שנתיים וכוס תה (על לימור שפיגל)

על אדם תאב חיים שצריך להתעסק עם המטרד של המוות

לימור שפיגל – שהייתה קולגה שלי ב״ישראל היום״ – מתה היום אחרי מאבק בסרטן בגיל 37. טכנית כמובן היא עוד קרבן של המחלה. לא ״ניצחה את הסרטן״ משום שלא היה לה סיכוי מהרגע והשלב שבו התגלה. אבל במובן מסויים היא כן ניצחה. היא המשיכה לחיות ממש עד יומה האחרון. היא לא נשברה. גם כשיצאה לחופשת מחלה לפני כמה שבועות, כשהתיישבתי באולם כדוריד הונגרי נידח לכתבה בעיתון על כדורידן ישראלי – היא הייתה המובילה בסיקור כדוריד בארץ – דאגה לעדכן אותי ברציפות בפרטים בנוגע לקבוצות המשחקות. וכמה שניות אחרי שהקאבס זכו באליפות – פאקינג שש בבוקר – היא הראשונה לברך אותי.

כדוריד היה בייבי שלה. כמו גם ספורט נשים. כמו גם כתבות רבות וחשובות שנגעו למגזר ההומו-לסבי. אבל לא על חשבון איזשהי אהבה כללית לכל ספורט באשר הוא ספורט. זאת אפשר ללמוד מהבלוג שלה. בתקופת מחלתה ערכה טיול ספורטיבי לניו יורק. פוטבול תמיד חלמה לראות והלכה לאיצטדיון. אבל היא הלכה גם להוקי קרח בפעם הראשונה.

הנה שלושת הטקסטים שלה מהביקור הספורטיבי האחרון שלה בניו יורק.

חלק ראשון

וחלק שני

וחלק שלישי

ותמונה:

ny

*

כשאחותי נפטרה לפני כמה חודשים מאותה מחלה באיזו אריזה אחרת שלה היא התקשרה בשיחת פייסבוק לנחם אותי. אז גם אמרה לי שבאופן סופי לא תוכל לסוע לאולימפיאדת ריו למרות אקרדיטציה שהייתה לה. המחלה לא איפשרה. אבל היא בהחלט לא התכוונה לסגור את הספר על אירועי ספורט. אליפות אירופה הקרובה בכדוריד נשים – בחודש הבא – וגם הפינל פור של הגברים בקלן והנשים בבודפשט היו בתכניות שלה.

את מה שכתבה על משחקי ריו והלא נסיעה אני מצרף כאן. היא קראה לטקסט ״שנתיים וכוס תה״. זה לא טקסט אופטימי. זה טקסט שובר לב. אבל טקסט שגורם לך להבין את האומץ העצום במלחמה שלה. על אדם תאב חיים שצריך להתעסק עם המטרד של המוות.

שנתיים וכוס תה (לימור שפיגל)

טוב שיש אולימפיאדה. אני לא יכולה אפילו להסביר כמה חיכיתי לאירוע הזה, שנערך כל ארבע שנים ומגוון את החיים בכל מיני ענפים מופלאים (מוכרים יותר ופחות) ומרחיב את האופקים.

טוב שיש אולימפיאדה, למרות שלבי נצבט, כי הייתי אמורה להיות בריו דה ז'נירו, לתזז מבריכת השחייה לאולם הג'ודו, מאתר השיט מרינה דה גלוריה לאולם הכדורסל, מאצטדיון האתלטיקה למרקאנה, אבל המאנייק הרים את ראשו (תרתי משמע) שוב לפני כמה חודשים ונעץ לי חץ מורעל בתוכניות.

טוב שיש אולימפיאדה, כי אני זקוקה לכל הסחת דעת מהיום-יום, מהלחצים ומהעצבות. רק חבל שנזכרתי שחלפו שנתיים. שנתיים מאז שאובחנתי; שנתיים מאז שמעתי את המילה "סרטן"; שנתיים מאז עולמי השתנה לבלי הכר; שנתיים של מסע שנכפה עליי; שנתיים של מאבק בלתי פוסק, מתיש ולפעמים מייאש; לעזאזל – שנתיים.

