הקליעה האחרונה. עיונים בשירת מייקל ג׳ורדן

ליום ההולדת ה-53

 

ב-14 ביוני 1998 אומר בוב קוסטס שיר/פואמה בשידור הטלוויזיה של משחק מספר 6 של גמר הNBA בין השיקגו בולס ליוטה ג׳אז. קוסטס אומר אבל ג׳ורדן הוא מי שיוצר. לא עם עט בידו. לא עם מעבד תמלילים. לא במלים – בתנועה. רק 6 או 7 שורות. אבל שיר הספורט הגדול ביותר שנכתב.

 

 

לכבוד יום הולדתו ה-53 של ג׳ורדן הנה ניתוח ספרותי של הפואמה.

אתם יכולים לשמוע אותה החל מ2:52 בערך בוידאו הזה:

 

Malone is doubled, they swat at it and steal it

Here comes Chicago

Seventeen seconds

Seventeen seconds

From game seven or from championship number six

Jordan – open

Chicago with the lead

ולניתוח:

.Malone is doubled, they swat at it and steal it

***

הפואמה אמנם קצרה, אבל המשורר משתמש כאן דווקא בטכניקה של האפוסים היוונים. אולי מכיוון שמדובר בכל זאת בסיפור עלילתי ולא טקסט תחושתי גרידה. בסיפור מסע. כמו באודיאסה או באיליאדה הוא נכנס להתרחשות כשהיא בשיאה, מדממת. הקורא יכול לשמוע את שקשוק החרבות. בסיום הסצינה, האויב האחרון נפל והכדור בידי הגיבור. המסע האחרון יוצא לדרך. יש כאן עוד אלמנט ספרותי נאה. ג׳ורדן אמנם חוטף בעצמו אבל מתואר ברבים  – ״they״.

ולכך תיכף נגיע.

Here comes Chicago

***

מדוע ״הנה באה שיקגו?״ ולא ״הנה בא ג׳ורדן״? הרי הכדור יהיה אצלו עד הניצחון או עד התבוסה. מדוע בוחר המשורר לתאר את  ההתקפה הג׳ורדנית האחרונה כהתקפה של ״שיקגו״?

בסרט When We Were Kings מתאר העיתונאי האמריקאי הנפלא ג׳ורג׳ פלימפטון ביקור של מוחמד עלי באוניברסיטת הרווארד. שנים אחרי הקרב מול פורמן שהוא נושא הסרט.  אחד הסטודנטים קרא בקול ״מוחמד! תן לנו שיר!״.

עלי חשב לשניה וענה בשתי מלים:

“Me – We”

כמו עלי, ג׳ורדן הוא גדול האינדוודואליסטים. אבל הוא גדול האינדוודואליסטים כי הוא נישא על גבי תנועה. כי הוא מייצג משהו גדול יותר. ולכן המטמפורזה הזו. הוא הופך מג׳ורדן ל״שיקגו״. שיקגו היא לא עיר ולא קלוב כדורסל מקצועני ולא שייכותו האישית. היא המליונים המייחלים להצלחתו.

Seventeen seconds

***
המשפט הבא יחזור על עצמו פעמיים ועוד נתעכב על כך. בפעם הראשונה היא רק ציון נקודת זמן. מתן קונטקסט היסטורי. זה נראה טריוויאלי אבל זה קריטי. דורות שיבואו אחרי ג׳ורדן לא יאמינו. יפקפקו במעשיו או באמיתות הסיפור. ישוו אותו לחקיינים מגוחכים בני תקופתם. לא מתוך רוע, אלא מתוך חוסר יכולת לתפוש את גדולתו של האיש. את גדולת האפוס. אז המשורר ממקם אותם. אומר להם: כל זה היה חלק מהיסטוריה. עם זמן ותאריך וגם שעון שמנה את השניות.

 

Seventeen seconds

***
ועכשיו לכפילות.

היא מוזרה משום שקשה להבין בתחילה מדוע למרות המינימליזם של השיר כולו לכאורה יש כאן  ״בזבוז״ של שורה. והחזרה מטבע הדברים מוטעית כי ברור שחלפו בינתיים כמה שניות מאז אמר ״17 שניות״ בפעם הראשונה. האם לא עדיף שיאמר ״14 שניות״ או ״13 שניות״ בכדי להיות מדוייק יותר?

 ובכן, המשורר מראה לנו שהזמן קפא. ועל כך יש להרחיב.

ג׳רי ווסט הגדול, אמר פעם שבמשחקי שיא אותם שיחק הרגיש שהזמן נע לאט מאד. הוא היה צופה בהם אחר כך בהקלטה ומתפלא באיזו מהירות קרו הדברים. בזמן המשחק עצמו הייתה לו תחושה שבחן הרבה מאד סיטואציות ולמד היטב את השטח לפני כל פעולה שבמציאות נראתה כמעט אוטומטית. יש לעניין הזה הוכחות מדעיות אפילו – שאפשר למצוא בספר מצויין בשם Playing in the Zone שכתב אנדרו קופר.

המוח שלנו, דווקא כשהוא בשיא היצירתיות,  מסוגל לפעול ולחשב במהירות עצומה ובכך ״להקפיא״ את הזמן. למשל, אנחנו מסוגלים לחלום על התרחשות של כמה ימים או חדשים וכשאנחנו מקיצים מגלים שנרדמנו רק ל20 דקות. וזה המצב כאן.

17 שניות לסיום הגיבור מתכנן את סוף המעשה. בוחן את המשתתפים. בוחר את הקרבן ואת הנשק. והזמן בינתיים עוצר.

From game seven or from championship number six

***

אנחנו נכנסים לנפשו של הגיבור.  לפשטות של הרגע. והמשורר מצייר ביד אמן את הקונפליקט והדרמה.

אין כאן מצב של תהילה מול מפלה. יש כאן מצב בין תהילת עולם – ״אליפות מספר 6״ – לבין קרב נוסף – ״משחק 7״ –  שבו עדיין ייתכן מאד שג׳ורדן ינצח.

אז מדוע לבצע את ההקבלה הלא סימטרית הזו? לכאורה זו שבירה של הדרמה והקטנה שלה – משום שמשמעות ההפסד איננה שקולה למשמעות הניצחון. שעומד כאן רק ניצחון במלחמה מול הפסד בקרב.

אלא שאנחנו לומדים כאן את הערכים הג׳ורדניים. הוא כבר ניצח כל בן אנוש. עכשיו הוא רוצה להראות שהוא לא רק גדול מכל השחקנים שישנם או היו או יהיו, אלא עומד על מדרגה אחרת. ייזכר כמי שאף פעם לא נחשף למקריות הכל כך אנושית שכרוכה במשחק מספר 7. שם שריקה או טעות או סל מאחרי החצי יכולים להכריע עבור בני תמותה. מי שיכול היה לכל יריב אנושי, ימחיש כאן שהוא גדול מהאקראיות עצמה.

זהו ניצחון מפואר יותר מכל ניצחון. ג׳ורדן לא שיחק מעולם את משחק 7 של הגמר. וגם לא הפעם.

Jordan – open

***

זה הרגע בו ג׳ורדן הופך מצב מסובך לפשוט. חותך את הקשר הגורדי.

