מלמיליאן, משואה

ימי רדיו וימים במגרש

8

שני ספורטאים הערצתי בחיי בצורה מוחלטת – בלי לשאול שאלות – בילדותיות מוחלטת. כלומר היה לי את הפוסטר שלהם בחדרי. דוקטור ג׳יי ואורי מלמיליאן. לא הייתי מודע ולא יכולתי להיות מודע לכך ששניהם סימלו שינוי תרבותי מוחלט בליגה ובענף בו שיחקו. דוקטור ג׳יי הפך את הכדורסל השחור למקובל. ואורי מלמיליאן היה חלק מהמהפכה המזרחית בכדורגל הישראלי.

כשאני חושב על זה, הייתי מוסיף אליהם גם את בארי לייבוביץ׳. והוא דווקא לא סימל כלום.

איך הפכתי אוהד בית״ר?

אהדתי אותה לראשונה בעונת 1975-76 וחייתי טלטלה רגשית עצומה במחזור האחרון. גם משחקה של באר שבע נגד יפו וגם בית״ר ירושלים נגד מכבי תל אביב לא שודרו בשירים ושערים – ואיתם כמעט כל משחקי המחזור האחרון בגלל מאבק ירידה של שש קבוצות. וכך בשידור הרגיל נשארנו עם משחק או שניים ביניהם עמידר נגד שמשון. וגידי דמתי כבש שישה שערים – לדעתי שיא ישראלי ובוודאי לא שיא שהושווה מאז.

בית״ר הייתה זקוקה להפסד של באר שבע וניצחון שלה. השידור עבר בסיום לבאר שבע, יפו ניצחה 0-1 ולכמה רגעים הייתי באופוריה – לפני שהשידור בבלומפילד עדכן שבית״ר הפסידה למכבי תל אביב. כמה ימים אחר כך שוב טלטלה רגשית ושוב מכבי. מלמיליאן מחטיא פנדל בגמר הגביע וכעבור כמה דקות מבקיע את שער הניצחון. אחרי זה הייתה עוד סאגת קיץ שלמה של פציעה – בסיומה לא שיחק באולימפיאדת מונטריאול. את ההודעה שזה סופי קיבלתי במהלך קמפינג משפחתי בנואייבה ובאמת לא היה ברור הטעם לקיים אולימפיאדה בתנאים כאלו.

אבל אלו היו ימי הרדיו.

*

באחד המחזורים הראשונים של העונה הבאה בית״ר התארחה בנתניה – וזה היה משחק הליגה הראשון שראיתי מימי במגרש (ראיתי לפעמים את מרמורק מהמרפסת בדירה של דודה שלי). לאבא שלי היו אולי תקוות שאהפוך לאוהד נתניה – בדיעבד היה יכול להיות צעד נכון מאד – אבל מלמיליאן הכניע את יששכר אורבך בפנדל ובעוד בעיטה נהדרת שטוחה מרחוק ובית״ר ניצחה 0-2 כששפיגלר מחטיא פנדל.

אני זוכר חבר משפחה מגיע לבקר אותנו אותו ערב ואני מעדכן אותו שאני אוהד בית״ר – החלטה שהוא לא קיבל בתשואות סוערות. אבל אז אבא שלי נחלץ להגנתי ואומר שמלמיליאן איננו רק שחקן מעולה, אלא גם שחקן הגון וספורטאי למופת.

כבר לא הייתי אוהד בית״ר כשמלמיליאן זכה באליפות, מסיבות שאנשים דנו בהם לאחרונה לא מעט כאן, אבל הייתי במשחק האליפות נגד מכבי תל אביב. אבל אני חייב לומר, על כל שברונות הלב והכמעטים של אוהד בית״ר בשנות השבעים והשמונים, ההנאה האסטטית שנתן לי השחקן הזה במגרש הייתה העונג הצרוף של ימי ילדותי. הוא היה מלכותי.

*

משואה, יא חביבי, משואה! כמה שזה מגיע לו.

Share on FacebookTweet about this on Twitter

115 תגובות ל “מלמיליאן, משואה”

  1. גיא זהר (פורסם: 18-4-2017 בשעה 20:59)

    כל מילה. לצערי, גם יש לו חלק נכבד כחונך באליפות של מכבי ב92. שחקן למופת.

    להגיב
    • יואב (פורסם: 18-4-2017 בשעה 21:03)

      חונך נכבד(יחד עם אבי כהן) של נמני שנשאר מעריץ מאז.

      להגיב
  2. יואב (פורסם: 18-4-2017 בשעה 21:02)

    רונן,
    תקן- ביתר הפסידה. 2-0 בבלומפילד למכבי שנחלצה מהירידה. הייתי במשחק. וגם בזה שאחריו- שם אורי האכיל את אלרן ופתח את כל נושא הפריפריה. אפילו בגין שאב מזה רוח גבית. לדעתי, גם מכבי חיפה.
    התרגשתי היום לקרוא את זה ולהתרגשותי אין קשר שאורי גם בילה במדים של מכבי.
    זה אורי. זה הכי מגיע לו. זה מרטין לותר קינג של הכדורגל כאן בלי לדעת את זה בכלל. זה הנער ממילא.
    אוחנה בא אחריו, כבר מהדור השני שדורש את מה שמגיע לו. בחוצפה האופיינית לדור שני. אוחנה השלים את העבודה. בצורה מופלאה יש לציין.
    אורי היה הראשון!

    להגיב
    • דורפן (פורסם: 18-4-2017 בשעה 21:03)

      ברור – זה תוקן.

      להגיב
      • יואב (פורסם: 18-4-2017 בשעה 21:05)

        אולימפייאדת מונטריאול לבלבלב. נבחרת מרגשת כל כך. ויקי משווה מול פלאטיני.

        להגיב
    • גיא זהר (פורסם: 18-4-2017 בשעה 21:39)

      מעניין שלמרות שב"ש זכתה בשתי אליפויות לפני הגביע של בית"ר (ובטח האליפות שלה) אף פעם לא קיבלו קרדיט על עניין הפריפריה.

      להגיב
      • יואב (פורסם: 18-4-2017 בשעה 21:56)

        גיא,
        כי זאת ביתר. כח שלצערך לעולם לא יהיה לבש.

        להגיב
        • גיא זהר (פורסם: 18-4-2017 בשעה 22:05)

          לא מדויק. לחיפה (בטח שלוש שנים אחורה) שבבסיס מייצגת אוכלוסיה פריפריאלית לא הרבה יותר גדולה מבש יש לא פחות אוהדים מביתר. 20 שנה עם נגיד עוד חמש אליפויות ונרחיב את מעגל האוהדים שלנו לקרוב לשל ביתר

          להגיב
          • יואב (פורסם: 18-4-2017 בשעה 22:45)

            מה זה רלוונטי לאז? טענת על שנות השבעים ועניתי.
            את מה שיש לחיפה וביתר היום? יותר מדור אם בכלל. ככה זה. להיסטוריה ולעבר יש משמעות. בנתיים אתה לא שם…

            להגיב
            • גיא זהר (פורסם: 19-4-2017 בשעה 05:19)

              יש לי השערות גם לגבי שנות השבעים למה ביתר כן ובש לא. לא חשוב.

