בית הספר לאגרוף של בראם סנדרס. על בראם ולין סנדרס והארי האפט

במקום בו המוסר נרצח

sanders-bram-en-leen

 

ישנה שאלה שאני חוזר עליה בשנים האחרונות בכל פעם שאני מראיין אנשים ששרדו את השואה במחנות הריכוז וההשמדה – והשאלה היא ״מי שרד?״ כלומר האם אפשר למצוא איזשהי תכונה משותפת לאנשים ששרדו את המחנות. סביר להניח שכוח גופני כלשהו היא תשובה אבל גם זו לא תשובה מוחלטת. ניצול אחד שחי בנורבגיה אמר לי שהנאצים גם לא רצו מישהו חזק מדי. תשובה מעניינת לשאלה נתן לי ברנקו לוסטיג, מפיק הסרט רשימת שינדלר, שהיה ילד בן 13באושוויץ. הוא אמר ״מי שלא תכנן תכניות ארוכות טווח״. מי שרק חיפש לקום למחרת בבוקר.

אין לי את היומרה או החוצפה לשאול ״למה אתה?״ או ״למה את?״ שרדתם. כי זה ברור לחלוטין שממרחק השנים את חלקם אוכלים רגשות אשם. על מישהו שהרגישו שנטשו. על העדפה שעשו. על איזשהי דילמה מוסרית שיכולה להיות קשורה להחלטה על חיי אדם או טעות הרת גורל. זה בעיני אחד האספקטים הכי שוברי לב של ניצולי שואה. אתה מוצא אצלם רגשות אשם. רקדנית בבודפשט, היום היא בת 91, סיפרה לי שמבין שתי קרובות המשפחה שלה ששרדו איתה, אחת התאבדה תקופה קצרה אחרי המלחמה. בסובוטיצה, שם יחסית היו הרבה שורדים כי המהלך להשמדת היהודים שם היה ממש בימי המלחמה האחרונה, סיפר לי בחור שנולד מעט אחריה, שבתוך חמש שנים כחצי מהשורדים מתו.

אקח דוגמא מאדם בתחום ספורט. בלה גוטמן מאמן הכדורגל האגדי סירב לספר איך שרד את השואה. הגעתי בחיפושים אחרי הסיפור לשני אנשים שהיו קרובים מאד אליו. העיתונאים בריאן גלנוויל באנגליה וגיורגי שפשי בהונגריה. שניהם יהודים ושפשי בעצמו ניצול מחנות העבודה. והם אמרו שגוטמן פשוט סירב לדבר על כך. גם כשהוא בשיא תהילתו של שנות הששים. גם סמוך למותו. ״לא סבלתי יותר או פחות מאחרים״ הוא כתב באוטוביוגרפיה שלו, בה הוא מציין שאחיו מת באושוויץ.

*

ביקור שמאד שינה אצלי פרספקטיבות היה סיפורה של משפחת אולמה בפולין. הם הוצאו להורג כי הצילו יהודים. אבל בביקור התברר לי שאחרי הוצאתה להורג של משפחת אולמה – הורים וילדים – הרבה משפחות שקודם לכן הסתירו יהודים, הסגירו אותם. וזה מעלה אצלך מחשבות. האם זה בכלל מוסרי להסתיר יהודים ולסכן את ילדיך?

לא, וזה חשוב לי מאד לציין זאת, אני לא בא לטעון לשום ״יחסיות״ או רלאטיביזם. השואה היא רוע מוחלט. אבל היא רוע מוחלט של הגרמנים. הם יוצרים מציאות בה אתה מתוגמל על מעשה רע ונענש באכזריות על מעשה טוב. הם רוצחים את המוסר. מתחת יש אנטישמים ולא אנטישמים. שונאי יהודים שלא היה עולה על דעתם לרצוח או לגנוב מיהודי. לא-שונאי-יהודים שיעשו הכל כדי לשרוד. כל מיני.

ויש הרבה לא ברור. נתקלתי לא מזמן בסיפור של חסיד אומות עולם שכמה חוקרים הונגרים גילו שבעצם סחט והסגיר יהודים. הסיפור עדיין בבדיקה ואולי מעמדו יוסר. גיליתי למשל שעל פי חוקי יד ושם איש לא מקבל מעמד חסיד אומות עולם אם קיבל כסף מהניצולים – ואני חושב, בכל הכבוד, שזה שוב שיפוט ערכי בלתי אפשרי. מכל הסיפור אני מבין דבר אחד. יש אנשים שלפעמים היו טובים ולפעמים רעים. אותם אנשים ממש.

*

אגרוף איכשהו הוא ספורט שממילא מחדד שאלות מוסריות ומעולם לא יותר מאשר בתקופה כזו.
אני זוכר שקראתי פעם את סיפורו של סלמאו- שלמה ארוך. המתאגרף מסלוניקי ששרד את אושוויץ׳. הוא עשה זאת בניצחונות בזירת אגרוף שם מתחריו היו מושמדים אחרי שהובסו. ובתחילת הסיפור מוזכר כי אחיו הוצא להורג כי סירב לעקור שיניים מזהב מגופות. אבל האם מישהו שפוי יילך וישפוט את שני האחים? להגיד שאחד מהם היה מוסרי יותר לכן שרד או לא שרד? הם מתקיימים בוואקום של מוסר ואקראיות ואקראיות המוסר.

כתבתי היום בעיתון על מקרה כזה – הרצקה ״הארי״ האפט (ובנוסף יש סיפור של עדי רובינשטיין על ספורטאים יהודים תוניסאים). סיפורו דומה לשל ארוך מלבד העובדה שהוא לא היה מתאגרף לפני השואה אלא סתם בחור חזק מאד עם נסיון מכובד בקטטות. הוא זכה לפרסום מסויים כי כמתאגרף אחרי השואה הגיע לקרב עם רוקי מרציאנו – שכמובן תואר בזמנו בפשטנות כסיפורו של מי ששרד את השואה והגיע להצלחה ספורטיבית. הוא שורד מכל מיני סיבות אבל לתקופה זה בגלל שהוא מנצח קרבות אגרוף חסרי סיכוי עבור יריביו. הוא קיבל מזון מתאים ומנוחה על ידי קצין נאצי שפרש עליו את חסותו ובזירה היו מעמידים מולו שלדי אדם והוא מרסק אותם להנאת הנאצים, לפני שהם נשלחים למוות. את הספר עליו כתב בנו ששומע את הסיפור אחרי שנים. עבורו הסיפור מסביר מדוע אביו הרס את ילדותו בהתקפי זעם ואלימות. אבל הבן מגלה בתהליך שלאב הייתה נפש רגישה ואוהבת. הנפש פשוט נרצחה בשואה. האיש נשאר.

 

*

משהו קצר על על מתאגרפים אחרים. ביקרתי לפני כמה חודשים בלונדון במוזיאון היהודי בקמדן ושם בתוך התצוגה פתאום תמונה. כתוב עליה ״בית הספר לאגרוף של בראם סנדרס, רוטרדאם״. הנה  תמונה.

boksschoolsanders1-1

אברהם ״בראם״ סנדרס (האיש המבוגר בתמונה) נולד ב-1904 וכמו הרבה יהודים הוא היה חייט. הוא היה אחד מעשרה אחים והמשפחה סחרה בסחורות מסין ואחר כך הייתה להם מאפיה. האם ניהלה עסק שכירות לאופניים. אבל משלח היד היה לפרנסה ואהבתו האמיתית הייתה אגרוף. הוא היה מתאגרף הרבה יותר גמלוני ונמוך ושמנמן והרבה פחות מוצלח מאחיו לין. אבל הוא זכה לפופולאריות מסויימת בגלל אומץ לב וכינוי הזירה שלו היה Battling Bram Sanders. למה באנגלית? כי למרות אי הצלחות בתחילת הקריירה שלו בהולנד הוא יוצא לאנגליה לסדרה של קרבות. חלקם נגד מתאגרפים מצליחים עם יותר מחמישים ניצחונות. ופה ושם כמה קרבות שלו מעוררים תקוות שיש בו משהו יותר. הוא מסיים את הקריירה עם 4 ניצחונות, 7 הפסדים ושני תיקו – אבל לפחות הקרב האחרון הוא תיקו בלונדון. אחת הסיבות שהוא יוצא לאנגליה כי בהרבה ערים בהולנד, כולל אמסטרדם, היה איסור על האגרוף.

