טוב, היום אני פותח בסדרת טקסטים בנושא מאד מאד ראוי: ״כתבות שמאד רציתי לעשות ולא הצלחתי״. כרגע הסדרה מתוכננת לשלושה פרקים אבל אולי אזכר באפיזודות אחרות. והראשונה בהן היא על חיפושי אחר בנו של דיאגו מראדונה. שחקן הכדורגל ביי-פאר המוכשר ביותר שראיתי. האב, לא הבן.

הכל התחיל כשמישהו הביא לתשומת לבי סרטון בו שחקנים איטלקים וותיקים משחקים מול איזו נבחרת צעירה של איטליה. ובנבחרת הצעירה מככב ילד עם  שיח שיער על הראש וכשרון לא קטן והשחקנים הוותיקים מחבקים אותו כאחד משלהם. קראו לו דיאגו סינארה. הוא היה בברור הבן של דיאגו מראדונה מיחסיו עם כריסטינה סינארה. בעיה קטנה: הוא לא הכיר בקיומו.

לא מצאתי את אותו סרטון ביו-טיוב אבל הנה כתבה קטנה על הילד באותה תקופה עם שיער קצת יותר קצר.

רק לשם ההיסטוריה, יחלפו בערך עשר שנים לפני שמראדונה יכיר בבנו. נגיע לזה.

*

אז הגעתי לנאפולי מתישהו באביב 2003.

לא כל כך היה ברור לי מה אני מחפש ועבור מי. באותה תקופה כתבתי עבור ״הארץ״ אבל כשסיפרתי לידידה קולנוענית על הסיפור אמרה לי שאולי אוותר על כתבה בעיתון אם אמצא חומרים לסרט. זו הייתה תקופה בחיי שקצת הייתי מעורב בסרט דוקומנטרי – Watermarks  – אז חשבתי לעצמי למה לא?

איך שהגעתי לאיטליה התכניות נדחו ליומיים. הייתה איזו סכנת הפצצה על ישראל ובגללה ביטל אלי סהר את הנסיעה עם מכבי תל אביב. זו הייתה תקופה בה עיתונים ישראלים סיקרו קבוצות ישראליות עם כתבים במגרש, אז טסתי מרומא לטרביזו במטוס של 12 מושבים ושם סיקרתי הפסד של מכבי. ממנו אני זוכר שלושה דברים. ראשית, דורון שפר שהיה עסוק בנסיון קאמבק לא היה רשום בטופס אבל ערך אימון קליעות לשלוש ממש מזעזע. הוא אולי קלע ב-10% אם בכלל. שנית, דייויד בלאט שהיה תחת לחץ גדול – לפני שהורד לתפקיד עוזרו של פיני גרשון שנה אחר כך – ערך בערך 40 חילופים ב-40 דקות.

אבל הדבר הכי זכור לי מהמשחק היא שיחה עם אבא של טרג׳ן לנגדון – כוכב גדול בדיוק שאז שיחק בטרביזו. לנגדון הוא מאלסקה והוא בנם של אישה שחורה ואנתרופולוג לבן עם זקן לבן. אדם מרתק שהקדיש את חייו לחקר הילידים באלסקה. סיפרתי לו מה אני עושה באיטליה בחיפוש אחרי בנו של מראדונה. הוא שאל אותי מה אני מקווה למצוא והאמת שלא הייתה לי כל כך תשובה. אחר כך דיברנו קצת על תורשה וספורט והמשמעות של ספורט.

הוא אמר שכמובן הייתה למשפחה אכזבה מסויימת שטרג׳ן לא הפך לכוכב NBA. זה היה מקרה קלאסי של ששבסקי של התקופה. לנגדון שיחק אצלו כפורוורד בגובה 1.93 וזה כמובן לא יכול היה לעבור במקצוענים. אבל סטיב לנגדון אמר שהם כבר עברו את שלב האכזבה ומבחינת גדילת הבן שלו כאדם הוא פשוט מאושר שהוא משחק באירופה וחי בתרבויות לא אמריקאיות. העתיד גם האיר פנים ללנגדון שלא חזר לארצות הברית כשחקן – אבל הרוויח כסף גדול מאד ברוסיה.

