תכניות הן אוברייטד

ועבודה קצת אנדרייטד

io

אני רוצה להסתכסך עם הרבה מאנשי דה באזר – הולכי בטל ואוכלי חינם מקצועיים –  ולציין לטובה טקסט שקראתי פה במהלך היורו – של יניב פרנקו. הוא דיבר על כך שפרשנים בתקשורת שזורקים באוויר סיפורים על תכניות לשיפור הספורט במדינות אחרות הם גם גונבי דעת במידה מסויימת – כמו אלו שאומרים ״שישראל חייבת לעבור את אלבניה״. קל לנגח את הכדורגל הישראלי או הספורט הישראלי ולנופף בתכנית שיישמו באיסלנד או בגרמניה. מבלי להגיד איך זה בדיוק צריך לעבוד בישראל.

אני אשבח גם את עצמי על כתבה לפני המשחקים האולימפיים בה ציינתי את סרביה כמעצמה אולימפית למרות שטבלת המדליות לא מראה זאת. הסרבים נסעו לריו ו-54 מ-103 חברי המשלחת חזרו עם מדליות. לא רואים את זה בטבלה כי אלו מדליות קבוצתיות בענפי הכדור -אבל הנה השורה התחתונה: רק ארצות הברית של אמריקה זכתה ביותר מדליות בענפי הכדור הקבוצתיים (חמש) מאשר סרביה (ארבע).

אבל הרבה מההצלחה הסרבית היא לא בדיוק ״תכנית לאומית״. כך למשל סיפר לי עיתונאי מקומי שאחת הסיבות לכך שיש בסרביה קבוצות איכותיות היא שבגלל עוניה של המדינה לכל עיר קטנה יש בדרך כלל קבוצת כדורגל ועוד קבוצה בענף אחר (כדורעף או כדורסל או כדוריד, לעתים נדירות כדורמים). וכך כבר מגיל צעיר כשרון מתרכז. הצורך הקבוע למכור את השחקנים ולגדל אחרים גם נובע מהעוני של המדינה. הם דווקא היו רוצים לראות את השחקנים נשארים ומביאים להם תארים אירופאים כמו בימי יוגוסלביה. רק שזה לא ריאלי כיום.

ובאופן כללי – גם אם בכדורגל האיסלנדי עשו תכנית – האירופאים לא מצליחים בגלל תכניות. הם מצליחים כי הם כבר 70-80 שנה מצליחים. במועדונים יש מסורת וידע ומאמנים וותיקים ומאמנים צעירים שלמדו מהם ועסקנים ועוזרים ואפנסאים ומעסים שעובדים בהתנדבות דורות.

ובכל זה נזכרתי כי אתמול הייתי במשחק כדוריד בדרום הונגריה, בכדי לצפות בכדורידן נבחרת ישראל שמשחק בקבוצה הונגרית לא רעה, ושוב נחשפתי לעולם הספורט של מעצמה אולימפית. כך למשל ממש בסיום המשחק פרשו על הפרקט שלושים שולחנות פינג פונג לטורניר, שמיד אחר כך הם יפונו לטובת קט רגל. אנחנו מדברים על עיירה של שלושים אלף איש בערך. שלאנשיה מעט מאד הכנסה פנויה.

אבל בעיקר תפסה אותי שיחה עם כמה הורים וילדים. דיברתי איתם על הספורט שהילדים עוסקים בו בנוסף לכדוריד. ואז דיברתי גם עם מאמן קייקים. במועדון שלו יש עשרות ילדים שחותרים. שאלתי אותו אם הילדים שחותרים בקייקים גם עוסקים בענפי כדור. ״בוודאי, כמעט כולם״, הוא אמר לי.

אז אני לא מדבר בכלל על עוצמתה של הונגריה בקייקים. זה באמת אולי תחום די אזוטרי. אבל אתה יכול לעשות אילו תכניות שאתה רוצה לקידום הכדוריד במקום כמו בישראל. אם במדינה אחת ילדים מתאמנים רק בכדוריד (או כדורסל, או כדורעף, ובמידה מסויימת גם כדורגל). ובמדינה אחרת הילדים שמתאמנים במשחקי כדור גם מתאמנים בקייקים (או אתלטיקה, או התעמלות או הבנות ירקדו בלט) – אז הסיכוי שהילדים במדינה הראשונה יהיו טובים מהשניה קרוב מאד לאפס.

אנשים: השחקנים בקבוצה השניה חותרים בקייק – איזו תכנית תמחוק פער כזה? גם אם יביאו מאמנים זרים ויעבדו בצורה הכי מדוייקת בעולם.

*

אני לא כותב את זה כי אני מציע שעכשיו ייקחו את כל הילדים בארץ לחתור בקייקים. אני מציין את זה יותר כתצפית.

אני בא להגיד שצריך להבין כמה עמוק ההבדל. זה אפילו לא ״יסודות״ או ״משחק הגנה״ או ״לא לשחק על תוצאות מגיל צעיר״. זו תרבות ספורט כוללת שיוצרת פער כמעט לא מחיק. גם בעזרת מומחים.

