הבלוג מאוכזב מקוראיו. ועניינים נוספים

ראשית, ערכנו פה דיון בנושא המבחנים האמריקאים. ורבים מחברי המלומדים הציעו שהשיטה היא "שמרנית", “לא הוגנת" או "פוגעת בסיכויי האמריקאים". בעקבות הטקסט צפיתי ביוטיוב בחלק גדול מהמבחנים האמריקאים. ומצאתי ריצת 800 מטר  שהיא פנינה ספורטיבית מהמעלה הגדולה ביותר. היא לא קשורה רק לדיון שערכנו בנושא המבחנים. היא קשורה לחיוניות המופלאה של הספורט האמריקאי. ריצה שאפילו מומחי הוועדות לא היו יכולים לתכנן טובה ממנה. ממש מקום מיתי אמריקה הזו. לא להחמיץ!

העונש הראוי לאלו בין הקוראים שרוצים ועדה שתוכל לקבוע את המשתתף האמריקאי השלישי – הוא לסוע לאמריקה ולהודיע למסיים שלישי של הריצה הזו "סליחה. המאמץ שלך לא היה שווה כלום" (כן, כן… ברור לי שעצם הרעיון היה מונע ממנו להתאמץ ככה).

*

מקס מוזלי, נשיא התאחדות הספורט המוטורי הבינלאומית, בנו של אוסוולד מוזלי, זכה בפיצויים במשפט מול ה"ניוז אוף דה וורלד". הפיצויים לא היו על תוכן הדברים אלא על פגיעה בפרטיותו. אני משער שלשופט לא הייתה פה ברירה. במהלך העדויות הוקרנו קטעי וידאו בהן אחת הזונות נראית בז'אקט של חיל האוויר הגרמנינאצי. אני מבין את השופט שפסק "שיחסים בהסכמה בין בגירים במקום שהוא רכוש פרטי" הם לא עניין ציבורי. לשופט אסור לקחת בחשבון שאבא של התובע היה נאצי נאלח שאפילו התחתן בבית של גבלס. מכל מקום האיש מחוסל ציבורית ותדמיתית ופיצויים בסך 76 אלף יורו הם שום דבר.

חשוב לי לציין משהו אחד בעניין הזה. מציינים לא פעם בישראל ציטוטים פרונאצים או מכחישי שואה של מנהיגים ערבים. אבל אחד האנשים שביקש ממוסלי לא להראות את פרצופו במדינה שלו הוא הנסיך של בחריין.

*

פרנק לאמפרד כנראה לא עובר לאינטר. אחד הדברים המעניינים בפרשה הזו הוא שבניגוד לכריסטיאנו רונאלדו פרנק לאמפרד נמצא לכאורה במצב בו הוא יכול לכפות את ההעברה. הוא שחקן מעל גיל 30 שכבר קיים שלוש שנים מהחוזה שלו (נותרה לו עונה אחת). ותקדים וובסטר גם הסדיר את דמי ההעברה במצב כזה – פעמיים המשכורת השנתית (כנראה 10-12 מליון פאונד במקרה לאמפרד).

המעניין הוא שעד היום שום מועדון גדול לא ניסה להשתמש בתקדים הזה בכדי לרכוש שחקן. על פי תקנות פיפ"א, לאמפרד אמור היה להודיע על רצונו לעזוב עד 15 יום אחרי משחק הליגה האחרון שלו. אבל כל המשמעות של הודעה מאוחרת הייתה אמורה להיות ועדת משמעת וקנס קטן. אבל אינטר ולאמפרד לא עשו את זה. ייתכן שזה עניין תדמיתי אבל ייתכן שיש כאן שיקול נוסף. לא בטוח שהמועדונים הגדולים מעוניינים ביישום התקדים הזה שעלול למחוק להן נכסים.

*

ננסי ליברמן הוחתמה בגיל 50 על חוזה מקצועני בדטרויט שוק, ותשחק כדורסל בWNBA בגיל 50. מי שהחתים אותה היה ביל למביר. הסיפור של ליברמן הוא מעניין בעיני. ילדה יהודיה מבית שבור בברוקלין, שבגיל 13 הייתה נוסעת ברכבת התחתית להארלם לשחק נגד נערים שחורים שלמדו לכבד אותה על יכולותיה. היא הפכה לאחת השחקניות הטובות בהיסטוריה של ארצות הברית וב1976 הייתה המדליסטית האולימפית הצעירה בהיסטוריה של הכדורסל. אחר כך הייתה האישה היחידה אי פעם לשחק כדורסל מקצועני בליגה של גברים.

ליברמן התנצרה בשנים שלה בקולג' בהשפעת חברה לקבוצה. תופעה שדי מעניינת אותי. אני מכיר לפחות שני מקרים מפורסמים של יהודים ניו יורקים שמתנצרים בשנות הששים והשבעים. בובי פישר שגם הפך לאנטישמי ובוב דילן שחזר כיום ליהדות.

כדורגל בדרום אפריקה
שתי הערות לסיכום מוקדם של הטור דה פראנס

104 Comments

יובל 24 ביולי 2008

ואו. זו חתיכת ריצה מלהיבה. פשוט תענוג.
אני באופן כללי אוהב את המרחקים הבינוניים – 800 ו-1500. הם בדיוק על הגבול בין טקטיקה לבין כח טהור. הריצה הזו היא מופת ליופי שיש בריצות הללו.
אחד הרגעים הספורטיביים שנחרתו בזכרוני בצורה החזקה ביותר, ואני חושב שהרגע הספורטיבי שאני תמיד נותן כדוגמה ל-"למה אני כל כך אוהב ספורט" הוא ריצת ה-1500 מ' גברים בסידני. דרמה, התרגשות, שברון לב ושמחה זה לצד זה. שיר הלל לאנושיות.
http://www.youtube.com/watch?v=fUH0Hp_sv0w (מומלץ לצפות בוידאו בלי קול כי המוזיקה ממש מעצבנת. אני אשמח אם מישהו ימצא לינק טוב יותר)

גיל 24 ביולי 2008

רונן, מה שאמרנו זה שמראש יקבעו שעולים 2 והשלישי יהיה או המסיים שלישי או במקרים מיוחדים מישהו אחר. ברגע שיודעים את זה מראש אני לא חושב שיש בעייה. אגב, אתה בעצמך אמרת על הכדורגל באולימפיאדה שאולי הוא מרתק אבל אין לו ערך ספורטיבי רב. בדיוק על פי אותו היגיון יש מבחנים אמריקאיים מרתקים ביותר אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא לשלוח את המשלחת החזקה ביותר.

יובל 24 ביולי 2008

כמעט שכחתי לכתוב – הצדק נעשה כמובן 4 שנים אחר כך. אל-גארוז', אחד מהרצים הגדולים בהיסטוריה ל-1500 מ' זכה בזהב שלו לאחר עוד ריצה מלהיבה למדי. וכך הוא זכה פעמיים – גם להיות שותף לאחת מחוויות הספורט המרגשות ביותר בכל הזמנים (לדעתי, כמובן) – ולו מהצד המפסיד – וגם לזכות במדלית זהב אולימפית.

רונן דורפן 24 ביולי 2008

גיל אנחנו חלוקים באופן עקרוני. כל הכוח של הנבחרת האולימפית האמריקאית. אני מדגיש – כל הכוח שלה, לא חלק ממנו – הוא ברץ שזינק אל הקו להיות שלישי במבחנים (וגם השיג את קריטריון הזמן).
הרץ הזה הוא ממשיכם של מילס, ווטל, אורטר והאנדרדוגים האמריקאים לדורותיהם.

yoni 24 ביולי 2008

רונן, קודם כל כיף לחזור, הבלוג נעדר מעולם הספורט שלי בעקבות הצנזורה האינטרנטית הסינית.
אני עדיין בסין, אבל מצליח בדרכים לא דרכים לגלוש באתר המשוקץ הזה.

אנחנו שבועיים מהמשחקים, ואם אתה במדינה הזו אתה יכול שלא לראות את השמש מרוב פרסום והתייחסות לאולימפיאדה המגוחכת הזו.

לצערי אני אהיה במשחקים, לצערי, כי הכדורגל ברובו הולך להיות משוחק פה בשנחאי, ואני אהיה בביגינ.
אני ככ נואש לקצת כדורגל ששקלתי ללכת לראות את צלסי מול גאונגזאו במשחק ראווה.
אבל נו, זה עדיין צלסי, אז עמדתי בפיתוי, וכדורגל בכל מקרה לא הייתי רואה שם.

צריך להבין, בדמינטון זה ענף שגדול מטניס במדינה הזו. קשה, קשה להישאר שפוי פה…

אשמח לשמוע את ההתייחסות שלך לכדורגל האולימפי. אני לא יודע איך לאכול את זה.

מה שבטוח, חולצות של חלוצינו האמתני דונג נמכרות משל הבקיע לא פחות מ42 שערים בעונה אחת…

יורם אהרוני 24 ביולי 2008

אני מציע לך לחזות ביוטיוב בגמר ה – 800 ממינכן 1972 . יש שם אחת הצלילות המפורסמות בהיסטוריה של ה – 800 של הרוסי ארז'נוב שהיה הפייבוריט בריצה. צלילה שראיתי במו עיני הייתה בהלסינקי 1983 כאשר המקומי מארטי ואינו צלל בדרכו אל מדליית הארד ב – 5000 והותיר את הסובייטי דימטרייב ללא מדליה.אגב, ב – 1984 נערכה ריצת מבחן בבריטניה לקביעת הנציג השלישי ב – 1500. שניים כבר נבחרו קודם: סטיב קראם וסטיב אובט. בתחרות המבחן(אליפות אנגליה) גבר פיטר אליוט על סבסטיאן קו. הועדה החליטה לשבץ דווקא את קו למקצוע זה בלוס-אנג'לס (אליוט וקו נבחרו גם ב – 800) . התוצאה? מדליית זהב לבריטניה ב – 1500 מרגליו של קו. לפני המשחקים הוצפה מערכת ATHLETICS WEEKLY בתגובות נזעמות על החלטת הועדה. אחת המאמנות הלאומיות כתבה למערכת: "… אני מעדיפה את השיטה האמריקאית… אני מצטערת שאליוט לא נבחר ב – 1500 ומקווה שיצליח בגמר ה – 800…" אבל עורך המגזין דאז יצא להגנתם של הבוחרים וכתב: "…הבחירה הנכונה נעשתה…כפי שהסביר המאמן הראשי פרנק דיק: הסלקטורים בחנו את הרקורד של שני הרצים בעבר ובהווה והחליטו שקו הוא המתאים יותר…" לפעמים גם חברי ועדה מביים משהו..

משתמש אנונימי (לא מזוהה) 24 ביולי 2008

גיל, (ואחרים)

במפתיע, אני מסכים עם רונן. כתבת "הנקודה היא לשלוח את המשלחת החזקה ביותר". וכאן אנו מסכימים – רק שהמשלחת החזקה ביותר היא של אלו שהגיעו למקצה הגמר וידעו שהוא קובע, וניצחו אותו.

כשהם יגיעו למשחקים האולימפיים הם ידעו, שהסיכוי היחיד שלהם לזכות במדליה הוא, במפתיע, להשתתף בגמר ולהגיע בין שלושת הראשונים. נקודה. אין "מגיע לי", או אפילו "מגיע לו".

מה תפקיד של ועדה בדיוק? לארגן צדק? אין צדק בספורט, וגם לא רצוי שיהיה.
כי על מה דורפן יכתוב סיפורים, אם לא יהיה אי צדק? יש יופי, יש יכולת, יש כריזמה, יש הרבה דברים בספורט. צדק לא. יותר מזה, למה לארגן בכלל משחקים אולימפיים, אם ניקח את העיקרון הזה עד הסוף? אם יש כאלה שמגיע להם יותר מאחרים, וועדה קובעת את זה, למה לא לארגן ריצה בין כולם, אבל מדליות, או נניח רק את הארד, נשלח למי שמגיע לו יותר? אחרי הכל, יש אפילו ספורטאים שניצחו מבחנים, והיו שיאנים עולמיים ואלופי עולם, אבל נפצעו בשבוע שלפני המשחקים ולא התחרו.לא מגיע להם? לא מגיע למארי דקר מדליה? ודאי שמגיע. אבל לכן היא סיפור כל כך יפה ונוגע ללב. או לא יפה ומרתיח, או כל סיפור אחר.

