eric copy 2

אני משתתף בקבוצת פייסבוק של אוהדי יונייטד ישראלים, מנהל אותה מי שמשתתף פה בדיונים בשם ״טל המנצ׳סטרי״, ובימי הקיץ מתנהל שם שעשוע – של בחירת השחקן האגדי ביותר של הקבוצה בכל מספר חולצה. והיום הגענו אל הבחירה הטראומטית מכולן: מספר 7. רובסון, בקהאם, בסט, קנטונה ורונאלדו עמדו לבחירה. לא נמנעתי – בחרתי בבילי מרדית׳.

אבל המעניין היא התוצאה. חד צדדי לחלוטין. קנטונה קיבל בערך כמו כל מתחריו ביחד. ואני די משוכנע שזה משקף אוהדי יונייטד נאמנים.  וזה מעלה אצלי תובנה מאד מאד מרכזית לגבי מה אוהדים של קבוצה אוהבים. ואני חושב שזה רלוונטי לכל מועדון.

רונאלדו הוא ללא ספק הכדורגלן הטוב ביותר מכל אלו. זוכה סדרתי בבלון ד׳אור. אגב, בסט גם זכה בפרס, בקהאם היה סגן הזוכה וקנטונה פעם אחת שלישי. רונאלדו ביונייטד זכה פעם אחת והיה שלוש פעמים בין שלושת הראשונים והזכיה שלו הייתה מהחד צדדיות ביותר.

בקהאם ובסט בימיו ורונאלדו אחריו הם סלבריטאים שחרגו בהרבה מספורט.

בקהאם היה אוהד מילדות.

בסט הוא נוסטלגיה והיסטוריה.

בקהאם ובסט שחקני בית, רובסון שיחק הכי הרבה בקבוצה.

רובסון היה הכוכב בשנות מדבר. מי שאוהדי האמת מצטופפים סביבו.

בסט, רונאלדו ובקהאם היו כוכבי זכיה בגביע אירופה.

ואחרי כל זה? או-אה קנטונה.

אנשים נימקו את זה בעניינים של ״השפעה״ או שינוי גורלו של המועדון אבל אני חושב שברמה העמוקה זה לא בא משם.

הערצה או אהבה היא לא עניין כמותי. היא כריזמה.

לא סקס אפיל. לא סלבירטאיות. לא הסברים תבוניים על נאמנות או השפעה.

כריזמה. לאריק קנטונה הייתה זו מלוא הדלי.

להיות בלתי נחוץ
הבלוג תורם את חלקו להבנה בין העמים