לימור שפיגל – שהייתה קולגה שלי ב״ישראל היום״ – מתה היום אחרי מאבק בסרטן בגיל 37. טכנית כמובן היא עוד קרבן של המחלה. לא ״ניצחה את הסרטן״ משום שלא היה לה סיכוי מהרגע והשלב שבו התגלה. אבל במובן מסויים היא כן ניצחה. היא המשיכה לחיות ממש עד יומה האחרון. היא לא נשברה. גם כשיצאה לחופשת מחלה לפני כמה שבועות, כשהתיישבתי באולם כדוריד הונגרי נידח לכתבה בעיתון על כדורידן ישראלי – היא הייתה המובילה בסיקור כדוריד בארץ – דאגה לעדכן אותי ברציפות בפרטים בנוגע לקבוצות המשחקות. וכמה שניות אחרי שהקאבס זכו באליפות – פאקינג שש בבוקר – היא הראשונה לברך אותי.
כדוריד היה בייבי שלה. כמו גם ספורט נשים. כמו גם כתבות רבות וחשובות שנגעו למגזר ההומו-לסבי. אבל לא על חשבון איזשהי אהבה כללית לכל ספורט באשר הוא ספורט. זאת אפשר ללמוד מהבלוג שלה. בתקופת מחלתה ערכה טיול ספורטיבי לניו יורק. פוטבול תמיד חלמה לראות והלכה לאיצטדיון. אבל היא הלכה גם להוקי קרח בפעם הראשונה.
הנה שלושת הטקסטים שלה מהביקור הספורטיבי האחרון שלה בניו יורק.
ותמונה:
*
כשאחותי נפטרה לפני כמה חודשים מאותה מחלה באיזו אריזה אחרת שלה היא התקשרה בשיחת פייסבוק לנחם אותי. אז גם אמרה לי שבאופן סופי לא תוכל לסוע לאולימפיאדת ריו למרות אקרדיטציה שהייתה לה. המחלה לא איפשרה. אבל היא בהחלט לא התכוונה לסגור את הספר על אירועי ספורט. אליפות אירופה הקרובה בכדוריד נשים – בחודש הבא – וגם הפינל פור של הגברים בקלן והנשים בבודפשט היו בתכניות שלה.
את מה שכתבה על משחקי ריו והלא נסיעה אני מצרף כאן. היא קראה לטקסט ״שנתיים וכוס תה״. זה לא טקסט אופטימי. זה טקסט שובר לב. אבל טקסט שגורם לך להבין את האומץ העצום במלחמה שלה. על אדם תאב חיים שצריך להתעסק עם המטרד של המוות.
שנתיים וכוס תה (לימור שפיגל)
טוב שיש אולימפיאדה. אני לא יכולה אפילו להסביר כמה חיכיתי לאירוע הזה, שנערך כל ארבע שנים ומגוון את החיים בכל מיני ענפים מופלאים (מוכרים יותר ופחות) ומרחיב את האופקים.
טוב שיש אולימפיאדה, למרות שלבי נצבט, כי הייתי אמורה להיות בריו דה ז'נירו, לתזז מבריכת השחייה לאולם הג'ודו, מאתר השיט מרינה דה גלוריה לאולם הכדורסל, מאצטדיון האתלטיקה למרקאנה, אבל המאנייק הרים את ראשו (תרתי משמע) שוב לפני כמה חודשים ונעץ לי חץ מורעל בתוכניות.
טוב שיש אולימפיאדה, כי אני זקוקה לכל הסחת דעת מהיום-יום, מהלחצים ומהעצבות. רק חבל שנזכרתי שחלפו שנתיים. שנתיים מאז שאובחנתי; שנתיים מאז שמעתי את המילה "סרטן"; שנתיים מאז עולמי השתנה לבלי הכר; שנתיים של מסע שנכפה עליי; שנתיים של מאבק בלתי פוסק, מתיש ולפעמים מייאש; לעזאזל – שנתיים.
וטוב שיש אולימפיאדה, ברקע ערוצים שונים בלילות ללא שינה, אחרי יום ארוך ועמוס במטלות, עם משא על הכתפיים שלא ביקשתי, ועם כוס תה באמצע החמסין. כי תמיד כשאני קצת בדאון ורצה להירגע, כוס תה עושה את הפעולה (וגם כמה שאיפות מהקנביס הרפואי).
