קללת מייקל ג׳יי פוקס

אנחנו רשמית בעתיד

cubs

קודם כל זו קבוצה צעירה. היא רק הייתה אמורה להתרחש בשנה הבאה. חסר כנראה פיצ׳ר.

ניצחון בסדרה ועוד משחק אלימיניציה זה כבר שינוי גדול למה שהיה במשך שנים.

מה שמאד חשוב: להבדיל מ-2003 כשהייתי בלונדון עכשיו אני לחוף הים האדריאטי.

ההפסד למטס היה בייסבול נטו. שום סיפורים קורעי לב. או אוהדים אדיוטים שישבו בדיוק איפה שהם לא צריכים. הדברים הללו קורים לקבוצה צעירה. לא זו לא קללת העז.

זו קללת מייקל ג׳יי פוקס.

The Mets are going to the world series
בעיות השורש של הכדורגל הישראל / פוסט אורח מוטי פוזילוף

20 Comments

אריאל גרייזס 22 באוקטובר 2015

קלאסי קאבס להיות מודחים ביום שבו הם אמורים לקחת אליפות עולם. זה לא רק פיצ'ר שחסר, שום דבר לא עבד בסדרה הזאת. הפיצ'ינג שהיה לא רע במהלך העונה – אריאטה ולסטר התבטלו בפני המחבטים של המטס ומהצד השני ההתקפה ששמה שיא הומראנס על הקארדינלס לא הגיעה בכלל לסדרה. זה פלייאוף בייסבול, אין מה לעשות

austaldo 22 באוקטובר 2015

תזכרו איך ניגמרה הקללה של בוסטון – הפסד שובר לב ליאנקיס ב 2003 ואז האליפות ב 2004. בשנה הבאה הם עושים את זה ותיאו אפשטיין יזכר כמחסל הקללות.

גיל 22 באוקטובר 2015

רק שההפסד הזה לא היה שובר לב בשום צורה. סתם הפסד מגעיל לקבוצה ששיחקה הרבה יותר טוב מהם. אבל אני גם חושב שהם יהיו טובים מאוד בשנים הקרובות כל עוד תיאו ומאדון שם.

shohat 22 באוקטובר 2015

מה שגיל אמר.
מרפי (שם העז של בילי סיאנס) שנתן בשישה משחקי פלייאוף עשירית מההום ראנס שלו בשמונה עונות. הרבה פחות סביר מברטמון.
חוץ מזה, המטס פשוט שיחקו נהדר.

בני תבורי 22 באוקטובר 2015

אפשר לומר שהקאבס פגשו קבוצה טובה מהם בהרבה אבל אפשר גם לומר שהמטס פגשו קבוצה שמחרבנת במכנסיים כבר שלושה משחקים רצוף.

גיל 22 באוקטובר 2015

מדהיםשלמרות שמדובר בליגה הכי ארוכה בעולם (בטח יש איזו ליגה בסינגפור שהיא יותר ארוכה), ופלייאוף של סדרות, ועדיין שחקנים חמים וקרים הם אלו שמכריעים אותה. אפילו בפוטבול שהיא הרבה יותר שרירותית וקפריזית, עדיין אין פערים כאלו גדולים בין שחקנים מהעונה הרגילה והפלייאוף ושם זה משחקים בודדים.

wazza 22 באוקטובר 2015

סרט מדהים, על מה אתם מדברים? בייסבול? זה לא בלוג על ספורט?

גלעד בלום 22 באוקטובר 2015

ככה אוהבים ספורט באמריקה, תרבות הפלייאוף היא למעשה תרבות הרייטינג, בכלל בייסבול זה רולטה רוסית, משחק של מומנטומים וסטריקים של שחקנים שתפסו בטחון, של ניואנסים קטנים, מרפי נראה כזה רגוע, מדבר עם הקטצ׳ר של היריב, מחייך, נותן עוד הומר, לא יאומן.

לדוגמא, אשתי ואני (אוהדי הפועל מטס) בקושי ראינו שני אינינגים של המטס כל העונה (למי יש כוח ל160 משחקים) אבל לא מחמיצים את הפלייאוף, יש מליונים כמונו וגם בשאר הענפים. ניו יורק כמרקחה עם אנשים טרוטי עיניים כל בוקר אבל מאושרים ( אגב רוב אוהדי יאנקיס תומכים במטס, אבל לא ההיפך)

שחקן של מליון דולר לעונה נותן יותר משחקנים כמו דייויד רייט שמרוויח דו ספרתי במיליונים (למרות שרייט כן נתן חבטה או שתיים טובות בסוף הסדרה והיהמעולה בהגנה לכל אורכה).