עזרו לנו לקיים את דה באזר

יומן האליפות של הג'איינטס (5) - איפה איליי
גמר ה-400 מטרים הממש אחרון (מהדורה שניה)

78 Comments

גיל שלי 15 באוקטובר 2016

אני ודסקל חושבים באופן שונה על תהליכים. אני לא מאמין במודל או תכנון ברמה הלאומית כלל. אני מאמין בתהליכים שמנוהלים מלמטה, ושברמה הגבוהה צריכים להסתפק ברגולציה שלא תפריע לתהליכים האלה להתרחש

דורפן 15 באוקטובר 2016

כן אבל אני נוהג בחוסר צדק בדסקל. כי הוא דווקא פחות אופטימי לגבי סגירת פערים מוחלטת.

גיל שלי 15 באוקטובר 2016

אני אכן אדיוט אופטימי ללא כל מתחרים

דורפן 15 באוקטובר 2016

יש המכנים אותך ״הציוני של הספורט״

בני תבורי 15 באוקטובר 2016

לפני שאתם אוחזים זה בגרונו של זה, ובצדק, זכרו את המציאות המסריחה בה גדלים אצלנו ילדים. אפשר לעשות המון תכניות עד גיל שמונה עשרה.

תומר חרוב 15 באוקטובר 2016

אפשר פשוט להסתכל על בתי הספר. שעתיים של כושר גופני בשבוע שלא שוות שום דבר והמצב הולך ומדרדר משנה לשנה, בארה"ב תלמידים בבתי ספר ציבוריים מחויבים לקחת בכל שנה ענף ספורט בו הם מתאמנים בנוסף לשיעורים הרגילים.
בישראל ספורט נחשב לחוג- כלומר תשחק כדורגל או תנגן על פסנתר או תשחק בלגו ומבחינתנו זה אותו דבר. והבעיה היותר גדולה לדעתי היא שמפילים על השירות הצבאי את האחריות לחינוך גופני, החשיבה היא שאין מה להשקיע בזה בזמן ההתבגרות כי "הצבא כבר יכניס אותך לכושר" ושלא לדבר על "איך יכול להיות שיש לנו לוחמים בסיירות הכי מובחרות אבל אין לנו ספורטאים אולימפים מצליחים?"

דורפן 15 באוקטובר 2016

אין יותר שעות חינוך גופני – או לפחות לא הרבה יותר – בהונגריה וסרביה. את האימונים לילדים עושים המועדונים

תומר חרוב 15 באוקטובר 2016

מה זה לא הרבה יותר? אפילו שעה נוספת בשבוע היא קריטית והשאלה היא גם מה עושים בשעות האלו.

דורפן 15 באוקטובר 2016

כמובן שחשוב מה עושים. אני רק אומר – בתי הספר עניים ואין להם את המתקנים כמו בית ספר אמריקאי נניח. את המאסה הגדולה שלאימוני השחיה, האתלטיקה, ההתעמלות לא עושים בתי ספר ולא חוגים פרטיים – אלא המועדונים

יורם אהרוני 15 באוקטובר 2016

בשוויץ, כבר בשנות ה-60, הבינו שאי אפשר לבנות על בתי הספר כדי לשפר את רמת הכושר של האוכלוסייה. התחילו לעשות שם מבחני כושר אחה"צ במתקני ספורט. כל ארגון תוגמל על מספר הילדים שהצליחו לעבור את המבחנים לפי מספר הנערים שנשלחו מטעמו. אפשר היה להיבחן מספר פעמים בשנה ואם מישהו היה חבר באגודת ספורט הסדירו את זה שפעם אחת הוא יבוא למבחנים מטעם בית הספר ופעם אחרת מטעם קבוצת הספורט אליה הוא השתייך. לא מזמן הייתי בישיבה לקראת צעדה עירונית ונאמר שם כי כל בית ספר שישלח קבוצה יתוגמל בכמה אלפי שקלים. אפשר להרחיב את הרעיון למפעלי ספורט הדורשים קצת יותר הכנה מאשר צעדה או למבחני כושר שאין בישראל כל חובה לבצע אותם בבתי הספר, או שלפחות אין חובת דיווח של התוצאות שלהם.

יורם אהרוני 15 באוקטובר 2016

תומר, למספר שעות החינוך הגופני בבית הספר אין ממש קשר לרמת הספורט התחרותי. יש לו קשר לרמת הכושר של כלל האוכלוסייה. בבתי הספר לא מלמדים אף אחד מהמקצועות בהם יש רמה גבוהה יחסית לספורט בישראל (ג'ודו, התעמלות אמנותית, שייט, שחייה).. הבעיה העיקרית היא שיום הלימודים נמשך כיום יותר מדי זמן, מה שמקשה על הספורטאים. האם באמת חשוב כל כך שהרבה תלמידים יעשו 5 יחידות במתמטיקה? תרומת בתי הספר לספורט צריכה להיות רק בהקלת העומס מהתלמידים כדי שיוכלו לעסוק גם בדברים אחרים.

תומר חרוב 15 באוקטובר 2016

א. לדעתי רמת הכושר של כלל האוכלוסיה חשובה יותר מרמת הספורט התחרותי.
ב. אני מניח שיש גם קשר בין שני הדברים. בסופו של דבר בתי הספר לא מקדמים לא את זה ולא את זה.
ג. לא חשוב שתלמידים יעשו חמש יחידות מתמטיקה.
ד. בית הספר צריך להעניק לילד את האפשרות לעסוק בספורט. שים לב שפרט לג'ודו כל הענפים שציינת הם ענפים שמצריכים השקעה כלכלית די גבוהה מצד העוסקים בו (במיוחד שיט ושחיה), בית הספר הציבורי צריך להעניק לילד בכל מקום את האפשרות לעסוק בספורט ולפחות לפתוח לו צוהר לפעילות גופנית שתוביל אחר כך לעלייה ברמת הספורט התחרותי.