אבל כוס התה הזו, במיקום הנוכחי שלי, גורמת לי לגעגועים לזמנים אחרים, שבהם שתיתי אותה בנחת בדירה משלי, בלי רעשי רקע, בלי הפרעות, בלי מחלות, בלי רוחות רפאים. הייתי לוקחת את כוס התה הלילית שלי לשולחן, מכניסה דיסק אהוב למחשב ומקשיבה לצלילים. לפעמים היה זה תקליט, מסתובב מתחת למחט, חורק פה ושם, שהעניק לי אווירה מרגיעה ונחת. מרחב פרטי משלי, שיצרתי בעמל רב.
טוב שיש אולימפיאדה, כי היא נותנת לי זמן לבדיקת מרחב חדש עבורי, במקום אחר, עם התנאים שלי. זה יהיה שונה, לא ממש מה שרציתי בשלב זה של חיי, אבל זה חייב להיות, אין לי ברירה. אחרי שהאולימפיאדה תסתיים (לצערי), אזדקק למרחב משלי, שלא יהיה תחום במרקע הטלוויזיה. כזה שבו צלילי המוזיקה שאני אוהבת יישמעו לאוזני בלבד, בפרטיות ובלי הפרעות. מוזיקה, לא כמו אולימפיאדה, תמיד נשארת.
*
היא אבדן עצום לעולם עיתונאות הספורט. יהי זכרה ברוך.
46 Comments
תודה.
עצוב
כל הכבוד שכתבת. חשבתי על לכתוב, אבל קיוויתי שמישהו אחר, שעבד איתה על בסיס קבוע בתקופה האחרונה יעשה את זה. הכרתי אותה לראשונה לפני כ8-9 שנים, כשהיא עבדה כעורכת של ישראל פוסט ואני במאקו. הלכנו לכמה משחקים ביחד לאורך השנים ופה ובשנים האחרונות בעיקר נפגשנו ביציעי עיתונות כשהייתי מגיע לביקורי מולדת. חכמה, מבריקה, סקרנית, אוהבת ספורט בצורה מאוד רומנטית וחסרת ציניות. הוסיפה המון לעיתונות הספורט ולשיח. הקידום שהיא עשתה לענף הכדוריד ראוי לשבח. לא סתם המחזור הקרוב יפתח בדקת דומיה לזכרה. מאז שעברתי לטנסי היו לנו לא מעט התכתבויות לגבי ספורט נשים, שהיה יקר מאוד לליבה. אחרי כמעט כל משחק בסדרת גמר הWNBA, היינו פותחים בצ'אט בפייסבוק. עצוב לי מאוד והיא מאוד תחסר לי.
מרגש אותי לקרוא את מה שעיתונאים כותבים עליה. אני מקווה שהיא ידעה כמה היא אהובה ומוערכת. עצוב לי מאוד וראוי, ראוי, ראוי, שנזכור אותה בדה באזר. היא תרמה מאוד לשיפור השיח בספורט. עצוב לי מאוד. היא באמת אבדן עצום לעיתונות הספורט. יהי זכרה ברוך.
עבדה אז כעורכת הספורט של ישראל פוסט
מעולם לא שמעתי עליה, עדיין היה כואב לקרוא ומחמיץ לב, דרך הכתיבה שלה רואים ומבינים שהיא חכמה ונבונה ובעיקר רגישה,
יהי זכרה ברוך ולך דורפן כל הכבוד ששיתפת
rest in peace
עצוב. באמת חושב שהמוסיקה נשארת גם אחרי שהרבה קסמים אחרים מתפוגגים.
יהי זכרה ברוך. תודה.
מקסים, ובכלל מה שעיתונאים רבים כתבו עליה היום. לא הכרתי את כתיבתה. התרגשתי ממה שנכתב עליה.
אין מילים..לא הכרתי. תודה
תודה. עצוב כל כך
מעמיק, מכבד, מרגש.
תודה!
כל כך עצוב. פשוט עצוב. היא באמת אובדן אדיר לתקשורת הספורט.
עצוב מאוד,
א. מהסיבות המובנות.
ב. מזה שאפילו בן אדם כמוני שצורך ספורט(מכל הסוגים כמעט) ותקשורת ספורט ללא הפסקה, פשוט לא שמעתי עליה עד היום, לעומת כל הפרימואים ושאר הצעקנים שעליהם לצערי יצא לי לשמוע.
תודה על הפוסט.
תודה לך, יהי זכרה ברוך
לא הכרתי ולא שמעתי עליה ויחד עם זאת עצוב לי .
אני קורא מה שכותבים ידידיה ואוהביה ומבין שחבל שלא הכרתי את כתיבתה ואותה דרך כתבותיה. יהיה זכרה ברוך
בשעת ערב מלנכולית זו שבה אני קורא את הפוסט מתנגן לו ברקע המחשב, מעשה שטן, אלוויס, My way
עצוב, ומציב פרופורציות לאירועי השבוע.