ולכן המשחקים האולימפיים מותאמים לטבע האנושי והם חד-חד משמעיים, וזה עשוי בצורה הפשוטה ביותר האפשרקית. ולמרות העצבים, והעצב, והאכזבה – או אפילו בגללם, אני מעדיף את השיטה הזו על דירוג המכללות, דירוג הטניסאים או כל שיטה "צודקת" (אין דבר כזה) אחרת.

martzianno 24 ביולי 2008

וואו – הם פשוט חיים בסרט האמריקאים האלה! פשוטו כמשמעו…

אלון זנדר 24 ביולי 2008

סליחה, מחקתי קוקיס. לא היה לי יותר מקום על הארדדיסק מרוב תגובות פה. האנונימי סה מואה

אלון זנדר 24 ביולי 2008

ליורם אהרוני –
אני ודאי שלא רוצה להתווכח איתך. עבורי העניין עקרוני. זה שלורד קו (שהפך לעסקן די מושחת, שמן הסתם מחזיק מאד מוועדות) הגיע ללוס אנג'לס צרם לי כבר אז. אולי אליוט, שאכן ניצח אותו, היה לוקח את הזהב? זו שאלה רטורית וחסרת טעם. הנקודה היא, שהניצחון של קו הוא לא סיפור. הוא תיק בועדה. ניצחון של אליוט על קו (כמו שקרה) ואז אחת משתיים: טרגדיה, אין מדליה לבריטניה, להיכן נוביל את הבושה, או שדווקא אליוט היה מפתיע ומנצח, ושוב היה לנו סיפור גדול. אני מעדיף את הסיפורים על "ההתאמה" של אתלט. אני אוהב ספורט, כי יש בו הכרעה. מנצח ומפסיד. יש תוצאות על הלוח. ויש סיפור.

חייש 24 ביולי 2008

יתרה מזאת, על דג שמן כזה סביר לי שניוז אוף דה וורלד הרוויחו יותר מאשר אותם 76 אלף יורו, במכירות ופרסום. זאת אומרת שגם אחרי הפסיקה, הם היו ששים לפרסם מקרה דומה. ובכך אומר השופט שגם אם לפי החוק הנתבע זכאי לפיצוי, אין לו (לשופט) בעיה מוסרית עם הדרך בה בוצע החיסול הממוקד הזה. במילים אחרות, הגיע לו.

יורם אהרוני 24 ביולי 2008

ועוד משהו, על בוב דילן. הוא לא התנצר. הוא חי כל חייו בחברה נוצרית ויש מוטיבים נוצריים בשירתו כבר בראשית הדרך. נכון, הייתה לו תקופה נוצרית בסוף שנות השבעים ותחילת השמונים אך הוא מיהר לצאת ממנה , אולי כי זו הייתה תקופת שפל ביצירתו… נדמה לי שכתבתי כאן כבר שלדילן יש לא מעט התייחסות לנושאי ספורט בשיריו ואפשר אולי לראות איזו התפתחות:בשנות ההשים והשבעים הוא כתב בעיקר על איגרוף (מי הרג את דייבי מור, הוריקן, אני אהיה חופשי מספר 10) ובייסבול (קטפיש). בשנות האלפיים הוא בעיקר הולך:
אני לא מדבר

כאשר הלכתי הלילה בגן הקסום
על בלימה תלויים פרחים של מטפס אדמוני
עברתי שם ליד פתח מעיין צלול חסום
מאחור חבט בי אלמוני

אני לא מדבר, רק הולך ועובר
בעולם העייף העטוף באימה
הלב בוער, מגעגועים סוער
איש בעולם לא יידע עד כמה

אומרים שלתפילה יש כוח להבריא
אז אמא, התפללי למעני ברוח הדברים
בלב האדם רוח רעה עלולה לקנן
אני מנסה לאהוב את שכני ולעשות טוב לאחרים
אבל או, אימא, הדברים לא מסתדרים כפי שאני מתכנן

אני לא מדבר, רק הולך ועובר
לפני שתנסי לחצותו, את הגשר אשרוף
הלב בוער, מגעגועים סוער
איש לא ירחם עלייך כאשר תובסי לבסוף

מבכי עכשיו אני קרוע בפנים
עיניי מלאו דמעות, שפתיי יבשו, אבריי כואבים
אם פעם אתפוס את אויבי ישנים
אני פשוט אטבח אותם במקום בו הם שוכבים

אני לא מדבר, רק הולך ועובר
העולם מסתורי ועמום מכל עבר
הלב בוער, מגעגועים סוער
הולך בערים מוכות הדבר

העולם עוסק בספקולציות, זו כזו מן התנהגות
העולם הזה שהוא עגול כפי שאומרים
הם יסיחו דעתך כדי שלא תוכל לעסוק בדברי הגות
על כל כשלון שלך הם רוקדים ומזמרים

אני לא מדבר, רק הולך ועובר
אוכל כחזיר בעיר בלי נזיר
הלב בוער, מגעגועים סוער
יום אחד עוד תתחנני שמישהו אותך אליי יחזיר

עם עושרם וכוחם הם אותך מועכים
בכל רגע ורגע אתה עשוי לקרוס על המקום
אנצל עד תום את השעה הנוספת לדברים הכרחיים
כאשר אשוב על עקביי, את מות אבי אנקום

אני לא מדבר, רק הולך ועובר

הגישי לי את מקל ההליכה המשוכלל
הלב בוער, מגעגועים סוער
הולך להוציא אותך ממוחי האומלל

כל חבריי הנאמנים אותם אני תמיד מקבל בברכה
הם אתי בראש אחד, כל אחד מהם בי בוטח
אני סוגד לאמונה שמזמן נזנחה
על השביל הארוך והבודד הזה אין כל מזבח

אני לא מדבר, רק הולך ועובר
הפרד שלי חולה, סוסי עיוור
הלב בוער, מגעגועים סוער
על הנערה שעזבתי מהרהר ומהרהר

השמיים התבהרו והגלגלים טסים
תהילה וכבוד הם עובדה קיומית
האש כבתה אך האור הוא נצחי, מעשה ניסים
מי אמר שלא אזכה לעזרה שמימית?

אני לא מדבר, רק הולך ועובר
מגן של איש הרוג נושא בשניים
הלב בוער, מגעגועים סוער
הולך כשבעקבי כאב שיניים

הסבל הוא אין סופי ושוחק
דמעות מילאו את כל הסדקים שבחוץ
לא מעמיד פנים, אני לא משחק
לא מטפל בכל פחד לא נחוץ

אני לא מדבר, רק הולך ועובר
מאותו הלילה אני עדיין הולך
הלב בוער, מגעגועים סוער
אלך עד לא אוכל לשמוע קולך

כאשר הלכתי בגן הקסום
ביום קיץ בוער על דשא בוער
סליחה אמא, את הכול כבר ניסו
אין כאן איש, הגנן התפטר

אני לא מדבר, רק הולך ועובר
הלאה בדרך, מעבר לפינה
הלב בוער, מגעגועים סוער
סוף העולם, תחנה אחרונה

גיל 24 ביולי 2008

אלון, ההגדרה שלך טאוטולוגית בעיניי. לדעתי, הספורטאי החזק ביותר הוא זה שבאופן עקבי משיג תוצאות טובות. אם שחקן משיג במקרה תוצאה טובה, גם אם זה במקצה קובע, לא הופך אותו לחזק בהכרח, בייחוד אם ידוע שאתלט אחר נעדר מסיבות שונות. אנחנו מדברים על מקרים שבו ספורטאי נכשל מסיבות חיצוניות. אם טייסון גיי לא היה מגיע בין שלושת הראשונים במאתיים אחרי שהוא התחרה אז בוודאי היה טעם לפגם בהכללה שלו בנבחרת. אבל הוא פרש בגלל פציעה זניחה יחסית שלא אמורה להשפיע עליו באולימפיאדה וכעת הסיכויים של האמריקאיים במקצה הזה נפגעו משמעותית.

בשום מקום לא כתבתי שצריך ועדה וזה ניסיון לתקוף משהו שלא טענתי. כל מה שאמרתי הוא שבמקרים מסוימים צריך התערבות ואפשר לקבוע את המקרים הספורים הללו בחוק. למשל, אם מדובר במי שמדורג בין 5 הראשונים בעולם או קבע תוצאות שנה בעולם. המטרה היא לשלוח את המשלחת הכי חזקה וכמו שיורם אהרוני ציין וגם אני הבאתי כמה דוגמאות מהעבר (אובראיין, מוראלס) האמריקאים פספסו כמה מדליות בגלל זה.

לדעתי, עצם המבחנים חודש לפני האולימפיאדה מוסיפה לחץ מיותר על הספורטאים ומשבשת במידה רבה את ההכנות שלהם כי הם צריכים להגיע לשיא פעמיים תוך חודש.

אם ספורטאי נפצע ולא יכול להתחרות אז בוודאי צריך לשלוח את הטוב ביותר אחריו.

יורם אהרוני 24 ביולי 2008

אלון, גם אני מסכים כי היפה בספורט הוא שיש הכרעה אבל מי שבוחר ספורטאים לנבחרת צריך ראיה רחבה. היו כמה וכמה מלכי שערים שמאמנים לאומיים לא בחרו לנבחרת כי לדעתם הם לא התאימו לנבחרת. עודד מכנס היה אחד כזה. מאמן אחרי מאמן חשב שהוא לא מתאים לנבחרת. את בובקה הביא טר-אובנסיאן לאליפות העולם בהלסינקי 1983 כאשר אפילו העיתונאים מברה"מ לא ידעו מיהו. כל מה שהם ידעו לומר לי עליו: "טר-אובנסיאן אומר שיש לצעיר הזה עתיד…"

S&M 24 ביולי 2008

לי ניראה שהוא נפל על הקו, לא זינק על הקו. הוא זרק את החזה קדימה בלי לראות מי לידו, ורואים שהוא ועוד רץ נתקלו ברגליים ונפלו שניהם על הקו.

השיטה האמריקאית היא שיטה אמריקאית של הישרדות החזק בארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות. דגש על "בלתי מוגבלות". אין ועדות, אין מגיע לי, אין אני יותר מנוסה. לכולם יש הזדמנות שווה, ושום דבר אחר לא מעניין. הם לא יכולים לדמיין כל דרך אחרת. כל הנפגעים מהשיטה הם בדיוק כמו ההומלסים שהקפיטליזם דרס אותם – לא מעניינים אף אחד.

ביום שתהיה שם שיטה אחרת, יהיה להם נשיא קומוניסט. לפחות סוציאליסט.

רונן דורפן 25 ביולי 2008

אהרוני (וגם גיל): אז יופי הרוויחו מדליית זהב כי השאירו את אליוט בבית ושלחו את קו. עשרים שנה אחר כך הם לא קיימים במרחקים הבינוניים. אני מתאר לעצמי שיש לכך הסברים גנטים וסוצוילוגים אבל אני אגיד לכם את דעתי לסיבה: הילד ברמת השטח קיבל את המסר שזה ספורט של החלטות מגבוה. אליוט מן הסתם התאמץ קצת פחותף הרץ אחרי אליוט אמר לעצמו "אם את אליוט לא שלחו חבל על הזמן שלי לגמרי".
השיטה האמריקאית מצליחה לשמר עיסוק באתלטיקה בארצות הברית למרות כסף עצום בענפי ספורט אחרים. השאלה היא לא המדלייה המזופתת של טייסון גיי ב-200. השאלה היא דורות של אתלטים אמריקאים שיודעים שלא נותנים לך שום דבר בחינם וביום התחרות הכל על כף המאזניים.
אהרוני – אתה בוודאי יודע הרבה יותר טוב ממני על שורה של אתלטים אמריקאים אלמונים שהגיחו למשחקים בגלל שיטת המבחנים ולקחו מדליות.

עזי 25 ביולי 2008

א. ריצה גדולה.
ב. הוא נראה באמת כנופל.
ג. המבחנים היו באורגון, כל שלושת הראשונים היו מאורגון וזה האיצטדיון הביתי שלהם והקהל שלהם. מישהו אמר יד אליהו? בעייתי ביותר ופוגע בנייטרליות של המבחנים.
ד.ג'ונתן ג'ונסון שהשתתף בריצה הזאת ניצח במבחנים האמריקאיים ב-2004, הוא סיים אחרון בחצי הגמר שלו.
קאדביס רובינסון שסיים רביעי במבחנים השנה הוא רץ טוב יותר ושלוש או ארבע פעמים אלוף ארה"ב.
דרמה וסיפור נחמד, אבל לאו דווקא שלושת האמריקאים הטובים ביותר יהיו בביג'ינג.

רונן דורפן 25 ביולי 2008

עזי – אני מסתכל על הניק סימונס הזה. אנחנו יודעים שלא ירוצו גמר אולימפי הרבה יותר מהר מ1:44. ואני רואה אותו עושה משהו.

גיל – אגב, עוד יתרון לשיטת המבחנים. זה לא הישג השנה בתחרות גולדן ליג. זה ניצחון בתנאי התחרות עצמה – אחרי שלושה ימי מוקדמות. כששום דבר קודם שעשית בחיים לא נחשב.