וטוב שיש אולימפיאדה, ברקע ערוצים שונים בלילות ללא שינה, אחרי יום ארוך ועמוס במטלות, עם משא על הכתפיים שלא ביקשתי, ועם כוס תה באמצע החמסין. כי תמיד כשאני קצת בדאון ורצה להירגע, כוס תה עושה את הפעולה (וגם כמה שאיפות מהקנביס הרפואי).

אבל כוס התה הזו, במיקום הנוכחי שלי, גורמת לי לגעגועים לזמנים אחרים, שבהם שתיתי אותה בנחת בדירה משלי, בלי רעשי רקע, בלי הפרעות, בלי מחלות, בלי רוחות רפאים. הייתי לוקחת את כוס התה הלילית שלי לשולחן, מכניסה דיסק אהוב למחשב ומקשיבה לצלילים. לפעמים היה זה תקליט, מסתובב מתחת למחט, חורק פה ושם, שהעניק לי אווירה מרגיעה ונחת. מרחב פרטי משלי, שיצרתי בעמל רב.

טוב שיש אולימפיאדה, כי היא נותנת לי זמן לבדיקת מרחב חדש עבורי, במקום אחר, עם התנאים שלי. זה יהיה שונה, לא ממש מה שרציתי בשלב זה של חיי, אבל זה חייב להיות, אין לי ברירה. אחרי שהאולימפיאדה תסתיים (לצערי), אזדקק למרחב משלי, שלא יהיה תחום במרקע הטלוויזיה. כזה שבו צלילי המוזיקה שאני אוהבת יישמעו לאוזני בלבד, בפרטיות ובלי הפרעות. מוזיקה, לא כמו אולימפיאדה, תמיד נשארת.

*

היא אבדן עצום לעולם עיתונאות הספורט. יהי זכרה ברוך.

הדו קרב על אליפות העולם, קרלסן - קריאקין: זה מתחיל
ספורטנ'רול (י') - רן עצמון

46 Comments

איציק 10 בנובמבר 2016

עצוב

יואב דובינסקי 10 בנובמבר 2016

כל הכבוד שכתבת. חשבתי על לכתוב, אבל קיוויתי שמישהו אחר, שעבד איתה על בסיס קבוע בתקופה האחרונה יעשה את זה. הכרתי אותה לראשונה לפני כ8-9 שנים, כשהיא עבדה כעורכת של ישראל פוסט ואני במאקו. הלכנו לכמה משחקים ביחד לאורך השנים ופה ובשנים האחרונות בעיקר נפגשנו ביציעי עיתונות כשהייתי מגיע לביקורי מולדת. חכמה, מבריקה, סקרנית, אוהבת ספורט בצורה מאוד רומנטית וחסרת ציניות. הוסיפה המון לעיתונות הספורט ולשיח. הקידום שהיא עשתה לענף הכדוריד ראוי לשבח. לא סתם המחזור הקרוב יפתח בדקת דומיה לזכרה. מאז שעברתי לטנסי היו לנו לא מעט התכתבויות לגבי ספורט נשים, שהיה יקר מאוד לליבה. אחרי כמעט כל משחק בסדרת גמר הWNBA, היינו פותחים בצ'אט בפייסבוק. עצוב לי מאוד והיא מאוד תחסר לי.

מרגש אותי לקרוא את מה שעיתונאים כותבים עליה. אני מקווה שהיא ידעה כמה היא אהובה ומוערכת. עצוב לי מאוד וראוי, ראוי, ראוי, שנזכור אותה בדה באזר. היא תרמה מאוד לשיפור השיח בספורט. עצוב לי מאוד. היא באמת אבדן עצום לעיתונות הספורט. יהי זכרה ברוך.

יואב דובינסקי 10 בנובמבר 2016

עבדה אז כעורכת הספורט של ישראל פוסט

holden 10 בנובמבר 2016

מעולם לא שמעתי עליה, עדיין היה כואב לקרוא ומחמיץ לב, דרך הכתיבה שלה רואים ומבינים שהיא חכמה ונבונה ובעיקר רגישה,
יהי זכרה ברוך ולך דורפן כל הכבוד ששיתפת

גיא זהר 10 בנובמבר 2016

rest in peace

גור אילני 10 בנובמבר 2016

עצוב. באמת חושב שהמוסיקה נשארת גם אחרי שהרבה קסמים אחרים מתפוגגים.