אבל באותו מסע לאנגליה גם האח לין עורך את הופעות הבכורה שלו וזוכה בשלושה ניצחונות קלים. זה מוציא לדרך קריירה גדולה בה היה אלוף הולנד בשלושה משקלים שונים והוא מגיע אפילו לקרב על אליפות אירופה אותו הוא מפסיד לבלגי פליקס וואוטרס. כמתאגרף מדעי הוא רואה באגרוף אמנות לחימה ומתגאה בכך שכמעט לא ניצח בנוקאאוטים. אחד מניצחונותיו הוא על גוסטב אדר, מתאגרף גרמני בברלין, בדיעבד הקרב הזה יציל את חייו.

בראם סנדרס מבין שמתאגרף מקצועני חשוב לא ייצא ממנו אבל הוא פותח בית ספר לאגרוף ברוטרדאם. הוא נרצח באושוויץ בגיל 38 די בסמוך בהגיעו למחנה. עוד לפני שהוא מגורש ונרצח פרוייקט חייו מתרסק – כשבית הספר לאגרוף שלו מושמד בהפצצה גרמנית.

לינדרט ״לין״ סנדרס רואה את חייו מתמוטטים באכזריות באושוויץ ב-1943. שני ילדיו נרצחים מיד בהגיעם למחנה בינואר. כעבור שלושה חודשים נרצחת אשתו. שבעה מעשרת אחיו ואחיותיו גם נרצחים. אבל חייל גרמני שמזהה בו מתאגרף – בגלל אותו ניצחון על גוסטב אדר – מעביר אותו לשורות המתאגרפים שזכו לתנאים טובים יותר.

הרבה מהמעשים הברברים שמבצע הארי האפט במחנה קשורים ברצונו להציל גם את אחיו פרץ (שבאמת שורד גם הוא בזכותו). ללין סנדרס כבר אין את מי להציל. הוא משתמש במעמדו להבריח לחם לאסירים אחרים – יהודים הולנדים וכמה לוחמים הולנדים. חלקם ינהלו עבורו כעבור שנים מאבק ציבורי כי ממשלת הולנד לא נתנה לו תמיכה כלכלית המגיעה לניצולי שואה כי ויתר על אזרחותו ההולנדית. הוא חזר בשנותיו המאוחרות לרוטרדאם.

וסיפורים משנים קודמות.

חרט קליארקופר

ג'וד סימונס ויינו פוקס

צ'יבי בראון

ויקטור פרץ

ללטו אפרתי

אטילה פטשאואר

יוהאן טרולמן

אישטוואן טוט

יהודית דויטש

ליאון שפרלינג

השחמטאים היהודים פולנים 

אלפרד וגוסטב פלטאו

יאנוש גראי

ההפסד לפאלאס
המקום אליו חלומות הולכים למות (לקראת הפועל ר"ג)

93 Comments

גיל שלי 24 באפריל 2017

הפוסטים האלה הם יום השואה שלי

צביקה 24 באפריל 2017

גם אצלי, לפחות חלק עיקרי מיום השואה.

ארז 24 באפריל 2017

אני לא יכול כבר להכיל כמעט שום דבר שקשור ליום השואה, אבל בשנים האחרונות המסורת הפרטית שלי ביום הזה היא להתחבר דרך הכתיבה שלך בנושא.
מופתי דורפן.
תודה לך.

אריאל גרייזס 24 באפריל 2017

מחכה לפוסט הזה כל היום. יש בפיזיקה מושג של "סינגולריות" – חור שחור או מה שקרה לפני המפץ הגדול – שבו חוקי הפיזיקה כמו שאנחנו מכירים אותם לא עובדים (וסליחה על ההפשטה). אני חושב שהשואה היא סינגולריות מוסרית. באמת שאין שום דרך לשפוט מוסרית אנשים שהיו שם על סמך כללי המוסר שאנחנו מכירים (ושוב, כמוך, לא מדבר על הרע האולטימטיבי).
תודה, כרגיל

יוני (המקורי, מפעם) 24 באפריל 2017

הלב נשבר. תודה דורפן.

vered s 24 באפריל 2017

ושאלה מאד מענינת היא למה כל כך הרבה אנשים מעדיפים לשגר את השיפוטיות המוסרית המוסרית שלהם לכיוון של האנשים שעמדו בסיטואציות מחרידות כשהם במצב נפשי קשה ובתנאים פיסיים מערערים. כי חלק ממה שאפשר להשיב על זה מיתבטל אם לוקחים בחשבון את היחס המפוייס של חלק ניכר מאותם אנשים כלפי הגרמנים.

vered s 24 באפריל 2017

ולא רק אנשים שהיו שם. עכשיו אנשים שלומדים וקוראים על השואה ממקורות שונים. אני שמחה שאצלי במשפחה הפולנית זה לא היה. ידעו להפריד בדיוק כמו שאתה כותב בין אנטישמים חוליגנים שלא היו פותחים תעשיית רצח או פולנים שהגיבו למצב בצורה כזאת או אחרת לבין הגרמנים. בלי להסביר אפילו זה היה בילט אין. זה נכון – הפוסל במומו פוסל. ועדיין שאלה מענינת.

דורפן 24 באפריל 2017

דיברתי פעם עם הביוגרף של מארק אדלמן, סופר פולני. והוא אמר לי שפעם הותקף מילולית על ידי יהודי פולני בהרצאה במינכן. והוא ניגש לאותו אדם ושאל אותו – ״איך אתה יכול לתקוף אותי ועוד במינכן, כשאתה יודע שגם הפולנים היו קרבנות, אמנם קטנים יותר, של הגרמנים״.

והאיש אמר לו – ״כי אתם הייתם חברים שלנו״.

אריאל גרייזס 24 באפריל 2017

הפולנים באמת היו מסכנים. לא רק הגרמנים פירקו אותם, אחר כך באו הסובייטים ופירקו אותם מהצד השני. וכמו שאמרת, בגלל שהם היו ממזרח למסך הברזל אז אוטומטית הם קיבלו תגית מסוימת. לא שהם היו צדיקים גדולים רובם, וכמובן מרבית היהדות שהושמדה הגיעה משם אבל מבחינת ישראלי בוגר מערכת החינוך שלנו, הפולנים הם שלב אחד מתחת לגרמנים בערך כשהם כשלעצמם קורבנות מאוד גדולים

דורפן 24 באפריל 2017

אני נדהם למשל תמיד מההשוואה בין הפולנים להונגרים או לקרואטים (כמדינות – לא בודדים). בקרואטיה והונגריה שלטו מפלגות נאציות שהשמידו יהודים באזורים ותקופות במלחמה שגרמניה נחלה בהם תבוסות. לפולין פלש צבא נאצי טרי לפני שפגש את הרוסים או הבריטים ועשה ככל העולה על רוחו

MOBY 24 באפריל 2017

וההולנדים…

wazza 24 באפריל 2017

בקיילצה זה כבר לא היו הנאצים

דורפן 24 באפריל 2017

וואזה – זה נכון אבל בואו נזכור שהיהודים חיו ושגשגו בפולין 400 שנה בלי שיקרו דברים כמו קיילצה – למרות אנטישמיות גדולה. אני חושב שקיילצה התרחשה עדיין בתוך הוואקום המוסרי שיצרו הנאצים. רוצה לומר: אני לא בטוח שהפולנים היום פחות אנטישמים אבל כן בטוח שאין אווירה שתאפשר דבר כזה במציאות שם כיום.

