שנתיים וכוס תה (על לימור שפיגל)

לימור שפיגל – שהייתה קולגה שלי ב״ישראל היום״ – מתה היום אחרי מאבק בסרטן בגיל 37. טכנית כמובן היא עוד קרבן של המחלה. לא ״ניצחה את הסרטן״ משום שלא היה לה סיכוי מהרגע והשלב שבו התגלה. אבל במובן מסויים היא כן ניצחה. היא המשיכה לחיות ממש עד יומה האחרון. היא לא נשברה. גם כשיצאה לחופשת מחלה לפני כמה שבועות, כשהתיישבתי באולם כדוריד הונגרי נידח לכתבה בעיתון על כדורידן ישראלי – היא הייתה המובילה בסיקור כדוריד בארץ – דאגה לעדכן אותי ברציפות בפרטים בנוגע לקבוצות המשחקות. וכמה שניות אחרי שהקאבס זכו באליפות – פאקינג שש בבוקר – היא הראשונה לברך אותי.

כדוריד היה בייבי שלה. כמו גם ספורט נשים. כמו גם כתבות רבות וחשובות שנגעו למגזר ההומו-לסבי. אבל לא על חשבון איזשהי אהבה כללית לכל ספורט באשר הוא ספורט. זאת אפשר ללמוד מהבלוג שלה. בתקופת מחלתה ערכה טיול ספורטיבי לניו יורק. פוטבול תמיד חלמה לראות והלכה לאיצטדיון. אבל היא הלכה גם להוקי קרח בפעם הראשונה.

הנה שלושת הטקסטים שלה מהביקור הספורטיבי האחרון שלה בניו יורק.

חלק ראשון

וחלק שני

וחלק שלישי

ותמונה:

*

כשאחותי נפטרה לפני כמה חודשים מאותה מחלה באיזו אריזה אחרת שלה היא התקשרה בשיחת פייסבוק לנחם אותי. אז גם אמרה לי שבאופן סופי לא תוכל לסוע לאולימפיאדת ריו למרות אקרדיטציה שהייתה לה. המחלה לא איפשרה. אבל היא בהחלט לא התכוונה לסגור את הספר על אירועי ספורט. אליפות אירופה הקרובה בכדוריד נשים – בחודש הבא – וגם הפינל פור של הגברים בקלן והנשים בבודפשט היו בתכניות שלה.

את מה שכתבה על משחקי ריו והלא נסיעה אני מצרף כאן. היא קראה לטקסט ״שנתיים וכוס תה״. זה לא טקסט אופטימי. זה טקסט שובר לב. אבל טקסט שגורם לך להבין את האומץ העצום במלחמה שלה. על אדם תאב חיים שצריך להתעסק עם המטרד של המוות.

שנתיים וכוס תה (לימור שפיגל)

טוב שיש אולימפיאדה. אני לא יכולה אפילו להסביר כמה חיכיתי לאירוע הזה, שנערך כל ארבע שנים ומגוון את החיים בכל מיני ענפים מופלאים (מוכרים יותר ופחות) ומרחיב את האופקים.

טוב שיש אולימפיאדה, למרות שלבי נצבט, כי הייתי אמורה להיות בריו דה ז'נירו, לתזז מבריכת השחייה לאולם הג'ודו, מאתר השיט מרינה דה גלוריה לאולם הכדורסל, מאצטדיון האתלטיקה למרקאנה, אבל המאנייק הרים את ראשו (תרתי משמע) שוב לפני כמה חודשים ונעץ לי חץ מורעל בתוכניות.

טוב שיש אולימפיאדה, כי אני זקוקה לכל הסחת דעת מהיום-יום, מהלחצים ומהעצבות. רק חבל שנזכרתי שחלפו שנתיים. שנתיים מאז שאובחנתי; שנתיים מאז שמעתי את המילה "סרטן"; שנתיים מאז עולמי השתנה לבלי הכר; שנתיים של מסע שנכפה עליי; שנתיים של מאבק בלתי פוסק, מתיש ולפעמים מייאש; לעזאזל – שנתיים.

וטוב שיש אולימפיאדה, ברקע ערוצים שונים בלילות ללא שינה, אחרי יום ארוך ועמוס במטלות, עם משא על הכתפיים שלא ביקשתי, ועם כוס תה באמצע החמסין. כי תמיד כשאני קצת בדאון ורצה להירגע, כוס תה עושה את הפעולה (וגם כמה שאיפות מהקנביס הרפואי).

אבל כוס התה הזו, במיקום הנוכחי שלי, גורמת לי לגעגועים לזמנים אחרים, שבהם שתיתי אותה בנחת בדירה משלי, בלי רעשי רקע, בלי הפרעות, בלי מחלות, בלי רוחות רפאים. הייתי לוקחת את כוס התה הלילית שלי לשולחן, מכניסה דיסק אהוב למחשב ומקשיבה לצלילים. לפעמים היה זה תקליט, מסתובב מתחת למחט, חורק פה ושם, שהעניק לי אווירה מרגיעה ונחת. מרחב פרטי משלי, שיצרתי בעמל רב.

טוב שיש אולימפיאדה, כי היא נותנת לי זמן לבדיקת מרחב חדש עבורי, במקום אחר, עם התנאים שלי. זה יהיה שונה, לא ממש מה שרציתי בשלב זה של חיי, אבל זה חייב להיות, אין לי ברירה. אחרי שהאולימפיאדה תסתיים (לצערי), אזדקק למרחב משלי, שלא יהיה תחום במרקע הטלוויזיה. כזה שבו צלילי המוזיקה שאני אוהבת יישמעו לאוזני בלבד, בפרטיות ובלי הפרעות. מוזיקה, לא כמו אולימפיאדה, תמיד נשארת.

*

היא אבדן עצום לעולם עיתונאות הספורט. יהי זכרה ברוך.