בוב השקט 15 באוקטובר 2016

ברור שיש לזה קשר לספורט מקצועני. אתה לא חושב שילדים שמקבלים חיבור לספורט וכושר מגיל צעיר, ונמצאים בכושר טוב יותר יגדילו את כמות ואיכות הפונים לספורט מקצועני?
חוץ מזה, כן, זה חשוב שהרבה ילדים יעשו 5 יחידות מתמטיקה, גם אם מה שלומדים שם לכאורה לא מועיל בחיי היום יום. ועוד יותר חשוב שלילדים תהיה מסגרת חינוכית שלא מסתייימת בצהריים.

יורם אהרוני 15 באוקטובר 2016

בוב השקט, הכל עניין של סדר עדיפויות. כדי שהרבה תלמידים יעשו 5 יחידות מתמטיקה וגם יצליחו במבחנים צריכים הרבה שעות של לימודי מתמטיקה, כולל שעות תגבור ושעות פרטניות לתלמידים (אחוז עצום מהם אגב, נעזרים במורים פרטיים). אם רוצים לעלות את הכושר של התלמידים צריך יותר שעות לחינוך גופני ואם רוצים יותר אנגלית, יהדות, מדעים, ערכים ומה לא לא יהיו מספיק שעות ביממה. אני אוסף נתונים על הכושר הגופני של התלמידים ומנסה לעניין בזה מחנכים, מנהלים ומפקחים אבל זה לא מעניין איש מאחר שהכושר הגופני של הנוער לא נמצא כיום בכלל על סדר היום של משרד החינוך. שלא תבין לא נכון, אני עדיין רשאי לבחון את תלמידיי, אבל לא חלה עליי חובת הדיווח מה בצעתי ומה היו התוצאות.

Shadow 15 באוקטובר 2016

בשביל שזה יהיה בסדר העדיפויות של הקודקודים צריך שגם אצלם בקודקוד יהיה ערך לספורט ואת זה בדרך כלל מקבלים בילדות.

זה הכל עניין של כמויות אבל אם יותר לומדים מתמטיקה וכו אז הסיכוי שבסוף היום הקודקוד יהיה יותר פרו-מתמטיקה מאשר פרו-ספורט.

אז כדי לעקוף עיוותים שיקחו דורות ולקצר תהליכים צריך כרגיל לחוקק חוקים.

שמעון כסאח 15 באוקטובר 2016

5 יחידות מתמטיקה לא מפריעות לכלום, בתיכון למדתי 5 יחידות וגם שיחקתי בקבוצת ספורט, אימנתי ובנוסף שיחקתי שחמט.

5 יחידות מתמטיקה יותר חשוב מספורט.

ד"ר רזי הופמן 15 באוקטובר 2016

כמה שאני מתחבר למה שכתבת.
זכורני שבילדותי בכל יום היה מסדר בוקר והמורה לחינוך גופני אימן אונו בתרגילים. זה בנוסף לארבעה שעות ספורט שהתחלקו על שני שעורים.
אנשים לא מבינים כמה פעילות גופנית חשובה לבריאות.

גור אילני 15 באוקטובר 2016

התמונה של אולם שלם מתמלא בשולחנות פינג פונג יפה ומעלה שאלה – אצלנו, מי בדיוק היה מתקתק את זה ומסדר את השולחנות? ועד הורים? אריתראים? בישראל פחות רואים את הצד הקהילתי כחשוב ואת החלקים הפחות נוצצים של הקיום כחלק מהשתתפות.
כל ילד בן 8 יודע לעשות תנועות של רונאלדו אבל מעטים אי פעם סידרו שולחנות או מזרנים או שערים. גם אין להם זמן כי הם כבר ממהרים לחוג הבא, שגם בו יצטיינו באופן בולט.

יורם אהרוני 15 באוקטובר 2016

גור, בחוגי ג'ודו רבים, לפחות אלה שאני מכיר, הילדים מסדרים את המזרנים בסוף החוג. הם חייבים לעשות את זה מהר כי אחריהם מתאמנים באותו החדר אנשים אחרים. נניח, נשים שבאו לחוג זומבה או משהו דומה.

גור אילני 15 באוקטובר 2016

מחזירים מזרנים למקום, וגם זה בדרך כלל בבלאגן עם מינימום תשומת לב.

