עד השנה נהגתי ביום כיפור לענות על כמה שאלות שהמצאתי לעצמי בנושאים אתיים בספורט. גם השנה אעסוק בכך אבל לא בפורמט כזה. סתם טקסט אחד. אבל אם אתה מתעקשים אפשר למקד זאת לשאלה אחת:

מה מחירו של ספורטאי?

*
מכל הקנוניות שאי פעם היו בספורט הקנוניה הגדולה ביותר בעיני הייתה קנוניית החובבנות. רק המבוגרים מביניכם יזכרו זאת. פעם, מדי פעם, היו מודיעים לנו שספורטאי מפורסם כלשהו לא ישתתף במשחקים האולימפייים כי התברר שהוא ״מקצוען״. זה זלג מעבר למשחקים האולימפיים. רוד לייבר הוא לא שיאן הזכיות בגרנד סלאמים בטניס כי במשך שבע שנים באמצע הקריירה שלו עבר לסבב המקצועני. ובארי לייבוביץ׳ הורחק מכדורסל בישראל כי היה לפני כן ״מקצוען״ באמריקה.

המשמעות האמיתית הייתה קנוניה. ברמת המשחקים האולימפיים היא נועדה לשמור את המשחקים לבני מעמד מיוחס שיכלו להקדיש את חייהם לספורט בלי קשיי פרנסה. היא גם שמרה את המשחקים כנחלתם של מדינות עשירות יותר שיכלו בצורה מערכתית לדאוג לספורטאים. בעיקר על ידי עבודות בולשיט או סידורי עבודה אחרי הקריירה.

היא כמובן תרמה לגזענות בספורט כי היא הפלתה מיעוטים חלשים. היא כמובן תרמה ללאומנות כי ככה עובדת השיטה. כשאתה לא רוצה לשלם למישהו אתה עוטף את זה באיצטלה כמו ״אתה הולך להלחם עבור מדינתך במשחקים האולימפיים״. נשיא התנועה האולימפית אפילו עשה פעם את האבחנה בין חובבן לאתלט כמו בין שכיר חרב לחייל שמגן על מדינתו. אישית אני בקושי רואה את ההבדל בין חייל לשכיר חרב.

בחזרה לספורט, תודה לאל שהיום אנחנו בעידן בו אנשים מתוגמלים כלכלית על עבודה קשה שמייצרת שרות של זמן איכות ובידור.

שהביא אותנו לשורה של צרות חדשות.

*

אני זוכר שבזמן המשחקים האולימפיים האחרונים מישהו אמר לי ״סבבה, מגניב כל הבינלאומיות והאזוטריה הזו, אבל זה לא משעמם לעומת כדורגל?״. ועניתי ״כדורגל זה הענף הזה שכרגע עוסקים בו בקניית ומכירת בני אדם?״.

קראתי אתמול באיזה פורום דיון. מסתבר שבנג׳מין מאנדי המגן שמנצ׳סטר סיטי קנתה ב-50 מליון לירות שטרלינג נפצע ולא ישחק יותר השנה. קללה שפקדה כבר כמה שחקנים יקרים מאד שנפצעו (פול פוגבה ואוסמן דמבלה). השאלה האם מותר לשמוח לאיד על שחקן שנפצע היא סתם זמזום רקע. לא מתכוון להתחסד כלפי אוהדים. אבל מה שתפס את העין שלי הוא מישהו שמסתבר שכתב מראש ״שזה סכום מוגזם על שחקן שנוטה להפצע״.

מה שתפס את העין שלי היא האמירה ״שחקן שנוטה להפצע״. כלומר סחורה לא משהו. זה כמובן יכול היה להכתב, ונכתב על ידי השבוע, סתם בנסיבות מקצועיות בלי פציעה. כתבתי שלא היה שום צידוק סטטיסטי, מלבד טירוף השוק, שדמבלה עלה פי שלוש ממרשיאל.

כמובן שלצורך הדיון זה לא משנה אם צדקתי או טעיתי בעניין דמבלה-מרשיאל. העניין הוא שהעברתי את הדיון מהמטריה התרבותית-איכותית של דיון ביכולותיהם של שני שחקנים צרפתים צעירים והכנסתי את משוואת הכסף. כלומר ייתכן מצב (נניח דמבלה טוב יותר, אבל רק במעט), בו אחד הוא שחקן יותר טוב והשני הוא ״סחורה יותר טובה״. וזה בעיני דיון מעוות.

ספורט אמור להיות המפלט שלנו מחשיבה תועלתנית 24.7.