אלון זנדר 25 ביולי 2008

יורם,
אנחנו מסכימים. בכדורגל אין ספק שהמאמן מחליט את מי להציב, כי זו אחריותו, והוא מקבל עליה גם את הקרדיט, וגם משלם בכישלון. ואני הראשון לכתוב תמיד, שנבחרת זה לא מצעד פזמונים ולא לוקחים את 11 הטובים אלא את מי שייצור נבחרת טובה.

רק שלאתלטיקה זה לא תקף – כי מדובר על ספורט אישי לחלוטין. וכאן מגיע מה שגיל אמר: ניצחון במקצה המכריע הוא לא "במקרה". אף פעם לא. מעצם ההגדרה של מקצה קובע. נכון, אם ייכשל או לא יגיע אתלט מצויין, זה עלול לעלות במדליה. מצד שני, זה מוציא את המיטב מהאתלטים שיודעים לעמוד בלחץ כזה, וכנראה שזה הוסיף אפילו כמה מדליות. הטיעון שקשה לאתלטים לא קביל עלי משום שא. איש מהם לא התלונן, עד כמה שאני יודע
וב. אז קשה. זה אולי אפילו יתרון, לקראת ההתמודדות. בשביל לקבל מדליה במשחקים אולימפיים, צריך לעבוד קשה. אני בטוח, שאם בובקה היה צריך לעבור מבחנים, הוא היה עובר אותם בדיוק בגובה הנכון, מתי שצריך. אחרת הוא לא היה הופך לבובקה שהוא היה.
אני לא רואה שום הבדל בהקצאת מקום במשחקים לאתלט שנבצר ממנו להגיע למקצה הגמר, ולו בגלל שהאוטובוס שלו איחר בדקה, לבין הקצאת מדליית ארד במשחקים האולימפיים למתמודד שנבצר ממנו להשתתף מאיזשהיא סיבה. איפה יש פה הבדל?

תראו, ארה"ב היא המדינה המתקדמת בעולם בחקר הספורט, החינוך הגופני, הביומכניקה ואפילו בפסיכולוגיה של הספורט, ובהפרש ניכר. ואני טרם מצאתי ראיות אפילו לדיון בשאלה, האם שיטת המבחנים טובה לאתלטים ואתלטיקה האמריקאיים.

וזה לא אומר שאני חושב שבועדה יושבים אנשים שלא מבינים. ואפילו תוצאות טובות יש לשיטה הזו, כמו סבסטיאן קו, ואפילו בובקה – כי מאמן שמחליט זה כמו ועדה. אבל מצד אחד, אין בזה את הרגש, והסיפור. מצד שני, זה לא עדיף. עובדה – זה די מצליח אפילו. בשחייה למשל, זו השיטה בארה"ב, אוסטרליה וגרמניה, מה שביחד נותן די הרבה מדליות. אני חושב.

אלון זנדר 25 ביולי 2008

עזי,
זו הנקודה. לא שלושת הטובים יהיו בבייג'ינג, אלא שלושת המנצחים. שלושה, שיש להם סיכויים טובים גם במקצה הגמר, כי הם בדיוק יודעים שרק זה משנה, ולא שום הישג שהבאת מהבית.
וכמו שהפרשן דיווח, קאדוויס רובינסון בעצמו ידע שיהיה לו קשה לנצח, ילד בבית משנה את המנטליות (מי כמוך יודע) והמנטליות היא זו שמביאה מדליות.

גיל 25 ביולי 2008

מצד שני רונן, המסר יכול להיות שאם אתה טוב במקצוע מסוים, תחרות אחת לא תהרוס לך את החלום האולימפי. דווקא אתלטים צריכים להבין שעבודה קשה ולא ניצחון מקרי זה או אחר הם אלו שיובילו אותם לאולימפיאדה.

רונן דורפן 25 ביולי 2008

גיל – טעון העקביות היה משכנע אם לכולם היו תנאים שווים. אבל העובדה היא שלאחד יש ספונסר, לשני אין. אחד במכללה גדולה, אחד במכללה קטנה. יש תאריך שבו הם יודעים שהם צריכים להתייצב ולנצח. המקרה היחיד שנוגע ללב הוא פציעות. אבל אין לו פתרון. ואגב, ראוי להזכיר את סוף סיפור אובריאן. הוא לא התראיין אצל רסקין וסיפר שהרשויות לא מבינות באתלטיקה. הוא חזר לעבוד וזכה במדליית זהב כעבור ארבע שנים.

רונן דורפן 25 ביולי 2008

אהרוני – הסיפור עם סבסטיאן קו הוא לא ספורטיבי במיוחד. ניחא אם אומרים שהוא אלוף אולימפי או שיאן עולם ונוסע אוטומטית. אבל ערכו מבחנים ואחרי זה שינו את התוצאות? זה פשוט מביש, מעיד על חוסר רוח ספורטיביות, ואינני מתפלא שבריטניה די התרוששה ממעמדה באתלטיקה

רניניו 25 ביולי 2008

רונן – תודה על הלינק המעולה.
לדעתי נושא ספורטאים מבוגרים מרתק ומעורר השראה.

יובל – אחלה לינקים, ממש הרגשתי שאל-גורוז' אומר לעצמו בסוף הריצה: "הנה זה קורה עוד פעם, לא ! אסור שזה יקרה – 4 שנים חייתי עם ההרגשה הנוראה שיכולתי לתת יותר – קדימה תנצח אותו!!!"…

רונן דורפן 25 ביולי 2008

אהרוני – בעניין אחר. מאיזו בחינה דילן לא התנצר?

גיל 25 ביולי 2008

נכון, האמריקאים לא בכיינים כמו הישראלים. אפשר לראות בזה הפנמה של המערכת האמריקאית וכללי המשחק, כמו גם נימוס בסיסי שלא אומר הרבה.

אני יוצא כנגד הרעיון של להתחרות פעמיים בתחרויות כל כך קובעות בלי אפשרות לתקן. אולי צריך לעשות את המבחנים כמה חודשים לפני האולימפיאדה ואז לעקוב אחרי הספורטאים ולראות שהניצחון שם לא היה מקרי.

בלי קשר, מעניין יהיה לראות אם הסינים יצליחו לעבור את האמריקאים מבחינת כמות המדליות בכלל וזהב בפרט. מעניין בכמה ענפים השיפוט הבייתי יעזור להם.

יוסי 25 ביולי 2008

אני לא מבין למה האלטרנטיבה לשיטה האמריקאית היא ועדה. למה אי-אפשר שיעפילו הראשון במבחנים האמריקאים, והראשון והשני בסיכום של מספר טורנירים באותה השנה (כולל המבחנים האמריקאים, אולי אפילו עם משקל רב יותר שלהם)?

רונן דורפן 25 ביולי 2008

גיל – אני מסיר את הכפפות… מדובר בהתקפה על השיטה האולימפית של מעצמה ידידה, אנטי-אמריקניזם ושובניזם יורו-צנטרי…

עיקרי הטיעון, שלי ושל אלון, זה לא שהמקום השלישי הוא יותר "ווינר" או יותר טוב מאלוף עולם שנפצע. אלא שכל השיטה כולה, ברמה המערכתית היא שיטה מנצחת. שיפורים בשיטה הם אולי תאריך המבחנים, אבל לא העקרון הבסיסי בא – "שלושת הראשונים נוסעים".

יש כאן מצב מוזר לטעמי. ארצות הברית היא המעצמה האולימפית מספר אחת בהיסטוריה. המסקנה ההגיונית היא שהם טובים בגלל השיטה שלהם. אבל מנסים אנשים, הר כגיגית, לכפות טיעון שהם טובים למרות השיטה שלהם. זו כמובן האניגמה הגדולה של אמריקה והעולם הישן. העולם מעריץ אותה אבל לא באמת מעריך אותה.

עכשיו, לא רק שארצות הברית היא הטובה בהיסטוריה האולימפית. היא גם היציבה בהיסטוריה האולימפית. היא לא "נעלמת" ליותר מדי אולימפיאדות משום ענף. פשוט כי הסטטיסטיקה עובדת. בכל משחקים אולימפיים "חסר" לאמריקה איזה מדליסט או שניים פוטנציאלים שפישלו במבחנים. ולעומת זאת הם מרוויחים איזה אלמוני או שניים שהגיע משום מקום למבחנים. כך פועלת השיטה.

רונן דורפן 25 ביולי 2008

יוסי – כי שיטת הדרוגים למינהם היא חוסר ודאות מתמשך וחוסר שוויוניות. ההוא עשה תוצאה בתאריך כזה כשהיו בדיקות סמים והשני לא. ההוא עשה עם רוח וההוא בלי רוח. ההוא נגד קנייתים וההוא נגד אוסטרלים. אחד מתאמן לקראת הגולדן ליג ושיא העונה שלו בתאריך א', יריבו מתאמן לאליפות המכללות ושיא העונה שלו הוא תאריך ב'. אמריקה היא מדינה גדולה מדי לכל הברדק הזה.
במקום זה אומרים – בתאריך זה וזה כולם להתייצב באורגון למוקדמות 800 מטר ולסגור את הסיפור הזה. זה נותן למאמנים ולאתלטים את השקט לעבוד ואת השקט הנפשי שאם יסיימו מקום שלישי במבחנים הם נוסעים. ואז הם מתעסקים בלהתאמן ולהתכונן – ולא בחישובי דרוגים.

גיל 25 ביולי 2008

אני לא חולק על זה שהשיטה עובדת, אבל היא לא חסרת פגמים. השיטה עובדת כי רוב הספורטאים שצריכים לנסוע באמת נוסעים, ובגלל שארה"ב היא מעצמה כל כך גדולה, מדליית זהב פה או שם לא מזיזה להם כמדינה. אני כן חושב ברמת הספורטאי הבודד, זה ש4 שנים עושה הכל בשביל להיות באולימפיאדה ובסוף בגלל שפעת הוא מחמיץ אותה. שרירות הלב וחוסר הרגש היא זו שמרגיזה.

יורם אהרוני 25 ביולי 2008

יכול להיות שמבחינה טכנית דילן התנצר ב – 1979. הוא לקח קורס של 3 חודשים על עקרונות נצרות ואולי אפילו הוטבל. יש לו 3 אלבומים מהתקופה ההיא שהאמצעי ביניהם הוא אולי הגרוע ביותר שלו (SAVED). ב – 1983 הוא כבר למעשה מחוץ לעיסוק האובססיבי שלו בנצרות, למרות שמוטיבים נוצריים יש ביצירתו לאורך כל הדרך ולדעתי אין כמעט מוטיבים יהודיים חוץ אולי מקטע אומלל בשיר WITH GOD ON OUR SIDE :
Though they murdered six million
In the ovens they fried
The Germans now too
Have God on their side
למה אומלל? בגלל השימוש במילה FRIED בשביל החריזה.
אבל באותו שיר ממש מ – 1963 הוא כותב גם:
In a many dark hours
I've been thinkin' about this
that Jesus Christ
Was betrayed by a kiss
But I can't think for you
You'll have to decide
Whether Judas Iscariot
Hade God on his side

דילן לא חזר ליהדות ולא עזב את הנצרות. את דילן מעניין בעיקר דילן כפי שאמרה עליו פעם ג'ון באאז. יכול להיות שביקר כמה פעמים אצל הרב כהנא בתחילת שנות השבעים ובחצרו של לובאביץ' פה ושם אבל אני ממש לא מוצא מוטיבים יהודיים בשירה שלו. אז יש המייחסים את השיר ' הבריון של השכונה' לתמיכה בישראל אבל באופן כללי השירה שלו מאד אישית והוא כידוע גונב מכל אפשרי. אחד האלבומים האחרונים שלו נקרא 'אהבה וגניבה'. לא יודע כמה אהבה יש שם אבל מומחים מצאו שם, וכמעט בכל אלבום אחר שלו, הרבה גניבות ספרותיות משלל מקורות של התרבות העולמית.
בחזרה למבחנים: אני יודע רק על אתלט אחד שזכה בגלל המבחנים: אדוין מוזס ב – 1976 שאיש לא שמע עליו עד תקופה קצרה לפניהם. בעבר הרחוק יותר היה אולי גם בוב מתיאס בקרב-10 ב – 1948 שגם כן כמה חודשים לפני המשחקים גם הוא בעצמו לא בדיוק ידע מה זה קרב-10.