יורם אהרוני 15 באוקטובר 2016

כאשר הייתי נער, עסקתי בשני ענפי ספורט (כדורסל ואתלטיקה). כמעט כל הנערים בקבוצת בקבוצת האתלטיקה בה התאמנתי עסקו גם בכדורסל. עיסוק בשני ענפי ספורט היה די נפוץ אז בארץ והיו גם פחות ענפי ספורט. מה שהיה חסר אז בארץ כדי שהמוכשרים בספורטאים יגיעו לרמה העולמית היה כנראה רמה מקצועית של המאמנים, או במילים אחרות, תרבות ספורט. רק בשנות ה-80 התחילו לעבוד בארץ בצורה מסודרת פחות או יותר בעקבות הקמתה של היחידה לספורט הישגי, אבל גם שם נעשו לא מעט טעויות. יש בספורט האולימפי שני מודלים עיקריים: מודל של מדינות גדולות ומודל של מדינות פחות גדולות. במדינות גדולות אפשר להעמיס על הנערים הרבה באימונים. אולי 997 מתוך 1000 יפרשו בדרך אבל זה לא נורא אם 3 יגיעו לצמרת העולמית. במדינות פחות גדולות יש מעט כישרונות ואסור לאבד רבים בדרך אם רוצים שמישהו יגיע לצמרת. ישראל העתיקה לא מעט מגרמניה ורוסיה אבל הייתה צריכה דווקא להסתכל מה עושים במדינות קטנות יותר.

no propaganda 15 באוקטובר 2016

מעולה

D! פה ועכשיו 15 באוקטובר 2016

מעולה, ולא בכל זאת לא סותר גם את דסקל וגיל

דורפן 15 באוקטובר 2016

וואלה -איך אנשים אוהבים שלוקחים את זה למקום אישי… מעכשיו אשמיץ את הכותבים האחרים בכל הזדמנות!

D! פה ועכשיו 15 באוקטובר 2016

אם זה היה אישי אז הייתי מספר משהו על החוויה שלי ועל איך שאני רואה את הדברים

בגלל שזה גם גיל וגם סדקל (וגם אתה כרכת אותם ביחד) אז זה דווקא לא אישי, אלא קבוצתי.

אבל בלי קשר – תשמיץ תשמיץ – גם טוב לרייטינג וגם יש עוד מלא זמן עד כיפור הבא!

austaldo 15 באוקטובר 2016

שאפו, לא יכול להסכים יותר.
הכשלונות של ישראל בספורט מתחילים ב(אין)שיעורי הספורט בבית הספר ושום תוכנית, מאמן על, ראש צוות מקצועי או כל רעיון מהפכני אחר לא ישנה את זה.

יורם אהרוני 15 באוקטובר 2016

כדי להגיע לצמרת העולמית במרבית ענפי הספורט, פחות חשוב מה שעושים עד גיל 18 (העיקר שעוסקים הרבה בספורט או בפעילות גופנית, אך לא יותר מדי) והרבה יותר חשוב מה עושים אחרי גיל 18. כאן כבר חייבת להיות תכנית לאומית בהרבה ענפים כדי שתסדיר את זה שהספורטאים המוכשרים שהגיעו כבר לגיל זה ימשיכו להתפתח ללא דאגות כלכליות. בישראל החלו לעבור בשנות ה-70 בהדרגה מספורט חובבי למקצועני בכדורגל ובכדורסל אך לא בענפים אחרים. בשנות ה-80 וה-90 החלו לתמוך גם בשכבה צרה מאד של ספורטאים בענפים אישיים אולימפיים, צרה מדי בכדי שיהיו יותר ספורטאים ברמה עולמית. הדבר בהחלט ניכר בכך שספורטאים ישראלים החלו לזכות במדליות אולימפיות. תכניות לאומיות הן לא אובר רייטד. הן הכרחיות. בלעדיהן רק אולי מספר מצומצם מאד של ספורטאים יוכלו להתקדם לצמרת העולמית, כולם ממשפחות עשירות מאד. יש כמובן ענפי ספורט שבהם צריך להתחיל בפעילות מסודרת הרבה יותר מוקדם.

ישראל ב. 16 באוקטובר 2016

למה בעצם?

אלכס דוקורסקי 15 באוקטובר 2016

פוסט מעניין. התמונה שצרפת מתחברת לי לדוגמא שהעלית מספר פעמים, של הילדים ההונגרים שמתרגלים מעבר מעל מכשול מים כחלק מהאימון.
לעתים גם לימוד היסודות (זריקת כתף בכדוריד ומעבר מכשול, במקרה הזה) נראה כמשהו אנדרייטד (ואולי קצת משעמם. הרי צריך לחכות קצת בתור ולבצע פעמים רבות את אותה התנועה).
היסודות האלה, ולא רק בכדוריד ואתלטיקה, חיוניים לצמיחתו של הספורטאי, ועל מנת ללמדם לא ניתן תמיד להמציא מחדש את הגלגל ולהיות יצירתי עד בלי קץ.
אולי זה, הדבקות בתרגול (המונוטוני, לכאורה), הוא גם מאפיין מסוים של מודל ספורטיבי מוצלח.

Matipool 15 באוקטובר 2016

שמישהו ימנה כבר את יורם אהרוני לאחראי על החינוך הגופני עד גיל 18 בישראל ושיתנו לו גם משאבים וגב לבצע את מה שהוא ידרוש .

גור אילני 15 באוקטובר 2016

ותקציב רכש בלתי מוגבל להביא זרים מהונגריה

יוסי 15 באוקטובר 2016

למה מדינה צריכה להיות טובה בספורט?

אמיתי 15 באוקטובר 2016

טובה בספורט לדעתי וכפועל יוצא ממסקנות הפוסט זה סימפטום של חברה עם תרבות ספורט טובה. חברה עם תרבות ספורט טובה ותרבות בכלל היא חברה יותר בריאה. דיי אלמנטרי

ברלה 15 באוקטובר 2016

אני ממש לא בטוח שסרביה והונגריה הן חברות בריאות, כמו גם הרבה מדינות צפון אמריקאיות ומדינות אפריקאיות בעלות עבר והווה ספורטיבי מפואר בהרבה מישראל.

