקו ולהסיק שהוא אוברייטד?

במונדיאל 82 אני הבנתי שהוא מעולה וב86 הוא היה פצוע ומעבר לשיאו. איפה ראית אותו מעבר לזה?

דורפן 27 באפריל 2015

זיקו לא יכול להיות אוברייטד. בכל מונדיאל שהייתי דיברתי עם ברזילאים. ודווקא להם יש את האופציה ללכת לתארים ולעולם הם מחשיבים אותו בין שלושת או ארבעת הגדולים ביותר שלהם.

מעבר למונדיאלים – הקצת שראינו ממנו באודינזה היה די מדהים. ובגביע העולם לקבוצות ב-80 ששוחק אז מאד ברצינות הוא גרם לליברפול להראות כמו ילדים. זאת הייתה הוכחה ברורה שכדורגל הליגה בברזיל אז בוודאי לא נופל מאירופה. ומרגע שזה נכון כמויות השערים שלו בליגה בכירה לא שוחזרו מאז על ידי אף אחד עד מסי ורונאלדו.

אריאל ש 27 באפריל 2015

כן, לא מובן לי הקטע של ברזילאים וזיקו כי גם אני שמעתי את זה בעבר. אני חושב שזו בעיקר נוסטלגיה לתקופה וסוג של תחושה שהם באו עם נבחרת מספיק גדולה ועם שחקנים מספיק טובים ואיכשהו "הגיע" להם לקחת את הגביע, במיוחד אחרי הפיאסקו של מונדיאל 78 בארגנטינה. זה גם משתלב עם הטענה שגם אותה שמעתי לא מעט שהם הפסידו כי הם היו הוגנים מכדי לשחק על תיקו שהיה מספיק עבורם כדי לעלות לחצי הגמר. אף מילה על כך שההגנה והשוער שלהם היו גרועים מכדי לשחק על תיקו וברגע שהקישור התעייף קצת ולא עזר בזמן הם היו פגיעים מאד.

אריאל ש 27 באפריל 2015

תוהה, ראיתי אותו ב-82 (הייתי בן 13) ולא התלהבתי. דווקא את סוקרטס ואת פלקאו אני זוכר לטובה מאז.

דורפן 27 באפריל 2015

אריאל ש – בשחקנים שראינו פחות צריך לפעמים לשפוט את העדויות ולא את הבאמת מעט שראינו (למרות שלא ברור לי למה לא התלהבת ממנו). בברזיל אין כמעט חולק שזיקו הוא הגדול ביותר שלהם מאז פלה. ואני חושב שרציונלי להסיק שבין עשרה הכי גדולים של שלושים וחמש שנה צריך לכל הפחות ברזילאי אחד – אז זה הוא.

דוגמא אחרת – קובלה. לא ראיתי ממנו כלום. גם לא סרטים. אבל אם עשו ב-2001 בברצלונה משאל ועל כל השחקנים ששיחקו שם עד אז הוא סיים ראשון – לפני מראדונה ולפני קרויף – אני חשב להסיק שמדובר בכוכב אדיר ביותר. כי הם כן ראו אותו.

אריאל ש 27 באפריל 2015

ריבאלדו (אחד האנדררייטד של כל הזמנים)? רונאלדו?

דורפן 27 באפריל 2015

יש הבדל אחד יסודי בין קרויף לפלטיני. קרויף המציא מדינה והמציא מועדון – ברא יש מאין בהולנד ובאייאקס. ביחד עם ההשפעה הטקטית על המשחק.
אבל ברמה כשחקנים והישגים אישיים – הם די קרובים. זידאן קרוב אליהם רק בפוטנציאל ליכולת אישית. כלומר הוא שיחק ברמתם אבל לעתים הרבה יותר רחוקות.

תוהה בדרכים 27 באפריל 2015

יש עוד הבדל משמעותי: הם היו שחקנים הרבה יותר פרודקטיביים מזידאן. פלטיני היה מלך השערים באיטליה (בשנים הכי הגנתיות של הליגה הזו) מעמדת הקשר.

יכולת הבקעת שערים לקשר היא לא חזות הכול, אבל אם שאר האספקטים הם בערך באותה, זה כן הבדל משמעותי.

תוהה בדרכים 27 באפריל 2015

ומעניין אותי, מה ההסבר שלך לאנדרייטדיות של פלטיני?

הוא כנראה אחד משני הגדולים בכדורגל במשך עשור. הוא היה שחקן מועדונים יותר מצליח ממראדונה והצליח מאד גם בנבחרת (נכון שצרפת לא הייתה הולנד, אבל היא גם לא הייתה מעצמה ממש ובתואר הראשון הם זכו איתו). הוא הוכיח את עצמו גם במועדון קטן יחסית וגם במועדון ענק. גם היה שחקן קבוצתי וגם עשה מספרים. הוכיח את עצמו בליגה שהייתה בפער גדול הקשה ביותר. עצם זה שלשיטתך שיש קייס להשוואה מקצועית מול קרויף היא העדות לזה.

למה הוא לא נחשב לשחקן טופ 10 היסטורי?

אריאל גרייזס 27 באפריל 2015

זה עניין של הזמן שעובר, לדעתי. כי אני זוכר בודאות בשנות השמונים שדיברו עליו באותה נשימה עם קרויף ואפילו מארדונה – עד שזה הרס את התחרות. למונדיאל של 86 שניהם הגיעו כשווים, אני עוד זוכר את המוסף מונדיאל של אותה שנה ודווקא על פלאטיני דיברו כעל השחקן הגדול ביותר.
ואולי זה העניין – שכל מי שהיה באותה תקופה חסה בצילו של מארדונה

דורפן 27 באפריל 2015

אני לא חושב שפלטיני היה אנדרייטד בשום מקום. הוא נבחר שישי בשחקן המאה של פיפ״א. ואחר כך עוד היה מארגן המונדיאל וגם מאמן די מוצלח לנבחרת. הבעיה היא כשאתה מתעקש להחריב את הכדורגל כעסקן ….

תוהה בדרכים 28 באפריל 2015

בזמן אמת ברור שהוא לא היה אנדרייטד (זכה שלוש פעמים ברציפות בבלון דאור). אני מכוון ליחס אליו היום, כמי שהוא כנראה השחקן האירופאי הגדול ביותר של קרוב ל 40 השנים האחרונות.
אני גם לא לגמרי מסכים שמראדונה השאיר אותו בצל (לפחות בזמן אמת), הרי 86 הוא כבר היה בסוף הקריירה שלו ובשיאה ובזמן אמת הוא נחשב לטוב ממראדונה לדעת רבים.

זה פשוט מוזר לראות איך המיתוס של זידאן מתעצם בכל שנה שעוברת בעוד אצלו יש תחושה של מגמה הפוכה. אולי זה באמת בגלל הקריירה שלו כעסקן.

matipool 27 באפריל 2015

זיקו היה השחקן הכי טוב של הנבחרת הכי מהנה ומענגת אי פעם ( אני לא כותב הכי טובה כי היא הפסידה לאיטליה וכי המילה שוער והגנה לא היו ממש בלקסיקון שלה ) . בגיל 14 רציתי להיות זיקו .
ממש לא אוברייטד . אם כבר להיפך .
אני מניח שעוזי דן ( עזי ) יכול לסנגר עליו הרבה יותר ממני .

אריאל ש 27 באפריל 2015

לזה בדיוק התכוונתי. די, הם לא היו כאלה טובים :)

ריצ'י מקאו 27 באפריל 2015

מסכים. כל כך אהבתי לראות את זיקו משחק.

היסטוריון של ספורט 28 באפריל 2015

מסכים מאד על ההגדרה אמנם פספסתי את מונדיאל 82 (עליתי לכיתה א')
אבל השלמתי את החסר וראיתי קטעים נרחבים של המונדיאל הזה ובפרט את נבחרת הקסם של ברזיל.
מה שכן עוד לפני זיקו תפס אותי ד"ר סוקראטס המנוח .

אורן 27 באפריל 2015

מעלה חיוך כזה רחב… משתמע שהרביעייה המופלאה של צרפת הייתה ב1998 אבל זה כבר היה הדור החדש…

תוהה בדרכים 27 באפריל 2015

כל אחד ודעתו, לטעמי אפילו בנישת האיטלקים באג'יו היה שחקן משמעותית יותר טוב מדל פיירו. כמובן שדל פיירו סבל מפציעות שמנעו לממש את הפוטנציאל שלו, אבל (כמו במקרה של פני הארדווי או גרנט היל) ברשימות כאלו אתה שופט את מה שקרה ולא את מה שיכל לקרות.

מה שאני זוכר ממנו (זכרונות ילדות אומנם) באג'יו היה שחקן הכי דומה למסי בתכונות וביכולת. פשוט פנומן. התחושה שלי שדל פיירו נזכר יותר ממנו בגלל הזיהוי החזק עם יובנטוס, בעוד לבאג'יו אין קבוצה שהוא ממש מזוהה איתה והאוהדים שלה יכולים לעשות לו לובי (קצת מזכיר את מקרה רביבו לעומת ראובן עטר בישראל).

גם את מאלדיני ובארזי הייתי מכניס לפני דל פיירו.

גם לראול אין מקום ברשימה כזו. לא לפני רונאלדו הברזילאי,פיגו, ריבלדו, רונאלדיניו, ובנישת הספרדים, צ'אבי, אינייסטה ואפילו דוד וייה.

אהד 27 באפריל 2015

למעט רונלדו הברזילאי וצ'אבי (שגם מהם הוא טוב יותר לענ"ד), ראול טוב יותר משמעותית מאלו שציינת. דוד וייה? באמת? וגם לאינייסטה עושים לדעתי גלוריפיקציה. מרוב שהוא אנדרייטד, הוא הפך לאוברייטד.

תוהה בדרכים 27 באפריל 2015

דוד וייה זכה בכל תואר בכדורגל, היה מלך שערים של המונדיאל והיורו, מלך השערים של ספרד בכל הזמנים עם יתרון משמעותי על ראול בפחות משחקים. היתרון היחידי של ראול עליו הוא שהוא שיחק כל הקריירה במועדון גדול כמו ריאל בעוד וייה שיחק רק שלוש עונות במועדון באותה סדר גודל, שמתוכן שנה וחצי אחרי שהוא שבר רגל.