אזהרה: אל תחשבו שהסיפור הזה הולך לאיפשהו. אם היה הולך לאיפשהו מן הסתם היה מתפרסם. אבל בדיעבד מצאתי סיפור אב-בן יפה – אבל לא את זה שחיפשתי.

*

מוונציה טסתי לנאפולי במטוס עם שבעה מושבים. באיטליה יש חברות תעופה קטנות שם בעל החברה הוא גם הטייס.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שלי בנאפולי ולמעשה כמעט גדלתי בה! ב-1973 טיילנו כל המשפחה באירופה ונאפולי הייתה התחנה האחרונה לפני שעלינו לאניה דן שהחזירה אותנו לישראל. זה היה אחרי שנת מגורים באנגליה ומכיוון שהייתי קטן מאד כבר די שכחתי עברית. במהלך הטיול ההוא באיטליה אבדתי לא פעם בכל מיני אתרי קמפינג אבל בחוף בנאפולי אבדתי ממש. עד כדי כך שכמה נשמות טובות נתנו אותי למציל על החוף שהכריז עלי כילד אבוד. זו הייתה סבתא שלי שהגיעה ומצאה אותי בוכה. ממש לפני שמעבירים אותי לרשויות שלהערכתי היו מוסרים אותי לכנסיה הקתולית.

לא לקח לי יותר מדי זמן לגלות מה הפסדתי בכך שלא גדלתי בעיר. נסעתי ברכבת חשמלית לכיוון מערכת העיתון ״איל-מאטינו״ כדי לנסות למצוא מישהו שיכוון אותי כדי למצוא את דיאגו מראדונה הצעיר, שעדיין לא ידעתי שקוראים לו דיאגו סינארה. בספסל האחורי ברכבת ישבה בחורה והתייפכה בקול רם. זה נראה אוטנטי מאד – בוודאי אהבה נכזבת או מוות במשפחה או ידיעה רפואית איומה. ואז עלה לרכבת ילד קבצן צועני שניגן בבנג׳ו קטן וביקש נדבות. אבל כשראה את הנערה פתאום זנח את הביזנס שלו ופשוט עמד לידה וניגן. והיא הביטה בו בהשתאות – הוא היה בערך בן 8 והיא נראתה כבת 16-17 – והתחילה לצחוק.

אבל הקטע שהכי נחרט בזכרוני היה באיזשהו רחוב במעלה ההר בו היו מספר חנויות אופנה יוקרתיות. ושם ברחוב שמנסה להיות מפונפן היו אנשים שלא ממש מתחשבים במפונפנותו. אני לא בטוח למשל שהציבור שמחפש לקנות ג׳ורג׳יו ארמני מצפה למצוא מחוץ לחנות בנאדם שמוכר תוכים מאפריקה בכלובים מעץ. ועוד מישהו שמוכר אולרים וסכינים קפיציות.

והכי הרשים אותי רוכל אחד שהתיישב מול השער לחנות בנטון ופרש שמיכה גדולה מצמר ועליה חולצות בנטון מזוייפות. האמירה החדה, הנוקבת והמצחיקה ביותר שראיתי על תרבות המותגים. כמה מטופש צריך אדם להרגיש כדי לחלוף על פני הרוכל ולשלם פי עשרה בתוך החנות על אותה חולצה ממש?

*

ה״איל מאטינו״ היה סגור מאיזשהי סיבה אז נסעתי לאיצטדיון לחפש שם אנשים. יותר מדי אנשים לא היו בסביבה ורק אחד מהם דיבר אנגלית. הבעיה במצבים הללו היא שהעובדה שמישהו אחד מדבר אנגלית אינה איזשהי אינדיקציה שהוא יודע מה הוא מדבר. בכל אופן הוא הסביר שדיאגו סינארה כבר לא נמצא בנאפולי. הוא נמצא בבארי או בלצ׳ה וכדאי לי לסוע לשם. אז קמתי למחרת בבוקר ונסעתי לבארי.