יג 15 באוקטובר 2016

טעות נפוצה..רוסיה וארהב (התרבותית כמו המאבק לנשיאות..)הן אימפריות ספורטיביות אך אינן חברות בריאות לטעמי. אם התכוונת לפעילות גופנית אז יש בזה אולי משהו אם ניקח את אוסטרלזיה, קנדה, בריטניה וסקנדינביה..

אמיתי 15 באוקטובר 2016

תנאי הכרחי לא מספק..אבל אני בהחלט מקבל שיש חברות
בריאות ללא תרבות ספורט מפותחת. זוהי אפשרות אחת
מרבות. אגב אין הרבה חברות בריאות לגמרי מה שזה
לא אומר

ניימן 15 באוקטובר 2016

ישראל חברה די בריאה (בריאותית), לא? אחת הארצות הבריאות בעולם למיטב ידיעתי.

דורפן 16 באוקטובר 2016

אם הכוונה בחברה בריאה גופנית – שתיהן חברות עם בעיית אלכוהול קשה מאד.

אם הכוונה בבריאות החברה – שתיהן חברות סולידריות יחסית בתוך הקבוצה האתנית המובילה – ולא סולידריות כלפי מיעוטים

ניימן 15 באוקטובר 2016

קצת מזכיר את התרשמותי מברלין, שעם המון מקורות מימון גרמנים ואירופאיים, ואלפי גרמנים שנרתמו לעניין, מצליחה לייצר תעשיית הייטק שנמצאת רק עשר רמות מתחת לזאת של אזור תל אביב.

תרבות.

דורפן 15 באוקטובר 2016

נכון. בגלל זה כל ההלקאה העצמית של ״עם של חאפרים״ לא במקום. סרביה רחוקה מלהיות דוגמא למקום מסודר

גור אילני 15 באוקטובר 2016

ברלין נמצאת אחרי תל אביב (מקום 9 מול 5) אבל עם קצב גידול הרבה יותר מהיר שעשוי להצמיד אותה בקרוב

ניימן 15 באוקטובר 2016

אני לא יודע מה הדירוג שהבאת או מה בדיוק נמדד שם, אבל יש ליין שקצב סלילת שבילי האופניים בתל אביב גבוה פי 3 (או מספר אחר שהמצאתי הרגע) מברלין בחמש שנים האחרונות, ועם זאת אין חשש שאיכות שבילי האופניים של ת"א תדביק את זאת בברלין.

רומן 16 באוקטובר 2016

שזה בערך 20 רמות מתחת למתם..

רועי מ 15 באוקטובר 2016

יש לי דוגמא פרטית
אחותי מורה לחינוך גופני בבית ספר יסודי . בצפון תל אביב. היא פתחה שם חוג כדור עף שההרים ממנים.

יצא לי לא מעט לצלם בשבילה תמונות מטורנירים ואימונים.

יש כבר "דורות"
אחים שהגיעו בעקבות אחים בוגרים.
חלקם וחלקן המשיכו לכיתות ספורט בתיכון.
שוב זה די מצומצם לא מקצועני אבל הביא ילדים שלא עסקו בספורט מעולם לבחור ספורט.
הם גם נותנים שם אומנויות לחימה.

אם בכל בית ספר היה את הדבר הזה במקצועות מסויימים אולי המצב היה משתפר.
יותר ילדים שהולכים ורוצים לעסוק בספורט

ווינסטון 15 באוקטובר 2016

“Plans are of little importance, but planning is essential.”

― Winston Churchill

יג 15 באוקטובר 2016

קצת מתבלבלים כאן רוב החברים.. הפעילות הגופנית בישראל (וכן, גם קצת ספורט) בעליה מתמדת כבר שני עשורים!
אני יכול להגיד בודאות כי בדקתי ועדיין בודק. תרבות הפעילות הגופנית השתנתה (לא עלתה/ירדה כי לא מודדים תרבות) פלאים והמודעות עלתה בצורה משמעותית. מכאן ועד לשיפור בספורט הייצוגי (שודאי שאינו חזות הכל) קיים פער, שעליו אתם מתפלמסים תדיר, והוא נתון כמובן לויכוח.
חג שמיח

יניב פרנקו 15 באוקטובר 2016

במגזר הכללי בוודאי – רואים את זה במכירות של נעלי ספורט בארץ (לא ציני) ובתרבות הריצה שתופשת תאוצה אדירה.
אבל ישראל היא דמוגרפיה שונה מהאיסלנדית לדוגמא – פה יש 50% ילדים במגזר החרדי והערבי – מגזר חרדי בעיות ברורות בכל הקשור לספורט, במגזר הערבי למעט הכדורגל זה שממה ספורטיבית .