  3. רן (פורסם: 18-4-2017 בשעה 21:15)

    אליל נעוריי. האיש שבגללו נהייתי ביתר.

    פעם ראשונה בחיי שאצפה ברצינות בהדלקת המשואות ואפילו אתרגש.

    להגיב
    • הנץ ממלטה (פורסם: 18-4-2017 בשעה 21:25)

      שחקן ענק.
      זכור כמובן גם בזכות שער היחיד שכבש בירוק, בקרית אליעזר מול מנצסטר יונייטד.
      (העתק של השער מול פתח תקווה בחצי הגמר)
      לתפארת מדינת ישראל!

      להגיב
      • פרלה (פורסם: 19-4-2017 בשעה 04:14)

        נהדר. משחק שראיתי מבנין חברת החשמל שמעל התחנה המרכזית הישנה בקרית אליעזר

        להגיב
        • רונן דורפן (פורסם: 6-5-2017 בשעה 15:36)

          וואלה. הייתי גם. 1-1 סטרכן ליונייטד.

          להגיב
  4. בליקי (פורסם: 18-4-2017 בשעה 21:29)

    אני רוצה לשאול ברצינות, כי אני קצת יותר צעיר אבל זוכר היטב את השנים היפות של מלמיליאן על המגרש. אבל לא זוכר שום דבר ממנו מחוצה לו. הוא היה פעיל מחוץ למגרש? הוא עשה משהו מיוחד, השתמש בפרסום שלו לטובת מעוטי היכולת? על מה המשואה?

    להגיב
    • גיא זהר (פורסם: 18-4-2017 בשעה 21:38)

      זו שאלה כבדה אבל אענה לך בשאלה: על מה קיבל דיוויד בקאם תואר אבירות? או מיק ג'אגר? לפעמים מבלים כבוד על מצוינות שלא תורמת באופן ישיר לחברה (ועל התרומה העקיפה של מלמיליאן כתבו אחרים)

      להגיב
      • דורפן (פורסם: 18-4-2017 בשעה 22:32)

        הוא עשה לאנשים טוב על הלב

        להגיב
      • yaron (פורסם: 18-4-2017 בשעה 23:06)

        היה הולך למגרשים ברגל כולל במשחקי חוץ.

        להגיב
    • ישרון (פורסם: 19-4-2017 בשעה 11:28)

      למיטב הבנתי הטקס בסימן ירושלים כל המשואות קשורות לירושלים בכל מיני תחומים, הוא נבחר לתחום הספורט.

      להגיב
  5. יואב דובינסקי (פורסם: 18-4-2017 בשעה 21:29)

    כל מילה, רק עם שמעון.

    להגיב
    • Kirma der faux (פורסם: 18-4-2017 בשעה 21:37)

      אתה מתרגש מאסטתיקת המשחק של שמעון מזרחי?

      להגיב
    • דורפן (פורסם: 18-4-2017 בשעה 21:42)

      סליחה -אבל לא כל מילה. לגבי הצלחה או כשרון אפשר לדון. אבל בשמעון מזרחי אין גרם מההגינות של מלמיליאן. אין בו גרם של הגינות ספורטיבית כלל.

      להגיב
      • יואב (פורסם: 18-4-2017 בשעה 21:58)

        די נו, תנו כבוד לאורי ועזבו את השאר בצד.

        להגיב
  6. יוני (המקורי, מפעם) (פורסם: 18-4-2017 בשעה 21:31)

    אני כל שנה מתרגש המשואות. השנה אתרגש קצת יותר.
    צריך לעשות 30 על 30 על הנבחרת למונטריאול.

    להגיב
  7. ערן (המקורי) (פורסם: 18-4-2017 בשעה 21:36)

    אורי היה ה-מלך. גם בתל אביב ידעו את זה.

    להגיב
  8. חלפס (פורסם: 18-4-2017 בשעה 21:38)

    גיבור ילדותי. ריגשת

    להגיב
  9. סימנטוב (פורסם: 18-4-2017 בשעה 21:42)

    המסירות שלו, אוי המסירות שלו! הזמן עצר מלכת והכדור ריחף כנוצה בלי כל קשר לכח הכבידה ושחקני היריב האומללים אפילו לא ניסו להשיג את הכדור.

    להגיב
  10. Adam (פורסם: 18-4-2017 בשעה 21:46)

    אני זוכר שעופר טלקר הבקיע פעם שישייה.

    להגיב
    • אבי 2 (פורסם: 18-4-2017 בשעה 22:13)

      נכון.
      גביע הטוטו נגד הפועל כפ״ס בקרית אליעזר.
      כל שער ללקק את האצבעות. וזה היה מעמדת המגן הימני.

      להגיב
    • אסף מתיא (פורסם: 18-4-2017 בשעה 22:16)

      דמות לחיקוי עבור צעירים שרצו ללמוד כדורגל מהו – על המגרש ומחוצה לו.
      שום מילה על בעיטות הבננה שלו? Poetry in motion.
      אני זוכר שבמשחק הראשון שלי כנער מכבי ת"א אירחה את בית"ר בבלומפילד. ישבתי מאחורי השער של בוני והיתה בעיטת עונשין לזכות בית"ר. אשכרה יכולתי לשמוע את הפחד בגרונו של בוני כשהוא מכוון את החומה. זוכר את זה עד היום. אגב הכדור נכנס לחיבורים. לתפארת מדינת ישראל

      להגיב
  11. אלעדוס (פורסם: 18-4-2017 בשעה 21:47)

    ההנאה האסטטית שנתן… כל כך מדויק. אצילות על הדשא

    להגיב
  12. יוסי מזרחי (פורסם: 18-4-2017 בשעה 21:48)

    אני חושב שאני אחד מהמעטים שלא החמיצו משחק של אורי במדי בית"ר.
    אחד ואין שני לו, בכדורגל בהגינות ובצניעות.
    כשמירי רגב תעמוד למשפט בשמיים אחרי 120, זה יהיה הטיעון הכי חזק שלה , לכף זכות: הבאתי לכך שאורי הדליק משואה.

    להגיב
    • יואב (פורסם: 18-4-2017 בשעה 22:00)

      יוסי,
      התווכחעם השופט שלא יוציא צהוב לקצב התורן שכיסח אותו. יש דברים כאלה?