ראול כל כך אוברייטד. הוא שחקן גדול בקונטקסט של ריאל מדריד כסמל של המועדון וכשחקן בית (אם אתה רוצה להחשיב אותו לכזה). בקונטקסט של הכדורגל בכלל, היו גדולים ממנו בהרבה כולל כאלו ששיחקו איתו בקבוצה. מקרה דומה לגיגס ביונייטד.

אריאל גרייזס 27 באפריל 2015

גם הנרי לפניו, עכשיו כשאני חושב על זה.

דורפן 27 באפריל 2015

הנרי אני די בטוח. כששחקן מטה די לבדו את יחסי הכוחות של ליגה שלמה (רונאלדיניו, ורונאלדו בתקופה באנגליה) זה מאד משמעותי.

אריאל ש 27 באפריל 2015

זה טיעון מצויין בעד קנטונה :)

אהד 27 באפריל 2015

דוד וייה גם שיחק בנבחרת הטובה בעולם, מה שיכול בהחלט להסביר מדוע סיים מלך השערים של הנבחרת ושל הטורנירים. שנתיים לאחר המונדיאל, ספרד לקחה את יורו 2012 בלעדיו, כשטורס של צ'לסי היה מלך השערים שלה. וייה גם לא היה מרכיב עיקרי באליפות של ברסה (ששנה לפני כן לקחה אליפות עם 100 נק' ליגה) וגם לא בזכיה באלופות. היו לפחות 4-3 שחקנים חשובים ממנו באותה השנה.
ראול לא היה טכני כמו יתר החלוצים ברשימה. ועדיין, איכשהו הצליח להיות החלוץ הפותח של הקבוצה הכי לחוצה באותה תקופה ולפגוע בכדור באופן שבו איכשהו, הכדור תמיד נכנס. 71 שערים באלופות, גדול מבקיעי ריאל ומקום רביעי בספרד בכלל. אגב, גם את שאלקה הוא הצעיד למקומות גבוהים.

תוהה בדרכים 27 באפריל 2015

הרי כל מה שכתבת על וייה אפשר לכתוב על ראול: אותה נבחרת בדיוק, התחילה לזכות בתארים מהרגע שהוא הפסיד להיות חבר בה (ואת שני שאחראיים לכך שהיא הייתה הנבחרת הטובה בעולם אתה גם שם מתחת לראול). ראול בסך הכול הבקיע את כמות שערים שאתה מצפה מחלוץ של קבוצה שיש בה כל כך הרבה כישרון כמו ריאל. ומספר השערים שלו באירופה ביחס למספר המשחקים, לא יוצא דופן- לואן ניסטלרוי למשל יחס טוב בהרבה.

למה במקרה של וייה היכולת להבקיע שערים בקבוצות חזקות מצוינת לגנאי ואצל ראול לחיוב?

אהד 27 באפריל 2015

זה רק נדמה שמדובר באותה נבחרת. למשל צאבי היה פצוע רוב עונת 2006, (כשב2008 לשם השוואה הוא כבש בליגה 9 שערים ונבחר למצטיין הטורניר) ועם טורס שבאותה העונה היה בשיאו. אותו כנל לגבי פבראגס שבדיוק סיים את עונת הפריצה שלו לעומת פברגאס של 2008.

מעבר לזה, ברוב העונות הגדולות של ריאל ראול היה מלך השערים של הקבוצה ואחד המרכיבים המרכזיים לכך שהיא זכתה. דויד וייה כאמור היה כינור חמישי בעונה הגדולה היחידה שלו בברסה. ראול (שעשה את מה שמצופה ממנו לדבריך, רק חבל ושאף אחד אחר לא הצליח לעשות זאת בריאל באותה תקופה), היה המוביל. המנהיג. מלך השערים (ובמקביל סוג של פליימייקר). וייה, בעונת השיא שלו בטופ העולמי, כבש 23 שערים בכל המסגרות, שזה, בדיוק שער אחד יותר מפדרו (שכבודו במקומו מונח, אבל שחקן ענק הוא לא). סתם לשם השוואה, בוז'אן "האיום" קרקיץ' כבש בימיו כשחקן ברצלונה שער כל ארבעה משחקים (וזה מרמה כי הוא רוב הזמן עלה כמחליף). זה גם ההבדל, הראשון הוביל קבוצה של כוכבים ומכאן הציון לשבח, בעוד השני "רק" השתלב בה (שגם זה מכובד), מה שלדעתי עובד "לרעתו".

תוהה בדרכים 27 באפריל 2015

צר לי, אבל זה לא מדויק.

ראול היה רחוק מלהיות בקביעות מלך השערים בריאל: רונאלדו הבקיע משמעותית יותר ממנו בכל עונת ליגה שהם שיחקו אחד לצד השני. סוקר הבקיע יותר ממנו ב1997 ומוריינטס הבקיע יותר ממנו בליגה בעונת 2001/2. בין עונת 2003/4 לעונת 2006/7 (כולל) הוא הבקיע 11, 9, 5, 7 שערים. סך הכול 32 שערים ב128 משחקים בתקופה שאמורה להיות שיא הקריירה שלו.

אני מסכים שהוא לא איזה דוחק כדורים שלא תורם כלום למשחק השוטף, אבל להגדיר אותו כפליימייקר בקבוצות בהן שיחקו רדונדו, מיאטוביץ, סידורף, היירו זידאן, פיגו, אפילו גוטי, זו הגזמה למעלה מפראית. מיאטוביץ וסוקר ב97 ושחקנים כמו רדונדו והיירו לאורך שנים, היו תמיד משמעותיים ממנו מבחינה מקצועית עוד לפני עידן הגאלקטיקוס.

כאמור, ההבדל היחיד לעומת וייה שהוא שיחק במועדון כמו ריאל כמעט לאורך כל הקריירה שלו ונחשב שם לסמל ואליל האוהדים.

אהד 28 באפריל 2015

באותן שנים הוא כבש סה"כ 52 שערים. שנתיים לאחר מכן הוא כבש ביחד 47 שערים.
לא כתבתי שהיה מלך השערים בקבוצה בקביעות, אלא כי לא פעם היה כזה. גם לא כתבתי פליימייקר אלא סוג של. בשלב מסוים של הקריירה ראול לא היה חלוץ המטרה, אלא מי ששיחק מאחורי החלוץ והשתתף בניהול המשחק (למשל כאשר צוות עם רונאלדו). הוא תרם הרבה יותר למשחק השוטף מאשר וייה.

על סמך מה אתה קובע שמיאטוביץ או אפילו היירו היו משמעותיים ממנו? דאבור סוקר נתן עונה אחת טובה באמת בריאל, ועדיין ראול כבש כמעט אותו מספר שערים באותה עונה. עם כל הכבוד לקרואטי (כמו גם למיאטוביץ), זה לא מתקרב בכלל, לא מבחינת יכולת ולא מבחינת חשיבות.

אני כן מסכים שעוזרת לראול העובדה שהוא שיחק בקבוצה בריאל כל השנים. אפשר להגיד את אותו הדבר על צ'אבי או אינייסטה. גם מסי לא הוכיח את עצמו בקבוצה או ליגה אחרת. זה אמור להוריד מגדולתו?

וייה היה בורג במערכת משומנת היטב. הוא שיחק עם 6-5 HOF היסטוריים של המשחק בתקופתו. כבש הרבה שערים (כמו גם פדרו). זה לא הופך אותו, השחקן החמישי בטיבו באותה קבוצה, לHOF. פשוט לא.

תוהה בדרכים 27 באפריל 2015

רק בריאל מדריד, אני שם לפניו שלושה שחקני התקפה ב30 השנים האחרונות: שני הרונאלדואים והוגו סאנצז.

אהד 27 באפריל 2015

זה לא אומר כלום, כיוון שאני מניח שלדעתך הם טובים יותר גם מוייה. אגב, רק בברצלונה של עונת 2008 אני שם לפניו שלושה שחקני התקפה: מסי, רונאלדיניו והנרי.

יעקב נקש 28 באפריל 2015

וואו, באמת אבל, חתיכת וואו, ההערצה הילדותית שלך לבארסה שוברת כל גבול!!! וייה גדול מראול, מממ, נכון, ומקל רכז טוב יותר מכריס פול… לך לך תקנה פוסטר של מסי לתלות מעל המיטה. ממש מתעקש לכתוב שטויות, איך לא נמאס לך…

תוהה בדרכים 28 באפריל 2015

שב בשקט אנגלופיל טיפש. וייה לפני ראול לא בגלל ברצלונה, אלא בגלל שהוא זכה בכל תואר בכדורגל, כשחקן מפתח בקבוצות שלו ובסך הכול השיג יותר מראול עם סטטיסטיקות לא פחות טובות. אם איזה בוק אנגלי היה משיג רבע ממה שוייה עשה בקריירה שלו עלוב כמוך היה בונה לו פסל בשטח שלפני המלונה שלו.

לך תאונ.. על פוסטרים של צ'רלי אוסטין ותשאיר את הדיון פה לאנשים עם פרספקטיבה יותר רחבה ועם IQ תלת ספרתי.

יעקב נקש 30 באפריל 2015

זה גם הקנאה שלך באנגליה שלא קשורה לעולם, מתי בדיוק הצגתי עצמי או הצטיירתי כאנגלופיל? אני אוהד מילאן והליגה האיטלקית והייתי כזה מאז ומתמיד… חבל שאתה מגיב כמו ילד ומקלל, קצת מוכיח אותי צודק…

תוהה בדרכים 30 באפריל 2015

חתיכת יצור, אני מגיב כך בהתאם לרמת התגובה שלך.

הדבר האחרון שאני צריך להוכיח באתר הזה, זה את היכולת שלי להגיב בצורה מנומקת ולהסביר את העמדות שלי. אם תגיב לעניין (גם אם לא תסכים איתי בשום דבר וזה בסדר גמור) תקבל תגובה בהתאם.