Wazza 25 באפריל 2017

ועדיין, האנטישמיות הייתה קיימת מאות שנים לפני השואה ויהודים גורשו ממדינותיהם כבר ב1200 ולגבי האמירה שלך שזה לא יקרה היום – גם ב1930 אף אחד לא דמיין שדבר כזה יקרה, הסבים רבים שלי חיו בגרמניה וחלקם שירתו בצבא הגרמני המלחמת העולם הראשונה וראו בעצמם גרמנים מן השורה , הגרמנים סברו אחרת.

לא ברור לי איך כבר אחרי זמן כל כך קצר ממהרים "לנקות" את הפולנים ולגור ולאכול מילקי בגרמניה.

דורפן 25 באפריל 2017

קהילת פולין שגשגה יותר מכל קהילה בהיסטוריה מאיזשהי סיבה – והיא דווקא חיים נוחים ואוטונומיה ליהודים.

תמיד הייתה אנטישמיות – אבל העובדה היא שרק תחת הגרמנים היא הפכה לטבח המוני (וגם טבח חמלניצקי שהיה אוקראיני). בשני המקרים זה קרה בסיטואציות שגם הפולנים ספגו בהם אבדות איומות.

וזה כל מה שאני אומר בטקסט: הרקע האנטישמי כבודו במקומו מונח וקיים במקומות רבים. הגרמנים שחררו את זה ביצירת סיטואציה חסרת מוסר.

דורפן 26 באפריל 2017

בנוסף – אני חי היום (משפחתי באופן יחסי למשפחה אשכנזית סבלה מעט מהשואה). פולני ברחוב בקרקוב או גרמני ברחוב בדורטמונד חיים היום. לפחות באופן אישי אני לא עסוק בלמחול להם או לשפוט את האנשים שחיים היום מוסרית. אני לא טוב מהם בכלום ולא בעמדה לשפוט אותם.

אריק האחר 24 באפריל 2017

מרתק ומעורר הרבה שאלות .
ברשותכם אקח דווקא חלק זניח מסוף הפוסט
בנוגע לממשלת הולנד . ( אי שיתוף פעולה והתנגדות בתמיכה כלכלית )
אתמול בערוץ 10 שודר הסרט על אברהם רות ניצול שואה מאמסטרדם .
איש מיוחד בעל אומץ לב נדיר ויכולת התמודדות
בלתי נגמרת בכול התחומים .
ההיתי בהולנד מספר פעמיים ובכול פעם אני נדהם איך האומה הזאת ששיתפה פעולה עם הנאציים בצורה כל כך גלויה ומלאה והצליחה להשמיד את רוב היהודים שחיו בה
זוכה אצלינו לכל כך הרבה ההערכה וחוסר הבנה מוחלט לפשעים שביצעו נגד יהודי הולנד .
תעלומה של ממש.

צביקה 24 באפריל 2017

התשובה היא (כנראה): אנה פרנק.

צביקה 24 באפריל 2017

והטוטאל פוטבול, כמובן.

גיל שלי 24 באפריל 2017

הולנד מאוד בולטת בקרב מדינות מערב אירופה הכבושות. הסטטיסטיקה הנוראית היא שבקרב יהודי מזרח אירופה (העמים הנחותים לפי התיאוריה הנאצית שסבלו בעצמם מאוד מהגרמנים) נרצחו כתשעה מכל עשרה. במערב אירופה הנאצים היו סובלנים הרבה יותר כלפי האוכלוסיה, וגם הנרצחים היהודים היו בערך אחד מכל שניים, הלחץ על האוכלוסיה לשתף פעולה עם ההשמדה היהודית היה פחות בהרבה. בהולנד הסטטיסטיקה היתה שמונה מכל עשרה, אכן חידה על מה זכו ההולנדים לשם טוב כל כך בקרבנו במשך כל כך הרבה שנים, בעוד הפולנים והאוקראינים זכו לתשבוחות כגון גרועים יותר מהנאצים.

יוני 24 באפריל 2017

אריק האחר –
זה כמו ששוכחים להם את הטבח שעשו באינדונזים. ובכלל את תקופתם כאימפריה, שעד היום משפיעה על סדר היום הגלובלי (בילדרברג).

דורפן 24 באפריל 2017

התשובה שלי היא כזו. אחרי המלחמה באה המלחמה הקרה. ואנחנו היינו בצד מסויים. ולכן הולנדים וצרפתים ואפילו איטלקים ומערב גרמנים הם טובים. ופולנים והונגרים הם רעים.

ב"פ 24 באפריל 2017

אני לא חושב שזה קשור למלחמה הקרה. לדעתי זה קשור לזה שיש הרבה יותר יהודים מהמזרח מאשר במערב והם "הורישו" לנו את היחס המורכב לארצות המוצא שלהם. וזה לא קשור לשואה בהכרח. אני לפחות זוכר את היחס של הסבים והסבתות הפולניים והליטאים שלי שאף אחד מהם לא היה ניצול שואה, והתחושה שלהם לגבי הפולנים והליטאים הלא יהודים היתה מורכבת בלשון המעטה

דורפן 24 באפריל 2017

זה קשור למלחמה הקרה לדעתי ולפחות מהבחינה הזו. המדינות הקומוניסטיות בכלל לא עסקו בחשבון נפש או טיהור עצמי. מבחינת הונגריה הקומוניסטית השואה הייתה פשע מעמדי. כתוצאה מכך לא חינכו לגבי השואה והגיעו למצב המקומם של היום (ובהונגריה זה מקרה קל – הרבה פחות גרוע מהמדינות הבלטיות).

יחד עם זאת – לעולם לא בר השוואה לגרמניה.

אמוץ כהן-פז 24 באפריל 2017

הזדמנות להזכיר שבצרפת רוב היהודים שרדו ולא הוסגרו.
המגורשים היו בעיקר מהגרים ׳טריים׳ ממזרח אירופה כמו סבו (וחלק ממשפחתה) של אשתי שהגיעו לצרפת בתחילת שנות השלושים מפולין. אביה, דרך אגב, ניצל מכיוון שהיה חייל בצבא צרפת המובס והעביר את המלחמה במחנה שבויים (סטאלג). לאחרונה היא מצאה עשרות מכתבים שסבה שלח לאביה (בפולנית בעיקר) ותרגומם יאפשר ללמוד משהו על חייהם עד לגרוש.

קרסקי 25 באפריל 2017

דורפן, תשובתך לוקה. לדוגמא, בצרפת לא היה כל חשבון נפש עד שהופיע ספרו של Paxton האמריקני ב-1975 וחשף את שיתוף הפעולה הצרפתי בתהליך ההשמדה. המשטרה הצרפתית ביוזמתה חשפה, מצאה, וריכזה יהודים במחנות לשליחה מזרחה. כל זה ביוזמת משטר וישי בלי שנתבקשו כלל על ידי הגרמנים! הספר עורר ממש מהפכה תודעתית בצרפת בעקבות הויכוח והמחלוקת סביבו שנמשך שנים ואליו הצטרפו מחקרים נוספים. ונדרשו עוד יותר מ-20 שנה עד שצרפת הודתה באחריותה השילוחית לגורל יהודי צרפת. שמהם נספו כשליש ולא כדבריו של כהן – פז למעלה.

לה-פן מנסה להחזיר את הגלגל אחורה כאשר התנערה מהאחריות הצרפתית לשואת יהודי צרפת במסע הבחירות.