יורם אהרוני 25 ביולי 2008

הירידה של בריטניה בריצות בינוניות וארוכות לא קשורה לשיטת המבחנים. היא חלק מתופעה ענקית של ירידה בכושר הגופני של כל מדינות העולם המערבי, לפחות אצל אלה שלא משתמשים באריתרופיוטין דור שלישי או חומרים משפרי יכולת מסוגים אחרים. יש היום תנועה הקוראת להפסיק להסיע ילדים לבתי-ספר ולאפשר להם ללכת ברגל או לנסוע באופניים. בשנות השמונים העביר כאן השתלמות מאמן בלגי שאמר שהאשם בירידה של הבלגים בריצות הארוכות תלוי באוטובוסים הצהובים. כל אלופי הריצה הבלגים באו מאזוריים כפריים ונסעות על אופניים לבית-הספר. מהרגע שהחלו להסיע ילדים באוטובוסים חלה ירידה דרמטית בכושרם. אני עכשיו עובד על מאמר בנושא וכחלק ממנו מקליד תוצאות של תלמידים שלי בריצת 2000 מתחילת שנות התשעים ועד היום. עוד לא סיימתי את ההקלדה אבל מהתרשמות כללית נראה לי שיהיו ממוצעים הרבה יותר נמוכים היום מאשר היו בתחילת שנות התשעים. גמרתי כבר את ההקלדה של כיתות ז' ושם זה בולט מאד. ב – 1994 הממוצע היה 9:25 דקות והחציון 8:46. ב – 2008 הממוצע 11:20 והחציון 10:54

ד"ר א. 25 ביולי 2008

"את דילן מעניין בעיקר דילן" – באאז היתה במקום ממנו אפשר לאבחן את התופעה בקרוב.
אבל לא הייתי קורא לו "יהודי ניו-יורקי". מצד אחד הוא ממינסוטא. מצד שני הוא פשוט אמריקאי.

בעניין ננסי ליברמן, היא כבר אימנה את השוק במשך שלוש שנים, ועכשיו חתמה על חוזה לשבעה ימים (עד שיתומו ההרחקות בעקבות הקטטה). יש בעיתונות מי שרואה בכך תרגיל ביחסי ציבור, ומן הסתם בצדק. אולי תרגיל, אבל מוצלח.

אוהד 25 ביולי 2008

לא הייתי מאשים רק את האוטובוסים הצהובים בירידה בכושר
מדובר בתרבות של טלויזיה אינטרנט ותזונה גרועה וככל שעובר הזמן העניין מחמיר .
הילדים בעולם המערבי פסיביים, ונייחים כי כשהם חוזרים מבית הספר הם או רואים טלויזיה או מדברים ב ICQ אחד עם השני.
לא משחקים בחוץ כמו פעם לא קלאס ואפילו פחות משחקי כדור
הרי למה המציאו את הפלייסטיישן???
אני מניח שאם היית פונה לאגף בצהל שבודק מועמדים לגיוס היית מקבל מהם תוצאות דומות פחות או יותר.

עזי 25 ביולי 2008

בואו ניקח דוגמא קיצונית. אצן צעיר ועולה, נקרא לו 'גלן דה מן' מדטרויט, שובר את שיאי העולם ב-100 מטר שוב ושוב ומעמיד אותו על 9.59 שניות. בארבע השנים הבאות הוא זוכה בשתי אליפויות העולם, מנצח 134 מירוצים רצופים בכולם הוא יורד מ-9.78 שניות. עוד לפני האולימפידה הראשונה שלו הוא נחשב לגדול האצנים בהיסטוריה, ואז ביום של ריצת ה-100 במבחנים האמריקאים ללונדון 2012 הוא משלשל ומקיא. וירוס של 24 שעות אומר הרופא, מחרתיים הוא שוב כמו חדש, אבל באותו יום הוא לא יכול לרוץ. גם בקניה וג'מייקה שהנהיגו שיטות מבחנים 'גלן דה מן' היה נשלח לאולימפיאדה כי ברור שהוא צריך להיות בה. בארה"ב לא.

רונן דורפן 25 ביולי 2008

עזיהיקר:
. הלכתי לקזינו, לבאר, תפסתי כמה שעות שינה, ומה אני מגלה? שעזי דן החליט לכתוב סיפור קורע לב לשבת ולשבור את לבי. מוסר ההשכל של הסיפור: כמובן שגלן דה מאן לא צריך לרוץ עבור ארצות הברית באולימפיאדה. כי בילי דה הוריקאן מצפון דקוטה, שאיש לא שמע עליו קודם לכן הגיע למבחנים, אחרי שתושבי עיירה של שלוש מאות איש ערכו מגבית לממן לו מאמן בשנה האולימפית שלו ואבא שלו מכר את אחד משני הטרקטורים שלו לצורך העניין, הצליח להגיע שלישי בזמן של 10.12.
אז למה באמת להעדיף את בילי על פני גלן? המשלחת האולימפית של ארצות הברית מייצגת את ארצות הברית. לא את חובב האתלטיקה ברעננה. ואם תעשה סקר בארצות הברית תגלה שרוב מוחץ של האוכלוסיה רוצה שביל דה הוריקאן ירוץ במשחקים.
ולגבי גלן דה מן – יכתבו עליו ספר ובו המשפט הבא:
there goes glen the man, the greatest runner that ever lived. and never ran at the olympic games.

דוקטור א' – כמובן טעות שלי. הוא לא מניו יורק. נדמה לי אבל שהוא מדקוטה.

יורם אהרוני – שיערתי שתמצא סיבה מדעית לירידה של בריטניה ולא שיטת המבחנים. אבל צר לי לומר לך. מעשה כמו שעשו לפיטר אליוט זה מעשה שגורם למאמן שלו להפסיק להתאמץ. למועדון שלו להרגיש מקופח. וזה לא שווה בטווח הארוך מדליית זהב. מה עוד שמדובר בפוליטיקאי בשם קו שתמיד ימצא דרך להסתדר.

ולגבי הדוגמאות שהבאת: מכיון שאובריאן זכה בסופו של דבר בזהב שלו. וקרל לואיס בתשע אחרות. זו דוגמא מוחצת לעדיפות שיטת המבחנים. שני אתלטים גדולים אולי זכו במדליית זהב אחת פחות. אבל שני אתלטים לא פחות כבירים התגלו. ככה זה באמריקה – אלמוני אחד מפתיע, פייבוריט אחר מפסיד. התחרות מתנהלת במגרש ולא בדפי הסטטיסטיקה.

עזי 25 ביולי 2008

לא בטוח לגבי משאל כזה רונן, מה גם שגלן התחמק מהפשע והכנופיות בגלל הריצה ובזכות אמא שלו שחינכה אותו, בעוד בילי – יתברר שנים אחר כך – הונדס גנטית בלי ידיעתו עקב התירס המהונדס גנטית שגידל אביו.
אבל לעניינו, המשפט ההוא נכתב ולא הודפס. 'גלן דה מן' הוא רק בן 20 היום ויהיה רק בן 24 במבחנים של 2012. ביום של גמר ה-100 בלונדון שם ניצח ג'פרי גמפס האמריקאי את דקסטר לי מג'מייקה בפוטו פיניש כששניהם רצים 9.89 הוא רץ להנאתו בדטוריוט 9.62. הוא המשיך להתחרות ולנצח בכל תחרות שהיא, כולל מה שנכנס להיסטוריה כ'מופע של גלן', שיא עולם של 9.54 שניות באליפות העולם במוסקבה 2013 מול רוח נגדית עזה כשאף מתחרה לא יורד מ-10 שניות. אל המבחנים של 2016 הוא הגיע עם רצף של 290 ניצחונות, למרבה הפלא ניצח בהם (בילי כשל בחצי הגמר, אגב), זכה בזהב אולימפי בשיקאגו 2016 ופרש עם 325 ניצחונות רצופים ושיא עולם של 9.51 שניות.
בספרו האוטוביוגרפי "ואני בכלל חלמתי לשחק בפיסטונס" הוא מקדיש שני פרקים ארוכים למבחנים לקראת לונדון וקורא לשיטה האמריקאית "קניבלית" וטוען – "אני לא אשכח ולא אסלח, לעולם".

תומר 25 ביולי 2008

למה שגלן לא ייצג את ישראל?הוא לא עשה צבא?
בניגוד למנהגי אני הולך עם האמריקאים,למי איכפת שהוא היה חולה באותו היום? אין צדק בחיים ואין צדק בספורט. ואם למדתי לבמחינה הפסיכומטרית 4 חודשים והשקעתי את מיטב כספי וזמני וביום הבחינה תקף אותי וירוס?
אני מבין את הטענה של גיל שזה פוגע בספורטאי אבל מה ימנע מספורטאים צעירים להתאמץ? המחשבה שאם הם לא השניים הכי טובים באמריקה אז הם לא יגיעו לשום מקום? או שישנו סיכוי אפסי שביום המבחנים הם יקבלו זיבה?
לפי שיטת הועדות והמידרוג העולות ליורו ולמונדיאל יהיו אלה שמובילות את דירוג פיפא ולא אלה שצלחו את המוקדמות ולדעתי אם אתה אלוף עולם ושיאן עולמי ולא יצא לך להתמודד באף אולימפיאדה בקאריירה אז כנראה שזה לא אמור היה להיות. ואין מה לרחם עליו יותר מידי,הוא יוכל להתנחם בשיאים ולכתוב על זה ספר.
אני חייב להודות שאני יותר ריחמתי על הבחור שסיים רביעי ופספס את האולימפיאדה בקצה של האף…

עזי 25 ביולי 2008

תומר – אתה הולך למועד ב' של הפסיכומטרי. ויש גם מויד מיוחד ואתה כן מתקבל למה שרצית בהנחה שאתה מספיק טוב. בכדורגל יש מוקדמות ויש משחקים רבים, לפעמים עשרות, כדי שנבחרת תעלה או לא תעלה ולכן הדוגמאות שלך פשוט לא טובות.
לצורך העניין הוירוס שתקף את גלן לא מנע ממנו לרוץ אלא הוא רק סיים רביעי במאית שניה אחרי השלשי, עכשיו זה בסדר? לא מדברים על ועדה, אלא על אפשרות ששני האשונים יעלו אוטומטית והשלישי לא בצורה אוטומטית אלא לפי הישגים לא רק באותו יום. נשמע לי פיתרון מספיק קפיטליסטי אבל עם טיפה רחמים.

אלון זנדר 25 ביולי 2008

עזי, אבל לדבר אחד גם אתה וגם שאר הצבא שלך (חכה חכה, אני כותב סיפור אתלטי אולימפי שתבכה ממנו ככה שיצטרכו לבוא מכבי אש כדי להצלי אותך מטביעה), לא עניתם לי:
למה שהשיטה, בה נכמרים רחמיכם על מי שמגיע לו אך נבצר ממנו, לא תהיה תקפה גם לגמר האולימפי? למה שלא יוחלט מראש, שאם שיאן העולם יחלה, או אלוף העולם יקלע לפקק בכניסה לאצטדיון, ועדה (כן, ועדה, אלא מי?) תוכל להעניק לו את מדליית הארד לפחות?

אם זה לא הגיוני, אז גם יישום של זה למבחנים הוא לא הגיוני. אחרת זה איפה ואיפה.
אתה יודע, שאני לא קפיטליסט, ולא קרוב אפילו. אבל זה הקסם של השיטה (וכאמור, של הספורט): יש תחרות, מנצח מי שגמר ראשון/שני שלישי. זה לא חוסר רחמים, להיפך. אתה לא מרחם על זה שגמר שלישי, אבל לא יגיע למשחקים, לעומת מקומות שלישיים אחרים, שכן יסעו לשם. השיטה האמריקנית היא סוציאליסטית לחלוטין, כי היא נותנת הזדמנות שווה לכולם, ולא משנה אם אתה נחשב יותר טוב. וקח דוגמא הפוכה: ג'ון, הכשרון העולה, נפצע בזמן אימון מסכם לאליפות העולם, בה היה צפוי לשבור את השיא העולמי על פי קצב ההתקדמות שלו, מאחר ומטוס עם טילים בדרך למבצע "עין בעין" בקולומביה שאירגן הנשיא בוש ג'וניור כדי שמק'קיין ייבחר, איבד מאפרה שנחתה לג'ון על כף הרגל.
ג'ון קיבל פלטינה שייצבה לו את הרגל, נשך שיניים וחזר להתאמן, כשמטרתו להגיע למשחקים. עד המשחקים עצמם, ידע, הוא יוכל לחזור לכושר. בחודש שלפני המבחנים הוציאו לו את הפלטינה מהרגל, אך בזמן הסרת התפירות התפשטה ברגל דלקת, שמנעה ממנו להגיע לכושר מספיק במבחנים עצמם. הוא נלחם בכל זאת והגיע שלישי, לפני גלן שזכה בינתיים באליפות העולם, בהיעדרותו של ג'ון. למי תיתן את המקום האולימפי?