אהד 27 באפריל 2015

לא ראיתי את קיגן בפעולה, אבל לא ברור לי איך שחקן שמעולם לא שיחק בנבחרת שלו במונדיאל (מינוס 61 דקות) יכול להימנות לאחד הטובים בהיסטוריה.

matipool 27 באפריל 2015

זה בגלל שלא ראית אותו .. (-:
אליל הכדורגל הראשון שלי והאיש שבזכותו הפכתי לאוהד ליברפול בגיל 7 . כוכב אמיתי גם על המגרש וגם מחוץ למגרש . הדובדבן על הקצפת של הקבוצה הראשונה הגדולה של ליברפול .

באבא ימים 27 באפריל 2015

לגמרי.

דורפן 27 באפריל 2015

לדעתי זה היה 27 דקות. הוא לא היה במונדיאל כי אנגליה לא הייתה. למה לא הייתה? גם כי היא לא הייתה מדהימה אבל להגנתה – היא שיחקה בתים מוקדמים של עולה אחת. פעם אחת הודחה בהפרש שערים על ידי איטליה ופעם הודחה על ידי פולין, במה שנחשב לבושה גדולה, עד שפולין סיימה שלישית במונדיאל.

בנוסף זו טפשות של האנגלים. ליברפול הייתה כמעט לחלוטין אנגלית. אבל בעוד גרמניה הייתה באיירן מחוזקת והולנד אייאקס ויוצאיה מחוזקת – לנבחרת אנגליה זומנו לרוב רק 2-3 שחקנים של ליברפול. פשוט בדיחה.

רוקט 88.2 27 באפריל 2015

רונן, בתגובה קודמת רשמת את דלגליש כראשון ברשימה. בתגובה הזו אתה מוחה על כבודה האבוד של ליברפול.
בתור אוהד ליברפול מושבע ואוהד דורפן מושבע גם כן, אני ממש שמח שעברת לצדד בטובים באמת….

דורפן 27 באפריל 2015

הוא שם פשוט כרונולוגית…

ud 27 באפריל 2015

רונן, ליברפול הייתה בעיקרה בריטית, לאו דווקא אנגלית. אחד היתרונות של האנגליות באירופה בראשית שנות השמונים היה שחקנים בריטיים לא נחשבו זרים. בגלל זה הקבוצות היו הרבה יותר טובות מהנבחרת.

דורפן 27 באפריל 2015

אתה טועה. תן לי קצת קרדיט… כל גמר של ליברפול בסבנטיז היה לפחות עם שמונה אנגלים בהרכב.

ud 27 באפריל 2015

טוב. שנות השבעים זה קצת מוקדם לי…

Matipool 27 באפריל 2015

זה נכון לגבי הקבוצה הגדולה של החצי הראשון באייטיז ובעיקר לגבי הכוכבים שלה ( דלגליש , סונס , ראש , האנסן ) .

מאיר (חדש בשכונה) 27 באפריל 2015

במוקדמות למונדיאל 74 אנגליה הפסידה את העליה בתיקו מול פולין בוומבלי אחרי משחק ענק של טומשבסקי. נדמה לי שההעדרות ממונדיאל 78 היתה אחרי שהודחה על ידי דנמרק של סימונסן אבל אני לא בטוח אם אני לא מתבלבל עם ההעדרות מאליפות אירופה של 76. דווקא הדחה במוקדמות מול איטליה אני לא זוכר, אבל זה כמובן לא אומר שזה לא קרה…..

חיים הצהוב 27 באפריל 2015

וואוו החזרת אותי לכיתה ה שמצאתי בפינה נידחת בספריה בבית ספר את הספר הזה, הייתי כל כך מאושר למצוא שם משהו על כדורגל שהחבאתי את הספר כדי שאף אחד לא יימצא אותו ואני אוכל להמשיך לקרוא בו

אדם 27 באפריל 2015

ברגע שראיתי את הדני הענק אני מרוצה.
ואם מייחסים חשיבות רבה לייחודיות אז גם לאינזאי יש קייס.

אדם 27 באפריל 2015

ועוד 10 שנים נוכל לצרף לרשימה גם מולר אחד.
אני גם תוהה אם עוד שנתיים שלוש פויול יהיה בדיון הזה

דורפן 27 באפריל 2015

פויול לא יהיה. תומאס מולר יכול לסיים כזולל תארים קצוני שיהיה קשה להתעלם ממנו

D! פה ועכשיו 27 באפריל 2015

לפני פויול יש ברשימה אולי שלוש קבוצות של שחקני הגנה, כולל מלא שחקנים מברצלונה.

אדם 27 באפריל 2015

פויול זו סתם אהבת ילדות, התאפקתי לא לכתוב פליקס חלפון

אדם 27 באפריל 2015

מולר הוא הרבה יותר מזולל תארים. הוא שחקן ההתקפה הכי אינטיליגנטי שיצא לי לראות. והוא יודע להבקיע.

חיים הצהוב 27 באפריל 2015

אם כבר חלוץ עם ייחודיות זה ואן ניסטלרוי

אדם 27 באפריל 2015

כמה שאני אוהב את ואן ניסטלרוי ושונא את אינזאגי אני לא חושב שהם ברי השוואה מבחינת ייחודיות. לאינזאגי אין שום דבר שדומה לו, אפילו לא בקירוב

יעקב נקש 28 באפריל 2015

ה-חלוץ, השחקן הכי מחויב למשחק שראיתי בחיים… האהבה אליו משאירה אותו כרגע על הקווים במילאן בסיטואציה שכל אחד אחר היה מפוטר מזמן…

יפתח 27 באפריל 2015

נהדר!
ו"כאן רגש העולם" זו מציאה רצינית בפניי עצמה.

D! פה ועכשיו 27 באפריל 2015

יופי של פוסט והתגובות פותחות עולם ומלואו. בעוד שלוש-ארבע שנים גוגל בעצמאית יחברו לכל שם קטע או שניים ביוטיוב וזה יהיה בכלל מקום לשקוע בו למשך סמסטר שלם. העם דורש קורס בכדורגל. עדיף קורס חובה!

אני חושב שיש בעיה לבחור רשימה כזו כי מבלי לחלק אותה לעמדות (אפילו כלליות למדי) יש המון המון שחקנים מופלאים שהולכים לאיבוד רק כי בכל זאת מגן זוכה בד"כ לרושם אחר מקשר מרכזי. בשנות התשעים היינו, לדעתי, עדים ל ה מ ו ן שחקני הגנה איכותיים. זה בעיקר גורם לי לחשוב שלאורך כל ההיסטוריה היו כאלה רק שמי שלא ראה אותם לא מדבר עליהם בכלל + הטייה לטובת כדורגל התקפי מאד ורב שערים והנה – הם נעלמו לנו לגמרי.

אריק האחר 27 באפריל 2015

פשוט נפלא
מבחינתי הרשימה חסרה את סר בובי צארלטון
האיש שחיבר את יונייטד לפני ואחרי האסון
מלך הנבחרת האנגלית שזכתה בגביע היחידי
גולים בלי סוף מסירות על הסנטימטר מקצה המגרש לקצה השני מנהיגות חוכמת משחק
וגנטלמניות במגרש ומחוצה לו.

דורפן 27 באפריל 2015

הוא נכלל בספר המקורי

אריק האחר 27 באפריל 2015

תודה
ברוך שכיוונתי
הולך להשיג את הספר

דודי 27 באפריל 2015

די איבדתי אותו כשכתבת שהוא הותיר את מאלדיני בחוץ.
לטעמי, ההטיה להתקפיות קיצונית מדי. הייתי מצפה שלאור האפשרויות שמציע ריבוי המדיות, ההטיה תתוקן…

יעקב נקש 28 באפריל 2015

הכי לא מובן שיש, גם בתור סמל של קבוצה הוא עולה על כל האחרים (ויסלחו לי גיגס, דל פיירו וראול), ובוודאות שחקן ההגנה הגדול בהיסטוריה, ממגן וירטואוז לבלם אגדי, חוכמה וראיית משחק מהטובות בהיסטוריה בכל העמדות, פלוס הנתון המרשים של כרטיסים אדומים לשחקן הגנה (אולי אחד, צריך לבדוק), אלוף עולם, אלוף אירופה 3 פעמים, אליפויות וגביעים באיטליה, לטעמי, כי חייב להיות לפחות שחקן הגנה אחד ברשימת הגדולים בכל הזמנים, הוא בטופ 10 בהיסטוריה של הכדורגל…

גלן 27 באפריל 2015

מי זוכר את הספר על גדולי הכדורסל הישראלי. זה עם הסיפור על ראלף , הבלאטה והעוגות. מי כתב אותו?

פה איתמר 27 באפריל 2015

ספר משנות השמונים?
אני זוכר אחד שכתב ישראל פז בצוותא עם עוד מישהו. התכוונת אליו?

רועי 27 באפריל 2015

רשימה נעימה לקריאה. "בטעם של פעם" – לטוב וגם לרע. לא היו כאן הפתעות גדולות ומובן שיש הסתייגויות כאלו ואחרות (ראול, למשל, אף פעם לא היה השחקן הטוב בריאל מדריד בכל נקודת זמן שהיא, לדעתי, בטח שלא אחד מעשרת הטובים בעולם לאורך זמן), אבל בהחלט שווה קריאה ומחשבה

ברסלוניסטה 29 באפריל 2015

צ'אבי הוא מנהל המשחק וכנראה גם גדול הקשרים בכל הזמנים. העדפת ראול על פניו היא עלבון לאינטליגנציה.

כח הגברה 27 באפריל 2015

דרך אגב – איפה ממוקם, לדעתכם, רוברטו קרלוס בדיון כזה?

אריאל גרייזס 27 באפריל 2015

בדיוק כמו עם מאלדיני וגלן ג'ונסון, המצב שלו בעייתי כי הוא היה הגדול בתפקידו אבל זה תפקיד שיכולת ההשפעה שלו על המשחק בכללותו נופלת ממרבית התפקידים האחרים. אני רק יכול להגיד שהוא נכנס לכל נבחרת שאני ארכיב של השחקנים שהכי אהבתי לראות

D! פה ועכשיו 27 באפריל 2015

גלן, כמו רוברטו קארלוס לדוגמא, מאד השפיעו על הקבוצות שלהם. לא מבין למה אתה חושב שזה תפקיד עם השפעה פחותה

אריאל גרייזס 27 באפריל 2015

מה לעשות, זה המצב. ההשפעה של מגינים על המשחק היא יחסית מועטה. הם לא מבקיעים הרבה שערים, הם לא עוצרים בגופם את התקפת היריב. כשהם טובים, הם מרכיב מאוד חשוב בקבוצה טובה, אבל קח את רוברטו קרלוס – איפה עומדת ההשפעה שלו על ריאל מדריד ביחס לשחקנים אחרים ששיחקו איתו אז כמו זידאן, רונאלדו, ראול וכו'?

