רמת הכדורסל שלנו

קצת צפיתי, קצת עקבתי קצת סיפרו לי חברים – אני בתל אביב! – את משחק הכדורסל בין ישראל לבריטניה. קרב בתחום נייטרלי לחלוטין לצדדים המתחרים. בפינה הכחולה מולדת הכדורגל, בפינה האדומה מולדת החובבנות. מתחרות בכדורסל מקצועני. כדורסל מקצועני מודרני זר לשתיהן כתחרות גלגול אגוזי קוקוס אל חבית. 

וזה מעלה את השאלה איך הכדורסל בישראל הגיע למצב שהדבר היחיד שאני יכול לחשוב שדי דומה לו הוא…. הכדורגל הישראלי. ענף ספורט גרוע, וגרוע מזה – בהכחשה.

דומה לכדורגל אבל מגיע מכיוון שונה לגמרי. הכדורגל הישראלי נכנס לאירופה בשנת 1992 בפיגור עצום. כתבתי בעיתון בתחילת השבוע כי תקופה מסויימת הייתה תחושה של התקדמות בגלל החולשה הכלכלית של מזרח אירופה. עכשיו מזרח אירופה משתקמת כלכלית. ולא מתקשה לעקוף את ישראל בכדורגל. בזכות ידע מקצועי שמעולם לא נעלם משם. 

בכדורסל המצב הוא הפוך. אשתמש בהמחשה:

מיקי ברקוביץ', דורון ג'מצ'י, נדב הנפלד, עודד קטש ואולי אפילו דורון שפר היו נכללים, למשל, בסגל נבחרת ספרד בשנים בהן היו בשיא המקצועי שלהם. אני לא רוצה להשמיץ את הכדורסלנים הישראלים בימינו. כתבתי כבר רבות על כך שאנחנו המדינה היחידה בה כדורסל משודר בטלוויזיה שעדיין לא היה לה כדורסלן בNBA. אבל מאיר טפירו, כנראה הטוב בשחקננו כיום, הוא אולי בין עשרים הרכזים באירופה. אולי. אבל בוודאי לא בעשרה. לשם המחשה, ולא עלבון, לא מעמד יותר מכובד מיוסי בניון – אם ניקח בחשבון שכדורגל באירופה הוא עניין רציני בהרבה מכדורסל.

למה זה קרה? מהצד הישראלי נרדמנו. חשבנו שבלי ליגה נמשיך להתקדם כתוצאה מכך שהשחקנים המובילים ישתתפו באימוני מכבי תל אביב, וחלקם יקבלו דקות משחק משמעותיות שם. וגם הייתה לנו נקודת מוצא לא מציאותית. לישראל היו שחקנים יהודים שגדלו בתרבות אמריקאית לפני שהאירופים שמעו על כדורסל.

מאז, בזכות דייויד שטרן ומייקל ג'ורדן, אירופה נחשפה לכדורסל. כמה מדינות שלא ידעו על כדורסל,למשל בריטניה, גידלו שחקני NBA יחידים. זה מספיק בכדי לאיים על ישראל. מדינות אחרות שהיו מעט מתחת לרמתנו, צרפת וגרמניה למשל, השתמשו בכוחן הספורטיבי הכללי ובגודלן להתקדם בצורה סבירה. אחרות כמו ספרד ורוסיה ויוון יצרו כדורסל משגשג ומקצועי חזק. מדינות הכדורסלהקלאסיות – ליטא, קרואטיה וסרביה – שדרגו את שחקניהן לרמה העולמית. 

ואנחנו לא עשינו דבר. מכבי חיזקה את המונופול הכלכלי שלה. השאר התייאשו. אנחנו והבריטים עכשיו באותה רמה. אפשר להתווכח על ניואנסים, הכדורסל והכדורגל שלנו בעצם באותה רמה. ואני לא קונה את סיפורי צביקה שרף – זו פשוט רמת השחקנים שלנו.