זה הרעיון למשל של הדראפט, לטרוף את הקלפים כל עונה, לתת לנמושות לצאת מהתחתית עם קצת מזל ותכנון טוב. באירופה יש לקבוצות העשירות מונופול, בשיטה האמריקאית אין שושלות מטורפות, מאז ג׳ורדן שיקגו לא זכתה בכלום למשל.

אורן השני 22 באוקטובר 2015

גם הדראפט בבייסבול הוא רולטה רוסית, עד ששחקן עולה למייג'ורס לוקח כמה שנים ויכול להגיע אס מהסיבוב 9 (דה גרום) וגם מסיבובים מאוחרים הרבה יותר

רפאל 22 באוקטובר 2015

יש לי הרבה השגות על איך שהפורמט עובד בבייסבול…
מבחינתי הייתי מקצר קצת את העונה ( או הרבה? ) ומוסיף סדרה של הטוב מ 7 ( לכל הפחות מרחיב את זו של הטוב מחמישה משחקים ), כמובן שמן הסתם זה אומר עוד קבוצות שמשחקות על העפלה לשם.
תכל'ס, אני בדיוק כמוך. הפלייאוף מותח כל שנה ולא משנה מי נמצא
בעונה זה הרגשה שאתה צריך להיות בתקופה בין עבודות ( או למצוא אמתלה לצאת מהבית ) וליהנות מעוד צהריים/ערב באצטדיון.
בשלבי הפלייאוף יש לא מעט רגעים שקשה לנשום, במיוחד אם אתה אוהד קבוצה ( זה בד"כ עובר עם הגיל ).

השילוב של דראפט וסדרות פלייאוף מבטיחים שלא יהיו קבוצות דומיננטיות מידי שכל השחקנים הגדולים חייבים להגיע לשם ויתר הליגה לא רלוונטית.
בכדורגל עושים לא את זה ולא את זה.
יש לך טורניר נוק אאוט של גביע שאינו קשור בכלל לליגה, אין תנאי קבלה, היריבות רנדומליות לחלוטין ואף אחד מלכתחילה לא בונה על ללכת שם עד הסוף, כי במשחק אחד אי אפשר לדעת הרי ולא בונים רשימת מטרות על סמך תוצאות מהסוג הזה.
בינתיים בליגה זה מאבק בין 2-3 הקבוצות העשירות ( אם זו לא קבוצה אחת, ע"ע באיירן מינכן, פ.ס.ז', יובה ) על מי תפסיד פחות נקודות לקבוצות שבכלל לא קשורות, כמובן בלי שתהיה להם שאיפה או יכולת תאורטית לשנות מצב זה.
הדינאמיקה פשוטה ועובדת לטובת העשירות-
כל משחק בעונה הוא משחק אליפות כי אסור לאבד נקודות באף מחזור ולא משנה מי היריבה, על מה היא משחקת ואם בכלל איימה על משהו ב 30 השנים האחרונות. התחרות הרי היא מול העשירות האחרות שגם הן משחקות כל שבוע נגד קבוצה אחרת שלא שייכת למירוץ בכלל. 3 נקודות זה 3 נקודות אומרת הטבלה והקלישאה.
צודקים.
אז כולנו, ללא יוצא מן הכלל נוהרים אחר אותם שמות שוב ושוב כי אין לנו ברירה אלא לקבל את העובדה שרק להם יש משהו מעניין לשחק עליו מידי שבוע. נכון שיש רק 2 'קלאסיקו' בעונה, אבל העוצמה של בארסה וריאל לא טמונה במשחקים האלה.
זה בכך שרק הם קיימים בליגה. הם שם נרדף לליגה הספרדית. הסיפור הוא מי יסיים מקום ראשון ומי שני.
בסוף מתברר שזה כבר לא משנה. כפי שלא משנה לבאר שבע בארץ או לדוטמונד בגרמניה.
העיקר שכל שבוע הציבור ידע לזהות את השם שלך והמשחק שלך בנשימה אחת עם זכות הקיום של הליגה שהרי אי אפשר להכריז על הסעות לים כל עוד יש סיכוי תאורטי למהפך בקרב על המקום הראשון.

וכך מידי עונה המונופול של העשירות נשמר עם אנומאליות מפתיעות מידי פעם.
כמובן שיש את הגביע בו הכל יכול לקרות, אבל למי אכפת. אף בנאדם לא אוהד קבוצה בגלל שיחסית לתקציב שלה היא מגיעה יחסית רחוק בטורניר הגביע. אנשים מחפשים את ההמשכיות, את המטרות, לכבוש יעדים, להגשים שאיפות ולהתקדם.
את זה אפשר למצוא אך ורק אצל הקבוצות העשירות שמתחרות על מקום ראשון.
היתר פשוט לא קיימות בפני עצמן, אלא כמשוכות ש 2-3 הגדולות ( בכסף בד"כ ) צריכות לא לאבד מולן נקודות.
אוהדי הכדורגל שחושבים על עצמם כאידיאליסטים ומחפשים יציבות, תהליכים, עבודה וכו' לא שמו לב שהתרגיל הפשוט הזה עם הגביע גרם לכך
שהכל סובב את הכסף הגדול וזורקים לך פירורים ועוד אומרים לך לאהוב את זה ולברך.