תראה, הנקודה היא כזו – ברגע שאתה מוציא את ההחלטה מידי השעון, ונותן אותה אנשים, יהיה תמיד תחום אפור. יצטרכו לקבוע גבול, מתי כן ןמתי לא, שאף פעם לא יכול להיות, מטבע הדברים, ברור לחלוטין. גם בכדורגל, גם באתלטיקה, וגם בכלל – כשיש אפשרות להחליט שלא על ידי שיקול דעת, אלא על סמך נתונים "קשים" ומדוייקים – אני מוותר על שופטים וועדות

יוני 25 ביולי 2008

אהרוני, נתונים מדהימים. יצא לי "וואו" מהפה, ותתפלא, גם לאשתי שאינה חובבת ספורט. יכול להיות שהדור שלי ידע לעשות קיצורי דרך ב-94? או שאלו השעות אחה"צ ששיחקנו כדורגל…

YB 25 ביולי 2008

חבר'ה, לא נראה לכם קצת פאתט שאנשים שבמשך ארבע שנים לא כותבים מילה או מתעניינים באתלטיקה פתאום מתפלספים על העניין ימים ושעות לכב' האולימפיאדה?
ובכלל, כל ההתלהבות מהאולימפיאדה ששמה במרכזה ענפים שבימים כתיקונם אינם מעניינים כלל ועיקר את חובבי הספורט, נראית לי קצת מזוייפת. וילדותית. ושמרנית.
נכון שהאולימפיאדה זה דבר כייפי, אבל תבינו משהו: באמריקה אם מייקל פלפס או אחד האתלטים שאתם מדברים עליהם יילך ברחוב
אף אחד לא יזהה אותו. ואמריקה היא המעצמה מס' 1 בתולדות האולימפיאדות. אז תפסיקו להתלהב כמו ילדים קטנים, כי זה מאד לא רציני להתייחס לענף ספורט פעם בארבע שנים.

IDO 25 ביולי 2008

פספסתם את הדוגמא הכי טובה למה יכול לקרות בתחרות נוק אאוט.

במבחני השחייה לאתונה 2004 של אוסטרליה (כמדומני 800 חופשי) הגיבור המקומי איאן טורפ התחלק מהמקפצה ונפסל!! ואיזה נו ניים מקווינסלנד טפס לו את המקום, וקיבל את כרטיס הנסיעה מיידית!!!

כיוון שאין וועדות חריגים באוסטרליה הופעל לחץ ציבורי אדיר על המקום השלישי שיעניק את הכרטיס שלו לאיאן טורפ. ערוץ 9 הציעה לו אפילו שוחד (מליון דולר תמורת ראייון בלעדי) על מנת שיעביר את כרטיס הנסיעה שלו לאיאן טורפ, שכמובן היה האלוף העולמי ומחזיק השיא.

בסוף כיוון שבכל זאת אוסטרליה היא יחסית קהילה קטנה, וכל השחיינים סחבקים, קריצה וחיוך, היה ראיון תמורת מליון דולר… ואיאן טורפ שחה את המקצה באתונה, כמדומני אפילו ניצח.

רונן דורפן 25 ביולי 2008

עזי – אפילו את עניין המשאל פספסת. תוצאות המשאל ברורות לחלוטין. זה לא בגלל שהסיפור של בילי יותר נוגע ללב. זה בגלל שאין סיכוי שהציבור היה מקבל מצב בו השלישי במבחנים לא נוסע. והסיבה העיקרית, תתפלא, היא משום שאצלם ניצחון זה לא הכל. והם שולחים גם הרבה ספורטאים למשחקים שגילי לוסטיג לא היה שולח. כי בישראל תוצאה חלשה של אתלט מביישת את ממסד הספורט. ובארצות הברית אם אין רצי 10000 טובים – אז רצים עם מה שיש.

גיל 25 ביולי 2008

אני עם עזי. מה בסך הכל ביקשנו? שהוא יהיה נציג שלישי? זה לא שאין לאחרים הזדמנויות להוכיח את עצמם. בסך הכל זה לא שהאמריקאים שולחים נציג אחד בלבד. אם זה היה כך, אז אני מסכים שהיה בזה חוסר צדק.

אלון, ההבדל מגמר אולימפי הוא שגמר אולימפי בהגדרתו הוא חד פעמי ולא ניתן לשיחזור. אבל מבחנים הם משהו שבני אדם קבעו באכזריות.

Glen 25 ביולי 2008

YB:I eat my cerials- I see Phelps on the cover
I eat my Energy snake- he is there.
My Minute Maid lemonade- he is there

The worst of all- the guy lived 2 miles from my work and I saw him several time. Don't worry , I think people know him too well because of the commercials..
I admit I did not meet Glen the Man in my visits to Detroit.

Ronen:indeed Minnesota (check No Direction Home DVD of Scorsese where he describe how cold it was so you don't have time to be unique))

As to Detroit- you should check the Shocks-Sparks latest fight. As Mr. Artest showed us before- there is something in Auburn Hills that brings the best out of you without gender discrimination
….

Glen 25 ביולי 2008

described….

תומר 25 ביולי 2008

YB,אני לא הולך להגיד שאני דוקטור לשחיה ואתלטיקה וזה בלשון המעטה כמובן.אבל האלימפיאדה יש בה משהו מיוחד שמרתק אותי יותר מתחרויות גולדן ליג שלפעמים יוצא לי להיתקל בהן המסך או מאליפויות עולם שגם אותן יוצא לי לראות,אז פעם בארבע שנים יש דיון על האולמפיאדיה. מה מפריע לך בזה בדיוק?
שלא לדבר על אנשים כמו יורם אהרוני(שכל איזכור בבלוג של דילן נפלא בזכות התרגומים שלו) או דוד אייגר או רונן ואלון ועזי שעוקבים ומכירים פרטי פרטים בענפים האלה ומחכימים את ההדיוט שאני.
חוץ מזה,לדעתי הספורט בנוי על התלהבות ילדותית ואני לא מבין מה הקשר לזה שמייקל פלפס הוא לא סלבריטי באמריקה.
עזי,אין מועד ב לפסיכומטרי למיטב ידיעתי וצריך לחכות 8 חודשים.זה לא 4 שנים אבל אם אתה ספורטאי שחי בשביל האולימפיאדה אז אתה תרים את הראש ותתחרה שוב בעוד 4 שנים כי זו מהות הספורט.בוא נגיד שגלן דה מן הפסיד במבחנים האמריקאים וכתוצאה מכך הוא נכנס לדיכאון קשה,לא התחרה שנתיים,איבד את השיא העולמי ואת אליפות העולם. אחרי שנתיים של טיפולים פסיכולוגים הוא חזר להתאמן ואט אט שב לכושרו אבל עדיין לא הצליח בתחרויות הגדולות,בכל זאת הוא נרשם למבחנים האמריקאים הגיע שלישי במאה מטר,טס לאולימפיאדה וזכה בזהב. בספרו האוטוביוגרפי הוא הודה שהעובדה שידע שיש לו סיכוי להגיע לאולימפיאדה גם אם הוא לא בטופ העולמי היא שנתנה לו את המוטיבציה לשוב למסלולים אחרי שנתיים של ישיבה על הספה,אכילת ג'אנק פוד וצפייה בכל העונות של הישרדות.

גיל 25 ביולי 2008

לפי התגובות פה, אני שמח שאני לא סטודנט של כמה מהכותבים שצריך לעשות מועד ב' באיזה מבחן..

תומר 25 ביולי 2008

ואוף טופיק קיצוני:
אנחנו מתעסקים פה בזוטות אולימפיות כאשר אחד המפעלים החשבים ביותר בכדורגל העולמי בדרך לירידה מנכסיו. גביע הטוטו אהובנו שרק לו אנו מצפים בימי הקיץ החמים גוסס לו לאיטו ושובק חיים אל מול עינינו הדומעות.
וברצינות,גביע הטוטו אמנם לא מעניין אף אחד אבל הפגיעה הממשלתית בספורט עוברת כל גבול. הפוליטיקה במינוי יו"ר למועצת ההימורים משתקת את הספורט בישראל והכל בחסות ממשלתית,שר הספורט ויושב ראש ביתר ירושלים לשעבר חונקים את הספורט שממילא גוסס ולאיש לא איכפת..

עזי 25 ביולי 2008

רונן, אם כל הכבוד אתה פיספסת. בשביל שיהיו שלושה ממדינה כולם צריכים לעבור את קריטריון A, גם השדר בריצת ה-800 מדגיש את זה שהשלישי עבר לראשונה בחיוו את הזמן הזה. גילי לוסטיג שולח כל אחד שעובר את קריטריון A, בשום ענף בו קובע זמן, הקריטריון הישראלי לא חמור מקריטריון A, אלא מ-B אבל מדינה שנציגיה עשו רק קריטריון B יכולה לשלוח רץ או שחיין אחד. תיאורטית אם השלישי לא עושה את קריטריון A ואילו שיאן העולם יושב חולה, אז האמריקאים שולחים רק שניים.

בורוביץ' – מנהל הבלוג וחלק מקוראיו הנאמנים מתייחסים לאתלטיקה כל השנה. ברור כשאשר יש אליפות עולם, ראה אוסאקה 2007, אולימפיאדה או סתם שיא עולם ב-100 מטר ההתייחסות גדולה יותר, אבל דווקא המיינסטרים של תרבות הספורט הישראלית (כולל המקום שאתה עובד בו) הוא זה שמתייחס לענף פעם בארבע שנים.
מה שאמרת על פלפס וגורן כתב זה בדיוק העניין. אם אתה זוכר את הכתבה על פליקס סאנצ'ס שעשיתי למוסף האולימפי שגורן ערך בהארץ לפני ארבע שנים, הוא מסביר למה בחר לחזור לרפובליקה הדומיניקנית ולא לייצג את ארה"ב שם גדל ויש לו אזרחות. הוא אומר משהו כמו "בניו יורק לא מזהים אותי ברחוב. ברפובליקה הדומינקנית אני גיבור, אבל גם כשאני הולך בשטוקהולם או בפאריס ברחוב עוצרים אותי". זה שהאמריקאים לא מזהים את פלפס ברחוב זה בגלל ש-90 אחוז מהם הם כמו קהל חובבי הכדורגל הישראלי – לא מעניין אותם שום דבר אחר חוץ מפוטבול או בייסבול או נאסקאר – זה לא הופך אותם למשהו טוב. מזל ש-10 אחוז הנותרים הם העלית שבעלית.

להמחיש את ההבנה האמריקאית בכדורגל, אני ממליץ לך על הסרטון הבא
http://www.youtube.com/watch?v=-B6ucoSoIy4

עזי 25 ביולי 2008

תומר, לפי הלינק הזה אפשר לעשות פסיכומטרי כל חודשיי-שלושה, יש כאן שבעה מועדים ב-15 חודש:

http://www.psychometry.co.il/psychometry/registraiton.php

רונן דורפן 25 ביולי 2008

עידו – אין 800 מטר באולימפיאדה. זה היה ב-400. זה מצב בעייתי. מצב בו המתחרה מוותר הוא סביר לחלוטין. סטיבנס ויתר מרצונו החופשי תמורת מליון דולר. זה פתרון לגיטימי שמשאיר הרבה טעם רע מהסיפור. ברמה המערכתית של השחייה האוסטרלית, הוא לא ממש היה נחוץ. גרנט האקט היה זוכה בזהב אם ת'ורפ לא היה זוכה. היה פה מצב בו הרשת והגורמים המסחריים מאחרי ת'ורפ שילמו למתחרה בכדי לפרוש. בעייתי אבל איכשהו לגיטימי.

אגב, שמונה שנים קודם לכן קירן פרקינס הפסיד במבחנים למלקולם אלן כי היה חולה במחלת הנשיקה. ממסד השחיה באוסטרליה ופרקינס ספגו ביקורת ציבורית על כך שניסו למנוע ממלקולם אלן לסוע. הרבה מהשם הטוב של פרקינס נפגע בגלל אותה פרשה. אלן שחה, ועשה שום דבר, ופרקינס ניצח ב-1500 ומעולם לא זכה במדליית זהב אולימפית ב-400.

מה השתנה בין פרקינס לת'ורפ? בגלל אולימפיאדת סידני המון כסף נכנס לשחיה האוסטרלית. היא הפכה לעסק. טלסטרה וערוץ 9 מושקעות שם – ויש לך פה דוגמא לא "למדינה קהילתית קטנה" אלא לאיך שהכסף משחית את רוח הספורט.

רונן דורפן 25 ביולי 2008

גלן – מה זה האנרג'י שייק הזה? אתה בטוח שאתה לא משתמש בחומרים אסורים?