*

לפני שנים כתב העיתונאי הניו יורק השחור וויליאם רודן ספר די מיליטנטי שנקרא ״עבדים בארבעים מליון דולר)״. אדם מעניין מאד. פגשתי אותו במונדיאל בדרום אפריקה והוא ויתר על סיקור פלייאוף הNBA באותה שנה כדי לסוע למונדיאל ולכתוב על כדורגל בו לא הבין במיוחד. ״הרגע הזה של מדינה שחורה כמארגנת אירוע כזה, הוא גדול מכדי שאחמיץ אותו״, אמר לי. שם הספר שלו, שמעיד על תוכנו, התייחס אז לגובהם של חוזים רב שנתיים בספורט האמריקאי, עכשיו בשעה טובה הגענו ליום שזה שכרו השנתי של סטפן קארי.

את הדברים בספר הזה תקפתי בעבר משני נקודות מבט עיקריות.

הראשונה היא שלא צריך להשליך מזכויות סוציאליות מקובלות עליהן נלחמו איגודים מקצועיים במשך שנים, אל אנשים במשכורות כאלו. ואני עדיין אוחז בדיעה הזו. אם הווריורס ירצו מחר לסחור בקארי אז או שזו תהיה טפשות (סביר) או לא, אבל אני לא מתכוון לרחם עליו.

והשניה היא שרודן ראה את הדברים בצורה מאד גזעית. ואת כל עימות הבעלים-שחקנים מנקודת מבט של המשך יחסי הגזע בארצות הברית. והוא לא סתם כתב את הדברים כי הרטוריקה הזו עולה לא פעם בדיונים סביב ענייני סחר. רק מה? אז הגיעה שביתה בהוקי. שחקנים לבנים, בעלים לבנים, צופים לבנים, קרח לבן – ועונה שלמה הלכה לעזאזל והצדדים היו יותר מיליטנטים מבNBA. אז כאן צודק ברני סנדרס שמזכיר שוב ושוב שמרטין לותר קינג היה עסוק בזכויות עניים לא פחות מזכויות שחורים. לא הכל צבע.

*

אבל הדברים האלו על מאנדי פתאום היכו בי. הנה נקודה בה רודן צדק. הקהל מביט על השחקן כאל סחורה. ממש בדומה שאולי חקלאי הלך פעם לשוק לקנות עבד וקיווה לחזור עם אחד בריא ובעל אופי טוב שיביא החזר על הוצאתו. והבעיה היא כאן היא לחלוטין לא בעיה אישית של מאנדי. הוא כמובן חי חיים נוחים ומכובדים מאד – אבל היא בעיה תרבותית בעיני. זה מטריד. זה קצת דוחה. זה גורם לאוהדים לחשוב ככה.

וזה הפך בגלל עניין די תמים לאובססיה עולמית. לפני כארבעים שנים בניו יורק (יש טענות שמוקדם יותר) נוסד משחק הפנטזי בייסבול הראשון. הוא נוסד במסעדה והיה מפגש חברתי אבל כיום בפאסט פורוורד הציבור כולו סוחר בשחקנים. ואם הוא לא משחק בפנטזי אז סתם בעיסוק הספורט שלו. הנה למשל דיון באי.אס.פי.אן השבוע ״בגלל שערכו של כרמלו אנטוני ירד, הם קיבלו בעדו סחורה יקרה מדי״. הכוונה הייתה לאניס קנטר התורכי שיש לו משכורת גבוהה.

ראיתי את מסיבת העיתונאים של הניקס בשידור ישיר בפייסבוק. קנטר נראה המאושר באדם. הוא הגיע לראשונה לשחק בעיר גדולה באמריקה והוא שמח להגיד שיש בעיר המון מסעדות תורכיות. אבל על המצב שלו היה כתוב ״סחורה יקרה מדי״. כמובן ששוב ברמה האישית לא קנטר הוא הקרבן – הוא מרוויח כמדומני 17 מליון דולר לשנה. אבל אנחנו כאוהדים כבר לא מסוגלים לשפוט אותו על מאמץ, יכולת, רוח קבוצתית והבנת משחק. אנחנו מתעניינים במחיר שלו לא בערכו. הוא בעיני לא מקבל סיכוי הגון להרשים אותנו.

זהו בעיני הנזק האמיתי לספורט. מה שקצת ממאיס אותו כיום.