D! פה ועכשיו 27 באפריל 2015

לא יודע, אני זוכר את קרלוס וקאפו בצורה אחרת
וגם את מאלדיני

לפעמים עצם זה שיש מגן ברמה מאד גבוהה (או מגן תוקף, גילעד) מאפשר גם שיטת משחק מסויימת וגם משחרר את הזידאנים והראולים במרכז.

גילעד 27 באפריל 2015

נראה לי שחלק מהבעיה של מגינים היא שהיו כבר אלופות עולם עם שחקנים כמו הובדס, או ארבלואה, או פאביו גרוסו בהרכב. לא נתפס כעמדה שחשוב שיהיה בה שחקן גדול באמת כמרכיב בסיסי להצלחה.

אהד 27 באפריל 2015

ספרד זכתה ביורו 2010 בלי חלוץ..

no propaganda 27 באפריל 2015

הייתה אלופת עולם עם סטפן גיברש בהרכב. שום ארבלואה או הובדס לא משתווים לזה לדעתי.

מאיר (חדש בשכונה) 27 באפריל 2015

כן והיתה כבר נבחרת בחצי הגמר שהיתה על טהרת הקוריאנים, ואפילו בלי מתאזרחים ורק דרומיים, הגביע העולמי בשנות האלפיים כבר לא מה שהיה פעם….

גילעד 27 באפריל 2015

הוא היה הגדול בתפקידו רק אחרי שמלדיני עבר הסבה לאמצע :)
רוברטו קרלוס הוא מאסלו לעשירים. ההגנה שלו הייתה מפוקפקת גם בלי קשר לזה שהיה במהותו שחקן הגנה..

יעקב נקש 28 באפריל 2015

סליחה, השווית עכשיו את גלן ג׳ונסון לפאקינג פאולו מאלדיני? אתה בהכרה?

גלן 27 באפריל 2015

דעתי על זיקו ידועה. מראדונה ופלטיני היו טובים ממנו וגם דוראבילים יותר. זה כל הסיפור.

אריאל גרייזס 27 באפריל 2015

אני לא חושב שמישהו טוען שזיקו גדול משני אלו. אבל למה לא בעשירייה?

גלן 27 באפריל 2015

איזה עשרייה? של שנות ה-80 או בכלל? מראדונה ברא את עצמו אחרי ברסה באיטליה. זיקו ברא את עצמו אחרי קדנציה קצרה באיטליה בעיפן. זה כל ההבדל. האיש שיחק עם תומכי ההתקפה המרהיבים שראינו ולכן הוא מוטה קצת מעלה. אני פשוט מנצל את זה שעזי כנראה בשלאף שטונדה…

מתיאוס? בגדול ואולי לא במפתיע אם זה הפסקת בית ספר ואני בוחר- בקנבאור ומתיאוס ראשונים וסביבם אני בונה את הקבוצה.

אריאל גרייזס 27 באפריל 2015

אולי פספסתי אבל נדמה לי שאף אחד לא הזכיר את לותר מתיאוס ,הוא לא שווה מבט?

דורפן 27 באפריל 2015

אני הזכרתי..

אריאל גרייזס 27 באפריל 2015

אוקיי, פספסתי

גילי פלג 27 באפריל 2015

לדעתי מתיאוס גדול משמעותית מהרבה שחקנים נהדרים שהוזכרו כאן, והוא בהחלט מתדפק על דלת הכניסה של אגדות הכדורגל. כמעריץ של מראדונה אני זוכר את הבעתה שאחזה בי בכל מפגש עם הגרמני הפנטסטי הזה. אגב, למעט עדי אבני בהמשך, לא ראיתי כלל התייחסויות לרוד חוליט ( אולי פיספסתי ). אולי זכרוני עם השנים קהה, אבל חוליט הוזכר בשנות השמונים לכמה רגעים בנשימה אחת עם מראדונה ( עד מונדיאל 86 ). לטעמי היה שחקן מופלא וצריך להיות מוזכר לפחות בהערת שוליים…

גיל 27 באפריל 2015

נפלא, אבל אי אפשר לדעתי לא לכלול את צ'אבי על חשבון ראול. מי ששייך להישג חסר תקדים של נבחרת לאומית והמנוע של אחת מהקבוצות הכי גדולות אי פעם לא יכול להיות בחוץ.

אגב, מי זה צ'ייקובסקי שברשימה המקורית?

דורפן 27 באפריל 2015

כוכב יוגוסלביה של 1950. בספר עצמו הוא מציין שהוא בוחר בו בין היתר כי שיחק בישראל בהפועל חיפה. יוגוסלבים של התקופה כנראה נוטים יותר לסקולרץ׳.

חיים הצהוב 27 באפריל 2015

לדעתי גם צאבי לפני זידאן

גיל 27 באפריל 2015

אני חושב שאתה צודק אבל בעוד 20 שנה בדיון המאתיים אלף בנושא יעלו אנשים את הטענה שהוא לא הבקיע הרבה גדולים והסטטיסטיקות שלו לא מרשימות ביחס לאחרים.

עידוקוליס ליפשיץ 27 באפריל 2015

רשימה נעימה לקריאה. "בטעם של פעם" – לטוב וגם לרע.

אני כנראה לא ראוי להתייחס ברצינות לדיונים כאלה מפאת גילי, סה"כ כל מה שלפני הניינטיז לא ראיתי. ועדיין מפליא אותי מאוד ההתייחסות לזיקו. שחקן שכנראה ראו אותו פעמים בודדות במדי הנבחרת (וכולנו יודעים שיכולת אמיתית רואים לרוב בקבוצות, קלוסה כמקרה קיצון). ז"א, על אף גדולתו, הקדנציה שלו באירופה היתה קצרה ולא באחת מאריות היבשת.
כאשר שחקנים דרום אמריקאים גדולים עשו את המעבר לאירופה גם בשנות ה50 וה60.
מיותר לציין שלא רק ברשימה זו הוא נכלל וזו ממש לא פעם ראשונה שאני שומע עליו.

גיל 27 באפריל 2015

ולמה צריך לשפוט אותו על משחק באירופה ולא בליגה ברזילאית שהיא חזקה לא פחות מכל ליגה אירופאית?

עידוקוליס ליפשיץ 27 באפריל 2015

כוונתי היתה יותר שאם כבר לשפוט אותו, שיהיה לפי מראית עין (כמה שניתן). הליגה הברזילאית פשוט לא היתה נגישה לישראלים. ומכאן שאם ראו אותו, כשראו אותו – זה היה לתקופה קצרה באיטליה ולתקופה קצרה בנבחרת.

ונעזוב את העובדה שהליגה הברזילאית כן פחות חזקה, ולו בגלל העובדה ששחקנים טובים מכל העולם התקבצו להם כדי לשחק בליגות הבכירות באירופה. כך הליגות הבכירות באירופה נעשו עם השנים יותר ויותר חזקות והליגות ביבשות האחרות נחלשו.
גם אם בשנות ה70-80 מגמה זו עוד לא הורגשה בעוצמה כמו היום, זה נראה לי נכון.

גיל 27 באפריל 2015

אבל שוב, למה להתבסס רק על מה שאתה או אחרים ראו באירופה ולא על מכלול הקריירה שלו? אתה יכול לראות קטעים שלו ביוטיוב או גם להסתמך על מה שמי שכן ראה אותו בזמן אמיתי אומר עליו. והמעבר לאירופה של שחקנים מדרום אמריקה לא היה כזה פופולארי והליגה הברזילאית הייתה חזקה מאוד. תחפש ביוטיוב את המשחק שרונן הזכיר ותראה בעצמך. זה נקרא: Flamengo vs Liverpool – 1981 Intercontinental Cup

אדם 27 באפריל 2015

קטעים ביוטיוב זו אחיזת עיניים. אין שום דרך לראות בהם השפעה על משחק לדוגמא, זה לא רלוונטי בשביל לקבוע אם שחקן הוא בטופ של הטופ או לא

גיל 27 באפריל 2015

תלוי כמה קטעים אתה רואה. אתה יכול לפחות להתרשם מהטכניקה והשליטה שלו במשחק כנגד יריבות חזקות שזה מדד התחלתי לא רע.

דורפן 27 באפריל 2015

עידוקליס – בתקופות שלפני המאה שלנו להתבסס על ״מראית עין״ זו בעצם לקחת גישה אירוצנטרית. כי לא ראינו את היבשת השניה. אבל הר של עדויות מעיד שלא הליגות שלהם ולא הנבחרות שלהם היו חלשות יותר. ולכן השחקן שהברזילאים רואים בו גדול הדור חייב להיות ברשימה. למי שמבקיע 524 שערים רשמיים – ועוד מעמדה של 10 ולא 9 – צריך להתייחס באותה צורה כאילו הבקיע אותם עבור ליברפול או ברצלונה. שבמקרה כזה כנראה לא הייתה לנו כל התלבטות.

שלו 27 באפריל 2015

תבדוק מה חושבים על פלקאו – בן תקופתם ששיחק תקופה יותר ארוכה באירופה והיה כינור שני בברזיל 82…

ריצ'י מקאו 27 באפריל 2015

בהחלט הייתי מכניס את רונאלדו השמנמן כמו שאריאל הציע אבל בטח ובטח לא במקום וואן באסטן הענק.
זיקו מהגדולים שהיו ללא ספק. איזו אסתטיקה!
מי שהכניס את ריבאלדו לאיזו תגובה פה צריך להיבדק. שחקן אוברייטד שאף פעם לא סבלתי. אב טיפוס להרבה שחקנים ברזילאים שחשבו שמטרת משחק הכדורגל היא לכדרר את עצמך, היריב והצופים לדעת.