הרגע מתחיל בכך שפיפן בפינה, ההגנה דרוכה ודם בעיני השומרים,  איצטדיון זועם וגועש. ואז הסיטואציה עוברת מטמורפזה מהירה מאד לפשוט: ג׳ורדן-הכדור-הטבעת-האליפות. המשורר לא מתאר בפרוטרוט איך זה קרה. לא מספר לנו על כדרור או הטעיה או שינוי כוון או איזשהי וירטואוזיות.

כי ברבות השנים למדנו כי אלו פרטים לא חשובים.

זה פשוט Jordan אז הוא פשוט open.

Chicago with the lead

***

הדרמה מסתיימת בכמעט אנדר-סטייטמנט. דווקא בניגוד כמעט מוחלט לדרמה שיצרה השורה הראשונה שנדמה שנאמרה לפני תקופה ארוכה.

מדוע אין כאן הכרזה גורפת? שהאליפות בידיו? שהוא הגדול מכולם? שכל יריביו הובסו?ֿ האם בגלל שנותרו מעט יותר מ5 שניות? אולי, אך אינני חושב כך. כי בפסק הזמן שיבוא מתאר קוסטס את חשיבות הקליעה ככנראה הקליעה האחרונה שזרק הגדול מכולם. קוסטס, השליח, היה מודע למה שראה. הוא לא קיבל זאת בהסתייגות.

הסבר אחר הוא אולי הדיווח פשטני כי מדובר בטעם האסטטי המקובל של התקופה בתרבות בה מתרחש האירוע – התרבות האנגלו-אמריקאית.

אבל לטעמי לא. ההסבר הוא ששיקגו היא לא סתם עם הניצחון. שיקגו היא עם ״היתרון״. זוהי לא אליפות שתתיישן ותתחלף באחרת. זו לא שושלת שטכנית תבוא לסיומה – ושאולי שיאיה יישברו יום אחד. זהו מצב שבו הזמני הוא נצחי. שיקגו עם היתרון. עם הליד. מורת הדרך לפני המחנה. לא לחמש השניות ושתי עשיריות השניה שנותרו. אלא בתמונה שתצרב בתודעתנו. לא של רגע הניצחון שהגיע אחרי עמידה הגנתית אחרונה. אלא של הקליעה האחרונה.

 

השתתפות במימון דה באזר

חידון מספר 488. ניו יורק
חידון מספר 489. הNBA עד עכשיו

157 Comments

נדב 17 בפברואר 2016

מעולה!
על כל כמה שירי תהילה שלך לסטף קרי צריך אחד לאחד אלוהינו.
כדי לשים את הדברים בפרופורציה.

אוהד כדורסל 17 בפברואר 2016

יפה מאוד

Abby Wambach בדימוס 17 בפברואר 2016

אם רק יורשה לי, ״שהזמן כפה מלכת״ צ״ל קפא.
חוץ מזה – מושלם.

דוד 17 בפברואר 2016

ב-72 נשאל פישר: פרשני שחמט משווים את סגנון המשחק שלך ליצירת אמנות, מה את אומר על כך? "אני פעם לא חושב על כך בזמן המשחק. אני בסך הכל רוצה לנצח, וזה נחמד שזה גם יוצא יפה"

אסף 17 בפברואר 2016

עם הניקס הוא לא ניצח, וזה יצא מכוער.

איציק 17 בפברואר 2016

נכון, כי ב-72 הוא היה במלוא אונו ועד 2016 כבר לא נשאר לו כח ;)

אודי 17 בפברואר 2016

יש לו כוח לדברים אחרים, עט על כל מה שפנוי וגם לא פנוי

אדום 17 בפברואר 2016

זה ענק שאתה התייחסת לפישר אחר לגמרי

ירוק 17 בפברואר 2016

אדיר.

רק מקווה שלא תעשה משהו דומה על הקליעה ההיא של פקסון. זה היה מדכא.

ארז 17 בפברואר 2016

וואו.
פרשנות ראויה לשיר.
כל מילה מיותרת.

איציק 17 בפברואר 2016

ענק :-)

גילי פלג 17 בפברואר 2016

גאוני דורפן. זה נכנס כבר לבגרות כשיר חובה ?

אריק האדום 17 בפברואר 2016

בנט לא מאשר שירה על שחורים.

thomas 17 בפברואר 2016

אל תהיה גזען. אין בעיה עם שחורים. הבעיה היא שיש שם, ברקע, מערכת יחסים בין שחור גדול ומאיים ללבן קטן ומסכן שרק רצה לתת.

MOBY 17 בפברואר 2016

שלא לדבר על האיתגור לגבי המונח אלוהים

פישמן דוד 17 בפברואר 2016

מזמן לא קראתי שירה יפההנה אני חווה אותה עכשיו.
איך אומרים : איזה מזל שזכינו לראות שירה בתנועה.
האחד והיחיד.
דורפן בשיאו.

עידו ג. 17 בפברואר 2016

מצוין.
מעניין אם גם סטף קרי יכתוב לנו שירים כאלו.

D! פה ועכשיו 17 בפברואר 2016

ואיזה כיף שזכינו, בניגוד לאודיסאה, מילות הפואמה הזו מלבלבים אצלנו מבפנים.

ניר 17 בפברואר 2016

ועל השדר נאמר: ״והוא בכלל לא ידע שהוא כזה…״

Z1 17 בפברואר 2016

וואו. שירה. בתנועה.
איזה יופי.
תודה.

תiמר 17 בפברואר 2016

שאפו..

Fred the red 17 בפברואר 2016

הפואמה האהובה עלי היא של רמי וייץ בגמר הצ׳מפיונס של 99׳ החל מהדקה ה-92

אמיתי 17 בפברואר 2016

זאת לא היית פואמה.. הרגיש כמו החיים האמיתיים איך שהם צריכים להיות

ניר 17 בפברואר 2016

כן זה באמת היה נהדר:

אני ראיתי
אני שדרתי
אני כאן אתם שם
אני נשאר אני
אני
שרינגאהם
אני
בקאהם
אני
סולסקיאר
אני

נוותר על הניתוח.

אריק האדום 17 בפברואר 2016

להוסיף בהתחלה:
"מי כמוך באלים" ולהוסיף כפרק חדש בתהילים.
שמח שחוויתי את המשחק הזה בלייב, אחרת יכולתי ממש להתלהב מכל מיני שחקנים…

YG 17 בפברואר 2016

אשכרה כאילו זה קרה שלשום.. אמצע הלילה, כמה חודשים אחרי השחרור, ופתאום ללא תיאום, שאגות מכמה חדרים במקביל העירו כאן חצי קיבוץ

יובל 17 בפברואר 2016

הכל טוב ויפה.

ועדיין….

היה פאול ברור.

איציק 17 בפברואר 2016

לא סתם פאול… פאול לא ספורטיוי!!!
היתה גם התרדה.

אריק האדום 17 בפברואר 2016

והייתה גם יד (מראדונה)
ועוד יד (גילי לנדאו)
ועוד יד (סוארז)
ונבדל פאסיבי (שוב לנדאו)
ופחות אוויר בכדורים (בריידי)
so fucking what

Silvan 17 בפברואר 2016

סוארז שילם על היד ההיא ברבע הגמר. ולדעתי זו הייתה היד המוצדקת בהיסטוריה שחסכה מאיתנו את כל השמחה המזוייפת והפוליטיקלי קורקט של העולם שהיה חוגג נבחרת שחורה בחצי הגמר.

