היו למשחק הזה שני מרכיבים שהזכירו לי קצת משחק NBA. מהפתיחה, ועוד יותר כשפוגבה נפצע ומוריניו גרם לרבים לגרד בראש ״פלאיני ולא קאריק?״ פלאיני אגב הגיב בכך שהיה כנראה הטוב בקבוצה.

באזל העמיסה את השמירה על לוקאקו, ושמרה היטב את מרשיאל ומאטה ומחטריאן, ואמרה ליונייטד ״נראה למשל את אשלי יאנג מנצח אותנו״. ואפשרה לכדור להיות ברגליים של הווינג-בק האהוד על אף אחד. אבל יאנג חשק שפתיים, התאמץ ולבסוף שם כדור מושלם על ראשו של פלאיני לשער הראשון. גם זה הזכיר לי קצת NBA. פשוט עליונות פיסית על קבוצה שאיננה מורגלת לכך.

בסופו של דבר השחקנים האפורים עשו את שלהם. וכמוהם היציבים: מאטיץ׳ הראה שבכלל לא מטריד אותו השותף לקישור ורומאלו לוקאקו ממשיך להרגיל את עצמו לסיים כל משחק עם שער. ואלו שאמורים לספק את הברק? מרשיאל היה רוב הזמן בלתי קיים. מאטה היה פריפרי להחריד ומחטריאן היה מקומם לפרקים.

וראשפורד כנראה שייך גם הוא ליציבים. שיפץ את התוצאה. הילד הוא מקור אושר.

וזה נכתב לפני:

אירופה זו אחת הפינות שאני פחות מודאג מהן לגבי מוריניו. בשנה שעברה למשל הביא תואר אירופאי מכובד ליונייטד עם קבוצת כדורגל מחרידה. בהנתן סגל למעלה מסביר הוא ייצא משלב הבתים ואומר דבר נוסף: אני נותן לו לפחת 30% סיכוי לעבור מול קבוצה באירופה. לא משנה מי.

חיכיתי להרכב כדי לכתוב את הפוסט הזה והנה התובנות שלי.

החששות של מוריניו לגבי לינדלוף קשורות לפיסיות של הפרמייר ליג. היום הוא עורך בכורה תחרותית ביונייטד.

הוא מצפה מהשלד של ההרכב הראשון להיות מסוגל לסחוב כמה שחקנים מאזור ה-16-20 בדרוג הקבוצתי – ואשלי יאנג פותח היום.

לעומת זאת הסיפור של רומרו כשוער של אירופה כנראה לא יתרחש השנה. המפעל גדול וחשוב והרבה.
אין גם ניסויים של 4-4-2 וכרגע מרשיאל-ראשפורד הם חלופיים.

זהו, נכנסים לתקופה של משחק לכל 3-4 ימים. זה טוב לכולם. בעיקר לאוהדים אבל גם להתפתחות של הקבוצה. וטוב שזו ליגת האלופות – הנורמליות היא לפעמים אנדרייטד.

וונגר
שלוש הנקודות בסאות׳המפטון