עדי אבני 27 באפריל 2015

מצטרף לדעת רבים פה, ומוסיף את באג'יו ורונאלדו על חשבון דל פיירו וראול. בנוסף, רונלדיניו בתקופה של שנתיים היה החוויה האסתטית הגבוהה ביותר של כדורגל שראיתי.

חלפס 27 באפריל 2015

נהדר!
תודה רבה

zork 27 באפריל 2015

הייתי בוחר בהנרי וברונאלדו (השמנמן ^^) לפני דל פיירו וראול. אולי אפילו באטו.

אחד 27 באפריל 2015

ראול ודל פיירו לפני רונאלדו הברזילאי ופיגו??

דורפן 27 באפריל 2015

העשרה שלי מאז 1980 (בבקשה לא לתפוש אותי במילה אם בעתיד אשנה זאת): מראדונה, מסי, כריסטיאנו רונאלדו, מאלדיני, פלטיני, ואן באסטן, זיקו, צ׳אבי, רובי באג׳יו ואני מרשה לעצמי בחירה אחת של טעם נטו: תיירי הנרי. ומרגיש ממש רע שנשארו בחוץ: זידאן, רונאלדיניו, רומיניגה.

matipool 27 באפריל 2015

שמח שהזכרת את רומיניגה ( פעמיים ) .
השם שלו מופיע ליד הערך אנדרייטד במילון . איזה שחקן אדיר הוא היה !

עמי ג 27 באפריל 2015

מאז 80 גרמניה זכתה בשני מונדיאלים, הגיעה לגמר ב-5 והופיעה ב-7 חצאי גמר (בטח התבלבלתי או שכחתי משהו)
וגם זכתה באליפות אירופה ב-96 והגיעה גבוה כמעט בכל טורניר
חסר לי איזה גרמני ברשימה הזו (מתיאוס? קלינסמן?)

Matipool 27 באפריל 2015

רומיניגה או מתיאוס . אין אפשרות אחרת ( אולי קאן שהביא את גרמניה במו ידיו לגמר מונדיאל 2002 ) .

ק. 28 באפריל 2015

אולי תשנו את השיטה ל-10+שוער…
רונן, מי לדעתך השוער הגדול ביותר מ-1980: המועמדים שלי – דסאייב (למרות שלא ראיתי מספיק), שמייכל, בופון (גם בגילו מציג רמה מאד גבוהה)

יעקב נקש 28 באפריל 2015

צריך להיות הוגנים, וזה אומר ממש כי היו דינו זופים וזוביזארטות וטאפארלים ושמייכלז, בופון הוא כנראה השוער הטוב בהיסטוריה, או לפחות זה שההגנות שלו ישנות הכי טוב בלילה…

שלו 27 באפריל 2015

דל פיירו לא היה אפילו ב 11 הפותחים של איטליה ב 2006…
היו לפחות שני חלוצים שליפי ה"יובנטיני" העדיף לפניו.
חסרונו של מלדיני (או אחד משחקני ההגנה האיטלקים מ 1980 – 2006) זה לא הטייה לטובת ההתקפה זאת התעלמות.
ברגומי ./ בארזי / מאלדיני / קנברו … מישהו?

D! פה ועכשיו 27 באפריל 2015

לגמרי.
אפילו קומאן זכאי לאיזשהו איזכור עם כל השמות שעלו כאן.

אריאל גרייזס 27 באפריל 2015

חצי קשור – אני זוכר בילדותי שהיה לי ספר על גדולי הספורטאים בהיסטוריה, מכל מיני ענפים. היה גם כדורגל אבל הכרתי דרכו את פאבו נורמי והקטר הצ'כי ועוד רבים וטובים. מישהו מכיר, מישהו יודע?

רועי מ 27 באפריל 2015

את הספר או את הספורטאים?
אני גם זוכר משהו בסגנון הזה. מהספריה הקיבוצית לדעתי.

באבא ימים 28 באפריל 2015

מיכאל מרגולין גיבורי ספורט (למיטב זכרוני).

עדי אבני 27 באפריל 2015

הענין הוא לנסות להרכיב את הנבחרת הטובה ביותר, ואז נותנים מקום נרחב יותר לשחקני הגנה וקישור אחוריים גם.
אם אני צריך להרכיב את הנבחרת הגדולה מאז 1980, ההרכב שלי הוא כזה (בסוגריים מחליף ראשון):
שוער: שמייכל (בופון).
מגן ימני: פיליפ לאהם (מאיקון)
מגן שמאלי: מלדיני (רוברטו קרלוס)
בלם: בארזי (פויול)
בלם: קומאן (ברמה)
קשר אחורי: רייקרד (ויירה)
קשר אמצע: חוליט (צ'אבי)
קשר קדמי: מראדונה (רונאלדיניו)
קשר קדמי: מסי (זידאן)
קשר קדמי: פלאטיני (באג'יו)
חלוץ: רונאלדו (ואן באסטן)

גילעד 27 באפריל 2015

אין סיכוי שקומאן לפני קנאברו, לצורך העניין. והנה נכנסת כאן ההטייה שקשורה בכיבוש שערים.

D! פה ועכשיו 27 באפריל 2015

אין סיכוי שפויול.

דורפן 27 באפריל 2015

עם 140 גולים אפשר לשקול הטייה…

עדי אבני 27 באפריל 2015

אולי במחשבה שנייה הייתי שם את מתיאוס לפני חוליט, למרות שמאוד אהבתי אותו בזמן אמת

חיים הצהוב 27 באפריל 2015

הנבחרת שלי (רק שחקנים שראיתי)
בופון
מגן- קאפו
מגן- רוברטו קרלוס
בלם- יאפ סטאם
בלם- מלדיני( למרות שרוב הקריירה שיחק מגן)
קשר אחורי- דווידב
קשר אמצע- צאבי
קשר תוקף- איניאסטה
כנף ימין- מסי
חלוץ- רונאלדו המקורי
כנף שמאל- רונאלדיניי

חיים הצהוב 27 באפריל 2015

*דווידס

יעקב נקש 28 באפריל 2015

בקיצור ברצלונה, תנחומיי…

חיים הצהוב 28 באפריל 2015

לא אכפת לי להחליף את איניסטה בנדבד אם זה יעשה אותך מאושר

רועי ויינברג 27 באפריל 2015

תענוג

מיכאל 27 באפריל 2015

תודה רבה. כיף לקרוא ולהזכר אבל רונן יש לי שאלה. קראתי את כל השרשורים ולא הגבת וגם לא כללת את רונאלדו הברזילאי. תוכל לנמק?

דורפן 27 באפריל 2015

קריירה שהתפספסה. כשרון על שהיה לו סיכוי להכנס לכל בחירה. אפילו של טופ-10. אבל הפציעות גמרו אותו.

עדי אבני 27 באפריל 2015

ובכל זאת כיהן כמה שנים כשחקן הטוב בעולם, ויש לו שני מונדיאלים על שמו, אחד עם סוף טראגי והשני עם האפי אנד.

מיכאל 27 באפריל 2015

לדעתי היא התפספסה רק במספר השנים בה יכל להיות בט

גיל 27 באפריל 2015

היא לא פוספסה אלא פשוט לא מוצתה עד הסוף, כמו ואן באסטן.

D! פה ועכשיו 27 באפריל 2015

הקריירה של ואן-באסטן, אם הטרגדיה של הקריירההיחסית קצרה לא פוספסה

דורפן 27 באפריל 2015

ואן באסטן מיצא המון.

״סוף טרגי על שמו״ זו סיבה לחוש חמלה כלפי מישהו. לא לדרג אותו איפה שהוא לא שייך.

לרונאלדו אין כמעט אליפויות ליגה ואין הצלחות בכדורגל אירופי. ואן באסטן הוביל את הקבוצה הגדולה ביותר של שנות השמונים. זכה בהרבה תארי ליגה והביא לבד יורו (מה שיותר ממחפה על מונדיאל גרוע שלו)

ברסלוניסטה 29 באפריל 2015

אם יורו בלבד מספק, הרי אוסף הישגיו של מסי מציב אותו לפני מראדונה.

גיל 27 באפריל 2015

אף אחד לא פספס אבל אפשר לתהות מה היה קורה אם היו נשארים בריאים. תסריט אחד אפשרי: ואן בסטן בשיאו מבקיע צמד ועוזר לנצח את ברזיל ברבע הגמר המונדיאל בדרך לזכייה בגביע העולם. או 5 שנים אחר כך עושה אותו הדבר בחצי הגמר. עם קריירה מלאה וזכייה בגביע העולם הוא היה מוזכר כטופ 10 וודאי של כל הזמנים.

D! פה ועכשיו 27 באפריל 2015

רונן, בחיי שלא לזה התכוונתי. השחקן הראשון שהיתה לי חולצה שלו. קריירה ענקית ולכך כיוונתי בתגובה שלי. צצה לה שם שגיאת כתיב ואולי משם הטעות

גיל – אז זהו שאני חושב שגם ככה הוא מתדפק על הדלת הזו. רונאלדו, לטעמי, לא. ועוד שנתיים יכלו לעזור לו.

גיל 27 באפריל 2015

לדעתי הם פחות או יותר שווים. אם הייתי צריך לבחור שחקן אחד בשיאו הייתי דווקא הולך על רונאלדו. העונה שלו בברצלונה עם כמעט גול למשחק הייתה הכי גדולה שראיתי מחלוץ. הוא גם הוביל פעמיים את ברזיל לגמר המונדיאל בעוד לואן בסטן יש את 88.

D! פה ועכשיו 27 באפריל 2015

אני לא חושב שזה באמת בר הכרעה, בסוף זה עניין של העדפה אישית.

ברזיל זה לא הולנד, למרות שהיו לואן-באסטן כמה שחקנים נהדרים איתו. אישית אני גם חושב שהוא היה יותר רב-גוני אבל זה באמת רק אני.

גיל 27 באפריל 2015

ואן בסטן היה אמן שידע להוציא את הבעיטה המושלמת בכל מצב. זה גרם להרבה גולים מדהימים ביופיים. רונאלנדו היה מהיר יותר וסוחף והיופי נבע מזה שהוא היה בלתי עציר ויכל לעבור שחקנים בדרך לשער כאילו לא היו שם.