רגע אדיר של הקרבה בשביל הנבחרת שלך.

ארל גריי 19 בפברואר 2016

בחיים לא היה פאול, מספיק להתבכיין

קלבדוס 17 בפברואר 2016

ובמילותיו של רועי חסן:

מַייְקֶל ג'וֹרְדַן
שַׂחְקָן שַׂחְקָן
וְכָל הָאַשְׁכְּנַזִּים מַנַאייֶק

אסף 17 בפברואר 2016

אני על הריצפה

צור שפי 17 בפברואר 2016

קלבדוס, התחרות על פרס התגובה המצטיינת הסתיימה כרגע בנצחונך המוחץ.

ניר 17 בפברואר 2016

האשכנזים זה סטף קארי או לברון?

מאור 17 בפברואר 2016

פוסט מעולה, רגעים היסטוריים שנחרטו בזיכרון של כל אחד שצפה בהם בזמן אמת.
עד כדי כך נחרטו בזיכרון כ"קליעה האחרונה", שכולם משום מה שוכחים שאחרי הקליעה האחרונה הזאת באו עוד המון קליעות בשנתיים נוספות של כדורסל.

אלעד 17 בפברואר 2016

לא שוכחים. הדחקה מכוונת

דן 17 בפברואר 2016

רונן – אחד הגדולים, תודה.

גיל שלי 17 בפברואר 2016

תמיד כשאני רואה את הרצף הזה, וגם את תפיסת הקסדה, אני מנסה לתאר לעצמי את מאיר איינשטיין מתאר אירועים דומים, ההבדל בטון מכריע את האוזניים שלי

D! פה ועכשיו 17 בפברואר 2016

מזל שזה ג'ורדן אחרת היית מצליח לגמרי להרוס את הרגע

Yavor 17 בפברואר 2016

נחמד להיזכר ומזל טוב למייקל.
חוץ מזה – לא כל כך אהבתי את הפוסט. נשמע לי מאולץ קצת. לא נורא.

ארז 17 בפברואר 2016

תגובתך הייתה לגיטימית אלמלא איישה את מס' 23.
קישטה!

Yavor 17 בפברואר 2016

23 זה לא המספר של לברון?

ארז 17 בפברואר 2016

גם…
וגם של כ"ג יורדי הסירה.

סימנטוב 17 בפברואר 2016

השילוב של ג'ורדן, קוסטס, ודורפן match made in heaven

ניינר / ווריור 17 בפברואר 2016

קוסטס הוא החולייה החלשה כאן. חבל שאל מייקלס לא שידר את הרגע הזה

גיל שלי 17 בפברואר 2016

זה יכול היה להיות ג'ו באק, קוסטס זה ממש טוב לידו

ניינר / ווריור 17 בפברואר 2016

ג'ו באק הנורא משדר כדורסל? לא חושב…

גיל שלי 17 בפברואר 2016

אם פוקס היו משדרים כדורסל, הוא היה משדר כדורסל, אוי הזוועה

ניינר / ווריור 17 בפברואר 2016

רק המחשבה על כך גורמת לא לרצות לראות אן בי איי

גיל שלי 17 בפברואר 2016

אפילו הוא לא הרס לי את התפיסה ההיא, מזל שביוטיוב פס הקול הוא של הרדיו המקומי

סימנטוב 17 בפברואר 2016

אל מייקלס באמת עדיף, קוסטס יותר קר וקצת לוקח את עצמו ברצינות אבל הוא בוחר את המילים בדיוק נפלא.

א ח 17 בפברואר 2016

ואם כבר ימי הולדת ומייקל…
גם גדול שחקנינו ( ולא, זה לא העירקי…) מיקי ברקוביץ חוגג היום 62… שהוא היה בן 23 הוא חגג עם 18 נק ניצחון על אחת, צסקא, בוירטון…
מזל טוב

shohat 17 בפברואר 2016

דינג דינג דינג. יש לנו תשובה נכונה.
זה ההסבר האמיתי לשימוש המבריק של קוסטאס ב"17" פעמיים בשיר.
2.17 לציון 17 לפברואר.
פעמיים כדי להזכיר לנו שזה גם ג'ורדן וגם מיקי.
והסיבה שהשיר הוא על משחק 6 היא כדי לסמן עבר,הווה ועתיד – להזכיר שיבוא גם אלוף שלישי שיוולד ב17.2.
(כן, היום יום ההולדת של הבן שלי.)

נפלא דורפן!

איציק 17 בפברואר 2016

:-)
ואם תהפוך את הספרה 6, תקבל את הסיפרה של מ.י.ק.י. ;)

martzianno 17 בפברואר 2016

נפלא.
דווקא גרם לי להתגעגע לסטוקטון…

matipool 17 בפברואר 2016

+1
אם יש משהו שכאב לי בכל הגדולה של מייקל והאהבה אליו ( למרות שהייתי בכלל אוהד בוסטון ) זה שזה דפק לסטוקטון טבעת או שתיים ( וכן – אני יודע שהוא היה יכול לזכות בתקופת הפרישה של מייקל ) .

7even 17 בפברואר 2016

כשהייתי מנוי פעם על שם המשחק, היתה שם תמונה ברוחב שני עמודים של הזריקה האחרונה הזו.
הכותבים עברו בערך איזה 20-25 איש בתמונה , בעיקר אוהדים, על הסיבה שהביאה אותם למשחק, ועל הסיפורים האישיים מאחריהם.

כאן רואים את התמונה הרבה יותר טוב
http://api.ning.com/files/gD4bxxFch2grhUDImdoB5*
uqVnAE1qmcOFUCqiHb2htv659PfexFPcGLHdGO651BeqYi6LK4F1h8iyR
BlNiz1kdZZXc9PEti/
Michael_Jordan_Last_Shot_vs_Jazz_Basketball_Wallpaper.png

למשל – מתחת לסל, איפה שרשום NBA על רקע שחור, ממש מימינו יש אדם שמציץ. זהו מנתח פלסטי מיוטה(וגם נראה די מפחיד)
שכל משחק של יוטה בשיקגו היה מנהל טראש טוק רציני עם דניס רודמן, ורודמן הישיר אליו מבט מיד אחרי הזריקה הזו.

מעל שעון הזריקות שי מישהי שמסמנת "6" עם הידיים. ג'ורדן אמר שזו התמנוה האהובה עליו בגלל הילדה הזו עם הסימון "6"

מאיר 17 בפברואר 2016

יש שם גם אחד, שזכה בטבעת גם כשחקן וגם כמאמן…
אחלה תמונה!

תומאס נוימן 17 בפברואר 2016

ומה כתוב על השעון – 06.6.
קוסמי

אריאל גרייזס 17 בפברואר 2016

יש לי חבר שהתמונה הזאת עדיין תלויה במשרד שלו..

shohat 17 בפברואר 2016

גם אצלי!

גיל 17 בפברואר 2016

תמונה באמת אדירה אבל אני לא רואה את הילדה אלא אם אתה מתכוון מתחת לשעון שם יש מישהי שעושה עיגולים עם הידיים.

