פטאנק. הוגים את זה Petanque (נדב לפיד)

בטריטוריה חוץ טריטוריאלית, רחוק אבל קרוב לפאריס, קרוב אבל רחוק מבילעין, משחקים בשדרות רוטשילד בתל אביב בפטאנק. חלום בהקיץ של ישראל אחרת: רגועה, שאננה, תלושה, תבחרו אתם את המילה. הבמאי נדב לפיד בא לצפות ועף למחוזות החלום

אז עכשיו זאת עם חולצת הפסים הצהובה-ירוקה-צהובה כורעת, לשפר את היציבות, עוצמת עין, פוערת את השנייה, וזורקת את הכדור… זה סוף אוגוסט, זה שתי דקות לשמונה בערב, זה יום רביעי בערב, זה שדרות רוטשילד בתל אביב… חשוך. כלומר בצידי השדרות יש עוד פירור פה פירור שם של אור, אבל אל השדרות האור כבר לא מגיע. העצים העבים שמעניקים למקום את ניחוחו העתיק, אומרים להולך היינו לפניך ונהיה אחריך, בולמים את טיפות האור.

"יופי מיטל, בראוו, זה מה שאני קורא מזל של מתחילים”, אילן אומר למיטל, זו הבחורה שבחולצת הפסים, כשהכדור הכסוף שלה מאט את התגלגלותו, מקרטע ונעצר אי-שם, על החול, לא רחוק מכדור העץ הזעיר המשמש כמטרה, במיקום שככל הנראה טוב לקבוצה של מיטל (שכוללת אותה ואת השכן מהקומה מעל) ורע לקבוצה של אילן (הוא ושותפו משכבר הימים, רופא שיניים מבלפור פינת רוטשילד. “זה עדיין נחשב לגור ברוטשילד, לא ככה?", מוודא הרופא).

 ***

אילן הוא איש של כבוד, עם סולם ערכים שכולנו יכולים רק להתקנא בו: "כשחבר'ה חדשים באים להתייעץ איתי על המשחק אני מסביר שבפטאנק (patanque) העיקר ההשתתפות, אחר כך הפעילות הגופנית, שלישית באה החשיבה האסטרטגית, מה שהופך את הפטאנק למאוד מתאים לנו, הישראלים. אחר כך באים", הוא ממשיך בשטף של מקצוען, “תרבות הפנאי, המסורת, המשפחתיות, משחק שעובר מאב לבן, הקהילה, השכונה – חשוב להכיר את השכנים – ורק בסוף הניצחון. לעזאזל הניצחון, וזה אני אומר בתור מישהו שמת לנצח את הילדונת הזו…”. עכשיו כולנו צוחקים.

אחרי שמיטל עם הפסים תתיישר מכריעתה, וערן, בן קבוצתה – שכן, ארכיטקט, ששיחק לפני שבועיים פטאנק בחופשת קייץ בריביירה, ולא בייש שם את השדרות – יפספס את הכדור שלו, ואחרי שאילן יטפח על שכמו באבירות וילך לצד השני של מגרש החול, שאולי היה פעם מחראת כלבים ואולי לא, אבל משמש היום כמגרש פטאנק, יקרוץ לי השותף של אילן, שביקש לא לציין את שמו ומקצועו, כי בשבילו הפרטיות מעל הכול, ויספר ש"אילן תמיד אומר: 'מזל של מתחילים'. גם לאלה שמשחקים כבר שנים. כי לאילן חשובים מאוד ותק ומסורת וסדר. המתחילים מתחילים, הוותיקים ותיקים. חוץ מזה לומר מזל של מתחילים הפך כבר חלק מהמסורת”.

 ***

הפטאנק, משחק צרפתי, הומצא בצרפת אי שם בראשית המאה שעברה. ככה כתבו בויקיפדיה. לפני בערך עשר שנים, כשעברתי לגור במשך שנתיים בפריז, ושוטטתי באפס מעשה ברחובות, הייתי עוצר לפעמים באחד הבולווארים ומתבונן במשך כמה דקות בחבורות שחקני הפטאנק. רק כמה דקות, יש גבול לעניין שאפשר לגלות בארבעה-חמישה-שישה אנשים המשליכים כל אחד בתורו כדור כסוף ומביטים בו בשלווה מתגלגל עד שנעצר. אבל הייתה בהם, בגברים ובנשים ובצעירים ובמבוגרים האלה, תושבי הרובע, איזו שלווה שקסמה לי. זו היתה בשבילי צרפת וזו היתה בשבילי אירופה, שהיתה ראשית ומעל לכל לא-ישראל. בישראל פרצה אז אינתיפאדת אל אקצה.

חברים צרפתים, צעירים כמוני אז, ראו אותי מביט בשחקני הפטאנק ונחרו בבוז: “זו צרפת השמרנית, הלבנה, הפטריוטית, צרפת המרוצה מעצמה, המאוהבת בדמותה הנשקפת במראה. זו צרפת של המארסלייז, צרפת של הערכים הישנים, של הימים היפים ההם, צרפת הקולוניאלית, הגאלית, בלי מהגרים, בלי מוסלמים, בלי בני פרברים”. חלקם חושבים כך עד היום. אחרים התבגרו, השתנו, אולי מפעם לפעם הם אפילו זורקים בעצמם איזה כדור כסוף בחוף של ניס, או בבולוואר של פריז.  