*

שתי נקודות אחרות:
ראשית, ויש כמובן נזקים תרבותיים הנובעים מכך -וגם לכך התייחסתי בעניין קפרניק השבוע. הציפיה ששחקנים, למשל, יהיו מרוצים כי יש להם כסף. לא יתלוננו על המצב. מה פתאום מולטי-מליונרים שרק משחקים משחק מתלוננים? שזה כמובן מצביע על מי שאומר זאת. הוא אומר ״אם היה לי כסף הייתי מרוצה מהכל ולא הייתי מתעניין כלל בחברה״. כלומר אני אוטומטון של מצב כלכלי.

שנית, משהו שהובהר לי שוב באחד מדיוני האולפן אחרי זכיית הווריורס באליפות כשאימו של קווין דוראנט נחלצה להגן עליו כמי שלא היטה את יחסי הכוחות בNBA. הוא כמובן היטה אותם. אבל האם אמרה דבר פשוט ״אם שחקן אחד מטה את יחסי הכוחות אולי האחרים יכולים לעבוד על המשחק שלהם?״

וואו. שכחנו. כשהיא הלכה לבית יולדות היא לא קיבלה שם את קווין תמורת מאה מליון דולר או משהו כזה. היא לא בחרה אותו בדראפט או השיגה אותו בטרייד. הוא גדל, היה כשרון, היה מזל, היו נתונים גופניים, היו אנשים נכונים בתפקידים קריטים כמו מורים ומאמנים ויועצים אחרים. התוצאה לפניכם היום. אבל היא ראתה את כל הערכים האנושיים שהושקעו על ידה והסביבה בילד. אהבה, תשומת לב, חינוך, מוסר עבודה.

ומה יש לנו בסוף? אם שמאשימים אותה שהוא שחקן טוב מדי מכדי לשחקן עם 2-3 שחקנים טובים אחרים. וחטאה הגדול של מאמא-דוראנט? היא התרכזה בתהליך הייצור, לא השווק.

*

ועכשיו ניימר. או עיסקת ניימר.

המעניין הוא גם צד שני. האוהד – בעיקר זה בכדורגל – כדי לפצות אולי על הנזק התרבותי בכימות כלכלי של שחקנים העניק תכונות אנושיות דווקא לכסף. אוהדים יודעים להבחין היום מצויין בין דולר מסורתי לדולר ממוסחר לדולר חדש לדולר ישן. לעיסקה הגיונית לבין עיסקה שמסמלת את סוף הכדורגל.

מי ממוסחר? פאריס סן ז׳רמן, מנצ׳סטר סיטי, צ׳לסי ומילאן, קצת פחות אבל עדיין. גם רד בול לייפציג. מי לא ממוסחר: ריאל, באיירן, ליברפול, ברצלונה, מנצ׳סטר יונייטד. למה? הכסף שלהן ״אמיתי״ ונובע מכך שיש להן המון-המון ולעתים המון-המון-המון אוהדים. ואוהדים במדינות מערב אירופאיות.

באופן כללי יש כמה סימנים לאיכות הכסף. סינים וערבים זה ממוסחר נטו. אין מה לדבר על זה. רוסים הם לא ממוסחרים, הם לא מספיק שפויים לזה, אצלם זה לרוב מגלומניה. אמריקאי רק השורה התחתונה מעניינת אותו – אין סיכוי שהוא אוהד ספורט או מחפש פרסום אישי. מי ששם את הכסף במדינה שלו במצב קצת יותר טוב.

כך למשל בישראל: הפועל באר שבע ומכבי תל אביב לא ממוסחרות. למה? ״כי הם תורמים לקהילה״. לא חושב שצ׳לסי או מנצ׳סטר סיטי תורמות לקהילה פחותואולי מנצ׳סטר יונייטד יותר עסוקה בשורת רווח למרות מסורתה הידועה? ואם ברצלונה לקחה בשמחה את אותו כסף ממש של קטאר בתור ספונסר? ואם רד בול במקום לממן קבוצה בלייפציג היו משלמים להיות על החולצות של באיירן מינכן?

אוהדים יודעים היום שבמידה רבה המשחק מבוסס על כסף. אז חשוב להם שלכסף שלהם, או של הקבוצה שלהם, יהיו תכונות טובות וראויות.

וכך, בעוד ספורטאים הפכו לסחורה, כסף דווקא קיבל תכונות מאד אנושיות.

*

אינני כותב בבלוג ביום כיפור פוסטים (למשל לקראת משחק של יונייטד) ואני צם. אבל אני צופה בספורט ואפילו משתתף בדיונים בבלוג. גמר חתימה טובה וצום קל.

הזמנה לדיון במודל הקפריסאי