7even 18 בפברואר 2016

ועכשיו ראיתי שהיא טיפה מוסתרת כי כנראה חתכו קצת. ברוב המקומות של התמונה הזו היא מופיעה.

אורן29 17 בפברואר 2016

אחרי שראיתי, שוב ושוב, כמה פעמים, והתרגשתי כמו אז בשידור הישיר, והתפעלתי מהפואמה- זאת שעל המגרש וזאת שבכתובים- הייתי רוצה להתמקד דווקא במגרעות, בחולשות, בטעויות, אלה שעושים את הגיבור ללא מושלם ודווקא משום כך ליותר גיבור (ע"ע דוד המלך):

1) העבירה על בריון ראסל. אני זכרתי טפיחה קלה על הישבן, אבל בדקה ה 3:51 של הסרטון אפשר לראות דחיפה אסרטיבית למדי ששלחה את ראסל לפרקט ואת ג'ורדן לקלוע.

2) האיש שהבטיח את הניצחון- רון פארקר, שמשבש לסטוקטון את הזריקה (דקה 4:43) (האם סטוקטון היה מחטיא כך או כך? למה הורנסק לא זרק? למה שלשה בכלל כשיש חמש שניות שלמות וקארל מאלון אחד? מה זה משנה בכלל?), ודואג שהסל האחרון של ג'ורדן יהיה גם סל הניצחון וסל האליפות.

3) ההתנהגות של ג'ורדן לאחר שריקת הסיום. אנחנו מעדיפים, באינסטינקט, גיבור צנוע, מפרגן, רב חסד, אבל מייקל ג'ורדן הוא אל קנא ונוקם, רם ונישא, שלא משפיל מבט למטה ונותן לכולם לבוא ולחלות את פניו: החל מדקה 4:49 אפשר לראות מייקל לא שמח, אלא מנצח: ההליכה הבלתי פוסקת על המגרש (של הקבוצה היריבה!) תוך הנפת שש אצבעות וחזרה על המילה "six" בנימה של "motherfuckers!", כולם באים להתחבק איתו אבל הוא ממשיך ללכת, להניף, ולהצהיר, המשחק לא מאחוריו אלא עדיין בתוכו, והמסר הנסתר הוא- "יש לכם מזל שלא גררתם אותי למשחק 7, שם הייתי מפרק אתכם בדו ספרתי לבד".

ובסוף בסוף- החיבוק היזום עם פיל ג'קסון.

גיל 17 בפברואר 2016

מעולם לא ראיתי שום עבירה בזריקה הזו. ראסל פשוט איבד שיווי משקל מההטעייה של ג'ורדן.

אורן29 17 בפברואר 2016

I'll allow that

7even 17 בפברואר 2016

דווקא לברון ו-ווייד בשניה אחרי משחק 7 ואחת הסדרות הטובות אי פעם, הדבר הראשון שעשו לפני ששמחו ורקדו וכו' היה ללכת לטים דאנקן וללחוץ לו את היד

הנה כאן
https://www.youtube.com/watch?v=YRIMQi7X7mI&t=3m6s

אורן29 17 בפברואר 2016

עוד סיבה (זניחה יחסית אמנם) מדוע לברון ג'יימס לעולם לא יהיה מייקל ג'ורדן :-)

ניר 17 בפברואר 2016

קשקושי הפוליטיקלי קורקט, גם טל בן חיים הבטיח שלא יחגוג אם יכבוש נגד צ'לסי.

איציק 17 בפברואר 2016

והוא לא הפר הבטחה זו.

מומין 17 בפברואר 2016

נהדר! תודה

אורן29 17 בפברואר 2016

ועוד הערה לעניין "המשחק השביעי", זה שג'ורדן לא יגרר אליו- יוטה היתה אמנם אלופת המערב, אבל הקבוצה השניה בטיבה בפלייאוף של 1998 היתה אינדיאנה פייסרז, שגררה גם גררה את הבולז לסדרה של שבעה משחקים, שישה מתוכם הסתיימו בפערים של 2-6 נקודות

https://en.wikipedia.org/wiki/1998_NBA_Playoffs#.281.29_Chicago_Bulls_vs._.283.29_Indiana_Pacers

רג'י לואיס שייך לקבוצת "נפגעי מייקל ג'ורדן" של שנות התשעים, יחד עם סטוקטון, מאלון, בארקלי, וכל האחרים- אם לא מייקל ג'ורדן, היתה ללואיס את האליפות שהוא היה ראוי לה.

גיל שלי 17 בפברואר 2016

רג'י מילר כמובן, וצריך להוסיף את שמו של יואינג לרשימה, הניקס של יואינג היו הקרובים ביותר לנצח את הבולס בסדרה, זכרו לייאפ סמית' לדראון עולם

אורן29 17 בפברואר 2016

מילר, בוודאי שמילר. ככה זה כשהאהדה לבוסטון מזיזה את היד על המקלדת :-)

איציק 17 בפברואר 2016

לוזרים הם לוזרים הם לוזרים. אינדיאנה נכנעו גאים על הרגלים כאשר הניקס הם לוזרים לנצח וראשם יואינג באזרתו האדיבה של לייאפ סמית'.

Yavor 17 בפברואר 2016

ראיתי עכשיו. אינדי לא ניצחה אף משחק מהשלושה ביותר מפוזשן אחד (2, 2, 3).

Yavor 17 בפברואר 2016

למעשה, כל ששת ההפסדים של שיקגו באותו פלייאוף היו בהפרש של פוזשן אחד.
מרשים מאוד.
היו להם רק שני נצחונות בהפרש כזה (פוזשן אחד) באותו פלייאוף – המשחק הראשון והמשחק האחרון.

אורן29 17 בפברואר 2016

אף אחד לא ניצח את שיקגו בפלייאוף ההוא ביותר מפוזשן אחד.

אני מסתמך על זכרון שהולך ודוהה (18 שנה, לך תזכור), אבל אני זוכר סדרה חמה ומותחת עם שני מאמני פוקר-פייס על הספסלים, שני סופר סטארים (אחד מכל צד) שמחכים לפלייאוף כדי להעלות רמה, וחבורה של פועלים שחורים+ פועל לבן אחד (ריק סמיתס הנשכח, ולא בצדק) ששפכו זיעה ונתנו כדורסל אדיר.

ויוטה, מה לעשות, הפסידה בשישה משחקים, לא בשבעה.

7even 17 בפברואר 2016

לדעתי את החיים הכי קשים עשו להם בכלל הסאנס ב 93.
אמנם בשישה משחקים אבל יחד עם הסדרה של ההיט והספרס לדעתי זו סדרת הגמר הגדול אי פעם.

אגב – אמנם סיבוב ראשון אבל הסדרה שנה שעברה בין הספרס לקליפרס היתה ברמה הכי גבוהה שאני זוכר מסדרה שהיא לא הגמר.

אורן29 17 בפברואר 2016

למרבה הצער, בשנים 1991-1994 הייתי מסופח לצבא ההגנה לישראל, ובאביב 1993 הייתי בלבנון, בבופור. מקום מקסים, מומלץ למטיילים.

