הניצחון על אברטון

ניצחון כיפי, כמו כל ניצחון זמן פציעות, וגם בגלל משחק מהנה וגם בגלל ששחקני יונייטד נראו קשורים למועדון בו הם משחקים. כן, ההגנה היא עבודת טלאי-טלאי ואברטון עם הרבה פחות יוזמה יצרו כמעט אותו מספר הזדמנויות. אבל המהלכים היפים במשחק – כשיונייטד חתכה בארבע-חמש מסירות הגנה צפופה היו בין פושו-מנסה, לינגארד, ראשפורד ומרשיאל. ארבעת הצעירים ששלושתם שחקני בית. יותר מזה אנחנו לא צריכים!

טוב, האמת שכן צריך יותר. לגבי שני שחקנים – רוחו ובלינד – הרגשתי שהם השאירו את הלב על המגרש, אבל קשה להם בתפקיד או במערך כרגע. לא הייתי רוצה לראות אותם עוזבים אלא משחקים יותר חלק ברוטציה. אותו דבר לגבי פלאיני שסיים עם שער והצלה.

הרגשתי שואן חאל דייק בפתיחה. הוא פתח עם רוני, קאריק ופלאיני וויתר על מאטה ושניידרלין. באמת לא היה צורך בשניידרלין כשאברטון הסתגרה והאיטיות של מאטה לא הייתה חסרה לי. אבל כשהמשחק נטה לאברטון הוא לא הגיב מדוייק מספיק. אולי זה היה הרגע לשניידרלין. אם הררה זקוק לעבירה מגושמת לעצור מתפרצות כשהוא רענן לגמרי – אז אין לנו שם קשר מרכזי.

בסופו של דבר יונייטד ניצחה כי היו במגרש רק שני שחקנים מהעילית העולמית. השוער ומספר 9 אדום.

וזה נכתב לפני המשחק:

מה שטוב במשחקים שעוד נותרו הוא שבגלל אותו משחק שנותר בין מנצ׳סטר סיטי לארסנל, אז יונייטד תשאר בחיים בכל מפעל כל עוד תמשיך לנצח – בהנחה ״שלהשאר בחיים״ כולל מאבק על כרטיס לליגת האלופות. אלכס פרגוסון למשל סיים את הקריירה ב-266 משחקי ליגה רצופים בתוך מאבק האליפות. זה חשוב כי לקבוצה ושחקנים שלא משחקים על כלום קשה להתקדם באמת. חוץ מזה יש יותר מדי שחקנים ביונייטד שהם כן חלק מהעתיד של הקבוצה ושלא שיחקו בינתיים על כלום – אז המשחקים האלו יועילו להם. כמובן שראשפורד, מרשיאל, פושו מנסה אם ישחק, כלולים ביניהם. אבל אני גם מתכוון למשל לדיילי בלינד ואפילו מרכוס רוחו.

יונייטד שיחקה השבוע עם חמישה שחקנים התקפיים אבל בתצורה קצת שונה מ-4-4-2. רוני הורד לקישור מרכזי של שלושה שחקנים עם מאטה אבל כשלפניהם מרשיאל-ראשפורד-לינגארד עם מרשיאל באגף. זה היה לא רע לנסיבות הנוכחיות. אין ליונייטד שני קשרים מרכזיים שיכולים לשרוד 4-4-2 אמיתי – נניח עם דפאי באגף ומרשיאל לצד ראשפורד. והדבר הזה דחוף כי מרשיאל באגף, או חלילה ראשפורד באגף, הם אלתור. הם צריכים להיות שני חלוצים ב-2-4-4 עם מרשיאל טיפה מאחור. כל היתר צריך להגזר מכך: ובשנה הבאה הייתי רוצה לראות בקישור המרכזי ראשית שמנסים את פוסו-מנסה. אבל חשוב יותר את השחקן המרכזי ביותר שיונייטד תקנה בקיץ. אולי שניים.

כי אני באמת מרגיש כך: יונייטד לא נראית טוב אבל יש לי סבלנות להרבה שחקנים בהרבה עמדות – חלקם פצועים, חלקם לא מספיק טובים כרגע. ביניהם לוק שואו, דפאי, דרמיאן, וארלה, לינגארד וכמובן שראשפורד ומרשיאל. אפילו ג׳ונס או מקנייר עשויים להיות הבלם השני – למרות שצריך לקנות עוד אחד.  אבל במרכז הקישור אינני רואה אפסייד מיוחד בשום שחקן. ליד שותף טוב אני מעריך ששניידרלין יכול להיות טוב. אולי גם הררה יוכל להתרומם קצת. אבל צריך את השחקן הזה שמשנה הכל.

אז בינתיים זה כופה על יונייטד קישור של שלושה שחקנים ואם זה המצב – עדיף שרוני יהיה בינהם.

*

והיה הגמר של 1985 ועליו שתי הערות:

ראשית, שיונייטד הפתיעה את אברטון אותו יום.

שנית, שימו לב לפרשן אחרי ההרחקה של קווין מוראן שמתפלא על ההרחקה. לא שזה הדבר הכי גרוע שאי פעם נראה, אבל במושגים של ימינו לא היה כאן בכלל דיון. מלמד אתכם מה היה הכדורגל בשנות השמונים.