1. זה נראה לפרקים כמו משחק בין קבוצת פאר, אולי אפילו כזו שתפתח שאיפות להצלחה באירופה, לקבוצת ליגה שניה. לפעמים גם זה קורה בכדורגל. ודווקא בגביע.

2. טוב היה לראות שמרכוס ראשפורד מתייחס למצב שלו כמשבר. הוא יכול כמובן להתנחם בכך שתפקדו אותו כקיצוני ושם הוא מבשל שערים וכו וכו וכו. אבל הוא משחק בקבוצה של 3-3-4 אז קיצוני זה חלוץ. והוא מבין שאין דבר כזה חלוץ במנצ׳סטר יונייטד אמיתית שלא מבקיע 15 פעמים בעונה.

3. ממרשיאל אני מודאג פחות. הוא פחות נראה לי כמי שחי על אמוציות. אם הוא טוב מהמגינים מול הוא קורע להם את הצורה. ואם לא אז הוא מתקשה. הוא פשוט צריך לשחק ולהתקדם.

4. רוני הגיע לשיא של צ׳רלטון אבל עוד לא שבר אותו. הישג גדול על מפעל חיים. אפשר היה לראות היום ששום דבר לא נעלם מהדמיון והקבוצתיות – אבל זה דווקא ממחיש שהבעיה שלו היא ה כוח הפיזי של הגנות הדיביזיה העליונה.

5. די ברור מהיום ששניידרלין ודפאי הם כבר לא שחקני מנצ׳סטר יונייטד. זה הופך את שאלת שוויינשטייגר לקצת יותר רצינית. קאריק הוא בן 35 ואני מקווה שמוריניו לא מתייחס לרוני ופלאיני כגיבוי. אין מה להרחיב פה שוב על דברים שנאמרו. מנהיג של אלופת עולם זה לא שחקן שאי אפשר לעבוד איתו. יהיה טפשי שההתקדמות היפה תיעצר בגלל איזשהי פציעה.

5ב. אלא אם עניין הגיבוי יתברר תוך כמה ימים בשוק ההעברות.


והעיקר נכתב לפני המשחק:

js

לא תמיד אני כותב הקדמה למפעלי גביע – לרוב לא! – אבל היום זה קצת שונה. בגלל הזדמנות לעסוק במשהו נוסטלגי קצת.

זה לא באמת פתור בעיני הסיפור של עזיבת יאפ סתאם. הגירסה הראשונה הייתה שסתאם כתב דברים לא מחמיאים על האחים נוויל ובמנטליות הקשוחה באולד טראפורד של אז העונש היה ברור. אבל מאוחר יותר פרגוסון סיפק הסברים אחרים – כמו למשל הזדמנות להשיג את לורן בלאן בחינם. הסבר שאני חייב לומר שנשמע לי קלוש.

לי יש איזשהי תיאוריה שזה קשור איכשהו לכך שסתאם נכשל כעבור כמה חודשים בבדיקת סמים. ממש כמו חברו לנבחרת אדגר דווידס. אז אולי פרגוסון ידע שמשהו לא תקין מתרחש פה ונפטר ממנו כמו תפוח אדמה לוהט. אני יודע שפרגוסון במשך השנים חשד בצוות הרפואי של נבחרת הולנד. אולי אני יותר מדי קונספרטיבי כאן.

כששיחק היה אחד השחקנים האהובים עלי. אני ואלון זנדר אפילו נסענו פעם את כל הדרך הארוכה מאמסטרדם לקמפן, עיירה הולנדית מאד נידחת ועוד יותר דתית מאשר נידחת, כדי למצוא את המועדון הראשון של יאפ סתאם. שם העדיף לשחק בחובבים של שבת (שהם החובבים האמיתיים בהולנד) ולא החובבים של יום ראשון (שהם החובבים שחושבים להיות מקצוענים) בכדי לא לחלל את יום המנוחה הנוצרי. ועד גיל 20 עוד חשב להיות חשמלאי.

במגרש יש לי כמה זכרונות מסתאם אבל רגע אחד ממש נחרט אצלי. אינזגי דוחף אותו רחוק מהכדור בטורינו – מין עבירה קלאסית של חלוץ נוכל ששופט כמעט לעולם לא מבחין בה – וסתאם איכשהו נשאר על הרגליים כדי להגיע לכדור ולנגוח אותו מעל הקורה ולהציל שער שלישי ב-1-2.