יואב בורוביץ' 10 בנובמבר 2016

יהי זכרה ברוך. תודה.

יוני (המקורי, מפעם) 10 בנובמבר 2016

מקסים, ובכלל מה שעיתונאים רבים כתבו עליה היום. לא הכרתי את כתיבתה. התרגשתי ממה שנכתב עליה.

אמיתי 10 בנובמבר 2016

אין מילים..לא הכרתי. תודה

יואב 10 בנובמבר 2016

תודה. עצוב כל כך

רון עמיקם 10 בנובמבר 2016

מעמיק, מכבד, מרגש.

תודה!

דסקל 10 בנובמבר 2016

כל כך עצוב. פשוט עצוב. היא באמת אובדן אדיר לתקשורת הספורט.

אלון3131 10 בנובמבר 2016

עצוב מאוד,
א. מהסיבות המובנות.

ב. מזה שאפילו בן אדם כמוני שצורך ספורט(מכל הסוגים כמעט) ותקשורת ספורט ללא הפסקה, פשוט לא שמעתי עליה עד היום, לעומת כל הפרימואים ושאר הצעקנים שעליהם לצערי יצא לי לשמוע.

תודה על הפוסט.

מאשקה 10 בנובמבר 2016

תודה לך, יהי זכרה ברוך

טליק 10 בנובמבר 2016

לא הכרתי ולא שמעתי עליה ויחד עם זאת עצוב לי .
אני קורא מה שכותבים ידידיה ואוהביה ומבין שחבל שלא הכרתי את כתיבתה ואותה דרך כתבותיה. יהיה זכרה ברוך

אמוץ כהן-פז 10 בנובמבר 2016

בשעת ערב מלנכולית זו שבה אני קורא את הפוסט מתנגן לו ברקע המחשב, מעשה שטן, אלוויס, My way
עצוב, ומציב פרופורציות לאירועי השבוע.

קורא אדוק 10 בנובמבר 2016

עצוב מאוד. יהי זכרה ברוך

7even 10 בנובמבר 2016

יהיה זכרה ברוך.
אפשר לשאול אילו קבוצות ספורט היו קרובות לליבה בארץ ובעולם?

דורפן 11 בנובמבר 2016

מכביסטית בארץ

אביטל אקו 10 בנובמבר 2016

כמה עצוב. תודה שהעלית את הפוסט שכתבה. יהי זכרה ברוך

אלכס דוקורסקי 11 בנובמבר 2016

עצוב

עומרי (ירוק) 11 בנובמבר 2016

עצוב מאד.

פה איתמר 11 בנובמבר 2016

כתבת יפה וגם היא.
לא זוכר שקראתיה.

יוסי מזרחי 11 בנובמבר 2016

יש לי מחנק בגרון וכעס לא מוסבר אבל ,תודה על הדברים שהבאת.

צור שפי 11 בנובמבר 2016

תודה רונן. עצוב.

אריק 11 בנובמבר 2016

פאק.

איברה 11 בנובמבר 2016

אוף, וכמו שאמרו אחרים אפילו לא הכרתי אותה. כמה חבל.
תופס אותי בגרון ברמות שקשה לתאר.

Gil - Zimbabwe 11 בנובמבר 2016

אין לזה סוף…נמאס!!
יהי זכרה ברוך.

טל המנצ'סטרי 11 בנובמבר 2016

עצוב.

מצטער לשמוע גם על אחותך, יהי זכרן ברוך.

רונן דורפן 11 בנובמבר 2016

תודה

S&M 11 בנובמבר 2016

באמת שובר לב.

חברים, *תכריחו* את הנשים בחייכן ללכת לממוגרפיה או כל בדיקה אחרת. זה קורע הדבר הזה. וזה סימבולי, שהמוות בא מהשד, סמל הפריון והענקת החיים. גם לאמא שלי היה סרטן שד, שאובחן בזמן. היא עברה כריתה, והייתה כל החיים במעקב.

