בפעם הראשונה שקראתי פרופיל מעמיק על אדי ג׳ונס, מאמן הראגבי של אנגליה, נכתב שם על תרגיל מוטיבציוני פשוט שהוא עושה בכל קבוצה אליה הוא מגיע. הוא נטפל לכמה מהשחקנים הצעירים. כדי לראות איך הם יגיבו אבל גם לראות איך חבריהם לקבוצה מגיבים. האם הם מסייעים להם? האם הם עומדים מנגד? ובכלל הוא מדבר על חשיבות יצירת קונפליקטים בקבוצה. שזה מרתק בעיני. הוא מעודד קונפליקטים במקומות בהם הם נחשבים לבעיה – יפן, אנגליה.

הדבר הזה כנראה מושרש עכשיו אצל ג׳ונס – ואפשר לראות את זה בהרצאה הזו באוקספורד-יוניון. הוא תופס איזה ילד בקהל וממשיך להתבדח איתו קצת.

ג׳ונס הוא לדעתי כיום הטוב ביותר. מאז הלך אלכס פרגוסון. הוא גרם ליפן לנצח את דרום אפריקה בגביע העולם שזה משהו שלא הגיוני שהוא יקרה. ראגבי, על כל האספקטים הנפלאים בו, הוא ספורט נקי מהפתעות ענק. הוא הפך את נבחרת אנגליה מבדיחה לקבוצה מספר 2 בעולם בתוך דקות. ושימו לב לפילוסופיה שלו: להביא קבוצה למצב בו הוא יהיה בלתי נחוץ.

שזה באמת מה שמבדיל את הטובים מאד מאד מהאגדיים.

מבקיעם של שערים עוצרי נשימה רבים ויותר
החומרים מהם עשויה הערצה