מיכאל 27 באפריל 2015

נקטע. הקריירה התפספסה רק במספר השנים הכולל שיכל להיות בטופ (לעולם לא נדע) אך בכל שנה וקבוצה בה שיחק היה, לדעתי, פנומנלי והטוב בהסטוריה שלי כצופה נלהב. אפילו זידאן סיפר שלא האמין למראה עיניו. בכל מקרה תודה על התשובה.

ק. 28 באפריל 2015

הוא היה בדיון על הטוב בעולם בעונה בבארסה ואולי באינטר בשנה לפני מונדיאל 98. אח"כ בריאל הוא היה מטובי החלוצים בעולם (4-5 שנים) אבל לא היית יכול להגיד בשום שלב שהוא השחקן הטוב בעולם, אפילו לא בקבוצה שלו. שחקן אדיר בכל אופן

אדם 27 באפריל 2015

מעניין יהיה להרכיב את ה11 הכי הייתה רוצה לראות ביחד ולא בהכרח הכי טובים. יכולים לצאת הרכבים מאוד מעניינים

דוד 27 באפריל 2015

רק בשביל הידגקוטי ונבחרת הונגריה היה שווה כל הפוסט הזה

יואב 27 באפריל 2015

קראתי את הספר בזמן אמת(:
לגמרי מסכים עם באג׳יו.
ועם הספר היה נכתב ב-85, גם רוסי היה שם.

יואב 27 באפריל 2015

ואם

יותם מ. 27 באפריל 2015

להחליט מי נכנס לרשימה זה ממש לא עניין פשוט, אבל מה דעתכם לאודרופ? הוא המוסר הספקטקולרי ביותר שיצא לי לראות, הייתה לו קריירת מועדנים מרשימה ביותר (האליפות עם ריאל אולי יותר ממחישה את זה מאשר התקופה בברצלונה), קריירה בינלאומית יפה ואם להסתמך על וויקיפדיה נראה שלא מעט שחקנים ששיחקו איתו או נגדו מתייחסים אליו בתור כשרון בסדר הגודל של מראדונה. יש לי תחושה שההצלחה של דנמרק ביורו 92 בלעדיו פגעה באופן די משמעותי באופן שבו זוכרים אותו.

דורפן 27 באפריל 2015

לגמרי לא בחירה בעייתית – גם מגדולי שחקני הליגה בספרד – גם אם בתקופה פחות הישגית שלהם באירופה. אבל אתה צריך לחיות עם ההחלטות שלך. ושמייכל הביא את אליפות אירופה – לא הוא.

יותם מ. 27 באפריל 2015

אני נוטה להסכים איתך (מה גם שאני לא חושב שיש שחקן כדורגל שאהבתי יותר מאת שמייקל), אבל נוצר לי הרושם שדווקא בדנמרק לאודרופ נתפס כגדול יותר משמייקל… אולי בעקבות הטייה לטובת שחקני התקפה…

חיים הצהוב 28 באפריל 2015

ללאודרופ הייתה בעיה אחת, הוא נולד בדנמרק חוץ מזה הוא הרבה יותר מראוי להיות ברשימת הגדולים

יותם מ. 28 באפריל 2015

מעניין שגם קרויף טען שהסיבה שלאדרופ לא נזכר בתור גאון הכדורגל הגדול בהיסטוריה (או משהו כזה) קשורה למקום בו נולד, אבל הכוונה שלו הייתה שבגלל שהוא גדל בתרבות שפע הוא לא פיתח "קילר אינסטינקט" שידחוף אותו לממש את הכישרון עד הסוף. אני לא ממש קונה את ההסבר הזה, אבל זה מבטא את האופן הכללי שבו קרויף תפס את לאודרופ, כשחקן שהוא פוטנציאלית השחקן הכי טוב בעולם אבל לא מוכן להשקיע מעצמו 100% בכל משחק.

ברסלוניסטה 29 באפריל 2015

צ׳אבי מוסר גדול בהרבה מלאודרופ.

מאיר (חדש בשכונה) 27 באפריל 2015

וואוו, ישראל רוזנבלט, זוכר אותו כעיתונאי מעולה במעריב ספורט וגם ממשחקי קט רגל בימי שישי באורט סינגלובסקי בהשתתפות רוזנבלט וכמה חברים שלו ואנחנו תלמידי טכנאים אז. נחמד להיזכר וטוב לשמוע ממך אות חיים.

ישראל רוזנבלט 27 באפריל 2015

חינוךלא ציפיתי למצוא דווקא בשלל הגדול והמפתיע הזה של תגובות, תזכורת אישית שמרגשת אותי, ומחזירה אותי כמובן הרבה שנים אחורה. מעולם לא נמניתי על סגל המורים של אורט סינגלובסקי. הגעתי לשם לפי הזמנתו של חברי (עוד מימי התיכון) הטוב מאוד, שבתאי נהורן – איש חחינוך ותיק ומנהל תכינוים מוערך – שכמוני היה שפוט טוטאלי של משחק הכדורגל, והזמין אותי לראשונה "לחזק" את נבחרת המורים ביום הספורט המסורתי, במשחקה נגד נבחרת התלמידים. אירוע שאותו איגנו מי שהיו אז המורים לחינוך גופני, משה שרם ודני מרום.
בהמשך כבר הפכתי קבוע במשחקי הקט-רגל מדי יום ששי, להם חיכיתי בחוסר סבלנות. אח, היו ימים. ותודה על המחמאות ביחס לעבודה במדור הספורט של מעריב, שבו עבדתי בס"ה 22 שנה וגם כיהנתי כעורך בספורט בשתי קדנציות.
לצערי\ איני יודע מיהו "מאיר". אבל הרבה תודה!

מאיר (חדש בשכונה) 27 באפריל 2015

הזכרת לי את שבתאי, נדמה לי הקירח, ואותי שאלת אם אני בנוער של איזו קבוצה, כבר אז היתה לך טביעת עיין ….

אסף the kop 27 באפריל 2015

מה לגבי דוד פיזנטי ? למה הוא בחוץ ?

טל 12 28 באפריל 2015

https://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=znB4GWJWPY0

פיזנטי כובש שער במדי ק.פ.ר. הגול בתחילת המחצית השנייה (5:33)

matipool 28 באפריל 2015

יותר מדי חומוס .. לא מקצועי מצידו .

יותם 27 באפריל 2015

אם צ'אבי ואינייסטה עולים לדיון, איפה סיידורף ופירלו?

גיל 27 באפריל 2015

כל רשימה בלי קוביאס האגדי לא יכולה להיות שלמה!

רועי מ 27 באפריל 2015

בענין דייגו.
נגד בלגיה ב 86 הוא הבקיע שער יפה יותר מהמשחק מול האנגלים לדעתי.

ואן באסטן היה קלאסה שלצערנו לא שמרו עליה.

איך לא הכנסתם את פה גדול שפיגלר?

snowy 27 באפריל 2015

wow

אתה מבין כמה התבגרת כש…פתאום אתה קולט שאתה זוכר את קיגן משחק ומבקיע בסיבוב או בבעיטת יעף ממסירה של טושאק. גון טושאק הגדול בליברפול של אמצע שנות ה70 בטלויזיה שחור לבן

שאתה זוכר את מס 14 קרויף מקרקס את הארגנטינאים במונדיאל 74 ואת מילר מקרקס אותו בגמר

שאתה זוכר שהשחקן שהכי אהבת במונדיאל 78 היה כתום שענה לשם המסובך{אולי אהבת אותו סתם בגלל השם המסובך} רובי רנסנבריק

שאתה זוכר שפלאטיני שיחק גם ב82 ולא הבריק אבל בונייק הפולני עם חברו המקריח אדון בשם לאטו דווקא כן .

שלברהמ היו שחקנים אדירים כמו השוער דסאייב ואולג בלוחין וגרוזיני אחד שקראו לו שנגלייה ,ופרוטאסוב אחד,וזאברוב אחד ומיכיאליצנקו אחד

שגם בלגיה של אריק גרטס ויאן קולמנס ואנצו שיפו תפסה את מקומה בטופ העולמי

שאין ולא היה מגן "קול" כמו מנואל אמורוס

שמה פתאום שכחתם את איאן ראש

שאת חוזה לואיס בראון שהחליף את פאסארלה {שחטף דיזנטריה} ב86 והפך להפתעת המונדיאל -אף אחד לא הכיר ,גם לא בארגנטינה

שדניס ברגקאמפ היה שחקן גדול

שעד היום אתה מצטער על גבריאל עומר באטיסטוטה

שרוברטו באגיו זו יציאה אבל טוטו סקילאצי יותר..

שלאודרופ את אלקיאר את אולסן הציתו את דמיונך עד שהחבר בוטראגניו התחיל להשתולל

שהגול של מאראדונה היה אחד בדורו אבל שבמו אזנייך שמעת את השדר הארגנטיני ב"זמן אמת" – חוסה מאריה מוניוז משווה את הגול הנדיר הזה לשער אחד בשם ויסנטה דה לה מאטה {שכינו אותו "קאפוטה" } המון שנים לפני כן…

מאיר (חדש בשכונה) 27 באפריל 2015

הזכרונות האלה הם היתרון הגדול של ההזדקנות…..

כחול אדום 28 באפריל 2015

סופסוף מישהו אמר איאן ראש

snowy 28 באפריל 2015

מס 9 אגדי

באבא ימים 28 באפריל 2015

למיטב זכרוני (מדברים על הגיל) לאטו לא שיחק במונדיאל 82. המונדיאל של לאטו היה מונדיאל 74 בו היה מלך השערים.

ואני חושב ששום דבר לא מזכיר את גילנו יותר מאשר השימוש בביטוי ״מקרקס״.

snowy 28 באפריל 2015

ועוד איך שיחק!! אמנם ב74 הוא הבקיע 7 גולים ומשם פירסומו אבל ב82 הוא שיחק ושיתף פעולה יפה עם זביגנייב בונייק שמשם הגיע ליובנטוס

ולעניין הקירקוס אתה בהחלט צודק …

גלן 27 באפריל 2015

אני ני מאוכזב שלא עברו את ה 200 תגובות.

גלן 27 באפריל 2015

חואן דר סטאר מוצלח ובטח משמעותי בעיניי יותר משמייכל. הן בכללי והן במה שהוא הפך את היונייטד.