ניינר / ווריור 15 באוקטובר 2016

תראה מה קורה בסופי שבוע בבן שמן ושאר הסינגלים. אלפי אנשים רוכבים בשטח

צביקה 16 באוקטובר 2016

אני לגמרי מסכים איתך לגבי החרדים, ועדיין איך אפשר להסביר את זה?
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4743064,00.html

no propaganda 16 באוקטובר 2016

יש פה בכתבה שני טיעונים, לא יודע לאיזה מהם התייחסת.
לגבי התלונות, אז זה לא מדעי בעליל, כמו מדד השחיתות, זה שאנשים חושבים בצורה מסויימת לא אומר שזה נכון בפועל.
לגבי תוחלת החיים, אז שים לב לסיג שיש שם(יחסית לרמה הסוציאו אקונומית), זה סייג משמעותי מאוד כי ההשוואה היא בעצם לחלק ספציפי מאוד במגזר הכללי

צביקה 17 באוקטובר 2016

למה חלק ספציפי את העשירים בחברה החרדית המחקר משווה לעשירים בחברה הכללית וכן את המעמד הבינוני והמעמד הנמוך.
יש גם חרדים עשירים וכאלה שמשתייכים למעמד הבינוני.

shohat 15 באוקטובר 2016

הראנינג בום השני הוא ראנינג בום של גילאי 30 פלוס ו-40 פלוס.
האתלטיקה הקלה בגילאי תיכון דלה וחלשה מאוד, גם ביחס לשנות ה-70 וה-80.
בתחום הטריאתלון ישנה התקדמות משמעותית, וזה ניכר גם בתוצאות.

יורם אהרוני 16 באוקטובר 2016

נחשון שוחט, אני לא בטוח שרמת אתלטי הנוער בישראל כיום נמוכה משהייתה בשנות ה-70 וה-80, בוודאי שלא בכל המקצועות. אם אתה רוצה אני יכול אולי לבדוק נתונים לגבי מקצוע מסוים, אבל לא נתוני עומק, כי אלה פשוט לא קיימים לגבי התקופה ההיא. אני מעריך שאוכל למצוא מה ההישג הטוב לנערה או נער בכרוב המקצועות בכל שנה. יש אגודות שהיו ואינן אך אני חושב שקשה להצביע על מקצוע בו באופן קבוע היו אתלטים טובים יותר אז. יש כמה שיאי נוער שלא נשברו משנות ה-80 (800 מ' של עוז כץ, שיאי ההליכה של שמעון שומרוני, שיאיה בספרינטים ומשוכות של אסתר שחמורוב, השיאים של ענת מאירי ב-800, 1500 ו-3000, השיא בקרב-7 של דליה נבות) אבל יש מקצועות אחרים שבהם יש כיום רמה יותר טובה.

shohat 16 באוקטובר 2016

יותר מעניינת אותי השוואת תוצאת המקום העשירי.
וגם השוואה שלוקחת בחשבון את ההתקדמות בעולם מאז (מעין נירמול מתבקש).
אולי אני טועה אבל נדמה לי שהרבה פחות נערים מוכשרים (גילאי 16-18) מגיעים לעיסוק באתלטיקה קלה.

יורם אהרוני 16 באוקטובר 2016

נחשון, מתפרסמות מדי שנה רשימות של החמישה הטובים בישראל במקצועות האתלטיקה עד גיל 19 ועד גיל 17, אך רק משנת 1997. כדי למצוא הישגים של נערים וקדטים משנים קודמות יותר צריך להסתכל ברשימות עשרת הטובים של הבוגרים, המתפרסמות החל משנת 1970. כמעט בכל המקצועות אפשר למצוא נערים בין עשרת הטובים בוגרים. את רשימת הקדטים (נערים עד גיל 17) ב-3000 מ' ב-1997 הוביל איתי מגידי עם 9:07.79 ד' והרץ במקום החמישי קבע אז 9:24.96. את הרשימה ב-2015 הוביל גננאו שפראו עם 8:50.55 והרץ במקום החמישי קבע 9:22.04 ד'.

יניב פרנקו 16 באוקטובר 2016

זה דומה למה שקורה בתחום המשקאות הקלים – משפחה של שני בני 35 שעושה שינוי ומתחילה לרוץ – זה מחלחל גם לילדים (בדיוק כמו המעבר למים) – במובן הזה כתהליך מאקרו משהו קורה.
אלא שדמוגרפית אנחנו במציאות מורכבת.

אמיתי 15 באוקטובר 2016

אני מבין ומקבל הרבה ממה שנכתב בפוסט והדוגמאות שהובאו בו..
אבל המסקנה של הפוסט שאומרת בעצם שלא ניתן לעשות הרבה וחבל
על הזמן ושתכניות לאומיות שמועתקות ממדינות אחרות חסרות סיכוי
לשנות משהו בתרבות הספורט פה נראת לי חד משמעית מדי ולא ככ מבוססת.
עצם זה שאין פה תשתית תרבותית כמו בחלק מהדוגמאות בפוסט רק גורם
לי לחשוב שצריך לייצר אחת בצורה "מלאכותית". דווקא העובדה שהתנאים
פה ככ שונים מבסרביה מביאה למסקנה שכן צריך לעשות משהו לשינוי המצב.
משהו שלא בהכרח ייקרה מהשטח עצמו בצורה אורגנית.
לכן רעיונות כמו המודל האיסלנדי וכד, נחוצים פה יותר מאשר בהונגריה, כמובן
שעם שינויים והתאמות למצב כאן.חיקוי התרבות בסרביה כמו שהיא, נראה בלתי
אפשרי רק מעצם זה שהיא ייחודית לסרביה ואולי לא מתאים לנו כחברה אך הניסיון
לשנות וללמוד מאחרים שכן הצליחו הוא הכרחי. מה החלופה? לחכות שהחברה והתרבות
השתנו מעצמן?