האחריות הצרפתית הינה מעבר לסוגיית הריכוז ושליחת היהודים. היא אפילו מתקשרת לסוגיית יזימת השואה. רב-המכר הצרפתי הנפוץ ביותר בעת המלחמה היה פרי עטו של איטלקטואל צרפתי (ששמו שכחתי) שבמרכזו התקפה אנטישמית קשה ביותר. ארנסט יונגר, הסופר והפילוסוף הגרמני – אשר היה לאומן גרמני אך לא נאצי – שירת כנספח תרבות בצרפת הכבושה. הוא מספר כיצד היה מזועזע כשפגש אינטלקטואל צרפתי שדחק בו (בגרמניה) בהתלהבות שעתה הזמן לפתור את הבעייה היהודית על ידי חיסולם הפיזי. (יונגר לא ידע באותה עת שכבר התחילו בכך במזרח עם פתיחת מבצע ברברוסה). (ראה פרידלנדר)

ההסבר ליחס הסלחני בישראל לגבי צרפת נראה לי פשוט יחסית. צרפת מ-1954, מספר שנים מועט לאחר הקמת המדינה הפכה לספקית הנשק העיקרית שלנו, ובמודע תמכה בפרוייקט הגרעיני הישראלי, גם מתוך תודעת השואה (של המנהיגים היחודיים באותם שנים מוקדמות עד 1957 אך זה היה פרסונלי בלבד) , וגם שלצרפת באותה עת היה אינטרס בהפצת נשק גרעיני במטרה להקטין את המונופול הגרעיני של המעצמות הגדולות.

בהולנד לא היה כלל חשבון נפש. להיפך, יהודים שחזרו מן המחנות התקשו לקבל את רכושם חזרה. כך היה לאוטו פרנק אביה של אנה. אני חושב שהסלחנות הישראלית נבעה מבערות. הרי הולנד הקימה דיביזיה של וואפן ס.ס. המבוססת על מתנדבים הולנדים. כך גם היה בדנמרק! מתנדבים הולנדים ודנים רבים היו בדיביזיות וואפן ס.ס שלחמו במזרח. (אחד הספרים המעולים על הלחימה במזרח, על האופי הגרמני, כתב בזכרונותיו מתנדב דני, סבן האסל. )

אמוץ כהן-פז 25 באפריל 2017

קרסקי – אכן, צרפת של דה-גול (ועד מיטראן) טענה שלא המדינה היא ששיתפה פעולה אלא ׳צרפתים׳ (משטר ווישי) כי ׳ממשלת צרפת׳ היתה בלונדון. זה כמובן לא מנע מדה-גול להשתמש בשרותיו הטובים של מוריס פאפון שניצח על גרוש יהודי בורדו ורק ב1981 נחשף עברו.
זה היה ז׳אק שיראק, כנשיא ביולי 1995, שהכיר באחריותה של צרפת כמדינה לשילוח יהודי צרפת למחנות.
מארין לה-פן חזרה לפני שבועיים לטענה של דה-גול.
אפשר להיתלות בציטוטים של טיפוסים כאלה ואחרים, המספרים, שני-שליש מיהודי צרפת שלא גורשו, מספרים כנראה שה-צרפתים- לא בהכרח שיתפו פעולה. לפחות לא כמו בהשוואה לעמים אחרים.

אריק האחר 24 באפריל 2017

צביקה
אנה פרנק הוא אחיזת העיניים הגדולה ביותר מצד ההולנדים !!! ( מבלי חס וחלילה לפגוע בעצם שמה ומשפחתה. )
היא הוסגרה על ידי הלשנה ונרצחה במחנה ההשמדה ברגן בלזן .
האתוס סביבה טופח ומטופח על ידי ההולנדים ולא לחינם .
זה נכון שהולנד הורעבה בצורה שיטתית והוטלו עונשים אכזריים על תושבים הולנדים.
מכאן ועד להסגרה שיטתית ושיתוף פעולה נלהב עם הנאציים המרחק גדול מאד ( ללא יכולת שפיטה מעשית )
השאלה שוב נשאלת בין הדימוי הרווח אצלינו לבין האמת הנוראית .

wazza 24 באפריל 2017

לא מאוד משנה אבל בשביל הדיוק ההיסטורי היא נפטרה מטיפוס

קרסקי 24 באפריל 2017

כן, היא נפטרה במיטתה, ליד האח הדולקת, מסביבתה משפחתה, וכל זה לאחר ששתתה מים מזוהמים משלולית כשיחקה בחצר.

אם תלמד, חלק ניכר מנספי השואה מתו ממחלות ורעב בשל תנאי הגטו והמחנות שיצרו הגרמנים כדי לחולל תהליך המתה איטי זה – זה אינו רצח לעניינך?

צור שפי 24 באפריל 2017

תודה רונן.

D! כאן ועכשיו 24 באפריל 2017

מאד אוהב את הפוסטים שלך. חיכיתי וחיכיתי. הם תמיד מצליחים להכות אותי בעוצמה רבה גם בלי לתמונות קשות.

בקשר לשאלת ההשרדות, עד כמה שאני מבין את ויקטור פראנקל הוא חולק עלייך:

"סגולה מיוחדת היא באדם שאין הוא יכול להתקיים אלא אם כן הוא צופה אל העתיד… זה מקור ישעו ברגעים הקשים ביותר של קיומו, אם כי יש שהוא צריך לאלץ את רוחו שייטול עליו משימה זו… אסיר שאבדה אמונתו בעתיד – בעתידו – גורלו נחתם" (האדם מחפש משמעות, ע"מ 94-95)

דורפן 24 באפריל 2017

אני חושב שהם מדברים על דברים שונים. לוסטיג מדבר על טקטיקת ותכנית השרדות. ופרנקל מדבר על תקווה.

D! כאן ועכשיו 24 באפריל 2017

ייתכן בהחלט. כאשר אני קורה את פראנקל אני מבין שהתקווה הכתיבה את יכולת ההתמודדות היומיומית ולאו דווקא מחשבה רק על איך להגיע למחר. זהו עניין יותר נפשי/רוחני, ואולי טעיתי כשלא הוספתי את החלק הזה בציטוט.

וצודק, זה אכן היה לוסטיג שציטטת ולא אתה עצמך.

D! כאן ועכשיו 24 באפריל 2017

קורא כמובן

Gil - Zimbabwe 24 באפריל 2017

תודה רונן.
משהוא אישי (שאולי מתחבר גם לפוסט של גיל שלי) – זהו יום השואה הכי קשה עבורי, לראשונה אני ללא אימי ניצולת שואה.
אין לי לזה הסבר, אבל כל עוד היא הייתה בחיים היום הזה היה עובר יותר "בקלות", השנה זו דקירה בבטן.

ארז 24 באפריל 2017

משתתף בצערך גיל.

דורפן 24 באפריל 2017

עצוב. מקווה שהעובדה שהגיעה לגיל כל כך מאוחר והקימה משפחה היא נחמה. לא ידעתי שאמך ניצולת שואה – זה הופך את סיפור הבת שלך לעוד יותר משמעותי ומרגש.

סימנטוב 24 באפריל 2017

משתתף בצערך

איציק 24 באפריל 2017

מצטרף גם כן

עומרי (ירוק) 24 באפריל 2017

תודה דורפן. כמו בכל שנה – מרתק, עצוב, מעורר מחשבה ומרגש.

yaron 24 באפריל 2017

תודה רונן.

אדם בן דוד 24 באפריל 2017

תודה רונן.
אני נוהג כבר שנים לא לצפות בסרטי שואה ולא לשמוע רדיו.
הייתי סובל מסיוטים עד שבועות לפחות בכל שנה.
הפוסטים שלך הם הדבר היחיד שאני מרשה לעצמי לקרוא ביום השואה.

אמיתי 24 באפריל 2017

מצטרף.

אלכס דוקורסקי 24 באפריל 2017

תודה רונן.

טל המנצ'סטרי 24 באפריל 2017

קטע מתוך בוקר ספורט אתמול, דני דבורין על ארפד וייס, יהודי שאימן את אינטר וזכה איתה ב 3 אליפויות
https://www.youtube.com/watch?v=CSNycQ-sd5k

דורפן 24 באפריל 2017

וייס שיחק בכמה הרכבים של נבחרת הונגריה שכללו 5-7 יהודים. וזו בנבחרת שהייתה אחת מ2-3הדומיננטיות על היבשת באותו עידן

אריק האחר 24 באפריל 2017

טל
תודה רבה תודות לך ראיתי כרגע
מרגש ומצמרר.
ושוב ההולנדים החביבים ברקע .