      להגיב
      • יוסי מזרחי (פורסם: 19-4-2017 בשעה 08:15)

        היה מקרה שיצחק בן יצחק היה צריך להוציא לאורי צהוב על נגיעה ביד.
        אורי קפץ לגובה עם ידיים למעלה ועצר כדור בשתי ידיים, באמצע המגרש ובצהרי היום בבלומפילד, ויצחק בן יצחק עם חיוך מלוא הפנים, "לא ראה את האירוע," כל זה כדי לא להוציא לו צהוב.
        זה מסביר אולי את ההערכה שהיתה כלפי הילד הזה מממילא.
        לגבי השאלה שלך, מי שניסה למנוע את הצהוה היה אורי עצמו, סלימן ממש בעט בו, ואורי ,עוד על הדשא מסמן לשופט ביד ,לא לא אל תוציא צהוב.

        להגיב
        • יואב (פורסם: 19-4-2017 בשעה 14:29)

          כן, לזה התכוונתי(:

          להגיב
        • דורפן (פורסם: 20-4-2017 בשעה 13:18)

          הוא קיבל פעם צהוב במחזור אחרון שגרם לזה שמשה כהן, גם כן בית״ר, קיבל את השחקן ההוגן. אבל הוא באמת בובי צ׳רלטון ישראלי. מי שמעל כל ויכוח

          להגיב
    • סימנטוב (פורסם: 18-4-2017 בשעה 22:01)

      נו בטח עמדת בשער :)

      להגיב
      • אמיתי (פורסם: 18-4-2017 בשעה 23:02)

        חח

        להגיב
    • brt (פורסם: 19-4-2017 בשעה 00:48)

      מסכים לגמרי !

      להגיב
  13. צור שפי (פורסם: 18-4-2017 בשעה 21:48)

    יפה ומדוייק. למרות שחיכיתי לפוסט הזה מאלפסי. בחירה ראויה ומוצדקת של שחקן שנתן לעשרות, אם לא מאות אלפי אוהדים את מה שנתן להם בגין בפוליטיקה – תחושת שייכות וכבוד.

    להגיב
    • דורפן (פורסם: 18-4-2017 בשעה 22:31)

      אז לי לא חסרו שייכות או כבוד – הוא היה פשוט כיף ענקי

      להגיב
  14. גור אילני (פורסם: 18-4-2017 בשעה 21:51)

    זוכר משחק שלו בימק"א. ליד אחי ולידי ישב אוהד שפירשן את המשחק בלייב. תוך כדי פיצוח גרעינים הוא כל הזמן התייחס לאורי: תנו לאורי את הכדור, אורי גנב קטן (היה חוטף הרבה כדורים בערמומיות במרכז המגרש), ועוד פנינים. פעם ראשונה ששמעתי פרשנות כדורגל רצינית, בימים ההם היה בעיקר שידור מתלהב. וכמובן שאת הפצצה מרחוק לפינה לא היה צריך להסביר. נגמר 0:2.

    להגיב
  15. איציק (פורסם: 18-4-2017 בשעה 21:52)

    סליחה, אבל אני מבקש הסבר. אני לא מבין על מה הוא מקבל את הזכות להדליק משואה זו.
    הוא היה מלך ירושלים, כוכב הליגה ושחקן נבחרת נבחרת די טוב. הוא לא שיחק בחול, לא כיוון לשם וכנראה גם ידע שאין לו שום סיכוי להצליח שם, בזמן ששחקנים אחרים בתקופתו עשו זאת, ראו את אבי כהן או אפילו ויקי פרץ. הוא לא שינה את המשחק בארץ אלה היה שחקן מעולה, להבדיל מטל ברודי או פרופ' ליבוביץ' ששינו את הכדורסל. אני מאד מעריך אותו כשחקן ולא מכיר איזה פגם באישיותו, אך זה לא נראה לי מספיק כדי לזכות בכבוד שנתן לו והיו שחקנים אחרים שתרמו לא פחות למשחק הכדורגל בארץ.

    להגיב
    • יואב (פורסם: 18-4-2017 בשעה 22:01)

      לא ניתן להסביר את המובן מאליו.

      להגיב
      • ניינר / ווריור (פורסם: 18-4-2017 בשעה 22:05)

        אם היית גדל בירושלים בשנות השבעים היית מבין

        להגיב
        • איציק (פורסם: 18-4-2017 בשעה 22:09)

          הדלקת משואה זה ל"תפארת מדינת ישראל." אם זה היה לתפארת ירושלים לא היה לי ספק שמגיע לו.

          להגיב
          • רן (פורסם: 18-4-2017 בשעה 22:13)

            לא תמיד חובה להיות באופוזיציה.

            תקרא את התגובות כאן ותבין

            להגיב
            • איציק (פורסם: 18-4-2017 בשעה 22:19)

              לא אופוזיציה, אני זוכר את מלמיליאן בערך מ-76, ובאמת לא מבין למה. אני אוהב את מלמיליאן הרבה יותר מאוחנה, אבל מבחינת תרומה, לדעתי מגיע לו יותר (לא חושב שגם לו מגיע). גם הוא היה מלך ירושלים, גם הוא שלט בליגה, הוא תרם יותר בנבחרת, הצליח באירופה, חזר ולקח את בית"ר מהליגה השנייה עד לאליפות. ואחרי כל זאת, למה מלמיליאן ולא אוחנה?

            • ניינר / ווריור (פורסם: 18-4-2017 בשעה 22:39)

              כי אורי הוא אחד ויחיד. הדרך בה היה מוסר, הטאץ, השליטה בכדור, ההתרגשות ביציע לפני שהיה בועט עונשין. שלא לדבר על גולים חשובים ומרהיבים ביופיים. בגלל האישיות הצנועה, ההתנהלות מול הקהל ומול היריב. וגם בגלל שהוא כורדי ובירושלים לכורדים יש מעמד מיוחד

            • יואב (פורסם: 18-4-2017 בשעה 22:43)

              איציק,
              אוחנה לא הדליק משואה? אני חושב שכן.
              חזור אחורה בתגובות. לראשונה שלי.
              אורי נתן לישראל השניה את התקווה הראשונה. אוחנה כבר לקח את מה שמגיע לו(שזאת גדולה לא פחותה).

          • צביקה (פורסם: 18-4-2017 בשעה 22:41)

            השנה זה כן.

            להגיב
        • yaron (פורסם: 18-4-2017 בשעה 23:21)

          אני אוהד מכבי וגדלתי באילת וחושב שמגיע לו ובגדול.
          בית"ר של ימק"א היתה קבוצה מדהימה ומיוחדת.
          אולי מגיע לו דווקא בגלל הרבה דברים שלא היו בו: שחצנות, אני ואני ואני, המחשבה שהשמש זורחת לו מהתחת.
          ואם זה לא מספיק אז מגיע לו על "כל אבטיח מלמיליאן" :-)

          להגיב
    • אורי (פורסם: 19-4-2017 בשעה 00:01)

      R

      להגיב
    • יוסי מזרחי (פורסם: 19-4-2017 בשעה 08:18)

      איציק, כדי להבין את המשמעות היית צריך לחיות את התקופה ההיא.
      ראה מה שכתב יואב,"לא ניתן להסביר את המובן מאליו."
      לדעתי גם לא צריך.