מדהים כמה אנשים בעולם קונים את הלוקשים האלה.

גיל 22 באוקטובר 2015

חושבים על לקצר קצת את העונה ל154 כמו שהיה פעם אבל לא יקצרו יותר מזה. זה עניין של כסף ומסורת שהיא טובה בעיניי. מה שכן צריכים לעשות זה להקדים את השעות של המשחקים ולהגדיל את הדאבל האדרים. ילדים לא יכולים לצפות בהרבה משחקים כמו שפעם היה כי זה מאוחר מדי.

לגבי הפלייאוף, הטוב מ5 דווקא מעולה בעיניי וחבל שהנבא לא מחזיר אותו. ככה יש יותר מתח מאשר סדרות כמו שיש עכשיו שאם לא מגיעות למשחק 6 או 7 אז הן לא מותחות.

גלעד בלום 22 באוקטובר 2015

רפאל,

בגדול אני מסכים איתך לגבי המונופול של העשירות בכדורגל האירופי ומה שזה עושה לליגות, אבל זה לא מדויק שאין על מה לשחק. יש את הנושא של ההעפלה לאירופה וירידת ליגה, למעשה אין כמעט משחקי גארבג׳ בגלל זה ויש את העניין של קרבות תחתית או קבוצות צמרת מול קבוצות תחתית.

אבל הבעיתיות בשיטה האירופית ברורה, אפילו קבוצה כמו שלי, טוטנהאם, שמצבה טוב מרוב הקבוצות בעולם, לא מצליחה להחזיק שחקנים שמתפתחים אצלה דוגמת בייל ומודריץ (ובקרוב את קיין) ונידונה למקומות 4-7 לעולמי עולמים.

מצד שני בשיטה האמריקאית קבוצה שאיבדה סיכוי לפלייאוף עוברת לטנקינג , זה קורה די הרבה בליגה של 30 קבוצות, למעשה אי אפשר לרדת ליגה וקבוצות גרועות מתוגמלות בדראפט גבוה, הגיון קצת מעוות, לא.? רוצה לומר ששתי השיטות לא מושלמות.

חציל במיונז 22 באוקטובר 2015

ראית משחקים של טוטנהאם מפתיחת העונה? מי תרצה לקנות את קיין ביכולת כזאת?

ירוק 22 באוקטובר 2015

אהלן גלעד – נהנה לקרוא אותך כאן (גם כשאתה רב עם אסף :) ). עם זאת, הערה קטנה ברשותך: למה אתה כל פעם מתחיל שרשור חדש במקום תגובה?? (סליחה על הקטנוניות)

גלעד בלום 23 באוקטובר 2015

ירוק, הנה, הקשבתי לך, לא שמתי לב..

גלעד בלום 23 באוקטובר 2015

חציל, לא מחמיץ משחק של ספרס, הוא משחק מעולה פשוט הכדור לא נכנס, גם היום באירופה קאפ הוא נכנס כמחליף והחמיץ 2-3 הזדמנויות באחד על אחד.

הוא כל הזמן בתנועה, משחק קבוצתי, נלחם בהגנה, ומגיע לים הזדמנויות , תורם גם בלי להבקיע, אני מאמין שייצא מהבצורת בקרוב, לא סתם הוא ממשיך לפתוח גם בספרס וגם בנבחרת, אל תשכח שהוא צעיר מאד, לדעתי יגיע בסוף ל-15-20 שערים העונה .

רפאל 23 באוקטובר 2015

גלעד,
תודה על התגובה, קצת חפרתי על כדורגל למרות שעסקנו בבייסבול.
מכיוון שהפוסט עוסק בבייסבול והמטס- מכאן המקום לאחל להם בהצלחה ( זה מה שעושים למי שמנצח אותך… טוב את הקבוצה של אבא, למרות שנראה לי התייאש מהם ). היה נחמד להכנס לאתר ה MLB לראות את ה standings מעונת 1969 לפי התקדמותה.