דורפן 27 באפריל 2015

חשבתי שזו דחקה על מאטה…

snowy 28 באפריל 2015

מהבדיקה שעשיתי הרי שבשעה שבאירופה נלחמו בהיטלר אוקטובר 1939 – על המגרש במונומנטל של ריבר פלייט הובקע השער האגדי הזה של וינסנטה קאפוטה דה לה מאטה{mata} שעבר מרחק של 60 מטר ו7 שחקנים …

D! פה ועכשיו 28 באפריל 2015

אני חשבתי שאתה בודק את ההערנות של הקהל

(והנה עברנו את ה-200)

גלן 27 באפריל 2015

וואן דר סאר…

Oded 27 באפריל 2015

זכרונות מהעבר
נפלא!

no propaganda 27 באפריל 2015

רשימה מעניינת אם כי אני לא מסכים עם חלקים גדולים ממנה.
הכללתו של דל פיירו בכלל לא ברורה לי(אם כי בסופו של דבר לכל אחד דעה משלו), אני מופתע שהוא אפילו בדיון.

העשרה שלי:
מראדונה, פלטיני, ואן בסטן, צ'אבי, פירלו, רונאלדו הברזילאי, מתאוס, מלדיני, קאן, מסי, בארזי

תוהה בדרכים 27 באפריל 2015

האמת? רשימה נחמדה. על קאן קשה להתווכח כי שוער זה תפקיד שונה. לפירלו בטוח אין מקום שם. עזוב שחקנים ממדינות אחרות, באג'יו היה הרבה יותר טוב ממנו.

תוהה בדרכים 27 באפריל 2015

כמו שקורה להרבה שחקנים, פירלו הפך מאנדרייטד לאוברייטד אחרי משחק אחד טוב נגד אנגליה.

no propaganda 28 באפריל 2015

אני לא בטוח לאיזה משחק אתה מתכוון? יורו 2012(הייתי באיצטדיון)?

בכל מקרה, אני לא מסכים לגבי פירלו, הוא היה אדיר בין 2003 ל2007. אם כבר משחק שנתן לו דחיפה בתודעה זה החצי גמר מול גרמניה במונדיאל 2006. כמובן שהוא היה מצוין גם בשתי הזכיות של מילאן בליגת האלופות. הוא גם אחד האחראים להתרוממות של יובה אם כי זה כבר כשהוא מעבר לשיא.

אני מסכים שלבאג'ו יש מקום אם כבר הייתי מחליף את קאן אבל החלטתי להשאר עם שוער משום שלכותב היה שוער.

no propaganda 28 באפריל 2015

*בתודעה שלי

תוהה בדרכים 28 באפריל 2015

הוא ממש לא היה אדיר בין 2008 ל2012 ובשעתו העזיבה שלו ליובה (בהעברה חופשית) לא נחשבה לאבדה גדולה. ברור שהוא היה שחקן גדול, אבל להיכנס לרשימה של טופ 10 של ה30 השנים האחרונות זה הרבה מעל הרמה שלו.

no propaganda 28 באפריל 2015

גם צ'אבי לא היה אדיר לפני 2007 אבל מה שעשה בין 2007 ל2011(ואף 2012 לפרקים) אבל מה שעשה בתקופה הזאת שווה למה ששחקנים אחרים לא עשו בכל הקריירה. לטעמי זה נכון גם לפירלו מודל 2003-2007.

כנראה שלא נסכים על זה.
מעניין אותי לדעת מה הרשימה שלך.

אבנעזר בלפור 27 באפריל 2015

גם אני זוכר את הספר הזה.אגב,אני חושב שגם שינדלר היהודי האוסטרי,הופיע ברשימה.לגבי הבחירה,קשה להחליט.אני,למשל,לא הייתי מכניס את ראול,דל פיירו,קיגאן ובטח לא את זיקו.זלאטן לדעתי חלוץ הרבה יותר טוב מראול ובכלל מהטובים אי פעם !גם רונלדו הברזילאי היה מהגדולים בעולם.ואיפה מאלדיני? חוליט? חוץ מזה,הפייבוריט שלי תמיד היה גבריאל בטיסטוטה…

דורפן 27 באפריל 2015

שינדלר לא היה יהודי

גדעון 28 באפריל 2015

נכון. לפי הספר אשתו היתה יהודיה

ערן (המקורי) 27 באפריל 2015

רשימת 10 נהדרת. אם הייתי מסלק מישהו ממנה, הרי זה את שמייכל (פחות בהיבט המקצועי, יותר בגלל שזכור לי כשמוק…).
מי שתמיד ייכנס ברשימה של 10 הגדולים שלי יהיה בטיסטוטה. מבחינתי- החלוץ המושלם.
מבין השחקנים הפעילים כיום, שעשוי היה להתפתח לשחקן אלמותי- סוארז, אלמלא בחר לשחק בצילו של מסי.

היסטוריון של ספורט 27 באפריל 2015

נהדר השמות בוודאי ראויים אבל הם עניין של טעם .
אפשר להזכיר הרבה שמות נוספים כמו בארקאמפ ,קאנטונה ,רונאלדיניו ,הנרי ,צ'אבי או אנייסטה .
ואפילו איאן ראש וקני וכן רייקרד וקומאן ואפילו סטויצקוב .
אבל לי הכי חסר רומאריו האגדי (ובטעם אישי לחלוטין אני אישית הייתי כותב על ד"ר סוקרטס לפני זיקו …אבל זה אישי בלבד).
בכל מקרה נפלא ומעורר השראה.

תוהה בדרכים 28 באפריל 2015

צודק מאד לגבי רומאריו, ואני לא חושב שהוא עשה פחות מרונאלדו הברזילאי בקריירה שלו. ברור שהפציעות מנעו מרונאלדו לממש את הפוטנציאל שלו, אבל כאמור ברשימות כאלו אתה שופט את מה שהיה ולא את מה שיכל להיות.

הרושם שלי הוא שהוא כמעט לא מקבל על קרדיט על הזכייה במונדיאל, למרות שהוא הכוכב של ברזיל. נכון שזו לא הייתה נבחרת ברזילאית מבריקה והיסטורית, אבל זו לא אשמתו. להפך, אפשר לטעון שהיה הרבה כישרון סביבו בהשוואה למה שהיה סביב רונאלדו.

היסטוריון של ספורט 28 באפריל 2015

מכיוון שאני קורא אותך הרבה לכבוד הוא לי .
אשר לרונאלדו השמן הוסיף ואומר שהגולים הכי מדהימים שאני ראיתי (למעט כמובן דייגו בשיאו ) היו ממנו .
הוא לא מימש חצי מהכישרון שלו (לא רק בגלל פציעות ) .
אבל גם כך הוא כבש הכי הרבה במונדיאל בודד בימי חיי לפחות ,לקח גביע עולמי עלה עוד פעם לגמר והיה פורמלית שייך לסגל שזכה בגביע נוסף.
הוא גם לקח גביע מחזיקות ואופ"א ואליפויות וגביעים בספרד ובהולנד.
כיכב בעונה יפה מאד בברצלונה ואז היה חלק מקבוצה נפלאה של ריאל.
ובכל זאת הוא יכול היה לעשות הרבה יותר.
הרושם שלי לפחות שאלו פחות הפציעות (שכן עיקר הפציעות היו לפני מונדיאל 2002 והוא חזר לטורניר אדיר ולזכייה בגביע ).
אלא יותר השובע …זה מאפיין ברזילאים גדולים גם רומאריו לא ידע לחזור ולהיות תחרותי אחרי מונדיאל 1994.
ובמידה פחותה גם רונאלדיניו גמר מהר יחסית (לא בגלל מונדיאל אצלו 2 אליפויות +צ'מפיון הספיקו …למרות ששנים קודם לכן היה ב 11 של ברזיל שלקחו את הגביע העולמי …ואף כבש את השער הזכור מול אנגליה וסימן ).

תוהה בדרכים 28 באפריל 2015

לדעתי זה לחלוטין הפציעות.

בעונה בברצלונה ובעונה הראשונה באינטר הוא לא רק הבקיע הרבה שערים, כמו שציינת, האיכות של השערים שהוא הבקיע הייתה מדהימה. הוא היה שילוב בין היכולות הפיזיות של רונאלדו הפורטוגלי ויכולת הכדרור של מסי. בשנתיים האלו הוא היה ללא ספק השחקן הטוב בעולם.
לאחר הפציעות (כולל המונדיאל ב2002) הוא היה גולר מצוין עם יכולת להבקיע במשחקים חשובים ורגעים גדולים, אבל יותר כשחקן שחי על הזדמנויות ברחבה מאשר שחקן שיכול לעבור הגנה שלמה על פני חצי מגרש.

אלכס דוקורסקי 27 באפריל 2015

ישראל, מרתק לקרוא. המון תודה לך ולדורפן המארח.
קשה לי לדרג, אבל רונאלדו הברזילאי שהוזכר כאן לא מעט, יורגן קלינזמן ובאטיסטוטה שגם כן הוזכר, גם כן היו מהטובים והיציבים בתפקידם.

בני גלובינסקי 27 באפריל 2015

נפלא

סימנטוב 27 באפריל 2015

עדיין לא קראתי את רוב התגובות, מסכנים כל אותם שחקנים נפלאים שנולדו במדינה הלא נכונה.
למה קיגן ולא דלגליש?
נהדר תודה

באבא ימים 28 באפריל 2015

אם הזכירו את ואן באסטן חוליט וברגקאמפ אני אתבע את עלבונו של רנסנברינק.

אלעד 28 באפריל 2015

ומה עם ארי האן ורודי קרול ?

באבא ימים 28 באפריל 2015

רנסנברינק להולנד של 78 היה מה שקרויף היה להולנד של 74. ארי האן ורודי קרול להולנד של 78 היו מה שארי האן ורודי קרול היו להולנד של 74.