בבארי – אחרי נסיעת רכבת יפיפיה –  התאכסנתי באכסניה קטנה ומנהל המקום, בחור שהציג את עצמו בשם רוברט (״או רוברטו- מה שנוח לך יותר״) התלהב מהסיפור שלי והבטיח לנסות לעזור לי. הוא החל בסבב שיחות טלפון עם כל מיני אנשים שהכיר. החיפוש העלה שהילד התאמן באמת תקופה מסויימת בבארי אבל עבר מכאן צפונה לקבוצה קטנה באזור אמיליה רומאנו.

כמה הסיפור הזה נכון אני לא יודע עד היום.

בוויקפידיה כתוב שסינארה עזב את הנוער של נאפולי ועבר לנוער של גנואה שזה כמובן עוד יותר צפונה משם. לא כל כך ברור למה נאפולי ויתרה עליו אם היה שחקן נבחרת איטליה עד גיל 17. אבל אולי לא היה ראוי ממש להיות בנבחרת והיה בה רק בגלל הקשר המשפחתי? מכל מקום קבוצת הבוגרים הראשונה בה שיחק הייתה צרביה מליגה נמוכה והיא באמת מאזור אמיליה רומאנה. אבל זה היה שנה אחר כך.

בשלב זה הבנתי שרעיון הסיפור די מתמוטט. הטיסה שלי לארץ נועדה לעוד יומיים וסינארה-מראדונה לא בנמצא. אבל אותו ערב לקח אותי רוברטו לצפות במילאן-יובה על מסך גדול ליד חוף הים של בארי. כמו בכל דרום איטליה הקהל נטה בברור לטובתה של יובה מה שהביא את מילאן לנצח במשחק 1-2. שבצ׳נקו ואינזגי כבשו למילאן, ונדבד השווה בין לבין, וכל השערים נפלו עד הדקה ה-25. המשחק הבא ביניהן יהיה באולד טראפורד ומילאן תנצח שם בפנדלים ותזכה בגביע אירופה.

לרוברטו היה חבר שדיבר אנגלית עוד יותר טובה ולימד בקולג׳ מקומי. הוא מצד אחד היה פרקטי מאד – ״אני לא מאמין שהוא יודע אנגלית ומי יתרגם לך שם?״ – ומצד שני אמר ״זה סיפור טרגי. בחור בלי האהבה של אבא שלו ומצד שני עם הצל הענק שלו מעליו״. אבחנה עצובה ומרגשת וכנראה נכונה.

כי דיאגו סינארה באמת חי בצל של אביו. מעמדו המוזר הביא אותו לתכניות ריאליטי ולנבחרת כדורגל החופים של איטליה. יש לו אתר אינטרנט משלו ושם הוא קורא לעצמו דיאגו מראדונה ולא דיאגו סינארה – למרות שמי שגידלה אותו לבדה הייתה אימו. וההכרה של מראדונה בבנו – בוויקיפידיה מצוטטת ספקולציה כאילו האפיפיור היה מעורב בכך – נראית כסתם עוד גחמה של מי שהוא אולי הכדורגלן הגדול בכל הזמנים, אבל כנראה אחד האבות הגרועים ביותר. דיאגו סינארה צריך לקנא בטרג׳ן לנגדון למשל.

*

אני מכל מקום הגעתי לרומא יום לפני שתכננתי והעברתי את היום בסיור מרתק של רומא העתיקה. העבירה אותו דוקטורנטית איטלקיה להיסטוריה באוניברסיטת אוקספורד. הסיור היה כמעט פרטי והזוג האמריקאי הנוסף שהיה בו היה צריך לעזוב קצת לפני סופו. אז שתינו קפה באחת ההפסקות והיא שאלה אותי מה אני עושה באיטליה.

הסיפור עצבן אותה ומה שהיה לה להגיד הוא ״שהאם האיטלקיה היא כנראה הדמות הכי אנדרייטד בהיסטוריה״.

diego

אורכו של התהליך. על הנסיקה של נבחרת אנגליה
הכתבות שלא קרו (2). חיפושי אחרי מגנוס וור מגנוסון עברי