גיא זהר 24 באפריל 2017

תודה

matipool 24 באפריל 2017

קראתי הבוקר בעיתון את הטור שלך על האפט. מרתק ומצמרר.
זיהיתי גם את ללטו אפרתי בזכות פוסט שלך כאן.
מצטרף לאלו שכתבו מעלי שהטורים והפוסטים שלך הם חלק נכבד מיום השואה שלי בשנים האחרונות.

רן הנרגן 24 באפריל 2017

תודה

עובר אורח 24 באפריל 2017

תודה דורפן. מאוד מרגש.
האם הגישה של אי היכולת לשפוט מוסרית היא ללא גבולות? מה עם קאפו אכזרי, איש יודנרייט או מקרים אחרים? יש מקומות שבהם לדעתך נחצה קו אדום מוסרי, או שאתה כולל את כל המקרים?

דורפן 24 באפריל 2017

אני לא מתיימר לדעת יותר מאחרים. אבל לתחושתי המושג ״אי אפשר לשפוט״ לא מנקה אנשים. הוא פשוט מצביע על תהליך כמעט בלתי אפשרי. גם קפואים היו במרחק קצר מהמשרפה

צביקה 24 באפריל 2017

"הִלֵּל אוֹמֵר: אַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ (חס חס חס וחלילה) לִמְקוֹמוֹ".

יואב 24 באפריל 2017

נהדר ומאיר.

רותם 24 באפריל 2017

מרגש ומרתק כל שנה מחדש
תודה

טל 12 24 באפריל 2017

תודה

shohat 24 באפריל 2017

תודה רונן. מרגש ומעורר מחשבה.

דוד 24 באפריל 2017

אותי מעניינת נקודה אחרת, הקשורה לגרמנים בעצמם. אני יודע שהנושא כבר נלעס ונטחן היטב, אבל כשאני חושב על קצין בוורמאכט, אדם מן השורה, איש משפחה וכו'. שיודע בדיוק מה מתרחש ע"י הס"ס באיזורים הכבושים תחת פיקודו. משתף פעולה ומסייע לחיות האלה.
אני לא מבין ובחיים לא אבין את זה. האם זו תכונה "גרמנית"? האם יש לעם ד.נ.א.? זה אולי יישמע מוזר בעולם הרלטיוויסטי שאנו חיים בו. אבל מה אם זה קיים?
כי בסופו של דבר, יחד עם עזרת האוקראינים וכו', והעובדה שרק חלאות משולי החברה התגייסו לס"ס (האומנם?), אם אני צריך לספר לילד מה קרה במשפט אחד, זה יהיה מאוד פשוט. העם הגרמני רצח 6 מיליון יהודים.
אבא שלי הספיק לטייל בכל איזור בעולם כמעט, ולעולם לא ידרוך על אדמת גרמניה. ככל שהזמן עובר אני מבין אותו יותר ויתר.

יריב 24 באפריל 2017

לאור הקלות בה בני כל הלאומים משתפים פעולה, ברובם הגדול, עם זוועות בשם המדינה (לרוב בתירוצים קלושים של הגנה, כפי שהיה גם עם הנאצים), אני נוטה להאמין שמדובר במשהו בדנ"א האנושי. כמו כן, זה בוודאי לא נכון שרק חלאות משולי החברה התגייסו לס"ס, חלאות משולי החברה ודאי לא היו מתקבלים לס"ס.

יואב 24 באפריל 2017

))):
אז מה האושר? לשבת מול הים?
מדכא עד עפר.
ונכון.

אמוץ כהן-פז 24 באפריל 2017

חיות לא רוצחות.
וגם לא הורגות מעבר לצורכי הקיום.
חיות לא משאירות סטייק עם שתי נגיסות בצלחת.
ואת מה שהן כן משאירות, הן משאירות לחיה אחרת, שתאכל גם היא.

יריב 24 באפריל 2017

זה מיתוס נפוץ, אבל חיות בהחלט עשויות להרוג מעבר לצרכי הקיום, כשהאפשרות קיימת. באופן טיפוסי, בעלי חיים לא חיים בשפע, ולכן הם אוכלים את כל מה שזמין, ובפרט (במקרה של טורפים), את כל מה שהם הורגים. עם זאת, בעלי חיים צמחוניים ותוקפניים קיימים (דוגמה מובהקת – היפופוטמים), והם הורגים הרבה יותר מצרכי הקיום – שהם כלום. בנוסף, אם נוצרים תנאים של שפע, טורפים רבים צפויים להרוג יותר ממה שהם אוכלים, בדומה למה שעושים חתולי בית לעתים מזומנות.

אמוץ כהן-פז 24 באפריל 2017

יכול להיות.
הנקודה אינה האם חיה כזו או אחרת גם… אלא חוסר יכולתו של האדם להודות שתכונותיו האפלות אינן חייתיות אלא אנושיות באותה מידה כתכונותיו הנעלות.

דוד 24 באפריל 2017

יריב
מתגובתך אני למד ש"כל אחד מאיתנו היה עושה זאת". אבל רק הגרמנים עשו זאת, כקולקטיב, היינו השמדה מוחלטת של בני גזע מסויים, לא על רקע סכסוך בין גזעי, דתי או לאומי, ולא בגלל איזשהו מתח אתני שהגיע לפיצוץ. הם כבשו מדינה, חיפשו את כל היהודים (והצוענים וההומואים), וניקו. עברו למדינה הבאה. אותו סיפור. הקליניות, האלגנטיות, ובלי זעם או שנאה מתפרצת, ללא הטירוף של הרגע.
העם הגרמני רצח 6 מיליון איש, ואייכמן עומד על דוכן הנאשמים, כשמצפונו נקי וצח כשלג.
מה להגיד? אני מאוד מקווה ומאמין שזה לא הד.נ.א. שלי.