טל 12 28 באפריל 2015

כיף לקרוא ולהיזכר בכל השחקנים בהיסטוריה מ 1980 ואילך . הזיכרונות הראשונים שלי מכדורגל הם מ 1979 ,קודם בארץ. המונדיאל הראשון שלי – ספרד 1982 (הייתי אוהד ברזיל) כל ההיסטוריה שלי כאוהד של המשחק של ליברפול של ברזיל (שנות ה 80 ) ושל הולנד 1988. תודה

Leonidas 28 באפריל 2015

רונן- מעניין שלא כללת את ג׳ון טרי לאחר שכתבת בעיתון שהוא מאפיל על בקנבאואר. מוזר.

matipool 28 באפריל 2015

האמת שקצת הופתעתי הבוקר מהחלק הזה של הטור בעיתון .
לא חשבתי שדורפן מעריך את טרי עד כדי כך .

אהד 28 באפריל 2015

זה ביבי אמר לו לכתוב ;)

היסטוריון של ספורט 28 באפריל 2015

איני יכול לדרג נבחרת מאז 1980 כי הייתי בן 5 ,אני כן יכול לדרג את נבחרת 30 השנה האחרונות כמעט (מאז מונדיאל 86 ).

שוער : שמייכל : (אחריו לפי סדר קאן ,קאסיאס ,בופון ,נוויר ,קופקה וואן דר סאר ).

בלמים פרנקו בארזי ,ופויול (אחריהם זאמר ,ראמוס ,היירו ,דסאיי ,ורק אז קנבארו ).

מגן ימני : קאפו (לפני להאם ואפילו ראמוס …ראוי להיזכור אנגלומה ).

מגן שמאלי מאלדיני (ורוברטו קארלוס אחריו שטוב בהרבה מקאפו …אבל שם אין מלדיני נציין גם את ליזארזו וז'ורז'יניו ).

קישור אחורי (התחכמות קלה )
זידאן וצ'אבי (למרות שאם היה צריך לבחור שחקנים קלאסיים לתפקיד הם היו רדונדו ורייקרד ..ראויים לאזכור גם סידרוף ,דיוויס ,סקולס ,קין וויירה ).

קישור אמצעי
פלאטיני ומארדונה (אי אפשר אחרת …אח"כ הרחק מאחור נזכיר את חוליט ,רונאלדיניו ,ריבאלדו ,דל פיירו ,פירלו ,מתיאוס ,גיגס ,טוטי ואנייסטה ).

חלוצים .
1. מסי (כסוג של חלוץ נסוג או קשר /חלוץ לפני כריסטיאנו רונאלדו ,ראול ומולר
2. ואן באסטן (עם תחרות לא קלה בעיקר מצד רומאריו ואח"כ רונאלדו (השמן ) ,קלינסמן ,הנרי ,,קאנטונה ,בארקמפ ,אטו והמשוגעים סטויצקוב ,קאנטונה וזלאטן ).

דודו פ. 28 באפריל 2015

– איך לעזאזל אף אחד לא מזכיר את רייקארד? ון-באסטן היה חלוץ ענק וחוליט היה גאון, אבל רייקארד המציא תפקיד חדש ושינה את הכדורגל העולמי.

– שמייכל היה שוער ענק, אבל בהיבט היסטורי בופון, קאן וקסיאס לא נופלים ממנו. לא יודע מי מהם הייתי בוחר לשוער הגדול ביותר בדור האחרון (כנראה בופון, אם כי לקסיאס יש הכי הרבה תארים).

– לגבי שחקני הגנה, אין ספק שרוברטו קרלוס, מאלדיני, בארזי, קנבארו היו שחקני ההגנה הגדולים של דורנו (יחד עם לורן בלאן, פיליפ להאם, מרסל דסאי, פרנק דה בור ולטעמי האישי, מורטן אולסן הגדול)

– בויכוח זידאן מול פלאטיני אני תמיד עם זידאן שהיה אמנם קצת עצלן לפעמים אבל היה רקדן על המגרש וגם ווינר ענק, עם שערים בגמר מונדיאל וגמר הצ'מפיונס.

בסופו של דבר העשירייה שלי: מראדונה, זידאן, מסי, רונאלדו, פלאטיני, ון באסטן, באג'יו, רונאלדו השמן, מתיאוס ורייקארד

עשיריה שנייה: דלגליש, בופון, מאלדיני, זיקו, רונאלדיניו, רוברטו קרלוס, חוליט, צ'אבי, הנרי ובטיסטוטה

היסטוריון של ספורט 28 באפריל 2015

ברשימה שכזו יש קצת בעיה עם שחקני הגנה אא"כ מרכיבים נבחרת …וגם אז קשה להחליט על שחקן כמו דסאיי מה הוא בלם או קשר אמצע.

בכל מקרה אם בוחרים שוער זה קשה מאד

שחקן הגנה ללא ספק מאלדיני

קשר אחורי : כאן יש קייס לרייקארד (או רדונדו )

קשר אמצע מה שמכונה מספר 10. דייגו ללא כל תחרות.

חלוץ נסוג או קשר חלוץ : מסי

חלוץ 9 קלאסי : ואן באסטן (רומאריו היה מוכשר יותר אך למעט שנה אחת ברמות הגבוהות ביותר בברצלונה 94 ובנבחרת ברזיל לא ראינו אותו ).

צל"ש מיוחד זידאן (שכבש 4 שערי גמר בחייו 3 בגמר מונדיאל ואחד בגמר צ'מפיון כאשר השני ב 30 השנה האחרונות לא הגיע אפילו ל 3 ).

כח הגברה 28 באפריל 2015

פתאום נזכרתי בגיורגי חאג'י.
כנראה לא מתאים לסוג רשימה כזו, אבל איזה שחקן.
מסכים עם תגובות קודמות שגם באטיסטוטה וסטויצ'קוב צריכים להיות מוזכרים.
לא להכנס לרשימה, אבל בהחלט שחקנים גדולים ששיחקו בשנים האלה.

D! פה ועכשיו 28 באפריל 2015

חאג'י זה בדיוק סוג השחקנים שרק בשביל איזכור שמם חבל שכל הבוסמן הזה קרה לנו.

ק. 28 באפריל 2015

תענוג של פוסט ושל דיון.
כמה הערות שלי:
* דאנקן גדול מג'באר
* סטוקטון עדיף על איזייה וכריס פול
* לברון טופ 30 לפחות

טל 12 28 באפריל 2015

נזכרתי באנצו פרנצ'סקולי שהיה שחקן שחקן.

למגיב אסף the kop,שער של דוד פיזנטי ממתין לך בקבלה – תגובה 40 (זה כמובן לכל מאן דבעי ).

גדעון 28 באפריל 2015

ישראל ודורפן תודה רבה.
ידעתי את הספר הזה כמעט בעל פה. מי עוד שמע על פלניצ'קה ?
נהניתי מהבחירות של ישראל שבאמת בחר את הטופ שבטופ. ברור שאפשר להתווכח אבל אין פה בחירות מעוררות מחלוקת אמיתית.
נהניתי גם מהבחירות של כולם כאן, הזכרתם הרבה נשכחות.
אישית אני בוחר את מסי, מרדונה, צ'אבי, קנטונה ובסט. ובבחירת בוטיק לא מספיק ראויה את לה טיסייה, האיש שלא ידע להבקיע גולים רגילים.

ציון נאנוס 28 באפריל 2015

מאלדיני,הנרי ורונאלדו הברזילאי במקום ראול,דל פיירו וקווין קיגן.
זידאן נהדר.קוסם. אבל פלאטיני היה יציב יותר וגדול יותר.

הבנת הנקרע 28 באפריל 2015

אני רואה את הרשימה ככזאת שכוללת את אלו שהשאירו השפעה מאגית אחריהם.
מארדונה על ארגנטינה ונאפולי
פלה וקרוייף כמובן
אבל ברשימה כזאת חייב להכנס קאנטונה!
ההשפעה שלו על מנצ'סטר יונייטד ועל הליגה האנגלית שוות ערך. ממש אפשר לראות איך הליגה (והקבוצה) היתה מדשדשת לפני שהוא הגיע ואיך היא נראתה ונראית אחרי שהוא עזב.

ומאותו מקום יש בעיה מסויימת להכניס לרשימת הענקים את כוכבי הליגה הספרדית בעשור-שניים האחרונים. ליגה כ"כ מעוותת תקציבית עם דואופול מרכזי כשהשאר מלקטי נדבות, נותנת פער לא סביר לכוכבי הליגה הזאת כשמנסים לעשות השוואה כלשהי.
אלו שהזכרתי הקיזו דם מול יריבות שוות (פחות או יותר) ובמקומות האלו נצצו, הבריקו ובעיקר – שינו סדרי עולם.

חיים הצהוב 28 באפריל 2015

אפילו פרגסון אמר שכריסטיאנ,ו גיגס וסקולס יותר גדולים מקנטונה, הוא נכשל עם הנבחרת ולמרות המנהיגות לא היה כובש בצורה יוצאת דופן.
נכון שהיה ווינר ענק אבל יש הרבה שחקנים שהייתי שם לפניו

הבנת הנקרע 29 באפריל 2015

מבחינת יכולת אין בכלל ויכוח, אישית אני חושב שגיגס ובסט עולים על רוב אלו שבכלל הוזכרו ברשימה.
אבל לדעתי הענקים נמדדים בשינוי שהביאו או שנגרם בגללם.
אגב, לא רק בספורט אלא בכלל

חיים הצהוב 28 באפריל 2015

איך אף אחד לא מזכיר כאן את פאבל נדבד? שחקן שהכי היה כיף לראות

היסטוריון של ספורט 28 באפריל 2015

שמתי לב שבכל פעם שמישהו כותב …איך זה שאף אחד לא מזכיר …הוא מזכיר שם שהופיע לפניו .
כזה הסיפור עם רייקרד ,קאנטונה ונדבד

ניינר 28 באפריל 2015

ומה עם ג'ורג בסט מלך מלכי המלכים???

נתן 29 באפריל 2015

כתבה מענגת .נהניתי. תודה הערה קטנה לדעתי מי שראה כדורגל ב 30 שנה האחרונות ולא יכלול את פרנק רייקרד בגדולי שחקניו,לא כל כך הבין את שראה.

bhr 30 באפריל 2015

תודה מרנין
הערה סוציולוגיות הרשימה מאוד אירופית. אין בה אחד שלא שיחק באירופה. מעניין איך היתה נראית רשימה של סתם נניח מישהו מאורוגוואי או מקסיקו או קמרון

Comments closed