אם מאבחנים בזמן, זה הפיך. זה הסרטן הכי קל לריפוי, בכריתה. נכון, זה קשה, זה פסיכולוגי, זה מעצבן, אבל שורדים. עשו מעשה, אל תתאבלו.

רונן דורפן 11 בנובמבר 2016

כן – גם קרובה מאד יקרה לי שרדה. ואפילו בלי כריתה מלאה

יוסי מזרחי 11 בנובמבר 2016

אחותי .

איברה 11 בנובמבר 2016

אני מצטרף מאוד לקריאה ולעידוד שלך לעשות בדיקות כדי לנסות ולגלות גילוי מוקדם. מה עוד שכריתה היא ממש לא האופציה הראשונה היום ואפשר מתמודדים עם סרטן שד בטיפולים כימותרפיים ואימונותרפיים. תלוי בסוג המוטציה ובשלב ההתפתחות של התאים.
גילוי מוקדם הוא קריטי ומציל חיים לא רק בסרטן שד, אלא בעוד מקרי סרטן, למשל, בגברים, גילוי מוקדם בערמונית יכול להציל חיים. אז יותר קל לגבר להגיד לנשים לכו להבדק אבל מעל גיל חמישים (נדמה) בדיקות תקופתיות גם לגברים הן חיוניות.
מצד שני כדאי להגיד שיש לא מעט מקרים שבהם אין מה לעשות.

Shutzi 11 בנובמבר 2016

עצוב וכואב. עושה חשק לקרוא טקסטים נוספים שלה.

רונן דורפן 11 בנובמבר 2016

הנה הבלוג שלה
https://kozmicbluesblog.wordpress.com

עירן 11 בנובמבר 2016

נהדר, רגיש ונותן תמונה יפה ועצובה עליה.

Matipool 11 בנובמבר 2016

קראתי מדי פעם כתבות שלה בישראל היום והשם שלה נחקק אצלי כמו גם התמונה שלה שלפתע השתנתה ואז הבנתי שהיא כנראה חולה במחלה הארורה ( זוכר שפתאום ראיתי את התמונה שלה ללא שיער ליד שם שלה ) .
כל כך חבל . יהי זכרה ברוך .

ק. 11 בנובמבר 2016

עצוב. כתבת מכבד יפה מאד.
יצא לי להתקל בכתבות שלה שחיפשתי כתבות שלך בעיתון, בעיקר באולימפיאדה. ניכר היה שהייתה ערכית ושהאהבה לספורט בדמה

רן הנרגן 11 בנובמבר 2016

עצוב. יהיה זכרה ברוך

באבא ימים 12 בנובמבר 2016

שובר לב

חגי 12 בנובמבר 2016

שובר לב. עבדתי איתה כמה שנים בישראל פוסט, אך מאז נפרדו דרכינו. היא זכורה לי כאוהבת ספורט גדולה וכטיפוס שאהב את החיים, על אחת כמה וכמה למרות שלא עברה תקופה קלה כבר אז עקב נסיבות אחרות. מאז, מדי פעם רק שמעתי עליה מקולגות וקראתי פה ושם כתבות שלה. רק עכשיו אחרי מותה, לראשונה, יצא לי לקרוא את הבלוג שלה והוא אכן מצמרר ומעביר תחושה של חוסר אונים אל מול המחלה מצד אחד, ומצד שני אומץ לב ונחישות רבה להמשיך בחיים. תנחומיי למשפחתה ולחבריה…

the bird 13 בנובמבר 2016

עצוב,איזה כאב לב.
תודה ,יהי זכרה ברוך.

יוחאי שטנצלר 13 בנובמבר 2016

עצוב וקורע לב, הכרתי אותה קצת, לא מספיק, וביומיים האחרונים כל מה שאני עושה כמעט זה בערך לקרוא מה כתבו עליה. קורע לב.

bhr 21 בנובמבר 2016

יפה ומרגש מאוד. קראתי את הפוסטים היפים שלה. קול כזה חסר באתר כאן.

Comments closed