*

הוא שייך לשושלת בלמים ארוכה וקשוחה ביונייטד – ששווה להזכר בה בתמונות. ואנקדוטות קצרות.

manchester-united-allenby-chilton-2001-the-all-time-greats-carlton-books-trading-card-55236-p

אלנבי צ׳ילטון היה השחקן האחרון לעבור מליברפול למנצ׳סטר יונייטד (למרות שמאט באזבי עבר אחריו לתפקיד המנג׳ר) – למרות שלא הופיע בשורות פ.צ קיפוח במשחק ליגה מעולם. יעברו שבע שנים בין ההופעה הראשונה לשניה שלו ביונייטד. כי צ׳ילטון, שגם היה מתאגרף מחונן, הפך לחייל קומנדו במלחמה, השתתף בנחיתה בנורמנדי כנחת מהים ונפצע אחר כך מפגז בצרפת. ב-1980 בחר בו באזבי ל-11 הטובים ביותר שאימן ביונייטד.

mark-j

מי שהעריץ בילדותו את אלנבי צ׳ילטון היה מרק ג׳ונס, מהרוגי התאונה במינכן שנחשב לאחד השחקנים הקשוחים ביותר בכדורגל האנגלי. אנגליה כבר זימנה אותו לסגל הנבחרת אבל הוא לא הספיק לשחק בזמן מותו בגיל 24. גם ג׳ונס היה בעל מקצוע – בנאי מתלמד. הסיפור העצוב ששמעתי לגביו הוא שבתוך כמה שבועות אחרי מינכן הכלב שלו מת מגעגועים.

bill-foulkes_2745393b

מי שהשתלט על התפקיד לחלק גדול משנות השישים היה מי שניצל מהתאונה – בילי פולקס – אותו פעם ראיינתי באריכות לכתבה על דנקן אדוארדס שפרסמתי בעיתון העיר. ועם כל האהדה שתמיד הייתה לי ליונייטד שום דבר לא היה דומה למה שבא אחר כך. פולקס היה ידידותי מאד והיה איתנו גם שחקן עבר זוטר נוסף – ג׳ון דוהרטי. אחר כך נסענו מהמלון בו נפגשנו לאולד טראפורד ושם אמרנו שלום לדניס לאו. לא יום רגיל כל כך לאוהד. בכל אופן גם פולקס החזיק מקצוע נוסף – אפילו בתקופה בה שיחק ביונייטד – כורה פחם. הסיבה הייתה פשוטה מאד הוא הסביר לי: הוא היה מנהל עבודה במכרה ומנהל עבודה במכרה הרוויח פעמיים את מה שהרוויח שחקן הרכב במנצ׳סטר יונייטד.

ועדיין פחות מפוגבה גם אם מחשבים את שתי העבודות ואינפלציה.

mb

שני הבלמים הראשונים שזכורים לי בברור כאוהד היו צמד סקוטי – גורדון מקווין המאד זוהר ומרטין בקאן המאד קשוח. אז בקאן הוא המתאים להזכר בשושלת הזו, למרות שהיה שחקן יחסית אינטלקטואל ותכנון ללמוד באוניברסיטה לפני שהפך שחקן אברדין. הוא תשובה לשאלת טריוויה נהדרת – מי היחיד להניף את הגביע כקפטן בסקוטלנד ואנגליה. הוא עשה זאת בגיל 21 עבור אברדין מול סלטיק ובגיל 27 עבור יונייטד מול ליברפול.

mo

משנות השמונים אני כנראה יכול לבחור משני אירים. אני אעדיף את קווין מוראן על פול מקגראת׳ (שהיה טוב ממנו אבל שיכור ממנו) בעיקר כי גם הוא כמו בקאן ניצח גמר חשוב לפני שהצטרף ליונייטד. אבל לא גמר כדורגל! הוא היה בשתי קבוצות של דאבלין שזכו באליפות כל-אירלנד בפוטבול-גאלי.

v

סטיב ברוס לא היה השחקן האלגנטי ביותר למראה – אבל לפעמים זה קצת מטעה ולא הגון. הוא שיאן ההבקעות של יונייטד מההגנה עם 51 גולים – וגם אם הרבה היו מפנדלים זה מאזן מהמם. והצמד שלו באיסטר 1993 לא היה מפנדלים ולא היו הרבה צמדים חשובים ממנו בהיסטוריה של המועדון.

vid

הייתי גם בעיר הולדתו של נמניה וידיץ׳. אבל להבדיל ממקרה סתאם – ממש באופן מקרי. בכלל הייתי בנסיעה עם צלמת שתיעדה בניינים שהיו בתי כנסת ברחבי אירופה ופתאום עברנו באוזיצ׳ה – קרוב לגבול סרביה-בוסניה – ושם גם לנו את הלילה. לא ראיתי מקום עלוב מזה באירופה – למרות שהוא שוכן בנוף יפיפה. 40% אחוזי אבטלה ועוני מחפיר ובמלון היו עדיין טלפונים עם חוגה – וזה בסך הכל לפני כחמש שנים. זה היה הרבה יותר גרוע בשנים בהן וידיץ גדל (הוא יליד 1981) – העיר הייתה באזור לחימה והופצצה על ידי נאט״ו. נדמה לי שכתבתי פעם שהוא הוורקינג-קלאס הקלאסי בקבוצה – בנו של פועל נחושת. ואולי באופן אירוני מי שחייו מזכירים יותר מאחרים את אלו של אלנבי צ׳ילטון.

*

נ.ב. הלוואי שפיל ג׳ונס.

עזרו לדה באזר

הניצחון בווסט-האם
הניצחון על האל (גביע הליגה)