מילא זה שלא ראיתי את שיקגו-פניקס, את גליל עליון לוקחת אליפות לא ראיתי :-(

(אבל התערבתי עם המפקד שלי, המכביסט, וניצחתי, וזכיתי בדיסק, אז היה שווה)

7even 17 בפברואר 2016

אאוצ'. נקודה רגישה.

matipool 17 בפברואר 2016

אורן – חה"ן גבעתי ?

אורן29 17 בפברואר 2016

שריון

אריאל גרייזס 17 בפברואר 2016

סדרה אדירה והסאנס ההם היו קבוצה מעולה. בארקלי, קיי ג'יי, דן מארלי, צ'יימברס. איך הייתי בעדם

ארז 17 בפברואר 2016

גם אני.

7even 17 בפברואר 2016

קבוצה עם פוטנציאל מטורף. לא ברור איך הם לא הגיעו יצאו מהתקופה הזו עם משהו.
אה טוב, מייקל.

ירוק 17 בפברואר 2016

וואו, לגמרי. התייחסתי לזה למעלה.
סדרה פשוט אדירה, כל כך אהבתי את בארקלי את קיי.ג'יי. היה משחק אחד עם שתיים (או שלוש?) הארכות שהיה בכלל מטורף, והסאנס ניצחו בו. אני עדיין מאמין שלולא פקסון יש מצב שהם היו מנצחים במשחק 7.

סגרתי מעגל שנה אחרי עם הכובע שלהם על הראש בזמן חגיגות האליפות של מכבי חיפה (בעונה הכי טובה בהיסטוריה, כמובן) :)

גיל 17 בפברואר 2016

עם כל הכבוד לאינדיאנה, בלי הבושידו של מילר בשלשה זה היה נגמר ב6.

אורן29 17 בפברואר 2016

אני לא ראיתי בושידו וכו' :-)

קשקשן בקומקום 17 בפברואר 2016

מה עם הגראנד פינאלה?

"you may have just seen the last basket scored by michael jordan" או משהו כזה?

דורפן 17 בפברואר 2016

אני מאזכר את זה

אביאל 17 בפברואר 2016

איך אהבתי את סטוקטון ומלון, איזה ימים וכתיבה מעולה כרגיל.

יואב 17 בפברואר 2016

קלאסיקה על זמנית. סיפור הקומיקס הגדול ביותר שנכתב. גיבור על שמדגים בשתי פעולות(החטיפה ממלון, כמו מוצץ מתינוק, מרגשת כמעט כמו הקליעה), את עליונותו המוחלטת, בלאק סופרמן(בעיני, יותר ממוחמד עלי).

אלון3131 17 בפברואר 2016

לא יאומן ששחקן על מצליח ל"סדר" את זה ככה שהמהלך האחרון שלו בקריירה הוא גם הגדול ביותר, זה כאילו נכתב על ידי מישהו מלמעלה.

עידו ג. 17 בפברואר 2016

עוד יותר לא יאומן זה שהוא מצליח לסדר את זה שישכחו ששלוש שנים מאוחר יותר הוא חזר לשחק לעוד שתי עונות.

איציק 17 בפברואר 2016

הוא חזר, אך הרבה פחות לשחק. הוא חזר להשתעשע.
כך שמבחינה זו הוא לא ממש חזר. זה כמו שאחרי 50 שנה תחזור לפרק השעשועית ותתנדנד קצת, הרי לא יגידו שחזרת לשחק בפרק.

עידו ג. 17 בפברואר 2016

אני יכול לצטט אותך? יש כמה אימהות שטוענות בתוקף שאני צריך להפסיק לשחק כמו ילד קטן.
עכשיו השאלה היא האם הקריירה שלו כוללת רק משחקים או גם שעשועים?

איציק 17 בפברואר 2016

:-)
חופשי, אני אפילו לא מבקש זכויות יוצרים.

גיל 17 בפברואר 2016

בגלל זה הוא אלוהים.

שי רוז 17 בפברואר 2016

מעולה.

גלעד 17 בפברואר 2016

איך מייקל סיים את המשחק: 2 מהקו, סל שדה בכמה שניות, חטיפה, סל שדה. מנצח. מינימליזם מושלם.
לא יכול אלא לחשוב איך לברון מנסה לסיים משחק כזה: פאול, מחטיא אחד מן הקו, נכנס עם הראש פנימה ומחטיא לייאפ, לוקח ריבאונד קולע. שוב התקפה, מחטיא שלשה, רץ חזרה להגנה, מתעצבן על הספסל, לוקח טיים-אאוט, שני פרצופים. התקפה, פאול עליו, מתרסק על הפרקט בדרמה וקם בעצבים. מחטיא עוד שלשה, מקבל חזרה מהריבאונד, מאבד כדור בדרך לליאפ, מפסיד.
קרי: שלשה, לייאפ קל במתפרצת, שלשה, מנצח.

7even 17 בפברואר 2016

האמת שלברון כבר סיים משחק 7 עם בדיוק הפוך ממה שרשמת פה

גלעד 17 בפברואר 2016

ב-5 שנים האחרונות?

Yavor 17 בפברואר 2016

אצל מייקל זה קרה ב-5 שנים האחרונות?

איציק 17 בפברואר 2016

כמה משחקים של מיקל ראיתה ב-5 שנים אחרונות?

מתן גילור 17 בפברואר 2016

אם שנת 2013 היא ב-5 השנים האחרונות אז כן (וזה היה משחק מספר 7 האחרון שבו השתתף).
מעבר לזה שבמשחק 3 בגמר האחרון הוא עשה 6/6 מהקו בדקה האחרונה וחטיפה מכרעת.
הוא בכלל לא מתקרב לג'ורדן, אבל הניסיון לגמד אותו סתם בלי קשר לכלום לא ברור וגם לא יצא מוצלח.

גלעד 17 בפברואר 2016

טוב, כבדים, הכוונה לחוויה האסטטית, לא לסיכום של הקריירה. לברון ניצח מלא משחקים והוא מהגדולים ביותר, לא משנה אם טופ 5 או 10. אבל פוקוס על הדקות האחרונות במשחקים בשנים האחרונות – ליד הרבה סלים גדולים היו המון רגעים של סרבול, גמגום, היחנקות [מס' 6 מול ס"א, דאלאס, רגעים מול ג"ס], ובתחושה של אינטנסיביות לא אלגנטית. שחררו.

דוד 17 בפברואר 2016

למה לטרוח להשוות בין לברון למייקל אם הוא לא מתקרב אליו?
כמעט בכל פורום שמדבר על מייקל אתה קורא דיבורים "איפה מייקל ואיפה לברון" חברים תרפו מה נסגר איתכם, למה זה כל כך חשוב? ומה הפחד הגדול שאולי לברון בכל זאת…
ומאיפה השנאה הזו?

karim the dream 17 בפברואר 2016

אי אפשר להסביר את השנאה אליו, היא כנראה נובעת מכך שעבר למיאמי. הוא לדעתי השחקן הכי מוכשר שדרך על הפרקט בNBA, ויכול להיות שהוא יאלץ להסתפק ב2 אליפויות בלבד בגלל קבוצות היסטוריות (בוסטון של השלישייה הגדולה, סאן אנטוניו עם כדורסל קבוצתי מדהים וגולדן סטייט?). הוא גדול מלארי בירד לדעתי ואני בטוח שאם לקובי לא היה את שאק לברון היה מדורג מעליו ברשימה של כל אחד.