אלון זנדר 24 באפריל 2017

אנחנו שופטים כמובן את התקופה לפי נקודת המבט שלנו. אבל תן לי לספר לך, שדודי ז"ל, שנולד ב1914 בגרמניה, כשהוא ראה לראשונה את הבת שלי, הבלונדינית, הוא אמר (בסוג של הערכה): "היא ממש ארית!". צריך לזכור, שתורת הגזע היתה מוכרת כתיאורייה מדעית ונלמדה בבתי הספר, עוד לפני הנאצים. לגרמנים היה ברור שהם "ארים", ושיש אבולוציה של גזעי האדם. כדי ליצור את האדם העליון, שהוא המשך ישיר של התיאוריה ושל האידיאליזם של תקופת הרומנטיקה, זה לא כל כך בלתי מתקבל על הדעת שיש להכחיד את כל הגורמים שפוגעים ביכולת האדם להתעלות.
למה אני אומר את זה? כי חשוב לדעתי לזכור, שהגרמנים לא עברו מדינה מדינה והרגו את היהודים שבה (והצוענים וההומוסקסואלים והקומוניסטים ועדי-יהווה ובכלל). הם קודם כל התחילו עם הגרמנים. כן, הנאצים התחילו בלרצוח גרמנים – את כל מי שנחשב לבעל "חיים ללא ערך" (וראה התגובה המעולה של אביאל לגבי הערך והתפקיד של האדם בחברה לפי התפיסה דאז). מדובר במפגרים, נכים, בעל מחלות תורשתיות – וסתם חולים, בחולי רוח או סתם אנשים שחיים בסטנדרטים בלתי מקובלים. אחד הסיפורים הזכורים לי הוא על אישה מוכה שבעלה מתעמר בה, והיא קמה יום אחד ומורידה לו קרש על הראש – ובורחת משם. כי לפי החוק אז, היא הפושעת. היא ברחה להוריה – ואלו הסגירו אותה למשטרה. כי היא עברה על הכללים. היא נשפטה ונשלחה לבית מעצר למעורערים בנפשם בעיירה הדאמאר. לרוע מזלה (כן, זה עוד מידרדר) במתקן בו היא שהתה ערכו הנאצים את הניסויים הראשונים בהשמדה המונית – ובין השאר מצאו את היעילות של הציקלון ב. אז, כן, היא הומתה בתא גזים עם עוד עצירים. ואולי כאב למשפחה אבל אסור היה להפגין זאת בפומבי – אחרי הכל, מותה היה לטובת האדם.
אז ברור, שהתרבות הגרמנית הכילה הרבה מאז אלמנטים שאיפשרו – והקלו – את התהליך. ג'רום ק. ג'רום (ההוא משלושה בסירה אחת) תיאר את הגרמנים בספר "שלושה בבומל", לקראת סוף המאה ה19. הוא מציין את טוב ליבם והבריחה שלהם מקונפליקטים. הוא רק מציין, שהסכנה היחידה מהגרמנים היא אם יקום דיקטטור רשע ואכזרי שירתום אותם למטרתו. כי הם לא מסוגלים להגיד לא, תפיסתפ את מקומם בחברה ואת המשמעת הנחוצה פשוט לא מאפשרים זאת. האם זה הסבר לשואה? בוודאי שלא. ואין שום מקום להקל ולו במקצת את אשמתם של הגרמנים בכל מה שקרה – לכל עשרות מיליוני המתים ובעיקר לקורבנות השואה. לכן החינוך הגרמני היום הוא כל כך אחר ממה שמוכר בכל מקום, מטרתו העליונה היא מניעת מצב שיכשיר חזרה על מה שהיה. עד כמה התרבות מושרשת, באיזו מידה הגרמנים סומכים על הרשויות שיחשבו בשבילם, וכד'? זו שאלה שרבים מתעמקים בה, כרגע זה נראה כאילו הגרמנים למדו את הלקח. אבל הסכנה רחוקה מלהיות שולית. אז כן, לגרמנים יש אשמה ספציפית בגלל שהם גרמנים ובגלל תרבותם . ד.נ.א? לאו דווקא. וכל עם, בייחוד אלו שמרגישים שהם קורבנות ולכן זה לא יכול לקרות להם (הונגרים, למשל) ראוי שייבחנו את עצמם מה הם מאמינים שצריך לעשות כדי לשפר את העולם. ואם זה כולל הרג, או "רק" הרחקה" של גורמים מסויימים באוכלוסייה – כדאי שיזהרו. או שיזכרו אותם יום אחד כמו את הנאצים.

אלון זנדר 24 באפריל 2017

הערת אגב – הנאצים גם התחילו בלהרוג גרמנים יהודים. לפני פולנים יהודים וכל השאר. זה מה שצריך להזכיר שוב ושוב – זה לא היה "הגרמנים נגד היהודים". אלא גרמנים (נאצים) נגד גרמנים (יהודים), קודם כל.

Abby Wambach בדימוס 24 באפריל 2017

אני קוראת עכשיו את ״אנשים רגילים״ של כריסטופר בראונינג, שבעצם מספר איך לוקחים חבורה של אנשים נורמליים, לא צעירים חמומי מוח ולא פנאטים שטופי מוח, סתם אנשי יחידת מילואים במשטרה, והופכים אותם לרוצחים יעילים, שמסוגלים להוציא להורג מסות של אנשים, כולל נשים וילדים.
החלק שהכי מערער אותי הוא שבסך הכל מדובר באנשים רגילים עם תגובות רגילות, שמבינים שהאנשים שהם הורגים הם בדיוק כמוהם – לא ״תת-אדם״ או חיות, וגם הפיקוד העליון מבין את זה ומנסה להקל עליהם בכל מיני דרכים, כמו אלכוהול. ובכל זאת המכונה עבדה.
נראה לי קל מדי לומר שהאידיאולוגיה הנאצית אמרה שאנשים מסוימים הם לא בני אדם ומזה נובע הכל. לפחות מהספר נראה שרוב הנאצים שלא לומר עוזריהם לא באמת חשבו ככה, ובכל זאת מילאו פקודות.

אלון זנדר 24 באפריל 2017

אבי, אני מקווה שמדברי לא משתמע "מזה נובע הכל". גם סיטואציות פחות מסובכות לא נובעות מדבר אחד בלבד- על את כמה וכמה השואה.
ובכל זאת אני רוצה לחדד – לא מדובר על "האידיאולוגיה הנאצית" שאותה הנחילו הנאצים לשאר הגרמנים, אלא לתפיסה החברתית של כלל האוכלוסייה – מהו האדם, מה זה גזע, מה תפקידו של הפרט בחברה, וכד'. על המרכב הזה הרכיבו הנאצים את הפרטים – השמדה של גורמים "מפריעים", ההזדהות עם הגזע הארי העליון וכיו"ב.

Abby Wambach בדימוס 24 באפריל 2017

זהו, שהספר הזה גרם לי לחשוב שה״אידיאולוגיה הנאצית״ לא באמת שינתה לגרמנים, או לאוקראינים או לקרואטים.
האידיאולוגיה הזאת היא מה שעמד מאחורי הפקודות ומאחורי ההחלטות הגדולות, אבל בסופו של דבר אנשים הרגו אנשים, ואנשים התעללו באנשים, והם לא באמת חשבו שהם נחותים מהם או ראויים למוות. הם פשוט קיבלו פקודות וביצעו אותם, או במקרה של התעללות יכלו לפגוע באנשים בלי זכויות וניצלו את זה.
שאלה נוספת היא תוך כמה זמן אידיאולוגיה יכולה להשפיע – די ברור שילדים מושפעים ממנה לגמרי, אבל כמה היא יכולה להיות אפקטיבית על אנשים מבוגרים, שהיו חשופים לאידיאולוגיות אחרות בילדותם ובבגרותם? אולי אני טועה, אבל נראה לי שאנשים לא באמת האמינו באידיאולגיות האלה, אלא היו קונפורמיסטיים והתיישרו לפי המשטר הנוכחי.
אם אני מבינה אותך נכון, אתה טוען שלגרמנים היתה תפיסה מסוימת של החברה ותפקיד הפרט בה, שאיפשרה מצב שבו חלק מהפרטים הם לא נחוצים ולכן אפשר להסיר אותם. נראה לי מעניין להשוות את זה לחברה הרוסית/סובייטית ולסיבות שאיפשרו מצב שבו אפשר להרעיב למוות אוכלוסייה שלמה (אוקראינה) או לחסל מעמד שלם (הקולאקים). יכול להיות שזאת היתה התפיסה העולמית בתקופה הזו, מה שנקרא צייטגייסט?

קרסקי 24 באפריל 2017

בראונינג מסביר את התופעה בתהליך אינדוקטריניזאציה והצורך להתאים עצמך לדרישות הקבוצה. הסברו לוקה כיוון שהללו היו מתנדבים, ובכל רגע הייתה להם הזכות לעזוב את היחידה ברגע שחשו שאינם מסוגלים יותר . מעטים מאד ניצלו זאת. לסוגיה זו, בדיוק נדרש דניאל גולדהאגן בספרו "התליינים מרצון של היטלר" , הסברו הוא שבחברה הגרמנית שררה תפיסה רווחת ויחודית עוד מן הרבע האחרון של המאה 19 של "אנטישמיות חסלנית" , כלומר שפתרון הבעיה היהודית צריך להיות בהשמדה פיזית. (כמאמר ההיסטוריון האנגלי הידוע, א.ג. פ. טיילור, היטלר לא העלה שום רעיון מקורי משלו, מ"לבנסראום" – שוב תפיסה מאותה תקופה – וכלה ברעיון השמדת היהודים). האנטישמיות במדינות אירופאיות לבשה צורות אחרות ו"פתרונות" אחרים , מתונים יותר. ספרו של גולדהאגן, עורר סערה גדולה בקהילה האקדמית ובציבוריות. זאת כיוון שגולדהאגן הצביע בכך על אשמתו הכוללת של העם הגרמני, והתרבות שפיתח מאז הקמת גרמניה ב-1871. הסערה נבעה במידה רבה משום שבעת הופעת הספר (1996 כמדומני) הצליחו אינטלקטואלים, היסטוריונים, ופוליטיקאים גרמנים בעזרת עמיתיהם במדינות אחרות להפריד בין העם הגרמני ובין הנאצים והמשטר הנאצי לגבי סוגיית האחריות. חלקם אף הציגו את העם הגרמני כנפל קורבן לאיזו מן כנופיה שחטפה את השלטון בגרמניה (ראו, סבסטיאן הפנר). כך, למשל, חיילי הוורמכט "נוקו" מתהליך השמדת היהודים ואף מידיעה על כך. כל זה בדיה כמובן, הוורמכט היה שותף פעיל ונלהב בתהליך חיסול יהדות מזרח אירופה, על כך הצביעו חוקרים עוד לפני גולדהאגן, ולאחריו. אליהם הצטרפו היסטוריונים גרמנים. לא מדובר במפקדים וחיילים חברי המפלגה הנאצית, או אנשי ס.ס. הם היו חיילים וגרמנים "רגילים".