      להגיב
      • איציק (פורסם: 19-4-2017 בשעה 08:23)

        חייתי, אבל בבאר-שבע. אפשר לטעון שזה לא חיים ;) אבל זה מה שהייה לי אז (וגם היום).

        להגיב
    • S&M (פורסם: 19-4-2017 בשעה 12:16)

      איציק, רק כדי לסגור לך את פינת ההתמרמרות: אולי בעיניך מלמיליאן לא עשה כלום "לאומי", בסדר (למרות שאיני מסכים). אבל ספציפית לעניין המשואות, השנה הן בסימן ירושלים. כל המדליקים קשורים לירושלים.

      להגיב
  16. ניינר / ווריור (פורסם: 18-4-2017 בשעה 21:54)

    השחקן הישראלי האהוב עלי בכל הזמנים ובעיני הגדול מכולם. אי אפשר לתאר איך הערצתי אותו ובכל שבת של משחק הייתי מתפלח לימקא לראות את הפלא שגדל קילומטר מנקום מגורי. ההצגות שהוא היה נותן היו פלא פלאים, כדורגל שלא ראינו עד אז. גמר הגביע המיתולוגי היה אחד הימים המאושרים בחיי ואני משתגע מכך שאין תיעוד טלויזיוני של אחד הגולים הגדולים והמשמעותיים בתולדות הכדורגל הישראלי.
    קלאסה של שחקן וקלאסה של בנאדם. אני פוגש אותו לפעמים בדיזנגוף סנטר, מחליף איתו כמה מילים ומתרגש כל פעם מחדש מכך שאני מדבר עם אורי.
    תודה על הפוסט הנפלא רונן.

    להגיב
  17. טרנטה (פורסם: 18-4-2017 בשעה 22:14)

    שחקן אדיר. כמובן שאהבתי אותו יותר אצלנו במכבי. זוכר שבשכונה היינו מנסים לחקות את בעיטת הבננה המפורסמת שלו. אפילו זכיתי שהיה בחתונה שלי.

    להגיב
  18. אמיתי (פורסם: 18-4-2017 בשעה 23:09)

    אחלה פוסט ואיזה סיפורים בתגובות. מדהים. השפעה של שחקן אחד ומה שהוא נתן לככ הרבה אנשים כמו שרואים פה זה לא ייאמן. אני בייחוד זוכר את הבננות. אין אחד ששיחק כדורגל באייטיז ולא ניסה (ונכשל) לבעוט אותן.

    להגיב
    • צור שפי (פורסם: 18-4-2017 בשעה 23:59)

      זקני הפורום עשויים לזכור את הבננות של יהודל׳ה שהרבני מהכח, שהיו, אני מעז לומר, לא פחות בננותיות מאלה של מלמיליאן.

      להגיב
      • yaron (פורסם: 19-4-2017 בשעה 00:07)

        גרמת לי להרגיש צעיר :-)

        להגיב
      • יוסי מזרחי (פורסם: 19-4-2017 בשעה 08:32)

        אני זוכר .הוא הביא את המונח בננה, אורי עשה מזה מטע שלם.

        להגיב
      • אריק (פורסם: 19-4-2017 בשעה 08:58)

        גם של סיני.

        להגיב
  19. yaron (פורסם: 18-4-2017 בשעה 23:11)

    אחלה פוסט.
    אני חושב שבתקופה ההיא אנשים פירגנו לכוכבים מקבוצה יריבה בצורה שכבר לא קיימת. בנבחרת כולם אהדו את כולם מכל הלב.
    מלמיליאן, ויקי פרץ, דמתי, המכנסים כולם היו גיבורי ילדותי. דור של חצי (רבע) מקצוענים שבבוקר עבדו בעבודות רגילות כנהגי אוטובוס וקוראי מונים :-)

    להגיב
    • יואב (פורסם: 18-4-2017 בשעה 23:53)

      עודד זירגג אותי פעם אחר פעם והערצתי אותו.
      לא יודע אם זה קשור רק לפעם.
      אני מאד הערכתי את יניב קטן בזמן אמת.

      להגיב
    • אבי 2 (פורסם: 19-4-2017 בשעה 10:58)

      אני חושב שהכוכב האחרון שהיה באמת אהוב על היריבות זה ראובן עטר.

      להגיב
  20. צור שפי (פורסם: 18-4-2017 בשעה 23:27)

    בהמשך לדיון שהתפתח כאן, עם כל הכבוד למלמיליאן הכדורגלן (ויש כבוד, והרבה), בעיני זו בחירה ראויה לא רק וגם לא בעיקר מההבט הספורטיבי אלא בעיקר התרבותי-פוליטי. בניגוד לדברים שנכתבו מלמיליאן, כסמל, כאייקון, לא היה רק ירושלמי אלא אכן ״לתפארת מדינת ישראל״ (אז קראו לה ישראל השניה). באותה מידה הייתי נותן להדליק משואה לאנשים כמו זאהי ארמלי או ג׳ימי טורק וכמובן ששניהם אינם רק סמלים של מכבי חיפה/הפועל ת״א אלא הרבה יותר מזה.

    להגיב
  21. גילי פלג (פורסם: 18-4-2017 בשעה 23:29)

    פוסט חשוב. מרגש. אין יותר מגיע מלאורי.

    להגיב
  22. תומר חרוב (פורסם: 18-4-2017 בשעה 23:40)

    תגיד תודה שלא הפכת להיות אוהד נתניה. אבל גם בנתניה אורי אגדה ודווקא על הקווים. העלה אותנו ליגה והיה יותר מענטש בשביל הנהלה של מנכי הצ'קים ומלווים בריבית שהביאו את איווניר שהתרסק במקומו. אורי חזר אחרי שני משחקים בסיבוב השלישי לקבוצה במקום האחרון שספגה 11 שערים במשחקים לפני. בלי חלון העברות הוא עשה סריה של 11 משחקים עם הפסד אחד בלבד והשאיר את הקבוצה בליגה נגד כל הסיכויים. זוכר משחק שהשווינו ל2-2 בדקה ה90 נגד ראשון, הוא צרח על השחקנים שחגגו את השוויון.
    לפעמים אני רואה אותו רץ בבקרים בתל אביב, ואני לא יכול כמובן שלא להביט בו במבט המעריץ הזה שרואים שהוא רגיל לקבל ארבעים פעם ביום וזה תמיד מוציא ממנו חיוך חצי מרוצה וחצי מובך. איש אדיר.

    להגיב
    • יואב (פורסם: 18-4-2017 בשעה 23:51)

      איש אדיר.

      להגיב
    • גיא זהר (פורסם: 19-4-2017 בשעה 13:04)

      ראבק, אפילו את אשקלון העלה ליגה כנגד כל הסיכויים.