יש יתרונות וחסרונות בכל שיטה ודרך.
הפורמט בכדורגל לא קשור לספורטיביות או נסיון שהקבוצה הכי טובה תיקח.
זה הרבה יותר קשור לשמירה קפדנית על סטטוס-קוו בין מיעוט של מועדונים עשירים שיכולים להמשיך לעניין ולהתפתח מול רוב היתר שמשלימות את המניין ותו לא.
כך, לאורך זמן ועם הנסיון של כל השנים שעברו הקבוצות הקטנות/בינוניות לא מוכרות לנו שהן מתחרות בכלל על סיכוי להתקרב לאליפות כי בלאו הכי הם יודעים שלא יהיו תלויים בעצמם ואף אחד לא מאמין או מצפה מהם לעשות כך.
אז אומרים שיש גביע שם אפשר להפתיע וצריך להסתפק בזה ולשמוח לאיד כשהאימפריה המקומית פעם בעשר שנים קצת בכושר פחות טוב ואולי יכולה להפסיד אליפות ( ואי לכך חובה להשתתף בשמחתם של אלה שלקחו שנמצאים במעמד דומה ליתר ה'מתנגדים' לכח האבסולוטי ).
בקיצור, זה מחזה נשנה ועלוב של חוסר אונים ואשלייה של נורמליזיה עם שמחה לאיד.

ראיתי סרטונים של האליפות ההיא ביריבות של מנצ'סטר, אז עם הגול של אגוארו בדקה האחרונה.
אוהדי יונייטד שצפו במשחקים המקבילים בילו 80 אחוז מהזמן בכלל במשחק של הסיטי, כי הם תלויים לחלוטין בתוצאה שם, מבלי שיוכלו לעשות דבר.
כאחד שהיה רואה NBA ובייסבול בלילות, חוויתי המון רגעים של מתח עוצר נשימה שמרגיש כמו פחד כשצעירים יותר.
אבל בחיים כאוהד לא חוויתי חוסר אונים והרגשה שגורל הקבוצה שלי לא תלוי בה.
אין דבר כזה. אתה יכול לסיים עונה עם 20 נצחונות פחות מיריבתך בפלייאוף ולשחק מולם כמו גברים ולקחת.
אתה לא תלוי בניסים, בתרחישים של אחת למיליון ( בשביל זה יש לנו את הלוטו או היחסים בווינר… thank u very much ), אתה תלוי בעצמך. ביכולת שלך, בעמידה שלך, במנטאליות, בעבודה שלך וזה שלא משאירים דבר על המגרש.
בכדורגל אם אתה לא מוביל את הליגה ( ובד"כ זה מי שהכי עשיר ) אתה כל הזמן תלוי שיריבתך הגדולה תפסיד לקבוצה אחרת. אתה אף פעם לא תלוי בעצמך מהמקום השני ואילך.
וזה הרגשה שגורמת לאנשים להיתקף בפאניקה, להתנהג בעצבים ולהתרכז מאה אחוז במה שקורה בטבלה מאשר על המגרש, מי משחק ועל מה.
זה גרוע מכל הבחינות.

האלטרנטיבה, בכל מתכונת שלא תהיה, היא לקיים ליגה שיש בה עונה סדירה בה מכריעים עולות לפלייאוף, יתרון ביתיות, כרטיסים לאירופה ומועמדות לירידה ( שיוכלו להכריע בינם לעצמם גם באמצעות סדרות כך שגם יהיו תלויים בעצמם עד הרגע האחרון ) ולבסוף השיא שמתבטא באמצעות הכרעה ישירה ע"י סדרות פלייאוף, אפשר גם של הטוב מחמישה משחקים ואפילו עם יתרונות נוספים למי שסיים במאזן הטוב יותר בעונה.

אחרת, הורגים את התחרות וממשיכים לעבוד את אלילי הכסף הגדול שבא בהכרח על חשבון המגוון, התקווה והיכולת של קבוצות אחרות להתפתח ולבנות את עצמן גם כן.
הליגה הראשונה באירופה שתעשה שיטה כזו תשנה את הכדורגל ולא נבין איך היינו עושים זאת פעם.
כמו שאנו לא מבינים מה זה לחיות בלי טלפונים חכמים ואינטרנט היום.

אבי גרפינקל 23 באוקטובר 2015

אוף-טופיק: מישהו מכיר טקסט ממש טוב, באתר הזה או במקומות אחרים, על הנפילה של שחר פאר? בכל זאת, היא הידרדרה די מהר ודי רחוק מהמקום ה-11 בעולם בלי פציעה משמעותית או גורם אחר נראה לעין. וגם אם המקום ה-11 לא באמת שיקף את היכולת שלה או נבע מהתעלות רגעית, בכל זאת נדמה שההידרדרות שלה היתה מהירה ומוזרה מדי. ואם אין טקסט טוב שמסביר את זה, מישהו כאן יכול לכתוב אותו?

Comments closed