YB 25 ביולי 2008

תומר, השגתך בהחלט מקובלת עליי. יחד עם זאת, קשה לי להזדהות עם ההתלהבות שלכם בנוגע לאתלטיקה ושחייה, ענפי ספורט שתענוג לצפות בהם באולימפיאדה אבל אף אחד (כולל אלה שכותבים כאן) לא טורח לכתוב או להתעניין בהם בין אולימפיאדות.
בכלל, כדאי להפנים שאם שחקן פוטבול מכללות יותר מפורסם בארה"ב ממייקל פלפס אז משהו "דפוק" בספורט של מייקל פלפס. שחייה הפכה לענף איזוטרי, וכמוה גם אתלטיקה. עכשיו אם בארצות הברית, מדינה שמצמיחה אינספור אלופים אולימפיים כבירים, לא מתעניינים בפלפס ובחבריו האתלטים, אז מדוע אנחנו הישראלים (או תושבי העולם) משקיעים את הזמן להתעניין בהם.
אני יודע שזה נשמע הזוי וקצת מפגר, אבל תבינו: אם אתם מתעניינים בספורטאים שבמדינה שלהם נחשבים לאיזוטרים, זה הופך אתכם בעל כורחכם לעלובים. כי אתם אוכלים את החומרים שאמריקה מקיאה מתוכה.
חייתי באמריקה שש שנים ולעולם לא נקלעתי לשיחת חובבי ספורט (פנים מול פנים, ברדיו או בטלוויזיה) על ספורטאים אולימפיים. הידיעות על פלפס ועל כל האתלטים הנפלאים נדחקת לשווה שורה של מדורי הספורט, מלבד השבועיים וחצי של האולימפיאדה, וגם אז הידיעות על הזהב של פלפס יותר קטנות מהדיווחים היומיים על מחנה האימונים של הפטריוטרס והסלטיקס או מעקב אחר עוד עונה כושלת של הרד-סוקס.
אז עבורנו, לנתח להתפלפל ולדון ברצינות על ענפי ספורט שלא מעניינים כמעט אף אחד במדינה שיוצרת אותם- זה קצת פאתטי.

רונן דורפן 25 ביולי 2008

YB – העלית טיעון חשוב ביותר. אנחנו צריכים להתעניין בספורט על פי סדר היום של הרשתות הגדולות באמריקה – או של חבריך בארצות הברית שמעולם לא משוחחים על שחיה או אתלטיקה. טיעון עמוק – רק שאיני מקבל אותי כמצפן לחיים. באמת נתלית באילן גבוה מאד – הטעם הטוב של המיינסטרים באמריקה.
הטעות שלך היא בחוסר הבנת ההיסטוריה. בכל דור ודור שחקני הפוטבול מכללות מקבלים יותר סיקור מהספורט האולימפי. אבל כמה שחקני פוטבול משנות השלושים זכורים כמו ג'סי אואנס? על מה זוכרים את ג'ים ת'ורפ – על קריירת הפוטבול שלו או על שהיה אלוף אולימפי?
עכשיו תשאל את עצמך שתי שאלות: מי זכה בהייזמן ב-1972 ובכמה מדליות זהב אולימפיות זכה מרק ספיץ באותה שנה? ספורט אולימפי אף פעם אינו פופולארי. הוא פשוט נצחי.

רונן דורפן 25 ביולי 2008

גיל – אל תיתמם ("מה בסך הכל ביקשנו?"). אתה ועזי מנסים, באנטי-אמריקניזם, בוטה, למוטט את יסודות התרבות האמריקאית בהצעות פסבדו-אינטלקטואליות, בהחדרת יחסיות לתהליכים – אני משער שבשנות השבעים תמכת בדיאלוג עם הרוסים.

YB 25 ביולי 2008

ג'סי אוואנס היה אליל בזמנו, וכמוהו מרק ספיץ. ספורט אולימפי היה מאד פופולרי באמריקה לפני עשרות שנים אך הימים האלה חלפו. קראתי היום מאמר על הראנינג בק החדש של מכללת פלורידה, פרשמן בן 18, שרץ לפני שבוע 10.01 ש' ב- 100 מ' במבחנים האמריקאים לבייג'ין (התוצאה המהירה אי פעם לטינאייג'ר אמריקאי). ובכן, הבחור הזה הולך לשחק קולג' פוטבול. ואגב, באימוני טרום העונה כבר הקדים אותו פרשמן אחר ב- '40 יארד דאש'. מוסר ההשכל: האתלטים הטובים ביותר לא בהכרח נשארים באתלטיקה, וחלקם נוטשים אותה כבר בגיל 18.
מדוע הוא ועוד עשרות אם לא מאות אחרים עושים זאת?
כיוון שבאתלטיקה אין כסף והיא לא ממש מעניינת את הציבור. בכלל, אני חושב שאמריקה היא כזו אימפריה באתלטיקה כיוון שהיא מבינה שהיא הבסיס להצטיינות בכל ענפי הספורט האחרים. שהם, לדידם של האמריקאים, הרבה יותר חשובים.

בתק' ג'סי אוואנס זה לא היה כך. וגם מרק ספיץ, 36 שנה לאחר מכן, יותר מפורסם ממייקל פלפס. כי היום שחייה היא ענף ספורט מרג'ינלי, של בני המעמד הבינוני-גבוה מהדרום והמערב.
והדבר הזה לא מעניין את כלל הציבור האמריקאי.

רונן דורפן 25 ביולי 2008

עזי – אני לא בטוח שאתה צודק. נדמה לי שעולים שלושת הראשונים במבחנים שעשו קריטריון A. אני חושב שאם השלישי בריצה שראינו היה מפספס את הזמן – קדיבס רובינסון היה נוסע.
לגבי העובדה שאמריקה שולחת ספורטאים חלשים יותר – זה נוגע לענפים אחרים. אמריקה שולחת נבחרת אולימפית בכל ענף ובכל מקצה ומשקל – בהנחה שהם יכולים להשתתף על פי הקריטריון הבינלאומי. יש כמה ענפים בהם אין להם סיכוי והם עדיין משתתפים.

רונן דורפן 25 ביולי 2008

YB – אתה טועה לחלוטין. אמריקה תמיד איבדה ספרינטרים ואתלטים לטובת הפוטבול. זה לא קשור לשינוי בפופולאריות. תמיד היה בפוטבול כסף ובספורט האולימפי כלום או מעט מאד.
ג'סי אואנס בתקופתו לא יכול היה לחלום על הפופולאריות של מתאגרפים או שחקני בייסבול. שוב, אין לזה קשר לעניין שלנו בענפים הללו.
וגם אין בכלל צורך שעזי יספר פה מי מתעניין בספורט אולימפי ומי לא. זה פשוט מגוחך להעלות טיעון שבגלל שהפופולאריות של משהו באמריקה היא נמוכה אז זה לא מעניין.

YB 25 ביולי 2008

ולא הייתי מזלזל בטעמו של המיינסטרים האמריקאי, בכל הנוגע לספורט. המיינסטרים הזה סגד לאוואנס, ג'ו לואיס, מוחמד עלי, מרק ספיץ, קרל לואיס וג'ון מקנרו. המיינסטרים הזה לא סגד לפיט סמפראס, מייקל פלפס, מוריס גרין, ג'סטין גאטלין וטייסון גיי.
בין אם תודה בכך ובין אם לאו- הספורט האולימפי הפך לדבר הרבה פחות מעניין או חשוב.

רונן דורפן 25 ביולי 2008

YB – תבדוק את הידע ההיסטורי שלך לגבי "המיינסטרים שסגד לג'סי אואנס". האיש לא הצליח להתפרנס כלל.
ובכל מקרה – מה מעניין אנשים במיינסטרים באמריקה זה שיקול מעולה למי שכותבים בלוג עבור המיינסטרים של אמריקה.

תומר 25 ביולי 2008

עזי,תקרא בקטע בלינק על תקופת הצינון.בפסיכמטרי זה 4 חודשים ובמבחנים האמריקאים זה 4 שנים.יש הזדמנות חוזרת לכל אחד,יש מועד ב', הוא פשוט נקבע לעוד 4 שנים.נראה לי שפשוט אפשר להסכים שאנחנו לא מסכימים…

גיל 25 ביולי 2008

לא רק עם הרוסים אלא גם אפילו הייתי מרחיק לכת ושולח שחקני פינג פונג לסין!

אגב, לא צריך להגזים. נכון שהאמריקאים לא מתעניינים הרבה באתלטיקה ושחייה אבל פלפס היא דומות מאוד מזוהה בארה"ב, והאמריקאים דווקא מאוד אוהבים אולימפיאדות.

YB 25 ביולי 2008

מדוע אין בספורט האולימפי כסף?
מדוע אתלטים ושחיינים אמריקאים הרבה יותר ידועים באירופה מאשר בארצות הברית?
מדוע אתלט מזהיר נוטש את האתלטיקה בגיל 18 והולך לשחק קולג' פוטבול?
האם זה מרמז על כך שהאתלטים האמריקאים שדבקים באתלטיקה הם סקנד-בסט?

התשובות שלי:

1. כי הוא לא מעניין מספיק אנשים בארצות הברית (לא מעניין=לא מספיק חשוב, איזוטרי).
2. כי באירופה יש עניין בספורט אולימפי, מה שאין ממש בארה"ב (חבל רק שהאירופאים לא מצליחים להצמיח ספורטאים ברמה של האמריקאים).
3. כי הוא מאמין שבפוטבול הוא לא ירוויח יותר כסף
אלא שגם פוטבול, ולא ריצת 100 מ', היא "הדבר האמיתי".
4. כן, ולכן אנחנו מתייחסים ללא מעט אתלטים שיש טובים ומוכשרים מהם בענפי ספורט אחרים. מה, שלדעתי, צריך להפחית את העניין שלנו באתלטיקה קלה.

רונן דורפן 25 ביולי 2008

התשובות שלך:
1. מה אכפת לי מה מענין את רוב האנשים באמריקה ולמה זה עושה את מי שמתעניין בעיניך למי שצורך "את מה שאמריקה מקיאה".
2. תעדכן את NBC שמשלמים המון כסף על האולימפיאדה שאף אחד לא מתעניין בזה. הם כנראה לא בדקו את זה איתך. לגבי רמת האירופים באתלטיקה – תבדוק פעם את טבלאות התוצאות. זה ימנע ממך לכתוב דברים כאלו.
3. בפוטבול יש יותר כסף. "הדבר האמיתי" זו מין מהות שבראת פה. יש אנשים שמתעניינים בספורט ועבורם גם משחק כדוריד טוב הוא הדבר האמיתי.
4. זכותך לקבוע את תחומי העניין שלך על פי מדדים של כסף ודעת קהל.

תומר 25 ביולי 2008

אני לא מבין מה זה אומר,צריך להפחית את העניין שלנו באתלטיקה קלה. זה כמו שתכתוב מאמר על כך שטחינה יותר טעימה מחומוס ועל כן אנחנו צריכים להפחית את הענין באכילת חומוס.
אם זה מעניין תתעניין,אם זה לא מעניין אותך יש לך רשת מלאה במידע על אימוני פתיחת העונה של הפטריוטס.

YB 25 ביולי 2008

או קי, אני מודה שקצת הגזמתי ויצאתי מפרופורציה.
אבל עדיין, רונן, הייתי מצפה למצוא כאן שיקוף יותר נאמן למה שקורה בעולם האמיתי. ובעולם האמיתי המדינה שמצמיחה את מייקל פלפס לא מתעניינת בו, והמדינה שמצמיחה את כל האתלטים הכבירים הללו, גונבת אותם בצעירותם לענפי ספורט אחרים.
ואני לא חושב שהמציאות הזו משתקפת בבלוג בימים האחרונים, כאשר קדחת המשחקים האולימפיים שוטפת אותך ואת עמיתך המגיבים.

Glen 25 ביולי 2008

eat shit, 250,000,000 Mosquitoes can't go wrong

I agree 100% with Ronen: I see exciting years in the NHL but the rating is law so? Should I stop watching it?

And the EPL is too boring these days (for me, only for me) unless you like the cucumber season but the rating is sky high so?

גיל 25 ביולי 2008

למה אין כסף? ספורטאים שזוכים במדליות ממנפים את ההצלחה שלהם ומרוויחים מיליונים. פלפס הוא איש עשיר מאוד וזה עוד לפני האולימפיאדה באתונה.

YB 25 ביולי 2008

ו- NBC משלמת מיליארדים עבור המשחקים האולימפיים כיוון שהיא מפיקה את השידורים ומוכרת אותם במיליארדים לשאר העולם. לא בגלל הרייטינג שהיא משיגה בארצות הברית. גם כאן, די בדומה לאתלטיקה ושחייה, האמריקאים מייצרים לשאר העולם בצורה הכי טובה מוצר שלא כל כך מעניין אותה.
חייתי באמריקה בתק' אולימפיאדת סידני, וזו הייתה חוויה מאד לא נעימה. אף אחד לא דיבר על האולימפיאדה, אף אחד לא ראה את השידורים (שרובים הועברו בשידור חוזר ב-NBC), כך שמבחינתי (ולצערי) האולימפיאדה הזו לא התקיימה.

ועדיין, כל העולם צרך את השידורים שהכינו עבורה האמריקאים…

Glen 25 ביולי 2008

Gil: did he miss 1000000$ (small change) from Speedo for not breaking Spitz record.