      להגיב
  23. brt (פורסם: 19-4-2017 בשעה 00:47)

    אחד הכדורגלנים האהובים עליי ביותר למרות שאני אוהד מכבי,
    קשה לי להכיר מישהו שלא אוהב אותו ואת האישיות שלו.
    שאפו על הפוסט
    ולבוחרים (:

    להגיב
    • יואב (פורסם: 19-4-2017 בשעה 01:00)

      חמשת אלפים באימון הבכורה שלו במכבייה. לא בעידן האינטרנט.

      להגיב
  24. דיזידין (פורסם: 19-4-2017 בשעה 01:17)

    גם אני מהירושלמים של שנות ה-70.
    הייתי אוהד הפועל, וכשאורי עלה לבוגרים חבר לקח אותי לימק"א – ונכבשתי.
    אף פעם באף ספורט לא ראיתי אהבה כמו האהבה של הקהל הבית"רי למלמיליאן.

    להגיב
  25. גלעד בלום (פורסם: 19-4-2017 בשעה 03:43)

    היה שחקן ליגה מהגדולים שהיו וגם ספורטאי למופת שלא קיבל צהוב מעולם נדמה לי, את כל ביתר שנאתי אבל לא את אורי כי הוא היה חוצה קבוצות, קסם ברגליים, לקח קבוצה בינונית והפך אותה לגדולה, חוץ ממשה סיני הוא היה הכי טוב בתקופתו בליגה המקומית. מגיע לו, מגיע גם לאחרים אבל זה לא קשור, בחירה ראויה.

    להגיב
  26. באבא ימים (פורסם: 19-4-2017 בשעה 07:38)

    גם אני זוכר את הטלטלה הרגשית של אותה שבת ואת הקתרזיס של גמר גביע המדינה. אגב, השדר של גמר הגביע לא באמת הבין שהבעיטה של אורי היתה בעיטה. הוט חשב שזו הגבהה.

    מדברים הרבה על בית״ר של אז בהקשר של המהפך הפוליטי. אני אנצל את השעה הזו – אחרי הכל שעה חגיגית במיוחד- להזכיר שני מהפכים אחרים להם אורי אחראי במו רגליו.

    ראשית, מהפך של בית״ר ירושלים עצמה. בית״ר בעידן שלפני אורי היתה סוג של ווימבלדון/מילוול ישראלית. קבוצה שהיתה ידועה בזכות המשחק הקשוח והאלים שלה (ואני לא מדבר על הקהל). ממש לא קבוצה של כדורגל אסתטי. קבוצה של ג׳אנו, חכם וצ׳רנוחה. ראול גלר היה מן תופעה בלתי מובנת (עד היום אף אחד לא מבין מה הוא עשה שם). אורי שינה את בית״ר מבחינת הגישה למשחק. החל מאז הפכה בית״ר להיות קבוצה עם אתוס התקפי. ״מנורה על החולצה וכדורגל מברזיל״ נולד אז וקיים מאז. לפרטים נא לפנות לאלי גוטמן.

    הכדורגל היפה היה נחלתה של היריבה העירונית, זו של סינגל ובן רימוז׳ מה שמוביל אותי למהפך השני- עד אורי הקבוצה הדומיננטית בעיר היתה הפועל ירושלים. למען האמת, בתחילת עונת 75-76 נראה היה שזה עתיד להמשך. שנה קודם ניצלה בית״ר מירידה בזכות אהוד אולמרט ויוסי שריד שהקפיאו את הליגות. הפועל ירושלים התחילה את העונה הבאה בתנופה אבל באיזה שהוא שלב ביתר עברה אותה ומאז, לא מסתכלת לאחור.

    אתה לא צריך את מהפך 77 כדי להבין את ההשפעה ההיסטורית של אורי. ארבעים שנה אחרי שקיבל את המפתחות של הקבוצה, בית״ר בלא מעט מובנים היא מה שאורי עשה ממנה.

    ולתפארת מדינת ישראל…

    להגיב
    • יוסי מזרחי (פורסם: 19-4-2017 בשעה 08:30)

      כל מילה באבא,
      הקלטת של שידור המשחק הושמעה אז מכל פינה, ואין אחד מהדור שלי שלא יכול לצטט מתוך שינה את תיאור הגול ההוא.
      אני וחברים חגגתי את הגול בקפיצה לתעלה שהיתה אז בין היציעים למשטח,יציע שש ההוא שהיה מרכז המגרש מצידו המערבי.
      מה אגיד לכם, מיים מסריחים אבל מי חשב על משהו חוץ מ"מסובב מסובב". הדרך חזרה לירושליים עם גאווה שאורי (אנחנו לא קראנו ולא קוראים לו ממלמיליאן, כמו שלא צריך להגיד מנחם לפני בגין)שלנו, הילד שמייצג את השכונות, את המנורה את חנועת החירות (של אז)הביא לנו גביע שהיה אז התואר הראשון של בית"ר, הדרך הזו ארכה שלוש וחצי שעות, עם עצירות באמצע הכביש ומחזות שמחה שלא זכור לי שהיו כמותן מאז.

      להגיב
      • ניינר / ווריור (פורסם: 19-4-2017 בשעה 09:23)

        זוכר את העלייה לירושלים אחרי הגמר. איזה מסע מטורף וכיפי זה היה ואכן לקח משהו כמו ארבע שעות

        להגיב
      • באבא ימים (פורסם: 19-4-2017 בשעה 10:21)

        ואם כבר מדברים על שמחה, אני יכול לחשוב על אדם אחד שיהיה מאוד נוכח ומאוד שמח בטקס הדלקת המשואות. אחד רובי ריבלין.

        וזה המקום להזכיר את סיפור שנדמה לי שכבר סיפרתי בהקשר של ריבלין, שהיה המנהל של אותה בית״ר ירושלים שזכתה בגביע. סיפור שמגיע במקור מיואב פלג, במאי ברשות השידור ששידרה כתבה על גמר הגביע ההוא.

        אחרי שאורי החטיא את הפנדל והמשחק הלך להארכה, ריבלין לא עמד במתח, יצא מחוץ לאיצטדיון ומירר בבכי משוכנע שהכל אבוד.

        אבל אם יש משהו שאתה יכול לסמוך עליו, זה שרשות השידור תישאר רשות השידור והמצלמה לא קלטה את זה. לכן, ביקש בימאי הכתבה מריבלין לעשות את זה שוב. ריבלין שיחק את המשחק באופן מושלם ומה שראו בטלוויזיה היה הצגה או שחזור של ההתפרקות המקורית.

        אם זו אגדה אורבנית, זו האגדה החביבה עלי.

        להגיב
        • דורפן (פורסם: 19-4-2017 בשעה 11:05)

          סיפר לי מישהו מהתאחדות המשקולות הסרבית – לא ברור למה אני מכיר מישהו מהתאחדות המשקולות הסרבית – שנעים סולימנגולו קבע שיא עולם ואז התברר שהכבל לא היה מחובר וזה לא צולם. סולימנגולו לא התעצל, התלבש שוב, ויצא והרים שוב שיא עולם (ולא – אי אפשר לזייף את המשקולות- יש להן צבעים)

          להגיב
          • איציק (פורסם: 19-4-2017 בשעה 13:53)

            אתה באמת משווה בכי של ריבלין למרים משקולות במשקל זבוב? אצל רבלין כל דמעה היא דמעה.