אמיתי 15 באוקטובר 2016

ישתנו *

ניימן 15 באוקטובר 2016

המסקנה של הפוסט, לתפיסתי, היא שצריך לעבוד על שינוי תרבות קידום הספורט, ולא על תוכנית ספורט נקודתית זו או אחרת.

אמיתי 15 באוקטובר 2016

גם שלי..לא ככ בטוח שזו המסקנה של כותב הטור. עכשיו איך
משיגים שינוי בתרבות הספורט?
נ.ב. התכוונתי חברה בריאה לא במובן הפיזי..

רומן 15 באוקטובר 2016

לא הבנתי את הטענה שלך.
אתה טוען שבשביל להיות כדורגלן טוב יותר צריך להתאמן בעוד ענף ספורט בנוסף לכדורגל?

דאג קולינס 15 באוקטובר 2016

ביוגוסלביה מקובל שעד גיל 13 עוסקים בענפי ספורט מרובים וההתמחות הייתה בגיל הנ״ל. כלומר ראשית רכוש מיומנויות אתלטיות ואח"כ תסווג למקצוע שאתה מצטיין בו.

רומן 16 באוקטובר 2016

אם אתה רוצה לייצר ספורטאים טובים בלי קשר באיסה ענף הם אז זו דרך מצוינת .. הדרך היחידה להיות טוב בכדורגל זה לשחק כדורגל וכמה שיותר יותר טוב

דאג קולינס 15 באוקטובר 2016

בטח בכפר ההונגרי אומרים לישראלים תרבות הייטק. משוואה עם נעלם אחד. ככול שיותר יעסקו בספורט תהיה תרבות ספורט. התהליך תודעתי והוא מתרחש שלמרות שאין תוכניות.

רומן 15 באוקטובר 2016

תפסיק להתעלם מהמציאות, הספורט ההונגרי מצליח מאותה הסיבה שבולט הכי טוב בעולם ומאתה הסיבה שישראל גרועה בספורט.
קוראים לזה גנים.

Duncan 15 באוקטובר 2016

יש לא מעט יהודים ספורטאים בעולם

רומן 16 באוקטובר 2016

די מעט

shohat 15 באוקטובר 2016

"תכנית" יכולה להיות plan או program.
plan במובן של כל מיני פרוייקטים נקודתיים.
Program במובן קיומן של מסגרות שהן צינור הנשימה של הספורט, שמזמינות השתלבות, התנסות, כיף וחוויה (לפני הכל)
אני כותב הרבה – בהקשר של אימוני ריצה למרחקים – שהסוד הוא לא ב"תכנית" אלא באימוצה של שגרת חיים, שגרת ריצה, ומחויבות אליה.
זה נכון גם במקרו.
הניסוח הקולע ביותר בעיניי הוא של מאמן התיכונים (המאוד מצליח) פט טייסון:
First thing is to love the morning, to love the trails. And if some kid gets really good at it – that's cool too

בכל אופן, כך עבר סוף השבוע הזה בארה"ב, וידיאו של 48 שניות שהוכן לקראת התחרות, ומראה למה program הוא דבר חשוב.
כאשר עשרות אלפים משתתפים בזה מכיתה ח'- צומחים גם אלופים.
https://www.youtube.com/watch?v=drzuZW5gegc

S&M 15 באוקטובר 2016

אם אתה כבר מדבר עם הורים, תשאל אותם בבקשה גם כמה עולה להם להשתתף בכל ענף כזה. כי הכדורסל של הבן עולה לי כ-450 ש"ח בחודש (10-11 חודשים). עזוב כמה זה מתוך השכר הממוצע, כמספר מוחלט, אני מתקשה להאמין שהורה הונגרי משלם 33,000 פורינט בחודש לחוג ספורט יחיד. וגם לא את הסכום היחסי של החוג הזה מהשכר בישראל, מתוך משכורת הונגרית.

רוצה לומר – כסף הוא חסם. סיבסוד עוזר. יכול להיות שיש בהונגריה/סרביה סיבסוד לספורט? כי בישראל אין.

יותם 15 באוקטובר 2016

שלושה דברים- ראשית, אצלי בבית ההורים התעקשו שאשתתף בחוג ספורטיבי כלשהו. בחרתי בכדורגל ושיחקתי בו במשך כל שנות לימודיי במערכת החינוך. אני יודע שזו דוגמא ספציפית אבל גם בקרב חבריי- זה לא כדורגל או פסנתר, זה קודם כל ספורט ואז עוד דברים. אני חושב שהראנינג בום שאתם מדברים עליו ישפיע גם על הילדים- הדור הבא.
שנית, הצבא. צה"ל הוא מחסום לספורטאים. נכון שהמצטיינים ביותר מקבלים פטור או שירות מופחת אבל לרבים המציאות בה גדלנו גורמת לנו לרצות בשירות מלא, שכמעט בלתי אפשרי לחזור לאחריו למסגרת תחרותית. הבעיה המרכזית פה היא הקטנת מה שנהוג לקרוא לו באתר בסיס הפירמידה.
שלישית, היחס לעוסקים בספורט. במקרה זה כדורגל ספציפית קרוב יותר לליבי. הוא נתפס כמקצוע של ערסים. אני זוכר בזמנו פוסט של מישהו כאן על כך שכשאבא של גצה (דוקטור למדעי המחשב) נשאל מה הוא חשב על המקצוע של בנו הוא ענה תשובה מלאת גאווה. כל עוד הכדורגל הוא ספורט של ערסים יהיה קשה לאנשים שאינם שייכים אליהם להצטרף אליו (או במילים אחרות, מ12 שנות משחקי בקבוצה "מקצוענית" היו לי שלושה חברים, ואני אעיד על עצמי שזו לא בעיה שאפיינה אותי באף מסגרת אחרת).