גיל 17 בפברואר 2016

ממש לא קרוב להיות השחקן הכי מוכשר. יש לו יכולות פיזיות שנותנות לו יתרון עצום אבל כישרון נטו של כדורסל? בירד למשל אוכל אותו בלי מלח.

ועם כל הכבוד לקבוצות ההיסטוריות שהוא התמודד מולן (בוסטון? ברצינות?) הוא יכל ליצור אחת כזו כי הוא שיחק עם הכי הרבה כישרון בקבוצה ב6-7 שנים האחרונות.

karim the dream 17 בפברואר 2016

יכולות אתלטיות הן בהחלט מדד לכישרון. איך בדיוק לארי בירד ישמור על לברון? ברור שבירד שחקן היסטורי, חכם בצורה לא רגילה וצלף שקולע באחוזים גבוהים מהרגיל, אבל לברון משהו אחר. שחקן ששומר על כל העמדות, שקולע באחוזים גבוהים מאוד(בעיקר במיאמי) מוסר בחסד וסקורר מהטובים שנראו ולא אכפת לי איך הוא משיג את הנקודות, אסטטית הוא לא יפה לעין בכלל.

הוא שחקן שיכול לקלוע 30 אם הוא רוצה, למסור 10 אסיסטים אם הוא רוצה, ולקחת 10 ריבאונדים אם הוא רוצה. לא היה שחקן כמוהו בעידן המודרני. ודרך אגב, לא ידעתי שקבוצה עם שלושה הול אוף פיימרס, MVP ורכז ששולט בקצב המשחק היא לא קבוצה היסטורית. הם עוד יכלו לשחק, לא כמו יוסטון של חאקים, בארקלי ודרקסלר.

איציק 17 בפברואר 2016

חבל שהוא לא רוצה, אחרת הוא באמת היה שחקן היסטורי.
יש בטיעון שלך כמה בעיות:
1. משחקים 5 על 5 ולכן לא חובה שבירד ישמור עליו, למרות שהיה שומר לא רע.
2. לברון לא מסוגל היה לשמור על בירד, לא מספיק חכם ולא מספיק גבוה.
3. אינטליגנצית המשחק של לברון ויכולת הקליעה שלו נופלת בהרבה מזו של בירד.
4. בירד היה ריבאונדר טוב ולא נפל מהיכולת של לברון למרות החיסרון באתלטיות.
5. כדור אחרון, למי היתה נותן? ללברון או לבירד? אם ללברון אז אתה מתאבד שיעי.
6. אתה בונה קבוצה. את מי תיקח לבנות סביבו קבוצה, לברון או בירד? אם לברון, חזור לתובנה מהסעיף הקודם.

גיל 17 בפברואר 2016

ולבנות קבוצה מנצחת הוא רוצה? סטטיטסיטקות אישיות זה טוב ויפה. יש לא מעטים שהעמידו סטטיסטיקות מרשימות אבל לא סחבו את הקבוצה שלהם לשום מקום. השאלה איך היא משתלבת במשחק של הקבוצה ואצלו מה לעשות זה לא הרבה.

יכולת אתלטית זה משהו שנולדת איתו בעיקר, וחוזק פיסי זה משהו שאתה עובד עליו שלא קשור לכדורסל. כישרון בעיניי זה היכולת למצות את היכולת שלך, לדעת לחבור ולבצע את המהלך הנכון בכל רגע במשחק. בשני אלו לברון לוקה. עכשיו, זה לא שאין לו כישרון. יש לו הרבה, אבל ביחס להכי גדולים הוא שוגה בקבלת ההחלטות ולא מנצל לדעתי מספיק טוב את היכולות שיש לו.

בירד היה בתקופה אחרת שבה לא היו מפלצות אתלטיות. זה כמו לשאול איך שאקיל ישמור על סטף קארי, לא ממש בר השוואה.

אני לא יודע מה זה אחוזים גבוהים מהרגיל אבל אם תשווה אותו לבירד תראה שאחוזי הקריירה שלהם כמעט זהים בעוד בירד קלע הרבה יותר רחוק מהסל ואלו של לברון עוד יצנחו.

ומהשלושה האל אוף פיימרים, שניים היו קרובים לפנסיה, זה לא אומר הרבה. לפי ההגיון הזה, לספרס יש עכשיו 5 האל אוף פיימרס בקבוצה אז הם צריכים לדרוס את הליגה.

דוד 17 בפברואר 2016

הדירוג ההיסטורי ה"אמיתי" של לברון הוא באמת נושא חשוב, אבל אותי אישית עניינה בעיה אחרת: הלהט הזה לנסות לגמד אותו ביחס לשחקני עבר גדולים, (כפי שאפשר לראות ממש כאן בתגובות שמעלי)

גיל 17 בפברואר 2016

מה לעשות, הוא גמד ביחס לבירד.

איציק 17 בפברואר 2016

למה לגמד? לרומם!!!
עצם זה שמשווים אותו עם בירד זה לרומם הרבה מעבר לכל דימיון.

karim the dream 17 בפברואר 2016

לברון אולי לא השחקן לקלוע את הזריקה האחרונה( למרות שמספרים אומרים אחרת, והעיניים גם כן) במשחקים נגד הדחה הוא מדהים, יוצא דופן (חוץ מסדרה באמת משפילה מול דאלאס, אבל לכל שחקן יש נפילות). אתם מתייחסים ללברון בתור שחקן עם איי קיו ממוצע ואתלטיות לא רגילה (שחלקה לדעתי אגב נגרמה מאמצעים לא כשרים, אבל אני שם את הדעה הזו בצד), אבל הוא שחקן סופר חכם, שמעדיף לעיתים רבות למסור ולנצח מאשר לזרוק עד הסוף ולהפסיד.
בירד שיחק עם הקו הקדמי הטוב בהיסטוריה וספסל אדיר. מי אלה בוש ווויד בלי ברכיים לעומת פריש ומקהייל? לברון השחקן היחיד שהצליח לסחוב חבורה של נגרים לגמרים ולגנוב שני משחקים מקבוצה שעתידה להיות שושלת. אני לא אומר שלאורך קריירה אני לא לוקח את בירד לפני לברון, אבל לומר שבירד מוכשר יותר? בירד עם קליעה מבחוץ טובה יותר, ריבאונדר כנראה טוב יותר, אבל חוץ מזה הם שווים או עם יתרון של ג'יימס, ובטח שבהגנה בפער גדול.

ונקודה אחת אחרונה, אתה יכול לדמיין איך ישמרו על לברון בלי איזורית? אני יודע שהחוקים השתנו והמשחק פחות פיזי אבל הוא פשוט ידרוס את כל מי שהיה בשנות ה80, אף אחד לא יכול היה לעצור אותו.