משום מה גולדהאגן זכה לאש וגופרית מהיסטוריונים ישראלים של השואה (באואר). עד היום אני מנסה לפענח את מפתח ההגיון הזה, כיוון שהתיזה של שאול פרידלנדר, בשני ספריו המונומנטאלים היא הרבה יותר קשה ורחבה. פרידלנדר טוען שבעצם השואה הפכה ל"פרוייקט" אירופאי שהמקור והקטליזטור הייתה גרמניה . מרבית עמי אירופה הפכו לשותפים פעילים או פאסיביים בתהליך השמדת היהודים. פרידלנדר זכה לתשבחות על ספרו.

Abby Wambach בדימוס 24 באפריל 2017

קרסקי, רק תיקון טעות קטן – בספר של בראונינג לא מדובר במתנדבים אלא במגויסים לשירות במשטרה, והם לא יכלו לעזוב מתי שרצו. היה חייל אחד שביקש והצליח לעזוב ליחידה אחרת, אבל הוא היה קצין וגם בקשר טוב עם המפקד של היחידה, כך שקשה להקיש ממנו אל הכלל.
הם אכן יכלו לבקש לא לבצע משימות מסוימות, כמו להרוג ממש, בסבירות גבוהה של הענות לבקשה, וזו שאלה מספיק טובה למה הם לא ניצלו את זה. החיילים עצמם תירצו את זה בלחץ קבוצתי, ובהבנה שאי מילוי פקודות כאלה יפגע בהתקדמות המקצועית שלהם ביחידה.

את שאר הספרים שהזכרת לא קראתי, אבל גם בראונינג מסכים שכולם ידעו. גם גרמנים בצבא הרגיל ובמשטרה, וגם החברה הפולנית.

דוד 24 באפריל 2017

אלון זנדר
אני עדיין מוצא עצמי מתקשה להאמין שבן אנוש מסוגל, בגלל תיאוריה מדעית של תורת הגזע, או תפיסה חברתית של מקומו של הפרט בחברה וכו', לקום ולהרוג מישהו, או עם שלם. בעיניי צריך איזשהו שנאה, זעם, פחד קדמון כדי לחסל אנשים בשיטתיות כזו, או לצפות בהם נופחים את נשמתם ברעב. זה בלתי נתפס. והכמויות.
אולי כאדם דתי זה דבר טבעי בשבילי לחשוב על עניין צלם אלקים, ועל כך שרצח הוא פשע נוראי נגד היוניברס, הגבול האחרון שמבדיל בינינו לבין מפלצות/אסונות טבע. אני יודע שזו תפיסה אינטואיטיבית ולא מקובלת, בעולם המודרני בו אנו תמיד ננסה לחפש את הקונטקסט ולבחון את נקודת המבט שמנגד וכו', כפי שאתה מציע.
ההסבר שלך רק מנמק את האקלים והרקע ממנו צמחה השואה (של הגרמנים). לי בתמונה עדיין חסרים האנשים, ולזה התכוונתי עם עניין הד.נ.א..

קרסקי 24 באפריל 2017

ראה הערתי למטה לגבי התיזה של גולדהאגן שכיוונת למחשבותיו לעומת בראונינג.

אם אני זוכר נכון מן הספר, המחבר מצביע על התופעה המוזרה שאין כמעט גברים בלבוש אזרחי . כל אחד במדים בהתאם לעבודתו ותפקידו. לחלבן מדים, לדוור מדים במראה אחר, וכך הלאה. זה צרם לו כאנגלי רגיל, שכן אף אז, חייל או קצין בריטי בימי שלום, אם יצא שבלא בתפקיד לרחוב הוא יצא בבגדים אזרחים (מה שהם כינו באנגלית , "מופתי").

אם אזכורים ל"תופעות" גרמניות הרי למשל" : טאקיטוס במסה שלו על הגרמנים מציין את אכזריותם היחודית של בני השבטים הגרמניים. וזה כתב רומאי ששייך לתרבות שהשעשוע היומי שלה היה צפייה בבני אדם נטבחים בזירה, כשלא לדבר על נוהגם לטבוח גברים נשים וטף בעיר שנכבשה אם לא הואילה בטובה להכנע לפני כן.

במלחמת העצמאות האמריקנית לחמו לצד החיילים הבריטים , גדודים של חיילים גרמנים הסניים. הקצינים הבריטים השתאו על היחס האכזרי שנקטו הקצינים ההסניים כלפי פקודיהם. עונשים קשים ועונשי מוות על ימין ושמאל. הדבר הוביל למחאה מאורגנת של הבריטים כנגד הדבר. ומדובר בקצינים שבצבאם שלהם עדיין היה נהוגים עונשי מלקות קשים שבאופן רשמי הוסרו רק לאחר מלחמת העולם הראשונה.

אביאל 24 באפריל 2017

דוד – לחנה ארנדט יש תשובה, היא אמנם עוררה עליה בערך כל הוגה יהודי (וגם המון לא יהודים) – היא טענה שחברת ההמונים יצרה למעשה אדם בנאלי, כזה שפועל בחברה בצורה אוטומטית ועיוורת ועל כן הוא רוצה למלא פקודות בצורה המיטבית ביותר כדי להתבלט או פשוט מויקיפדיה:

בספרה זה מציגה ארנדט הסבר משלה לתופעה האיומה של השואה, המנוגד להסבר המקובל. לדעתה, תורת הגזע והאנטישמיות אינם מספיקים כדי להסביר את זוועות השואה; הם מהווים תנאי הכרחי אך לא תנאי מספיק. "האנטישמיות אינה יכולה להסביר ולבאר לא את גורל יהדות אירופה ולא את הקמתם של מפעלי המוות"[25]. כדי להסביר את הזוועה יש להתבונן במשמעותה של חברת ההמונים, שבה כל בני האדם הפכו להיות מיותרים באופן שווה מחד, ולפועלים באופן בנאלי ונגרר אחרי מעשי ההמונים מאידך.

יש גם בספרות של סוציולוגיה תפיסה לגבי תפקיד (role), ממה שמצאו לאורך השנים, הראו שלאדם תפקיד מסוים בעבודה לדוגמא והוא ממלא אותו בצורה מסוימת ואז הוא מגיע לבית, יוצא עם חברים, הולך לאירועים, עובד בעבודה אחרת ובכל מקום כזה יש לו בעצם תפקיד אחר, מצאו גם שאנשים חיו בצורה טובה למרות פערים אדירים בין התפקיד בעבודה לתפקידם בבית, זה גם מתיישב עם ספרות שהפכה לפופולרית בזמן האחרון, בה ילדיהם של הבכירים הנאצים מספרים על הוריהם, הרבה מהם לא הרגישו כלום מההורים שהיו מפלצות.

זינק 24 באפריל 2017

הניסוי של מילגרם די נתן מענה לשאלה – האם לעם הגרמני יש ״דנא״ שאפר זאת.
לצערנו הרב משהו כנראה מקולקל בבני האדם.