יואב גורן 25 ביולי 2008

לראשונה בהיסטוריה של המשחקים האולימפיים אני נגד עזי. להיות ספורטאי גדול זה גם עניין של טיימינג.

רונן דורפן 25 ביולי 2008

YB- ראשית, למיטב ידיעתי, NBC לא מפיקים את השידורים בשביל שאר העולם. את סידני הם לא שידרו בשידור ישיר בהחלטה מאד מעוררת מחלוקת. הם לעולם לא יחזרו על הטעות הזו.
אם מה שאתה אומר נכון – למה הגמרים של השחייה מסין הועברו לבוקר. עבור הצופה האירופי? לא, עבור הצופה האמריקאי. כי הוא משלם הכי הרבה כסף עבור המשחקים האולימפיים.

גיל 25 ביולי 2008

כן, הוא הפסיד את הבונוס אבל כמו שכתבו בSI ההשוואה בינו לספיץ מתה כבר. מה שפלפס השיג כבר היום עולה בהרבה על ספיץ. צריך לזכור שבזמנו של ספיץ היו הרבה פחות מוקדמות.

רונן, זה לא רק סידני אלא גם אתונה שלא שידרו בשידור ישיר. לפי מה שאני מבין, הם עומדים לעשות אותו הדבר בדיוק. עם על ההייפ שהם עושים על שידורים חסרי תקדים, את טקס הפתיחה הם לא ישדרו בחי וכל אירועי האתלטיקה לא ישודרו בחי (למעט המרתונים). כל אירוע שישודר בחי בטלביזיה לא ישודר ברשת בזמן אמיתי. רק את הגמרים בשחייה הם ישודרו במלואם בחי בגלל שהצליחו לכופף את התנועה האולימפית.

YB 25 ביולי 2008

אני כמעט משוכנע ש-NBС כן מפיקה את השידורים לשאר העולם. כך, לדעתי, גם אלכס גלעדי יצר בזמנו את כוחו בוועד האולימפי. בכל מקרה, נהניתי מאד מהדיון הפילוסופי/לימודי אך לצערי אני צריך כעת לפרוש ולסור לבית הכנסת. שבת שלום.

legal alien 25 ביולי 2008

מצטרף באיחור, עבודה וזה…
האם גלן דה מן שנידון כאן הוא אותו גלן שמגיב כאן באופן שוטף? אם אכן כך הדבר, הרי שמדובר בשערוריה רבתי.
כל אלה שדואגים לחולי השפעת והפצועים – גם באולימפיאדה זה יכול לקרות. אני בעד השיטה האמריקאית…
רונן – עשית קצת תרגיל דמגוגי עם ההשוואה בין ספיץ לזוכה ההיזמן טרופי (באמת מי זה היה?), אחד עשה שיא שנשאר לדורות (וגם היה גבר לבן ומצודד..לא מזיק באמריקה) והשני זה מזהו שקורה כל שנה. כך שהחידה הזו לא מוכיחה הרבה..

גיל 25 ביולי 2008

שוהה, נכון שבאולימפיאדה זה יכול לקרות אבל למה להגדיל את הסיכויים שזה יקרה על ידי מבחנים שלא ניתנים לשינוי? על פי אותו היגיון אפשר לעשות 5 מבחנים שאם אתה מפספס אחד מהם אתה לא באולימפיאדה. המטרה היא לתת לספורטאים הטובים ביותר שלך את ההזדמנות הטובה ביותר לזכות באולימפיאדה, מה שיקרה שם זה סיפור אחר. בשיטה הנוכחית בפני חלק מהם ההזדמנות מפוספסת לא בגלל יכולת לא מספיקה אלא בגלל גורמים חיצוניים.

רונן דורפן 25 ביולי 2008

גיל – אתה שוב מגדיר מטרה על פי איך שאתה רואה אותה. המטרה היא לעודד השתתפות בספורט אולימפי בארצות הברית. שיטת המבחנים היא הטובה ביותר לצורך כך. ואל תטעה, למרות המלגות של המכללות צורת המבחנים בהחלט תורמת למוטיבציה.וכשיש מוטיבציה והשתתפות רחבה – המדליות דואגות לעצמן.

אתה וגם אהרוני נורא מודאגים מכך שלדן אובריאן, קרל לואיס ואולי טייסון גיי יש מדליית זהב אחת פחות ממה שהיו יכולים להשיג. ועל כך יש לומר בפרוש: ביג פאקינג דיל! את מי זה מעניין? למה צריך לשנות משהו בשיטה כי קרל לואיס זכה ב-9 ולא 10 מדליית זהב וכי מדליית זהב אחת בקרב עשרה אבדה לצ'כיה?
זה לא גורם שום נזק. בכל הכבוד – העובדות מצביעות אחרת. אובריאן לא התייאש כי נכשל במבחנים וגם קרל לואיס המשיך לעוד שתי אולימפיאדות. אם מספר המדליות של ארצות הברית יתחיל לרדת – אפשר יהיה לדון בכך.

לעומת זאת שיטת המבחנים הפתחוים מביאה לכך שהאתלטיקה בארצות הברית זוכה ליום חג של איצטדיון מפוצץ. לכך שילדים רואים את כריסטיאן סמית צולל אל הקו – לא בכדי להשיג מדליה, בכדי להשיג את הזכות לייצג את ארצות הברית ושעזי דן יכתוב עליו ביובש "סיים אחרון בחצי הגמר".

גיל 25 ביולי 2008

אני אומר לך למה: אני מעוניין לראות את הספורטאים הכי טובים מתחרים וממש לא מעניין אותי בתור צופה שלאיזה פלוני אלמוני מאוניברסיטת קנזס שיחק המזל והוא יהיה באולימפיאדה והביא אושר רב למשפחתו. כל החגיגות הללו הן בשוליים מהמטרה האמיתית שזה תחרות ברמה הגבוהה ביותר.

חוץ מזה, אני גם נורא אוהב לראות שיאים ושושלות ולכן אם פלפס יעשה 7 או 8 זהב כן הופך את העניין להרבה יותר מרגש מאשר השתתפות של שחיין שהזדנב למשלחת. ושוב, זה לא שלספורטאים אלמונים אין סיכוי להשתלב. הם פשוט במקרים מסוימים יצטרכו לסיים שניים ולא שלישים.

אני מניח שאלו באמת פילוסופיות שונות שנוגעות למהות הספורט והאולימפיאדה.

רונן דורפן 25 ביולי 2008

גיל – פילוסופיות שונות לי ולך זה בסדר. אבל אני לא חושב שראשי הספורט האולימפי של ארצות הברית יכולים להחזיק בפילוסופיה שלך. הם חייבים לחשוב רק שטח – והמשלחת האולימפית תדאג לעצמה.

עזי 25 ביולי 2008

בורוביץ' – אן.בי.סי דרשו וקיבלו דבר חסר תקדים, שינוי טוטאלי של סדר היום בשחייה באולימפיאדה )גמרים בבוקר ומוקדמות בערב ולא הפוך) הכל כדי שהגמרים יהיו בפריים טיים האמריקאי, אז לפחות בתקופת האולימפיאדה רוצים לראות את פלפס.
לפי ההיגיון שלך צריך בישראל לכתוב רק על כדורגל וכדורסל, זה מה שמעניין את המיינסטרים פה. למה אתה כותב על ספורט אמריקאי אם כך?

עזי 25 ביולי 2008

גורן, אם זכור לי נכון בשטוקהולם 1912 אני תמכתי בקצין הפרשים הצעיר ג'ורג' פטון וטענתו על השיפוט בירי באקדח בקרב חמש המודרני ואילו אתה היית בעד הוועדה המארגנת וקיבלו את טיעונך.

עומר ח. 25 ביולי 2008

בעקבות הדיון הפורה על המנטליות של האתלטיקה והתרבות האמריקאית,תהיתי (ובוודאי יורם אהרוני או דודיק יוכלו להשיב לי) האם יש קורטוב של אמת במיתוס שנבחרות השליחים של האמריקאים כמעט ולא מתאמנות על החילופים. על פניו זו נראית לי טענה לא הגיונית וספק אם אפשר לגבות אותה בסטטיסטיקה.
מלבד זאת, אני זוכר שכאשר לימדו אותנו בשיעורי הספורט בקיבוץ כיצד להעביר את מקל השליחים, הסבירו כי האמריקאים נוהגים להעביר את המקל מלמעלה למטה בעוד שארצות אחרות מעבירות אותו מלמטה למעלה. גם על אמיתותה של טענה זו אשמח לקבל מענה.

ומשהו על בוב דילן- לפני כחודש הייתי בהופעה שלו בווינה ויצאתי ברגשות מעורבים. מצד אחד, הבחור לא תיקשר עם הקהל, לא בירך בהתחלה ולא הודה לו בסוף ואפילו עמד עם הצד והגב לחלק מהצופים. בנוסף, הוא לא שר אף להיט מוכר והרבה לבצע שירים שאולי אפילו יורם אהרוני לא מכיר. בקיצור, עשה מה שבא לו, הצופים יצאו עצבניים, ובסוף הגיעו למסקנה שזה אולי מה שיפה בדילן,ומחזיק את הקריירה שלו בחיים עוד מ-1961.

יורם אהרוני 25 ביולי 2008

מי הולך לראות כיום את דילן? הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה ב – 1993 בהיכל התרבות בתל-אביב וכבר אז זו הייתה הופעה נוראית. באותו ערב הופיע אלטון ג'ון בפארק הירקון וצדק מי שהלך לשם…
יש שתי שיטות להעברת מקל: עלית ותחתית. נראה לי שהאמריקאים מעדיפים את העלית ויש מאמנים אירופאים שדבקים בתחתית. יש גם מאמנים לא חכמים במיוחד שמנסים לשכנע כוכבים לרוץ לא במקום שהם מבקשים. יש חישובים מתמטיים האומרים שהרץ הטוב ביותר צריך להיות דווקא השני בסדר. הבריטים ניסו לכפות על לינפורד כריסטי לרוץ שני וסופם שנפסלו. עם קרל לואיס לא התעסקו ונתנו לו תמיד לרוץ אחרון. בשליחים תמיד הראשון והשלישי רצים עם המקל ביד ימין והשני והרביעי בשמאל כדי שההעברה תהיה מיד ימין לשמאל ולהיפך והרצים בקשת ירוצו עם המקל ביד ימין. לואיס היה מקל בשמאל ומעביר מיד לימין. זה אולי עלה להם בכמה אלפיות אבל הבטיח את הניצחונות, כל זמן שלא עשו את השטות של סיאול ושמו מחליפים במוקדמות. האמריקאים רצים המון שליחים בקולג'. יש המון תחרויות שליחים שם. קשה מאד לרכז נבחרת אמריקאית לאימונים משותפים כאשר אף אחד לא יודע מי יהיה בה עד מספר שבועות לפני המשחקים… לאירופאים יש אפשרות לעשות זאת מספר פעמים בשנה. אחרי המבחנים הם מתאמנים ביחד גם על שליחים. אם זה מספיק? לעיתים רבות כן אבל הפעם נראה שלג'מייקה יש פשוט ספרינטרים יותר טובים.

רונן דורפן 25 ביולי 2008

דווקא בשליחים אני לא חושב שצריך ללכת לפי המבחנים. צריך לבחור מאמן ולתת לו להרכיב נבחרת כראות עיניו. פשוט כי הוכח שזה ממש לא אותו הענף. זה כמו להכריח מאמן לאומי לבחור את נבחרת העונה בליגה.

יורם אהרוני 26 ביולי 2008

גם אצל האמריקאים לא הולכים בשליחים בדיוק לפי המבחנים. החוק אומר שכמה ימים לפני המשחקים צריך להודיע מיהם הששה שמהם בוחרים ארבעה למוקדמות וגמר. יש רק 16 נבחרות מוזמנות כך שיהיו רק שני שלבים. האמריקאים כללו בסגל השליחים את כל הששה הראשונים במבחנים אבל בצירוף הערה כי כל חבר אחר במשלחת עשוי להצטרף וזה אומר בעיקר שאולי יקחו מישהו מרצי ה – 200 אבל כזכור ב – 1983 החליטו באופן מפתיע להכליל בהרכב רץ משוכות בשם וילי גולט.

אסף 26 ביולי 2008

( אמא של האופטופיקים )
עומר: אנחנו היית בהופעה זהה של דילן אחרי יומיים בזלצבורג, ויצאנו ברגשות חדים: עבדו עלינו.
דילן שלח את אביו הזקן והצדוד להופיע במקומו, בזמן שהוא נשאר במלון כדי לראות פורטוגל-צ'כיה.
להגיד "זה מה שיפה בדילן" זה כמו להגיד אחרי 0-0 ש"זה מה שיפה בכדורגל".
זה בדיוק מה שלא יפה בדילן.