            להגיב
        • יואב (פורסם: 19-4-2017 בשעה 12:03)

          באבא,
          היה גם לריבלין משפט לא מחמיא על אורי כמה שנים מאוחר יותר. זוכר על מה מדובר?

          להגיב
          • באבא ימים (פורסם: 19-4-2017 בשעה 12:40)

            לא חושב שאי פעם שמעתי או קראתי משהו כזה.

            להגיב
            • יואב (פורסם: 19-4-2017 בשעה 12:44)

              אחרי אובדן האליפות ב79. משהו על המנהיגות הלא קיימת…

        • יוסי מזרחי (פורסם: 19-4-2017 בשעה 13:20)

          זה קרה באמת ובמציאות.
          כל מילה נכונה.
          אבי היה אז חבר הנהלה והכרתי את רובי אישית, שמעתי את הסיפור כפי שתואר.

          להגיב
          • יואב (פורסם: 19-4-2017 בשעה 14:31)

            יוסי,
            אולי אתה זוכר התבטאות קצת שלילית של ריבלין על אורי?

            להגיב
            • יוסי מזרחי (פורסם: 19-4-2017 בשעה 18:53)

              היתה לפחות אחת כזו, כשאורי פרש מהמשלחת למונטריאול, בתירוץ של ורידי רגליים שהתנפחו. ההסבר הזה היה כסות לכך שאורי לא רצה לנסוע לקנדה. זה הביא את רובי להגיד משהו כמו, "אילו היה לאורי את האופי של דני נוימן, …" בדיעבד, טוב שאורי נשאר תמים ונקי ולא "אימץ" את ההצעה.
              היה מקרה נוסף כשאורי ויוסי מזרחי השוער הקימו חזית משותפת לצרכי מו"מ על חוזה חדש, הויכוח עם רובי הביא לכך שאורי לא התאמן ברצינות (!!!!!), ונעדר ממשחק ביית נגד מכבי נתניה. הפסדנו שתיים אפס, ואורי צולם כשהוא צופה במשחק ממרומי מגדל ימק"א, רובי אמר אז כמה מילים , נגיד, "לא פרלמנטריות" בישיבת הנהלה בנושא נאמנות לסמל מה שהיה כמובן שטויות, אבל אחרי יומיים נחתם חוזה חדש. אני משוכנע שהיום אפילו תחת עינויים לא יוציאו מרובי הודאה בדברים אבל אני שמעתי אותם מאבי שהיה נוכח בישיבה ההיא ועד כמה שאני זוכר, קיללתי את רובי שלוש שעות רצוף, ולא חזרתי על שום קללה פעמיים, הכל היה מקורי….
              אבל זו הסטוריה. שניים מעמודיהתווך של בית"ר הם השניים האלה.
              חבל שאין אחרים

            • יואב (פורסם: 19-4-2017 בשעה 19:50)

              תודה.

  27. אריק האחר (פורסם: 19-4-2017 בשעה 08:07)

    מגדולי השחקנים בישראל
    צניעות ובישנות מחוץ למגרש
    אסתטיקה ודיוק עם הכדור
    הביא אושר שמחה וגאווה להמונים
    בית"ר היא אורי שכולם מתגעגעים אליה ( מבלי לגרוע בכבודו של אוחנה )
    שמח מאד בבחירה .

    להגיב
  28. Miranda Veracrus De La Hoya Cardinal (פורסם: 19-4-2017 בשעה 08:07)

    זוכר את המחזור האחרון ב 76 ואת הגמר (אוהד מכבי…).
    באמת שחקן מיוחד. ומי שטוען שהוא היה רק ירושלמי טועה – מלמיליאן היה נערץ על כולם. סוג של מייקל ג'ורדן. הוא חצה גבולות. תופעה.

    להגיב
  29. אדם בן דוד (פורסם: 19-4-2017 בשעה 09:26)

    שחקן בעל אישיות מיוחדת ולא סתם אהוב על ידי כולם.
    חבל שלא משתמש באהבה והכבוד שרוחשים לו על מנת לקדם את האוכלוסיה אליה, לכאורה וע"פ שמועות, הוא משתייך.
    מישהו עם מעמד כמו שלו לא היה נפגע מזה והיה יכול להוסיף הרבה לגטימציה לאנשים עם רקע כמו שלו שנאלצים להתחבא.

    להגיב
    • matipool (פורסם: 19-4-2017 בשעה 10:55)

      וואלה ?
      אף פעם לא שמעתי שמועות עליו בנושא .

      להגיב
      • אדם בן דוד (פורסם: 19-4-2017 בשעה 12:04)

        אני לא יכול למחוק תגובות אז אני נאלץ להגיב פה.
        הצטערתי אחרי ששלחתי את התגובה.
        אורי הוא איש צנוע ונדיר בכדורגל שלנו.
        כנראה בגלל זה הוא כבר לא חלק ממנו היום.
        הדיבור על החיים הפרטיים שלו נראה לי לא הוגן בדיעבד ואני ממש מצטער.
        בניגוד להרבה שחקנים אחרים, בעיקר בימנו, שחלק גדול מההנאה שלהם הוא מהמסביב- אצל אורי תמיד הייתה הרגשה שהחלק של הפרסום קצת נכפה עליו.
        אז אני מבקש לקחת חזרה- תתעלמו צהתגובה, תודה.

        להגיב
        • יוסי מזרחי (פורסם: 19-4-2017 בשעה 13:22)

          אתה גבר בגברים.

          להגיב
  30. משיח (פורסם: 19-4-2017 בשעה 10:03)

    https://youtu.be/HtUgB58bv14?t=185

    יש קבוצה בירושלים שאותה אני אוהב
    איתה אלך באש במים אתן לה את הלב
    עוד מזמן מהגן מהימים של אורי מלמיליאן

    להגיב
  31. ירון ג (פורסם: 19-4-2017 בשעה 10:50)

    בשנים האחרונות אני רואה אותו כמה פעמים בשבוע, בבוקר. שעות האימון שלנו חופפות והוא בא מולי בריצה באזור נמל תל אביב.
    אנחנו כבר ביחסים של תנועה עם הראש לשלום, כמו שרצים עושים עם רצים אחרים שהם לא ממש מכירים אבל רואים הרבה על המסלול הקבוע שלהם.
    מדי פעם כשאני לא לבד אני אומר בהתרגשות לרץ או לרצה שאיתי: "הנה אורי מלמיליאן ממול" ומקווה שיראה אותי ויניד עם הראש לשלום.
    הוא כבר בן חמישים ומשהו ורץ לאט, הגוף בטח פצוע וכואב, אבל אי אפשר לטעות בסגנון הריצה ובאופי התנועה. קצת דימיון והוא עם כדור בימקא, מחליף מסירות עם דני נוימן וויקטור לוי, חבריו לחוליית הקישור המהוללת שכונתה שוקולד – מנטה – מסטיק.

