כמו שיר לאיש על הגבעה

למשחק גדול של פיצ׳ר קוראים הרבה פעמים gem. אבן יקרה. וזה ביטוי כל כך מדוייק. אין משחק גדול לפיצ׳ר כמו 37 נקודות ברבע של קליי תומפסון. או חמישיה של לבנדובסקי בתשע דקות. אלו שלוש שעות עבודת ליטוש יסודית. בה אתה עובר שלבים ושולח 27 אנשים אל המאורה ממנה באו.

בהתחלה זה solid start
אחר כך five (six/seven) good innings of work
אחר כך מתקרבים לcomplete game.
ואחר כך יש כל מיני סוגים של אבנים יקרות – perfect game, no hitter – הם הנדירים ביותר. אבל שמור מקום מיוחד גם לאחרות. הלילה 11 סטרייקאטוס בלי שום Walk. וגם complete game shutout. וכל זה בElimination game on the road.

בתוך ימים תהיה עוד הופעה היסטורית של איזשהו פיצ׳ר – אולי סוף סוף קרשאו, אולי פרייס, אולי סטורמן הבלתי אפשרי. אבל כמו באבנים יקרות היא תהיה קצת אחרת. אולי וואן-היטר? אולי שיא סטרייקאאוטס? אבל יהיה גם הדומה: 27 יעלו מן האדמה ויחזרו אליה יורקים וזועפים.

כל אחד והסיפור שלו. ל-11 מהם אמר אריאטה שחבל שסתם סחבו איתם מחבט כל כך גדול. יכול להיה לשחרר אותם מהפעילות מיד. אבל לאחרים נדרשה עבודה מהשדה או לטמון להם פח. זה מה שהרגשתי בזריקה שיצרה את הדאבל פליי שרוקן את הבסיסים בשישי. הקהל היה במומנטום קפריזי. החובט היה על מומנטום אילוזי. אריאטה היה במומנטום. זה הזמן לסטרייק אאוט דומיננטי או לסנדוויץ׳ גרנד-סלאמי. אבל אריאטה העדיף לפתור את הבעיה ולא לפוצץ אותה. ושלח את 17 ו-18 הביתה.

זה עוד דבר שאני אוהב. זה לעולם לא רק הפיצ׳ר. מיקי מנטל תפס את הכדור ששמר את המשחק המושלם של דון לארסן. תמיד מישהו עושה עוד משהו בכדי ללטש את האבן.

*

כמה התגעגעתי לסדרת פלייאוף. ב-2003 בלונדון נאלצתי לקנות מנוי לשנה לאיזה רשת ספורט צפון אמריקאית בלי אן.בי.איי כדי לצפות בברטמן הכלב. עכשיו ב-9.99 אתה מקבל את כל הפלייאוף. התמוגגתי מבומגרנר בשנה שעברה אבל זה אחרת כשאתה אוהד קבוצה. גם אם זה די במרוחק.

והכיף הוא חדר ההלבשה של אחרי המשחק.

קודם כל הוא מלא באלכוהול. כמו שצריך. אבל שנית אתה נזכר כמה הבייסבול הוא משחק הרבה יותר טוב מפוטבול. הפוטבול הוא תמונה של אמריקה אותה מעריצים כל מי שלמדו באוניברסטאות המופלאות שלה או עבדו בתעשייה החזקה שלה. ניהול! מנהל! החלטות! היררכיה! את הערסים הלא רציניים ששומו שמיים מבזבזים את הכשרון שלהם (ומהווים בזבוז בחירת דרפט) מעניש הקומישינר. והכי חשוב – ניתוח הליקויים שהתגלו! זה עוד דבר יפה בבייסבול. כשפיצ׳ר זורק משחק גדול לא מתחיל דיון בכמה גרועים היו החובטים.

והבייסבול הוא פשוט תמונה של יום חופשי בניו יורק או שיקגו או סן פרנסיסקו. אתה מסתובב ופוגש אנשים. שחורים, היספנים, לבנים דרומיים, מלוכסנים, מקסיקנים, היפסטרים ורד-נקים. וכל אחד התור שלו.

His moment at the plate כמו שאומרים.

ויש משחק אחר שהוא פלייאוף בייסבול. אתם יודעים זה היה משחק הווילד קארד השמיני ברציפות – ארבע שנים בשתי הליגות – שהסתיים על האפס. כי איכשהו המשחק הזה בו הטובה ביותר מנצחת 6 מ-10 או טיפה יותר, והגרועה ביותר 4 מ-10 ואולי פחות, יכול להפוך חד צדדי בפלייאוף. כי הוא מתהדק.

כי מכל המון הטיפוסים שמסתובבים במשחק פתאום אחד עולה לגבעה.

*

תמכו בדה באזר