איציק 17 בפברואר 2016

ראשית, אני לא חושב שלברון הוא רפה שכל. ממש לא. הוא שחקן הרבה מעבר לממוצע, ועדיין רחוק מבירד. בירד רואה ומנהל משחק הרבה יותר טוב מלברון במיוחד במאני טיים.
שנית, נכון, השחקנים סביב בירד היו טובים יותר, אך הוא גם התמודד מול קבוצות טובות יותר כמו LA, דטרויט, פילדלפיה 76, ואיזו שיקאגו (עם איזה שחקן זניח) שלכולם היו הרבה יותר כוכבים גדולים, וזאת כי היו פחות קבוצות ולא היתה תיקרת שכר חלק מהזמן. כן, ובירד לא היה משחק ככה מול דאלאס גם עם גב גמור.
שלישית, ההגנות מולן בירד הצליח להיתמודד רק מצביע על כך שההגנות של היום (כולל ההגנה של לברון) לא היו מהוות בעיה גדולה מידי. מצד שני אני רואה את לברון יוצא עם דמעות אחרי מפגש עם למביר, מהורן, אוקלי, הדויסים של אינדיאנה, ועוד כמה רוצחים שקטים.
רביעית (סוג של חזרה/השלמה לסעיף הראשון), בירד זה שמוסר הרבה יותר ברגעי ההכרעה בצורה הרבה יותר יעילה מאשר הראש בקיר הקבוע של לברון, אותו תרגיל שמצליח ככה ככה, או מותר על הכדור. למסור כשאין בררה לשחקן לחוץ לא נקרא קבלת החלטות טובה.
אחרון חביב, לברון כנראה מגן טוב יותר מבירד, אבל לא בצורה מכרעת. הפלגמטיות של בירד מסתירה מגן חכם מאד וקשוח מאד שידע לעשות את העבודה במיוחד ברגעי ההכרעה.

גיל 17 בפברואר 2016

זה לא הסדרה נגד דאלאס אלא גם משחקים נגד בוסטון ואפילו סן אנטוניו בשנה שזכו באליפות. ברמת השחקנים שהוא מושווה אליהם שהם טופ 10 או אפילו טופ 5, אין אף אחד שחווה נפילות כאלו שהן לא רק משחקים גרועים שזה לכל אחד קורה אלא משחקים שבהם הוא חסר חשק.

כל שחקן מושווה לתקופה שלו וכמו שלקבוצות של בירד היה הרבה כישרון כך גם ליריבות. לקבוצה שלו במיאמי היה הכי הרבה כישרון בליגה אבל לא הצליחה בצורה יוצאת דופן כמו שציפו ממנה. אז אין ספק שמבחינת כישרון וגם יכולת הוא בין הכי טובים אבל לדעתי בסביבות טופ 10 כרגע.

אסף 18 בפברואר 2016

לא רואה איך "אם לברון היה משחק בשנות ה-80 הוא היה דורס את הליגה" רלוונטי לדיון.
משחק הכדורסל דינמי ומשתנה ללא הרף. סגנון המשחק, אתלטיות השחקנים, אימוץ של מתודת אימון אירופאית, כניסה של משחק קבוצתי שפעם הייתה לא אופיינית ועוד.
זה נכון גם לגבי תחרות ההטבעות למשל – בא כל הטבעה היום היא משהו שלא דמיינו בעבר.
גם שאקיל היה דורס את הליגה בשנות ה-80. למעשה, בוודאי היו משנים רבים מהחוקים אז אם הוא היה משחק, משום שלא היה אף אחד שיכול להתמודד איתו, ולדעתי העליונות הפיזית שלו גדולה מזו של לברון.

לברון שחקן בעייתי. בחירת ההחלטות שלו בעייתית עוד יותר. בסדרת הגמר האחרונה הוא קלע באחוזים מזעזעים מהשדה (מתחת 40%), ולקח על עצמו את כל המשחק. הוא מוסר בחסד, אבל ברבע האחרון הוא מפסיק למסור. ברקורד שלו יותר הפסדים בסדרת הגמר מאשר נצחונות.
סטטיסטיקה זה לא הכל, וגם אותה יש לו עוד די זמן לקלקל.

karim the dream 17 בפברואר 2016

אוקי אני מכבד את הדעה שלך, אבל לא מסכים איתה לחלוטין. בכל מקרה נעשה סיכומים עוד הרבה זמן אחרי שלברון יפרוש.

איציק 17 בפברואר 2016

אתה צעיר, לי אין כל כך הרבה זמן להמתין… אני מסכם אוטוטו, מיד אחרי הפרישה שלו. כנראה עד אז מצבו של בירד רק ישתפר ביחס ללברון :-)

איציק 17 בפברואר 2016

נ.ב.: אם אתה לא מסכים עם דעתי, אז כנראה לפחות אחד מאיתנו טועה, וזה לא אניייייייי

matipool 17 בפברואר 2016

הגדול מכולם .

יוסי 17 בפברואר 2016

קראתי עכשיו בפעם השנייה, ובטוח שאקרא שוב בהמשך. תענוג.

מאנו 17 בפברואר 2016

מעולה.
חבל רק שזאת לא הייתה הזריקה האחרונה שלו באנ.בי.איי, ושהוא התפתה לחזור לביזוי קל בוויזארדס.
ועדיין הגדול בהיסטוריית הכדורסל

גיל 17 בפברואר 2016

לא התבזה בכלל, להפך, בעיניי מעצים את הקריירה שלו.

מאנו 18 בפברואר 2016

נכון ש"ביזוי קל" זה קצת מוגזם, אבל לדעתי היה עדיף אם היה פורש אחרי סל האליפות נגד יוטה. כנראה הרצון לשחק היה חזק ממנו.

גיל 18 בפברואר 2016

עדיף למי בדיוק?

איציק 17 בפברואר 2016

מתי הוא שיחק בוויזזארדס???

karim the dream 17 בפברואר 2016

לקבוע שיאים דמיוניים לשחקן בגילו (40 נקודות בגיל 40!!) ולקלוע בממוצע 22 נקודות זה ביזוי? כנראה הוא באמת הרס את המשחק, הרף שהוא קבע גבוה מדי.

matipool 17 בפברואר 2016

הגדול בהיסטוריית הספורט , לא רק בהיסטוריית הכדורסל .

בבא 17 בפברואר 2016

כפיים!

דורפן, בקשה אישית: האם בבוא העת תוכל לפרסם ניתוח ספרותי של הפואמה "הדחיקה, או: איך לחסל עונה בשתי דקות" מאת המשורר הנורבגי א.ג. סולשיאר, בגרסתו הציורית של טילדסלי, או בתרגומו המרהיב לא פחות של וייץ?

חד פעמי 19 בפברואר 2016

אתה מתכוון למשהו כזה?
http://debuzzer.com/dorfan/30554/

בבא 20 בפברואר 2016

בדיוק, תודה רבה.
הצבא גרם לי לפספס כל כך הרבה דברים…

בני 17 בפברואר 2016

אני לא מבין איך התקופה בוויזארדז שבה הוא נתן ממוצעים של 20 ו22 נקודות בגיל 38 ו39 היא תקופה שאמורים להתעלם ממנה. זה חלק מקריירה מפוארת וסיום ראוי מבחינת יכולת. נכון, היה נחמד לקנח עם איזה הופעה הירואית בפליאוף בה הוא מודח בסיבוב הראשון, אבל לא נורא

ניצן פלד 17 בפברואר 2016

מסכים.