בינתיים פה, בשדרות רוטשילד, הבן הצעיר, נניח בן 13, של ערן הארכיטקט, מהקבוצה של מיטל, יורד מהבית לשאול משהו את אבא, ואבא שלו מנצל את ההזדמנות, תוקע לו כדור כסף ביד, ומדרבן אותו: “קדימה בן, תכוון, יותר גמישות בפרק", מה שהופך למוחשי את המושג "מאב לבן”.

 ***

אלה ימים לא קלים לשחקני הפטאנק של רוטשילד. סוף אוגוסט, חלק מהשחקנים הקבועים בחו"ל, צריך לשחק בהרכבים מאולתרים, לערבב מתחילים עם מקצוענים בעיני עצמם, מה שמטריף את אילן. האוויר העומד, הלחות והזיעה שפוגמת בתחושת הנינוחות… “פטאנק צריך לשחק באפודה", פוסק השותף של אילן ומוחה את מצחו… אינסוף ההולכים ושבים שפוסעים בשדרה… מבוגרים שמנצלים את ערבי הקיץ או ילדים שמנצלים את החופש הגדול… ישראלים, אולי מהצד השני של העיר, אבל תיירים תרבותיים בשדרות רוטשילד, שפוגעים באינטימיות של שחקני הפטאנק המקומיים עם השכונה שלהם… וגדודי התיירים מחו"ל, אמנם צרפתים אבל לא צרפתים כמו שצריך… "עד שבאים הנה צרפתים הם יותר ישראלים מישראלים", נאנח מישהו, שיושב על הספסל ומחכה לתורו.

 ***

עכשיו הקבוצה של מיטל מחטיאה כדור אחרי כדור, הקבוצה של אילן פוסעת במתינות בדרך לעוד ניצחון, איש לא תרגז ואיש לא מתרגש, מה להם ולתשוקה הדי ישראלית הזאת לנצח, לדרוס, להכניע. שחקני הפטאנק שלנו הם לא מישראל המיוזעת, הם מרוטשילד, לכן המנצחים מכבדים את המפסידים והמפסידים מכבדים את המנצחים, וכולם מכבדים אחד את השני, ובעיקר את עצמם, ולא עושים עניין גדול מכלום. ויש לשוב ולהזכיר את המסורת והמשפחה והקהילה וכולי וכולי.

חוץ מהבחורה המפוספסת, שדווקא קופצת ורוקעת ברגליים אחרי עוד כדור שהיא מפספסת, מה שמפר קצת את השלווה אבל גם מעלה חצי חיוך אצלי ואצל אילן. ובכלל כולנו מוכרחים להודות שזה די חמוד כשהיא קופצת.

ובן רגע יהפוך הערב ללילה ושחקני הפטאנק ישובו איש איש לבתיהם השוכנים זה בקרבת זה, הם שיחקו די והותר ובפטאנק חשוב מאוד לשמור על חוש מידה ולא להגזים. והנה חמש נשים, מן הסתם מאיזו עיר פרובינציה, נניח אשדוד, עוברות ומסובבות ראש ומביטות בשחקנים שלנו. אחת ממש נועצת עיניים, והשנייה, שעל המצח שלה כתוב באותיות מנצנצות שהיא לא מכאן, מסבירה לחברתה בקול רם מדי: “הם משחקים פה בלילות, האנשים מהשכונה, במשחק הזה, המוזר,  של הצרפתים…”. והאנשים מהשכונה עושים כאילו לא שמעו, וממשיכים במשחקם הדועך במתינות, אך בלבם, היו בטוחים, נפער עכשיו חיוך שבע רצון ברוחב דונם.  

***

בינתיים נהיה יום שישי בצהריים, וזה כבר באמת לא פשוט להתרכז בכדורים ולשכוח את כל השאר. יש טונות של ארחי פרחי וסתם משועממים שבאים להסתובב בשדרות מצד לצד, ויש ברסלבים שאף פעם לא מפסיקים לקפוץ, והפעם עוד יותר מתמיד, כאילו, כמו זבובים, גם להם החום המופרע דווקא נותן אנרגיה, ויש אפילו ארבעה-חמישה  שחוזרים עכשיו מההפגנה נגד הגדר בבילעין, וביניהם גם אני, אבל שחקני הפטאנק מצליחים שלא לראות, לא את אלה ולא את אלה ולא אותנו.

כי זה הפטאנק, הספורט המקומי של שדרות רוטשילד, סוף קיץ 2010. זה הקיום המדומיין שלנו. זו הפנטזיה שלנו על עצמנו. זה לא משחק המטקות ההיסטרי, איפה שרצים ומריצים ומפוצצים ומתעצבנים ומעצבנים ועוד בבגד-ים, שצריך להודות שלא נראה עלינו מי יודע מה. זה גברים ונשים וקשישות ונערים, מכל הגילאים ומכל המינים ומכל המקצועות, אבל רצוי החופשיים, והעיקר שהם גרים באיזור של רוטשילד, או לפחות מרגישים שהם גרים באיזור של רוטשילד, המקום שעטה על ראשו את כתר השאננות של תל אביב, שהיתה פעם נחלתו של הצפון וזינקה דרומה אל השדרות המטופחות יחד עם המראת מחירי הנדל"ן.