עצוב מאוד. יהי זכרה ברוך
יהיה זכרה ברוך.
אפשר לשאול אילו קבוצות ספורט היו קרובות לליבה בארץ ובעולם?
מכביסטית בארץ
כמה עצוב. תודה שהעלית את הפוסט שכתבה. יהי זכרה ברוך
עצוב
עצוב מאד.
כתבת יפה וגם היא.
לא זוכר שקראתיה.
יש לי מחנק בגרון וכעס לא מוסבר אבל ,תודה על הדברים שהבאת.
תודה רונן. עצוב.
פאק.
אוף, וכמו שאמרו אחרים אפילו לא הכרתי אותה. כמה חבל.
תופס אותי בגרון ברמות שקשה לתאר.
אין לזה סוף…נמאס!!
יהי זכרה ברוך.
עצוב.
מצטער לשמוע גם על אחותך, יהי זכרן ברוך.
תודה
באמת שובר לב.
חברים, *תכריחו* את הנשים בחייכן ללכת לממוגרפיה או כל בדיקה אחרת. זה קורע הדבר הזה. וזה סימבולי, שהמוות בא מהשד, סמל הפריון והענקת החיים. גם לאמא שלי היה סרטן שד, שאובחן בזמן. היא עברה כריתה, והייתה כל החיים במעקב.
אם מאבחנים בזמן, זה הפיך. זה הסרטן הכי קל לריפוי, בכריתה. נכון, זה קשה, זה פסיכולוגי, זה מעצבן, אבל שורדים. עשו מעשה, אל תתאבלו.
כן – גם קרובה מאד יקרה לי שרדה. ואפילו בלי כריתה מלאה
אחותי .
אני מצטרף מאוד לקריאה ולעידוד שלך לעשות בדיקות כדי לנסות ולגלות גילוי מוקדם. מה עוד שכריתה היא ממש לא האופציה הראשונה היום ואפשר מתמודדים עם סרטן שד בטיפולים כימותרפיים ואימונותרפיים. תלוי בסוג המוטציה ובשלב ההתפתחות של התאים.
גילוי מוקדם הוא קריטי ומציל חיים לא רק בסרטן שד, אלא בעוד מקרי סרטן, למשל, בגברים, גילוי מוקדם בערמונית יכול להציל חיים. אז יותר קל לגבר להגיד לנשים לכו להבדק אבל מעל גיל חמישים (נדמה) בדיקות תקופתיות גם לגברים הן חיוניות.
מצד שני כדאי להגיד שיש לא מעט מקרים שבהם אין מה לעשות.
עצוב וכואב. עושה חשק לקרוא טקסטים נוספים שלה.
הנה הבלוג שלה
https://kozmicbluesblog.wordpress.com
נהדר, רגיש ונותן תמונה יפה ועצובה עליה.
קראתי מדי פעם כתבות שלה בישראל היום והשם שלה נחקק אצלי כמו גם התמונה שלה שלפתע השתנתה ואז הבנתי שהיא כנראה חולה במחלה הארורה ( זוכר שפתאום ראיתי את התמונה שלה ללא שיער ליד שם שלה ) .
כל כך חבל . יהי זכרה ברוך .
עצוב. כתבת מכבד יפה מאד.
יצא לי להתקל בכתבות שלה שחיפשתי כתבות שלך בעיתון, בעיקר באולימפיאדה. ניכר היה שהייתה ערכית ושהאהבה לספורט בדמה
עצוב. יהיה זכרה ברוך
שובר לב
שובר לב. עבדתי איתה כמה שנים בישראל פוסט, אך מאז נפרדו דרכינו. היא זכורה לי כאוהבת ספורט גדולה וכטיפוס שאהב את החיים, על אחת כמה וכמה למרות שלא עברה תקופה קלה כבר אז עקב נסיבות אחרות. מאז, מדי פעם רק שמעתי עליה מקולגות וקראתי פה ושם כתבות שלה. רק עכשיו אחרי מותה, לראשונה, יצא לי לקרוא את הבלוג שלה והוא אכן מצמרר ומעביר תחושה של חוסר אונים אל מול המחלה מצד אחד, ומצד שני אומץ לב ונחישות רבה להמשיך בחיים. תנחומיי למשפחתה ולחבריה…
עצוב,איזה כאב לב.
תודה ,יהי זכרה ברוך.
עצוב וקורע לב, הכרתי אותה קצת, לא מספיק, וביומיים האחרונים כל מה שאני עושה כמעט זה בערך לקרוא מה כתבו עליה. קורע לב.
יפה ומרגש מאוד. קראתי את הפוסטים היפים שלה. קול כזה חסר באתר כאן.