המספרים שלו בקבוצה שהייתה לא טובה ועדיין תחרותית – בגילו ובמצבו הפיסי – הם לא פחות הזייה מכל המספרים האחרים שנתן בקריירה.

רק ג'באר וקארל מאלון – שניים מהשחקנים עם הלונג'ביטי הכי פסיכי בהיסטוריה, שגם היו שחקני פנים שהתבססו על גודל וכמובן לא היו צריכים לשמור או לתקוף מול שחקני חוץ – הציגו מספרים שווי ערך לג'ורדן בגילאים 38-39.

גם כשמורידים את הרף לגיל 36 – כל מה שמקבלים לפי הקריטריונים זה רק עוד ועוד עונות של מאלון וג'באר, ואחת של קובי (בה שיחק 35 משחקים…).

בקיצור, כן – נאמר זאת כך: הנקודה השחורה בקריירה של ג'ורדן היא הישג שרק שניים מהגדולים בהיסטוריה (ומקומות 1-2 בקלעים הגדולים אי פעם) השיגו.

מצחיק.

אסף 18 בפברואר 2016

מה שמרשים עוד יותר, מבחינתי, בקאמבק שלו בוושינגטון, הוא האדפטציות שעשה בהתאם לשינוי הפיזי שחל בו.
משחקן ששלט בעמדה 2 (ולעיתים 3), הוא עבר לשחק בעמדות 3-4, ניצל את קליעת הפייד-אוואי שלו ואת העובדה שכעת היה כבד וחזק יותר מאשר בשיא הקריירה.
בניגוד להרבה שחקנים ששינוי פיזי כזה היה גומר להם את הקריירה, ג'ורדן השכיל לשנות את שיטת המשחק שלו ולהישאר רלוונטי. גם במדי הוויזארדס היו לו כמה הופעות מאלפות, ולא בכדי כמה מההיילייטס של הקריירה שלו הן במדי הוויזארדס.

יובב 17 בפברואר 2016

חברים
דורפן – 11.5/12. נשאיר חצי למען הפעמים הבאות.
גו'רדן בוויאזרדז –
א. הוא אלוהי הכדורסל. ולאלוהים מותר.
ב. אהבה. הוא לא יכל לעמוד מהצד.
ג. תחרותיות. הוא בקלות יכל להציע עצמו לכל קבוצה שרצה לאליפות ולאסוף עוד תארים. לא היה בזה אתגר.
ד. אינסופיות של ורסטיליות. הוא חזר פעמיים והיה 3 פעמים שחקן שונה. וענק תמיד.
הגדול מכולם. כל ההשוואות הן פיקנטריה מעניינת. אבל פיקנטרחה

ניצן פלד 17 בפברואר 2016

פוסט של פעם בחצי שנה אצל דורפן (ופעם בכמה שנים טובות במקרה הטוב אצל מרבית הכותבים האחרים שאני נתקל בהם)

ומי שחושב שהייתה עבירה – לא שיחק מעולם כדורסל/מעולם לא נגע באדם

איציק 17 בפברואר 2016

בראין ראסל עד היום לא כיבס את המכנס כדי שכף ידו של ג'ורדן תשאר עליהם. לא עברה ולא נעליים, על מגע חזק בהרבה לא שורקים, בטח לא בשניות האחרונות של המשחק. נותנים לשחקנים להכריע. רק במיקרים קיצוניים השופטים ישרקו במצב כזה. אם זו עברה, הבאד בויס היו אמרים להיות מורחקים ביציאה מחדר ההלבשה.
דבר נוסף שצריך לקחת בחשבון זה שינויי הגישה בין אז להיום. היום כל אחד פרימדונה שאסור לגעת בה ולכן זה נראה עברה. בשנות ה-80 וה-90 זה אפילו לא הורגש. צריך לראות זאת בעיינים של פרשנות החוקה כמו שהיתה אז ולא לפי הפרשנות היום.

אריאל גרייזס 17 בפברואר 2016

אני זוכר שגם בזמן אמת דיברו על האם היתה עבירה או לא. זאת לא עבירה, כמובן – אבל גם אז דיברו על זה

איציק 17 בפברואר 2016

גם אני זוכר את זה, אבל נדמה לי שאף שחקן מיוטה לא דיבר על זה ולא תרץ בזה את ההפסד, וזה יאמר לזכותם.

אסף 18 בפברואר 2016

אחלה נקודה

שמעון 17 בפברואר 2016

אותי לאורך ההיסטוריה 2 שחקנים באמת ריגשו כמו קונצרט והכי הייתי נהנה לראות אותם אלן אייברסון וסטף קרי. גם את ראסל ווסטברוק אני מאד נהנה לראות.
את מייקל ראיתי רק בשידורים חוזרים וכך גם את כל אלו שלפניו.

Yavor 18 בפברואר 2016

חברים – עם כל הכבוד והרומנטיקה – היה פאול ברור, שפשוט לא נשרק.

מוצמוץ 19 בפברואר 2016

חחח.. לא מוותר אה?
שחרר, לא היתה עבירה ולא חצי עבירה. תשאל את בריון ראסל זוהי גם דעתו.

איציק 18 בפברואר 2016

האם אפשר לסכם את שנות השליטה של ג'ורדן באופן הבא: Veni, vidi, vici
או בעיברית: באתי, ראיתי, כבשתי (לא ניצחתי כמקובל לחשוב).

יעקב 19 בפברואר 2016

זה פעם ראשונה שאני נתקל בסרטון המדהים הזה (וחשבתי שבאמת ראיתי הכל לגבי ג'ורדן):
https://www.youtube.com/watch?v=N6og_pOVi2w

שני הדברים שאותי מאוד עניינו בסרטון הזה –
1) מג'יק שמודה כבר בתחילת סדרת הגמר ב -93 שג'ורדן הוא לא רק הכדורסלן הגדול בהיסטוריה, אלא לדעתו הספורטאי הגדול בהיסטוריה (מזכיר, לאחר רק 2 אליפויות בואכה שלישית)
2) איזאה תומאס מציין משהו שמכל אין ספור המילים שנשפכו על מייקל, כמעט ולא שמעתי שנאמר- הכושר הגופני והסיבולת שלו האדירים שלו. איזאה טוען שהן ברמה הרבה יותר גבוהה מכל שחקן אחר שהוא אי פעם פגש, ולכן גם כאשר איזאה ודומארס הריצו את מייקל על חסימות בהגנה כדי לעייף אותו, היה לו מספיק כוח לפרק אותם בהתקפה. בנוסף הוא מציין שמייקל היה עמיד לפציעות במידה בלתי רגילה וכן היה מגיע לכל משחק עם רמת אנרגיה מדהימה, בין אם במשחק מול האחרונה בטבלה או מול אחת המוליכות. מרתק בעיניי.

שווילי החלבן 19 בפברואר 2016

נפלא!

הספורטאי הגדול בהיסטוריה, הנדס דאון.

תמיר 19 בינואר 2017

חייב לומר שהפוסט הזה שמור אצלי במועדפים ואני חוזר אליו פעם בשנה בערך ובכל פעם מתרגש מחדש.
גם כי הייתי עד לרגע וגם כי הכתיבה עצומה.
תודה רונן.

Comments closed