גיל 26 ביולי 2008

לדילן תמיד היו תקופות טובות ותקופות רעות. זכורה לי הופעה ביזיונית שלו בארץ בשנות ה-80. דווקא בשנים האחרונות הבנתי שההופעות שלו טובות. שוב, תלוי באיזה מצב רוח תופסים אותו.

לון 26 ביולי 2008

העלתם טיעונים לרוב ולכן אתייחס רק לעניין אחד – העובדה שארה"ב מגיעה להישגים ומדליות אינה מעידה בהכרח על השיטה. היא בעיקר מעידה על כך שמדובר במדינת ענק עם הרבה מאוד אלפים ומיליונים מהם אפשר להגיע לאלופים.

הנתונים היחידים המוצקים לכך שהיו ספורטאים שהתגלו במבחנים היו אלה של יורם ומדובר על בודדים.
לעומת זאת, ידועים לנו יותר מידי מקרים הפוכים. חלקם נכתב כאן בבלוג בדיונים השונים ויש עוד.

כדי לדעת אם שיטה אחרת תצליח יותר, צריך לנסות אותה.
טיעונים חסרי ביסוס, כמו הירידה במוטיבציה של הרצים בבריטניה, אינם נחשבים לעובדות…

אופיר 26 ביולי 2008

לפי המאמר הזה: http://query.nytimes.com/gst/fullpage.html?res=9507E6DC1E3EF93BA1575BC0A9629C8B63 , האולימפיאדה דווקא זוכה לפופולריות גדולה בארה"ב. 196 מיליון צופים בסה"כ, 25 מיליון בממוצע כל ערב, ורייטינג מכובד של 15.6% (שעד כמה שהצלחתי לברר, היה מזכה אותה במקום הראשון בטבלת הרייטינג של השבוע האחרון, למשל). אלא אם לא הבנתי נכון את המאמר, נראה שבארה"ב יש עניין באולימפיאדה.

באבא ימים Old Timer 26 ביולי 2008

למרות מתקפת יחסי הציבור של – NBC אני לא רואה בארה"ב (לפחות לא בפנסילבניה) התרגשות גדולה מהאולימפיאדה. זו רק אבחנה שלי. היא לא אומרת דבר ביחס למה שהבלוג צריך או לא צריך לדון בו.

אני עברתי לארה"ב בדיוק לפני ארבע שנים בזמן אוליפיאדת אתונה ןנדהמתי מהפער בין איכות הספורטאים האולימפים האמריקניים לבין חוסר העניין התקשורתי בהם. הזכרונות שלי הם כאלה:

1. הייתי בבולטימור (עיר מגוריו של מייקל פלפס) בדיוק כשחזר מאתונה. אני זוכר סיקור חדשותי די מינורי של האירוע.

2. לא היו שידורים ישירים של האולימפיאדה. רק דיווחים ותקצירים מדי ערב של בוב קוסטאס.

3. לא רחוק מהבית בו גרתי היה בית ספר. נסעתי לידו יום אחד וראיתי שלט (ליתר דיוק סדין) המברך שלושה מבוגרי בית הספר על זכייתם במדליה באתונה. אחד מהם (בראנדון האנסן) זכה בזהב (נדמה לי בשליחים). המחשבה שבית ספר אחד בארה"ב זכה באולימפיאדה אחת בחצי ממספר המדליות בהן זכתה ישראל ב – 13 אולימפיאדות הדהימה אותי.

וחוץ מזה גם אני זוכר את ההופעה הביזיונית של דילן בשנות ה-80. זה היה בפארק הירקון והיא באמת היתה זוועתית.

גיל 26 ביולי 2008

באבא, היו שידורים ישירים רק של ענפים משניים. NBC מתנהגים בצורה שערורייתית ממש ומבטאים חוסר הבנה לעולם התקשורתי המודרני כשהם משדרים בפריים טיים אירועים כאילו הם בחי. כל מי שמתעניין יודע כבר את התוצאות וזה משעמם. גם באולימפיאדה הזו למרות כל ההייפ של השידורים שלהם הם יעשו בדיוק את אותו הדבר לאירועים מרכזיים כמו אתלטיקה וטקס הפתיחה. עם שחייה והתעמלות אין להם בעייה כי זה יהיה בזמן פריים טיים. גם כדורסל לדעתי לא נראה בחי כי ההצעה שלהם שהמשחקים ישוחקו ב9 בבוקר בסין לא התקבלה.

בני תבורי 26 ביולי 2008

בנוגע לדילן, לפני כשנה ומשהו פרסם הנ"ל את ה"כרוניקות (חלק 1)", ספר אוטוביוגרפי.
הספר מעניין וניתן ללמוד מהכתוב בו קצת על האיש הקשה והבלתי צפוי הזה, שנוהג להביך את קהלו, שותפיו ליצירה ומשפחתו באורח די קבוע. מאחורי הכותב המוכשר והרגיש עומד איש זועף, ציני, בלתי מתפשר ומיזנטרופ לא קטן.
בקישור הבא:
http://www.text.org.il/index.php?book=0706032

רונן דורפן 26 ביולי 2008

לון – אם היית יודע את כמות האנרגיה המבוזבזת על דיונים וריבים, קודם על הקריטריונים ואחר כך על הנוסעים, במדינות בהן יש ועדות, היית מבין היטב את עניין ירידת המוטיבציה. אהרוני בהחלט לא הביא את את כל מפתיעי המבחנים. הוא רק הביא שתי דוגמאות של שני אתלטים שרבים ידרגו בין 15 האתלטים הגברים הגדולים בהיסטוריה. למוזס היה את רצף הניצחונות הארוך בהיסטוריה לגברים. מתיאס הגן על תואר אולימפי בקרב עשרה. אם הם עלו למשחקים הראשונים שלהם בזכות מבחנים – זו דוגמא מהדהדת לחשיבותם.

לעומת זאת הדוגמאות ההפוכות של אתלטים ברמתם – לואיס ואובריאן – הם אתלטים שבכל זאת זכו במדליות זהב. רק שאחת פחות, ובאחד משני המקרים מי שזכה במקומם היה אמריקאי אחר. מי שנכשל במבחנים ובגלל זה לא זוכה לעולם באיזשהו זהב אולימפי הוא כנראה לא אתלט על שצריך הנחות.

אבל הסיבה הכי חשובה הועלתה על ידי אלון. איש לא מתווכח עם השיטה בתוך ארצות הברית. איש לא מתלונן. זו שיטה שמתאימה לאורח החיים במדינה.כשספורטאי נכשל במבחנים הוא מאשים את עצמו – כמו אובריאן שבטפשות בחר גובה התחלתי גבוה מדי במוט בענף בו ניצחונו היה מובטח. הוא רצה שיא עולם במבחנים – כלומר לקה קצת בהבנת מהות הארוע. והעובדה שזו מדינה מלאה ספורטאי ענק קשורה מאד לעניין הזה – הם עם תחרותי שמבין שההכרעה היא תמיד במגרש ובמסלול.

לון 26 ביולי 2008

רונן, אתה אוחז בחבל בשני קצותיו. כשבורוביץ' העלה נימוקים מתוך התפיסה האמריקאית פסלת זאת ובצדק.
לכן העובדה שהאמריקאים עצמם אינם מתלוננים מעידה אך ורק על העובדה הזו עצמה, לא על שום דבר אחר.
ודאי שמותר לנו להראות את הפגמים שיש בשיטה ולחשוב על שיטה טובה יותר.
זה חלק מהותי מאופי הבלוג ואופי הדיונים בו…

אמריקה מדינה עם המון ספורטאי ענק, מפני שהיא מדינה עם המון ספורטאים. ספורט בכלל וספורט תחרותי הוא חלק מהותי בחיים האמריקאים וחלק מהותי מחיי הקולג'.
גם אם היתה שיטה של הטלת מטבע, עדיין היו לה מספיק מדליות.

השאלה היא איזו שיטה הכי טובה. היות ונבחנה רק שיטה אחת, אי אפשר לומר בוודאות אף דבר על שיטות אחרות.

עקב כך, הדיון ישאר תיאורטי לחלוטין ללא הוכחה ברורה לאף צד.

רונן דורפן 26 ביולי 2008

לון – ראשית, לא הסכמתי עם בורוביץ בשני עניינים. 1. שזו התפיסה האמריקאית – הנתונים שלו היו מוטעים מאד לגבי העניין האולימפי באמריקה. 2. לגבי השאלה אם זה משנה לנו כמתדיינים לא אמריקאים.
אבל פה אנחנו דנים בספורטאים אמריקאים – ולכן נראה לי שהתפיסה האמריקאית כן חשובה פה. אני חושב שאנחנו לא מסכימים משום שאנחנו לא מסכימים על המטרה. כפי שגיל אמר הוא רוצה "לראות את הכי טובים" אהרוני חושב שזה יביא יותר מדליות – ולפי דעתי זה גם כלי המדידה שלך.
אני חושב ששינוי בשיטה לא תביא בטווח הארוך יותר מדליות – אבל גם אם כן זה לא משנה לי. אני חושב שתחרות בין אמריקאים צריכה להיות מוכרעת בדרך אמריקאית. בצהרי היום.

לון 26 ביולי 2008

רונן סיכמת יפה את ההבדלים בתפיסות בינינו.

אני מניח שמעכשיו תתייחס לכל עם ומדינה לפי ראייתה. למשל כך תסתכל על הפרמייר ליג…

לשיטתך אני מבין שהאקדח שיורה בסוף, הוא אקדח ההזנקה, אבל איפה האישה ?

איל 27 ביולי 2008

לגבי דברים ש-YB כתב. ראשית, אני סבור שאין כל קשר בין מידת התעניינות האמריקאי הממוצע בספורט האולימפי לסוגיית ההתעמקות בו כאן בבלוג.

האמריקאי מתעניין בבייסבול, בפוטבול ובהוקי, ענפי ספורט שבעיני הם ביזאריים. חצי מהעולם מתעניין בקריקט (למה לעזאזל?) ובגולף. בניו זילנד, בעונה הנכונה, לא תמצא פאב אחד בלי שיש שידור – חי או חוזר – של תחרות ה-America's Cup (תחרות שייט). כל ענפי הספורט הללו משעממים אותי באופן אישי. האם צריך לעסוק בענף ספציפי רק בשל מידת הפופולריות שלו?

לכן, אין שום דבר פתטי בעיסוק בנושא הזה.

לעניין ירידת ההתעניינות, אני סבור שמעבר לעניין החינוך, חלק גדול מהעניין נובע מן העובדה שתחרויות (שחייה, אתלטיקה וכו') הן בראש ובראשונה מבחן למגבלות הגוף (והנפש, אבל צריך גוף כבסיס). המגבלות הללו, נופצו בעבר, במיוחד בתקופה שלא היתה בקרת סמים, ובאותן תקופות לראות אולימפיאדה היה בעצם לראות שיאי עולם נשברים. לכן, מרבית אלו שפורצים את המגבלות כיום הם או כאלה שהצליחו לחמוק מבדיקת הסמים (וכמו שאנחנו נוכחנו לדעת במקרה של מריון ג'ונס, גם וינרים אמיתיים נפלו בזה); או שמדובר בקפיצות דרך טכנולוגיות (בגדי ים משפרי מהירות וכו'), שבעבר לא יכלו להיות.

בשורה התחתונה, הגוף האנושי מיצה את מרבית יכולתו, ולכן העולם מיצה גם את התעניינותו.

עזי 27 ביולי 2008

איל – אתה מזכיר לי את 'קץ ההיסטוריה' של פוקואימה כשנגמרה המלחמה הקרה. תסכים איתי שקרו כמה דברים ותהליכים. הגוף האנושי בוודאי לא מיצה, בטח ובטח שלא בשחיה, אבל גם לא באתלטיקה )נטולת סמים). ראה את גברהסילאסי למשל.

רונן דורפן 27 ביולי 2008

עזי – בכמה ענפי אתלטיקה פשוטים – כמו 100 מטר וקפיצה לרוחק, הגוף האנושי מיצא מזמן את יכולותו. כל שיפור קשור לנעליים, מסלול, תנאי גובה, מדידת רוח מזוייפת או סמים.

עזי 27 ביולי 2008

מיצה רונן ולא כמו שכתבת. מסכים, לכן הגשתי את השחייה והריצות הארוכות.

איל 28 ביולי 2008

עזי – אני מניח שזו הייתה רק מטאפורה, אבל ל"קץ ההיסטוריה" אין שום קשר לעניין…

אני סבור שגם בנושא השחייה והריצות הארוכות בסה"כ היכולת לשבור שיאים כיום, במיוחד אחרי התקופה הארוכה שבה השתמשו בסמים על מנת לשפר ביצועים – היא נמוכה ביותר.

Comments closed