    להגיב
  32. Gil - Zimbabwe (פורסם: 19-4-2017 בשעה 11:07)

    ניראה לי שזו הפעם הראשונה שלא יהיו השגות לגבי מדליק המשואה, קונצזוס מלא.
    אוף טופיק – לפני כמה שנים אכלתי צהריים ביוהנסבורג עם כותב הפוסט, כשהוא אמר לי שהוא אוהד את בית"ר הופתעתי, אבל שהוא התחיל לתת לי את הרכבי בית"ר לאורך השנים ניחנקתי.

    להגיב
  33. S&M (פורסם: 19-4-2017 בשעה 12:07)

    אליל מלמיליאן. גם אני הפכתי אוהד בית"ר בעונת 76. כבן של שוטר (לשעבר) וילד רמתגני, נכנסתי בחינם להמון משחקי כדורגל באמצטדיון ר"ג. ואחד מהם היה גם הגמר. אוהדי בית"ר אימצו אותי למרות שאמרתי שאני אוהד הכח, וכל כך נהניתי. וואו, אין גדולה כמו בית"ר.
    ברור שעבר לי מאז, גם הכח וגם בית"ר, אבל עדיין אם יש קבוצה שיש לי אליה סימפטיה, זו בית"ר.
    ומלמיליאן זו תופעה ייחודית. לא היה ואין כמוהו. אולי יהיה פעם, אבל לא היה. זה לא אוחנה המוחצן, זה משהו מיוחד. וגם כמאמן הוא היה כזה, פדנט, לא מתפשר, בלי פוזה. זהו, חסר פוזה זה המונח שחיפשתי. איזה שחקן. וואו.

    להגיב
  34. רן הנרגן (פורסם: 19-4-2017 בשעה 13:24)

    ידליק משואה בזכות. הוא סמל.

    אבל מסמלים, ביחוד של גוף קונטרוברסלי משהוא, מצפים להציג עמדה בנושאים שעל הפרק.

    להגיב
    • אמיתי (פורסם: 19-4-2017 בשעה 13:39)

      סמל של כדורגל. הציפיות הן בתחום הזה. הוא לא פעיל חברתי. ולפי התגובות פה הוא יותר מעמד בציפיות..

      להגיב
  35. טל 12 (פורסם: 19-4-2017 בשעה 14:23)

    כל מילה מלמיליאן

    כישרון ענק, היה שחקן מרגש. תמיד שאני נזכר בתקופה אורי שם עם התנועה המיוחדת שלו עם הכדור נע בזריזות כזו עם הכדור, מרים את הראש לראות מי רץ,שולח כדור מדויק תוך כדי שיד ימין כאילו מסמנת עם האצבע – כמו הפיו פיו של זהבי.וכמבון חששתי ממנו,בעיקר מכל שריקה לבעיטה חופשית באזור הרחבה.פחד.

    מגיע לו.יוצא גם 30 שנה לאליפות הראשונה של ביתר ושל קבוצה מירושלים.

    להגיב
  36. holden (פורסם: 19-4-2017 בשעה 16:29)

    אורי אורי ועוד פעם אורי,
    אורי היה הסמל של ישראל השניה, אורי בירושלים-ברוך ממן במכבי חיפה,
    שניהם היו עושי משחק ,
    שניהם גדלו במשפחות קשות יום,
    אורי בממילא וברוך ממן בחטיבת כרמלי,
    אורי היה מסממני המהפך הפוליטי,
    אורי היה לכדורגל מה שלהקת צלילי העוד והלהיט שלה: מעפולה-חנהלה התבלבלה
    רמי דנוך , יהודה קיסר והנגן שמנגן על הקאנון הצליחו ליצור מהפך בישראל של שנות-השבעים, השיר הזה סלל את דרכו של מנחם בגין למהפך הפוליטי הידוע של 1977 לא פחות ולא יותר!
    קצת מפתיע שדווקא נתן אלתרמן כתב את מילותיו של השיר ההיתולי הזה, שיר שהצליח לעלות את קרנם של תושבי ישראל השנייה:
    אנשי שכונת כרם-התימנים בואכה שוק- הכרמל, אנשי מוסררה, אנשי כפר-שלם, תושבי שכונת – התקווה,בסמוך ליציאתו של השיר הגדול הזה פירסם העיתונאי אבי ולנטין בעיתון " הארץ" את רשימת-ה-11 הידועה והזכורה,

    אלו היו ימים אחרים, לזמן אז היה קצב אחר, להבדיל מהיום אנשים שטפו את המכוניות בצינור- גומי ירוק, אחלה גברים ירדו בערב – שבת עם דלי וסבון והקציפו את המכונית עם גופיית-סבא ללא בושה,
    בשכונת התקווה יכלת לשמוע חארקות של דוד'ג דארת או פליימו'ת,
    לא היו אז דוכנים של ווינר, היו פשוט סתם תחנות טוטו,
    העיתונים יצאו לעיתים במהדורות ערב,

    במסעדות כמו "אולימפיה" או "טריאנה"ישבו זה לצד זה אנשי שלטון בכירים, גנרלים מעוטרים, אנשי העולם התחתון וכולם לגמו משקאות כמו : סטוק-84 או "777",
    באולמות הארועים הלהיט שלי לפחות בתור ילד היה הדג-מלוח, על הבמה באולמות נופיעו להקות בהופעה חיה ככה ממש עם כל הנגנים, בכדי לשלהב את האורחים ולגרום לשמחה באולם היו עורכים הגרלה שבה הובטח שהשולחן שיעשה הכי הרבה שמח יזכה הבבקבוק שמפניה, עזבו את זה שהשמפניה לא באמת היתה שמפניה אלא סתם יין נתזים פושטי של "כרמל-מזרחי",
    שבועונים כמו "העולם -הזה" המשטרה" דיווחו מחדרי-המיטות או להבדיל מחדרי החקירות, גברים התהלכו עם מכנסי פדלאפון ושיער מנופח אחרי שעשו אבו-עגילה,
    אם אני זוכר נכון הבושם הגברי הנפוץ היה "טבק אורגינאל אולי היה זה ברוט?