ערן (המקורי) 15 באוקטובר 2016

מהתגובות מעליי התרשמתי שנעשה עירוב בין שני נושאים: א) יכולת הצטיינות בספורט תחרותי ברמות הגבוהות ביותר (הדוגמה של סרביה; איסלנד)
ב) המודעות לחשיבות הספורט בקרב האוכלוסיה הכללית, ובהתאם לכך המחויבות לקידומו בקרב כלל הציבור.
האמריקאים למשל, מצטיינים בספורט תחרותי, אבל יש חלקים גדולים מדי באוכלוסיה, לרבות ילדים, עם אורח חיים לא בריא באופן קיצוני. לא רק תזונה איומה, גם היעדר פעילות גופנית נאותה, מובילים למגפת ה obesity.
לבמרבית מדינות אירופה הספורט נפוץ בקרב הציבור כדרך חיים, אין פה בכלל אישו.
בישראל, למרבית הצער, יש פערים גדולים בהשוואה לאירופה בתשתית הספורט התחרותי, וגדולים עוד יותר בספורט עממי.

Amir A 15 באוקטובר 2016

הורים, הורים ועוד פעם הורים. אתם רוצים שינוי? זה צריך להגיע מפעילות של ההורים. ולא רק בתור כותבי צ׳קים ונהגי מונית.

הרב אהרון 15 באוקטובר 2016

יש מצב שבישראל ההורים עסוקים מידי בעבודה ושעות נוספות שאין להם זמן או כסף לשלוח את הילדים לחוגים?

יואב דובינסקי 16 באוקטובר 2016

תרבות, אסטרטגיה, מומחים מחו"ל, עבודה קשה, הכל טוב ויפה, אבל מה כל זה שווה אם בסופו של דבר מאמן הנבחרת פותח בלי דור מיכה?

dk 16 באוקטובר 2016

תגובות כאלה שוות ייבוש של מיכה גם בנבחרת וגם במכבי תל אביב

Trailblazer 16 באוקטובר 2016

אני יוצא פּה טמבל(ולא בפּעם הראשונה),אבל מי לכל הרוחות השדים והפיות זה דור מיכה?

איתמר 16 באוקטובר 2016

אני זוכר מתקופת התיכון שלי לפחות חמישה חברים לשכבה ששיחקו בכמה ענפי כדור (כדוריד, כדורסל וכדורגל) והצטיינו בהם – כולם היו שחקני נבחרות צעירות.
ארבעה מהם התגייסו לסיירת מטכ״ל/לשייטת ולאחר מכן לא המשיכו בקריירה ספורטיבית מקצוענית ואחד שהיה בלם מצוין בחר להמשיך בכדוריד ועשה קריירה נהדרת כולל בנבחרת ישראל.
אני משער שזה קשור לתקופה שבה הם גדלו, כאשר ילדים שיחקו בחוץ (הרבה פעמים במגרשים מאולתרים) במשך שעות רבות מדי יום כדורגל וכדורסל ללא ניסיון של הוריהם לנתב את דרכם למקצוע אחד מסוים.

יורם אהרוני 16 באוקטובר 2016

איתמר, האפשרות לעיסוק ביותר מענף ספורט אחד קשורה גם לכך שפעם התחילו להתאמן בצורה מסודרת פחות או יותר בגיל יותר מאוחר והיו פחות אימונים בשבוע. כאשר אני הייתי ילד המסגרת הצעירה ביותר בכדורסל הייתה לילדים עד גיל 14, כלומר לילדים בכתות ז' – ח'. לא המציאו עדיין את הקט-סל. עד גיל 12 שיחקנו פשוט לבד ללא מאמנים ולמדנו דרך הסתכלות מילדים יותר גדולים. ליגת הנוער בכדורסל הוקמה בישראל רק בשנת 1972. מה שהיה לפני זה היו ליגות של הפועל (אולי גם של מרכזי ספורט אחרים) שבאזורים מסוימים בארץ פעלו טוב יותר, ובאזורים אחרים פחות טוב. נערים צעירים, אפילו בני 15, שיחקו בבוגרים בחלק מענפי הספורט (בכדורעף בוודאי) כי לא היו ליגות לנוער. הכשרת מאמנים מסודרת התחילה בישראל רק בסוף שנות ה-60. עד אז היו קורסים קצרים של שבוע וחלק מהמאמנים לא עברו בכלל קורסים או שנסעו לתקופה קצרה של השתלמות בחו"ל. אליפויות באתלטיקה לנוער התחילו בשנות ה-50 לגילאי 19 בלבד ורק החל מ-1964 התקיימה גם אליפות לנערים עד גיל 17 וילדים עד גיל 15. הכנסת גילאים צעירים יותר למסגרת תחרותית החלה רק בשנות השבעים. במצב הזה באמת היו לא מעט ספורטאים שעסקו ביותר מענף ספורט אחד. שאלת טריוויה: מי היה כדורגלן נבחרת ישראל שזכה באליפות המדינה בקרב-10 בשנת 1970?

Comments closed