בינתיים עונת הNBA הזו מדירה שינה מעיני. אני לא מתכוון לישון כשיאניס, וKP וסימונס משחקים. והיום קיבלנו שני משחקי פנינה של פורזינגיס (38 נקודות בניצחון על דנבר) וסימונס (24-9-7 בניצחון חוץ ביוסטון). ומה שאני רואה מתרחש הוא לא פחות ממדהים. הליגה שאחרי לברון, קארי ודוראנט הולכת ומסתמנת כליגה בינלאומית לחלוטין. יווני, אוסטרלי, לטבי וקמרוני זו לא בדיחה. הבדיחה היא, אם כבר, ההייפ על לונזו בול. העתיד האמריקאי (טאונס?) בינתיים לא בסביבה של הרביעיה הזו. ובעוד חמש שנים אולי נכנס לתקופה בה MVP אמריקאי יהיה משהו כמו שהיה זוכה בריטי בווימבלדון.

התייחסתי לכך בעיתון לפני כמה ימים. והזכרתי את דבריהם של שני השוטינג-גארדס הגדולים של הלייקרס. ראשית, קובי בראיינט שאמר ב-2015 שהיסודות של השחקנים האמריקאים לקויים – וקיבל על כך מטח עלבונות. וג׳רי ווסט שדיבר על העניין לפני לפני כמה שנים בכתבה מצולמת על העלמות השחקן הלבן מהNBA. וג׳רי ווסט מתקן שם את עורכי הכתבה ואומר ״השחקן האמריקאי הלבן נעלם״.

ג׳רי ווסט מדבר על כך שהשחקנים הבינלאומיים מתאמנים יותר נכון. מגיל 16 הם בקבוצה מקצוענית בעוד האמריקאים מנצחים משחקי תיכון ואחר כך הולכים למכללה שם הם מוגבלים בשעות האימון שלהם.

אז מה שמר את היתרון האמריקאי? האתלטיות והעומק והתחרותיות העצומה של השחקנים השחורים בענף הספורט בו הם חשים הכי בנוח. אותו הם הכי רוצים. ומה קרה עכשיו? הגיעו שחקנים עם אותם נתונים אתלטים – יאניס, אמביד ועכשיו גם סימונס. פורזינגיס הוא לבן אבל כבר עכשיו נדמה לי שאפשר לומר שהוא ה2.20 האתלטי והקואודרנטיבי ביותר שראה הכדורסל. אז אפשר לצרף אותו. וכשלטובי האמריקאים אין יתרון אתלטי אז כבר אין להם יתרון.

*

את כל זה כתבתי אבל עכשיו אני רוצה לקחת את זה צעד נוסף קדימה. שמעתי טוב? לטבי, יווני, אוסטרלי וקמרוני. אלו לא המדינות שהיו החשודות הטבעיות לאיום על הMVP. זה היה אמור להיות סרבי, או ספרדי, או ארחנטינאי, או אולי צרפתי או ברזילאי אם העניין הגזעי הוא חשוב. אבל בעוד יוקיץ וגוברט הם שחקנים נהדרים, ואולי לספרדים מגיע חלק מהקרדיט על פורזינגיס – היהלומים האמיתיים מגיעים ממקומות כמעט מוזרים.

יוון איכשהו בסדר, אוסטרליה כבר שנים מוציאה שחקנים אבל שום דבר שאפילו מזכיר את הסימונס הזה. לטביה וקמרון הן מדבריות כדורסל. זה כמעט כמו לדמיין מצב שזוכה הבלון ד׳אור יגיע מסרביה או פרו או שוויץ.

הסבר אפשרי?

אולי לחזור  אל אותו הסיפור שנכון לכל רמות הכדורסל מישראל דרך הכדורסל האירופאי הלגיטימי ועד אמריקה. מה שהיוגוסלבים תמיד אמרו. ההשפעה ההרסנית של משחק על תוצאות על שחקנים צעירים ובעיקר על גבוהים. כנראה שאפילו בספרד או צרפת או סרביה בכל זאת נגועים קצת במחלת התוצאות.

יש משהו משותף לסימונס ויאניס. אין להם קליעה משלוש. הם כאילו לא שמעו על הליגה החדשה שהגו האנליסטים של אחוזי הקליעה האפקטיבים. מבחינה זו העבודה על פורזינגיס הייתה אולי קצת התקפית יותר כי הוא בכל זאת היה בליגה הספרדית. אבל למרות שהשלשה כאילו קריטית בNBA לגארדים, השניים הללו מסתדרים בלי. ברגע שהקליעה הזו תגיע, חרון אפו של בורא עולם זה מה שיקרה. אבל גם בלעדיה הם מסתדרים מצויין במין שקט נפשי. יאניס דורסני יותר, סימונס אלגנטי, אבל שניהם מאד מאד מחושבים. חסרון השלשה לא גורם להם לכפות זריקות או לקחת זריקות גרועות.

הם לא גדלו על תוצאות. וזו התוצאה.

חידון מספר 577. שחקני העתיד של הNBA
קיום ריקני. או הניצחון על בנפיקה