המשחק הזה העלה אצלי שאלה פילוסופית גדולה. מה עדיף: האסון או הבנאליות? אני נזכר בכמה הפסדי בית כואבים של יונייטד באירופה – לא רק מילאן או ריאל אלא גם  דורטמונד או מונאקו. או אפילו בילבאו ולה קורוניה. הדם רתח אחרי משחקים כאלו. כל טעות שיפוט כאבה. כל החטאה רדפה אותך. אבל מה? הרגשת חי. לעומת זאת הבנאליות של משחק כזה היא לא שוברת לב, היא מדכאת. קיום ריקני שיכול לגרום להתקפים פסיכוטים.

הבעיה בעיני היא כפולה. שיטת ההתקפה של יונייטד היא מאד מחושבת. שחקן מסויים יקבל כדור באגף. אל עבר שחקן אחר יגביהו. שחקן שלישי יבעט מרחוק כשהוא פנוי. לשום שחקן אין חופש. טוב, אולי בהוראות הכלליות למאטה ודרמיאן יש רשיון לדמיין. אבל הם שחקנים לא מתאימים. ואולי פוגבה. אבל הוא נסע לאמריקה.

מערכים הם חשובים בכדורגל, אבל כשמעא מאד שחקנים נכנסים לרחבה הם חשובים פחות. כמעט קפקאי שבתוך חוסר הדמיון הזה דווקא ראשפורד ומרשיאל נידונו להלחם זה בזה. על שלל די ספקולטיבי. זה שזוכה לפתוח בסך הכל חופר וחופר ומעייף את היריב. וזה שעולה כמחליף בדרך כלל משיג משהו.

\

יווני, אוסטרלי, לטבי וקמרוני זו לא בדיחה
חידון מספר 580. סטטיסטיקה ב׳