    כאמור דרי אותם השכונות שציינתי התגאו באנשים שעלו לגדולה והצליחו לעבור להתגורר בצפון תל אביב או בשכונות השקטות של רמת-השרון,
    לא עניין אותם מה מקור הכסף וכמה אלימות היתה כרוכה בשדרוג הנדלני הזה של אותם האנשים,
    כולם קינאו באנשים שהתפרסמו באותה רשימת-ה-11

    אפילו לפירות ולירקות של אז היה טעם אחר, היתה מין תמימות שכזו באוויר, תחושה של אף אחד לא יכול עלינו,
    אנשים ישבו לשחק הקלפים, או סתם לשחק שש-בש מבוקר עד ערב,
    גם אז היו קומבינות, גם אז היתה שחיתות בחלונות-הגבוהים, צפשוט אז לא היתה מודעות, אז לא היה איטנטרנט או טלפונים חכמים,
    אז אולמות הקולנוע היו מפוצצים,

    אז לעשן היה סקסי, עד כדי כך סקסי שדובק הוציאה קופסת סיגריות עם צילום של שקיעה וזוג מאוהב(סמייל), אם כבר הזכרתי שקיעות אז היו אלו ימים של חוברות כמו מ"סינרומן" בכיכובו של דן כנר השרמנטי, זה היה מין חוברת מצולמת עם מלל רומנטי ואופטימי שנחטפה מהדוכנים בעיקר על ידי נשים משועממות בתור לספרית,

    האוטובוסים של "דן" היו עמוסים לעייפה, היה אפילו כרטיסן שישב במין כלוב מסורג בירכתי האוטובוס,
    אם אני צרייך לבחור שיר אחד שמסמל את הזמנים ההם ואת ההשתלבות של ישראל השנייה ללא היסוס זה השיר של רמי דנוף וצלילי העוד, למרות שבאותה התקופה היתה עוד להקה מתחרה:צלילי הכרם של דקלון אני מעדיף את הביצוע של רמי דנוך,
    ללא ספק שיר שהצליח למוטט חומות של איבה ושל רגשי נחיתות או עליונות ואיחד את עמך ישראל למה שהוא היו

    להגיב
    • גיא זהר (פורסם: 19-4-2017 בשעה 17:12)

      אם אתה מוסיף את ממן תרשה לי להוסיף את מאיר ברד שמבוגר טיפה ממלמיליאן וממן ותקופת הזוהר שלו התחילה קצת לפני הראשון (היה חלק מהסגל הרחב למקסיקו 70) והשיקה לתחילתה.

      להגיב
      • holden (פורסם: 19-4-2017 בשעה 17:36)

        ברד כמו ממן היה מהפריפריה,
        בשנות השבעים מכבי תל אביב היתה אימפריה,
        רק השם שלה היה מעורר יראת כבוד,
        משום מה למכבי תל אביב היתה הילה של קבוצה אשכנזית, מתנשאת ובלתי מנוצחת, לפחות לא בבלומפילד,
        מסביבה כל מיני קבוצות ניסו וחלקן הצליחו פה ושם לנגוס בהגמוניה,
        שבאר שבע לקחו האליפויות בזו אחר זו זה היה מפתיע,
        אחר כך באה הזכיה של ירושלים בגביע,
        חיפה אכן היתה לאחר מכן בתחילת שנות השמונים,

        משחק חצי הגמר הבלתי נשכח שהיה לי הכבוד להיות בו בין מכבי תל אביב לחיפה:4-4 גרם למכבי חיפה להבין שהשד לא ככ נורא,
        למרות שחיפה הפסידה לאחר בדרדלה של בני טבק בדקה ה 120 והחמצות מרגיזות של הירוקים המשחק הזה נתן לחיפה בוסט אדיר,
        ההפסד הזה היה מתוק כמו נצחון,
        זה המשחק שגרם לכל חיפאי להתהלך זקוף ביום למחרת.
        מאיר ברד ושלום אביטן היו כמו סוס ועגלה,
        צמד שקשה להפריד,

        משום מה לברוך ממן לא הלך בנבחרת ישראל והוא גם לא זכה לקרדיט ככ ,
        גם לאורי למרות כמה גולים לא היה משקל גדול יחסית בנבחרת כמו בקבוצתו הירושלמית,
        אורי היה קלאס,
        קצת מזכיר את אריק אינשטיין:
        שניהם צנועים וביישנים וכאילו לא מבינים עד כמה הם אהובים,
        אורי זו בחירה מוצלחת להדלקת המשואה

        להגיב
        • יואב (פורסם: 19-4-2017 בשעה 19:47)

          הולדן,
          מכבי המליכה את ביתר ב76.
          מכבי המליכה את חיפה בחצי גמר שהזכרת. זה מאד נכון ומדוייק שהחצי הזה היה הארוע המכונן של מכבי חיפה. ורק מכבי היתה יכולה לתת את הגושפנקא הזאת.
          בקשר לממן, הוא היה שחקן נפלא אבל נפל על אורי ומשה. גם לניסים כהן יש את אותו קייס.

          להגיב
  37. 7even (פורסם: 19-4-2017 בשעה 18:03)

    רונן…ספר למה בארי לייבוביץ' לדעתך.
    מעניין לשמוע.

    אני זוכר שפעם ראלף אמר עליו שהוא השחקן הכי גדול שדרך פה אחרי פטרוביץ', ושמעתי וקראתי עליו שהיה פנומן.

    אשמח לקצת חוויות ממך

    להגיב
    • דורפן (פורסם: 19-4-2017 בשעה 18:10)

      אינדוודואליסט מדהים. נלחם לפעמים לבדו בקבוצות שלמות – כמו כשקלע 50 נגד טורינו וברצלונה בעידן לפני השלשות. מין פטרוביץ ישראלי באמת. וגם העובדה שהקבוצה הציונית הפטריוטית חסמה בהלשנות מיהודי עולה לשחק בארץ.

      להגיב
      • גיא זהר (פורסם: 19-4-2017 בשעה 18:23)

        מי שהלשין על לייבוביץ היה נח קליגר. ראוי שהשם הזה יוזכר. לייבוביץ בשיאו (כך מספרים, אני ראיתי אותו בגיל 30 פלוס, דומני שגם דורפן) היה קוסם רזה עם ידיים ארוכות ושליטה אבסולוטית בכדור.

        להגיב
      • גיל שלי (פורסם: 19-4-2017 בשעה 23:14)

        כשאלי קנטי אימן את קטש בנבחרת הנוער, הוא אמר עליו שזה השחקן שהכי מזכיר לו את בארי ליבוביץ, היה משהו בסגנון שלהם שהיה באמת מאוד דומה

        להגיב
  38. אורי ואלי (פורסם: 20-4-2017 בשעה 15:48)

    אין ירושלמי ממנו. כשמדברים על האופי הירושלמי של פעם מדברים עליו- צנוע ומכבד אחרים אך מקפיד גם על כבודו.
    בשנות התשעים בנו פרוייקט על מגרש הפועל הישן ואורי קנה שם דירה והיה קונה במכולת ברחוב הצפירה ובכל פעם שהייתי נכנס לשם ונתקל בו הייתי נאלם דום ומשתתק עד שהיה מסיים את ענייניו והולך ואף פעם לא סיפרתי לו עד כמה אני מעריץ אותו. האחד והיחיד.

    להגיב

מה דעתך?