אביאל 24 באפריל 2017

זינק – זה מתחבר בדיוק לדברים אל ארנדט ואם אני לא טועה הוא השתמש בדברים שלה בעבודה שלו, בכל מקרה הדיון היום דווקא נוטה לכיוון אחר והוא שהניסויים של מילגרם בעייתים מאוד שבוחנים אותם במתודות עכשיות של הפסיכולוגיה החברתית ושהמתודולוגיה בה אדם עושה משהו במעבדה לא יכול בכלל להוות השוואה לתהליך ארוך שנים. כמו כן השיח השולט כיום הוא של גולדהגן (מהרווארד) שטוען בספריו שיש מאפייינים ברורים לכך שהדבר עבד היטב אצל הגרמנים בשל תרבותם, תירגמו את הספרים שלו לעברית והוא זכה בהרבה פרסים במדעי המדינה בעקבותיהם.

קרסקי 24 באפריל 2017

ראה תגובתי למעלה. גולדהאגן אינו שולט ב"שיח", ובקהילה האקדמית התיזה שלו הינה מקובלת על מיעוט. אמנם הוא אכן הצליח לעורר שיח ומחלוקת סביב ספרו והסוגייה המרכזית לגבי אחריות הגרמנים למשך מספר שנים אך הדיון הממוקד בתיזה שלו גווע. הינך צודק לגבי ערך התיזה של ארנדט, ובכלל התיזה המפורסמת שלה זוכה זה שנים רבות ל"דפלציה" מהותית. למשל, נעשו מספר מחקרים על האנשים המרכזים והמשניים שניהלו את תהליך ההשמדה. מסתבר שכמעט כולם, עוד לפני שנפלה ההחלטה על השמדת היהודים היו בעלי דעות קיצוניות כנגד היהודים, ופעלו מתוך מניעים אידיאולוגיים בעת התהליך. איש מהם לא היה איזה בורג באנאלי חסר מחשבה במכונת ההשמדה. אייכמן עצמו בראיונות שנתן לעיתונאי סאסן (ראה מסמכי סאסן) בעת מחבואו בדרום אמריקה מצר על כך שלא הושלמה המלאכה. אכן פקיד חסר תודעה למעשיו…

ארנדט כאדם הייתה יצור נבזה, ומשקל התיזה שלה בעניין השואה הפך לנוצה במחקר, וכן התיזה שלה למקור הטוטליטריות חוררה כהוגן בעשורים האחרונים.

דורפן 24 באפריל 2017

קרסקי – שים רגע בצד את היהודים. איך אתה מסביר שהגרמנים מסרו חולים ונכים ממשפחותיהם לתהליך ההשמדה?

יואב 25 באפריל 2017

רונן,
במה זה סותר?

דורפן 26 באפריל 2017

ארנדט ניסתה לטעון שהבסיס לשואה לא הייתה אולי שנאת יהודים – וכאמור הייתה גם הייתה. התאוריה שלה מתאימה יותר לחיסול הנכים בגרמניה — שכמובן לא באה משנאת נכים אלא מכהות חושים מוסרית.

אביאל 26 באפריל 2017

התיאוריה שלה הגיעה כנראה מכיוון שהמנטור שלה וכנראה גם מאהבה הפך לנאצי ודווקא מהאקדמיה (היידגר).

יואב 25 באפריל 2017

ארחיב,
הרי זה קרב של נארטיבים. הנארטיב המפלצתי של עם מסויים (שעוד נותנים לו הנחות בהפסד המלחמה הקודמת-מדהים בעיני) לבין הנראטיב היותר קל לעיכול- כולנו כאלה בהינתן הנסיבות.
כן האדם זה חרא מוחלט. מוחלט. ואני עדיין בוחר להאמין באפשרות הראשונה.
אף אחד ממכרי לא ירצח בגלל פקודה יבשה במחנה שבויים.
לא יכול להיות שלא היו מספיק כמונו.
לא יכול להיות שאנשים יוציאו לפועל מפעל הרג מאורגן. לא בקרב וכאלה…
זה מאד ספציפי. ואני לא בטוח שאפשר לסלוח לשלושה דורות קדימה על זה.

אביאל 25 באפריל 2017

קרסקי – אני מדבר בקרב מדעני מדינה, לא יודע איך זה לגבי היסטוריונים, אבל אני עדיין מעדיף השערות של מדעני חברה ממדעני רוח, בטח שמנסים לבדוק תופעות חברתיות כמו השואה.

מבקר המדינה 30 באפריל 2017

יודנרט אינטלקטואלי, כך קרא לה זאב גלילי בבלוג שלו

אביאל 24 באפריל 2017

תודה דורפן, מרגש כמו בכל שנה.

איציק 24 באפריל 2017

תודה

YG 24 באפריל 2017

תודה רונן. כמו כל שנה, הפוסטים שלך הם חלק בלתי נפרד מהיום הזה.

Abby Wambach בדימוס 24 באפריל 2017

תודה רבה, על הפוסט השנה ועל כל השנים הקודמות.

אם להודות על האמת, צורם לי כשאנחנו שופטים ניצולים. זה פשוט לא הוגן.
אם אני לא טועה נאמר בפוסט של גיל שלי שהגבורה שמדברים עליה היא של הניצולים שהצליחו להנצל. לי נראה שהגבורה היא כל אחד שעשה משהו שאנחנו יכולים לשפוט כ״טוב״. במצבים כל כך קיצוניים, כל תגובה מעבר להשרדות של האדם הבודד, מעבר להתנהגות חייתית אינסטיקטיבית, היא לא דבר מובן מאליו, וזה דבר שמגיע להם שנציין ונעריך.
אולי בגלל יום הזכרון הקרב ובא, חשבתי על ההתייחסות השונה לחיילים. חייל מאומן להתנהג בצורה מסויימת במצבי קיצון (מלחמה), ובכל זאת חיילים גם כן מקבלים ציונים לשבח כשהם עושים משהו מעבר לרגיל.
היהודים בשואה לא התאמנו ולא יכלו להתכונן לשום דבר ממה שקרה להם, ובכל זאת לפעמים נראה שאנחנו מצפים מהם להתנהגות מסויימת, ולמרות שאומרים שאי אפשר לשפוט, אנחנו שופטים ועוד איך. קאפו זה רע, יודנראט זה רע, כאילו שהיתה להם ברירה.
אני חושבת שאחת מהמטרות של יום השואה וכל הסיפורים, אולי בתת מודע הקולקטיבי, היא להכין את עצמנו למצב דומה. אם וכאשר, כשתהיה שוב פעם שואה, נדע מה לעשות, מה נחשב טוב ומה רע, ובתקווה שנבחר במה שהיום אנחנו שופטים כ״טוב״.

ואם לחזור לסיפור של המתאגרף – איך אפשר לומר שמה שהוא עשה היה לא מוסרי? לפי איזו מערכת מוסרית הוא היה אמור להתנהג? זה נראה לי כל כך בלתי אפשרי להחליט מה ההתנהגות הנכונה. אולי הוא היה צריך להקריב את עצמו אבל אולי ההתנהגות המוסרית ביותר היתה לנסות להציל את עצמו? אולי הוא נשאר בלי נפש כמו שכתבת אבל יש לו ילדים ונכדים שלהם יש נפשות ואולי זה הדבר הכי חשוב? איך בכלל אפשר לכמת את זה בצורה רציונלית בתוך מערכת מוסר?
סבא שלי תמיד אמר שההצלחה של הנאצים היתה לא רק במי שהם הרגו, אלא גם בזה שהם הרסו את החיים לניצולים.

סלקציה לא טבעית 25 באפריל 2017

דורפמן, לפעמים אני חושב שעם ישראל הוא מלך מלכי הלחשוב מחוץ לקופסא ולעמוד בלחצים בגלל הסלקציה הלא טבעית של השואה. רק מי שידע לתחמן ולחשוב מחוץ לקופסא ניצל שם.
מה אומר?

אבי 25 באפריל 2017

תודה

Comments closed