זה הפטאנק של רוטשילד 2010. החלום החצי קולוניאליסטי חצי פאטתי שלנו על עצמנו. בדמיוננו אנחנו אנרי, ז'אן קלוד, מארי פייר, פרנסואה, ובנו הדרדק אמיל שירד להשעשע עם אביו, שמלטף את תלתליו של הילד ובידו השנייה כוס פסטיס. זה שיר של אדית פיאף או של ז'ק ברל המתנגן בבית קפה מקומי, שבעיני עצמו הוא בראסרי, והיושבים לוגמים מהספל ומזמזמים את המלודיה, מזמזמים ממש עם הפה או רק בעיני רוחם, ומתענגים כמה זה מתוק וכל כך נעים לאוזן, מבלי להבין את חומרתן של המילים.

הפטאנק של רוטשילד 2010, זה החלום השקרי שאנחנו חולמים בעבורנו. זו הכמיהה הנואשת שלנו, חסרת הסיכוי, מעוררת הרחמים ובו בזמן הפושעת, לנורמליות. זה כל מה שאנחנו לא. זו המסורת המתגלגלת משכבר הימים, זו המיומנות העוברת מזה דורות מהאב לבן, זה הניצחון לא חשוב העיקר ההשתתפות, זה מגרש המשחקים שאיש לא זוכר שהיה פעם מחראת כלבים. זה כל המילים האלו, שהיינו רוצים שיתנגנו בעברית בטבעיות, כאילו גדלנו איתן משחר ילדותנו.

זו תרבות הפנאי שלנו, זו השכונה שלנו, זו הקהילה שלנו, זו תרבות הספורט העממי שלנו, זו הפוליטיקה הקהילתית שלנו. אלה השכנים שמתגייסים יחד להגן על העץ העבות שהעירייה רוצה לגזום, או גוזמים את העץ העבות שהעירייה הזניחה, ואחר כך עושים מסיבה על הגג של ההיא שיש לה גג אבל היא ממש לא מתפארת בו. וגם המסיבה לא ראוותנית, אבל בטעם טוב, שמחה אבל לא פרועה, כל אחד הכין משהו, אז כולם טועמים ואף אחד לא טורף, וכמה טעים וכמה בריא, טוב יש המון עשבי תיבול.

שם על הגג יתווכחו שני אבות, אבל במתינות ותוך קשב הדדי, לאיזה גן, "דמוקרטי אנתרופוסופי" או "אנתרופוסופי דמוקראי" ישלחו את צאצאיהם, ולא יעלה בדעתם הרהור אחר, נניח על ילדים, נניח בבילעין, שהדמויות המחנכות בחייהם הם חיילים, נניח ממג"ב, ואם לרגע יתגנב ההרהור, ייאנחו על המצב ובעיניים נוגות יביטו בגג שממול, איפה שהשמש שוקעת. וכשהשמש תרד סוף-סוף, והמארחת תנגן ברגע הנכון את השיר הנכון בווליום הנכון, יוכלו כולם להביט סביב ולשמוח ששכניהם הם שכניהם, ושהם זה הם, וכולם מתגוררים באיזור השליו והקסום ביותר בעולם, הזרוע עצים ומגרשי פטאנק.

***

אומרים על תל אביב שהקדחתנות, החיות, הדינמיות שלה, חיי לילה, בארים, בחורים-בחורות-סקס וכולי, הם ההיסטריה, הרעש, שמאפשרים לה להדחיק את מה שקורה סביבה, ושיגיע מן הסתם, עוד לא הרבה זמן, גם אליה. זו הדחקה. ועל הדחקה, כפי שיאמר כל פסיכולוג בשקל, משלמים מחיר. אבל בפטאנק של רוטשילד, וזה הרי מה שיפה, לא מדחיקים כלום ולא משלמים כלום. זו השלווה שאחרי ההדחקה, זו השאננות של העיוורון, זה הרוגע שמאפשר לעקוב עם העיניים אחרי הכדור הכסוף, שהולך ומאט את גלגולו, זוחל וזוחל וזוחל ועוד רגע ייעצר.  

 

AFC דרום - הערות
גשם גשם בוא

4 Comments

גילי פלג 31 באוגוסט 2010

מעורר מחשבות וכתוב יפה.

בני תבורי 31 באוגוסט 2010

גדול בנאדם, יופי של סיפור.

הופ 3 בספטמבר 2010

נהדר. ורק הסתייגות אחת, נדמה לי שתל אביב היא כרגע אחד המקומות הפחות מדחיקים בארץ. למעשה, רוב מי שאני מכיר שמעלה את המודחק חזרה אל פני השטח (כמוך, למשל), הוא דווקא תל אביבי.

Comments closed