אתמול מלאו 100 שנה למהפכת אוקטובר, שהקימה את ברית המועצות, באמת שאחת המדינות הגרועות בתולדות המין האנושי. גרועה, במיוחד בגלל שחיו בה הרבה מאד אנשים מעולים. אני אכתוב פה כמה דברים שיותר קשורים לקומוניזם וספורט למרות שזה לא בדיוק מתכתב עם התאריך. התאריך הוא בסך הכל 100 שנה לברית המועצות. קומוניזם קיים מלפני כן וברית המועצות כמעצמה ספורטיבית הייתה עסק של 40 שנה בלבד. מ-1952. זה הולך להיות מבולבל.

אתם יודעים כשהגעתי להונגריה לראשונה כעסתי מאד על טרנד שקיים בכל מזרח אירופה להשוות בין פשעי הנאצים לפשעי הקומוניסטים. השוואה שסופה כמובן הוא שמציינים את פשעי הקומוניסטים הרבה יותר מפשעי הנאצים. וזה עדיין מקומם אותי ברמה הרשמית כי זה מכוון. זה לא אופייני רק להונגריה אלא לכל מדינות האזור ולפי מה שאמר לי אפרים צורוף ממכון ויזנטל המקום בו זה הכי גרוע הוא המדינות הבלטיות. אם בהונגריה ידוע היטב שהייתה שואה ואת היקפה, ורק משחקים בין האחריות הגרמנית לאחריות שלהם הכללית ולאחריות של מפלגות פוליטיות מסויימות – במדינות הבלטיות פשוט ממציאים סיפורים.

אבל!

דבר אחד כן למדתי מחיים כאן. לא לזלזל בסבל הנוראי שאנשים עברו. סיפר לי למשל אינטלקטואל מוביל כאן שהלך ללמוד רק בשנות הארבעים לחייו כי מי רוצה ללמוד במערכת של שקרים. סיפרה לי אישה יהודיה שכשהקומוניסטים אסרו את בעלה היא בעצמה חשדה בו בתחילה. כל כך שטופת מח הייתה. כמובן, הייתה אסירת תודה לרוסים שהצילו את חייה באושוויץ׳ שלקח לה זמן רב להבין מה הם עושים. אז הקומוניסטים לא הקימו מחנות ריכוז ועל אדמת מדינות החסות שלהם לא ביצעו טבח שקרוב לפשעי הנאצים (בברית המועצות עצמה כן) – אבל הם דנו דורות של אנשים לקיום אנושי-רוחני עלוב. זה נשמע כמו מותרות. אבל כשאיש מלשין על שכנו, על אחיו, על רעו היהודי, כשאין רצון ליצור וכשהחיים הם קשר ושקר ותאטרון איימים – אלו לא חיים.

הסבל היה נורא ואמיתי וכאמור למדתי שזו טעות לזלזל בסבל.

*

וזה מביא אותי לספורט. כי אחד התחומים שהפכו לפארסה על ידי חיי השקר הללו היה הספורט. קראתי לא מזמן ספר עליו כתבתי בעיתון על חייה של נאדיה קומנץ׳. הסופרת הצרפתיה-בולגריה שכתבה את הספר באמת עלתה לי על העצבים. היא מעמתת את קומנץ׳ עם כל מיני מקרים מתקופתה כמתעמלת ומצפה ממנה לתשובות קוהרנטיות לגבי החלטות שקיבלה במהלך הקריירה שלה. הספר כולל גם שיחות עם קומנץ׳ ואחרי כל שיחה הסופרת מערערת את המידע שמוסרת קומנץ׳ בכל מיני עדויות מארכיונים שנחשפו.

נאדיה קומנץ׳, זכותה וטובתה יעמדו לנו תמיד, הייתה ילדה שביצעה גלגלון מושלם בחצר בית הספר ביום בו בלה ומרתה קארולי היו במסע גילוי כשרונות. מכאן הכל הוכתב. הכל – גם מה שתאכל בארוחת בוקר. גם בדיקות הרחם שלה על ידי רופאי השלטון בגיל יותר מאוחר (היא הייתה אמורה לתת דוגמא לנשות המדינה ולהכנס להריון). ואיזו סופרת חצופה בבית קפה בפאריס עושה ניתוח של הדברים.

מה שכן עובר מצויין בספר הוא איך יחסי כוחות בינלאומיים – רומניה הייתה מדינה קומוניסטית מרדנית כלפי ברית המועצות – נזרקים על הכתפיים של ילדה רומניה קטנה. היא קוראת לספר ״הקומוניסטית הקטנה שאף פעם לא חייכה״. טוב, אני לא אתיימר לקבוע אם שם הספר ניתן בציניות סימפטית או לא סימפטית אבל זה באמת נכון. היא הייתה ״קומוניסטית״. כי אדם באותם ימים נשפט על ידי הכסות האידיאולוגית שבחר הרודן הנפשע של ארצו.

עשרים דקות לקח לחשב את התוצאה של נאדיה בתרגיל האחרון שלה במוסקבה. אני זוכר את הציפיה – מורטת עצבים כמו גם מטופשת! זה היה ברור. היו חייבים לתת לה ציון שישאיר את הניצחון בידיה של דווידובה.

*

וזו רק דוגמא. כל פרשיות הסימום של המזרח הגרמניות. האירוניה היא שעכשיו גרמניה נלחמת בכל פורום אפשרי שלא ייקחו את המדליות ולא ייקחו את השיאים. ואנחנו אמורים להאמין. כלומר מספרים לנו שהאתלטיקה היום מוצפת סמים ועם כל הסמים הללו אתלטיות אפרו-אמריקאיות ומהקאריבים לא מצליחות להתקרב להישגי נשים גרמניות וצ׳כיות מלפני ארבעים שנה. הסך הכל הגיוני.

וכמובן שהתוצאה המיידית הייתה שגם היריבים החלו לרמות. אין שם דבר כשר בתוצאות של פלורנס גריפית׳ ג׳ויינר המנוחה. גם אתלטים מערבים קבעו אז תוצאות אליהן לא מתקרבים היום. שני ספורטאים כאלו – אחד מכל צד – סרגיי בובקה וסבסטיאן קו – הם היום מבכירי עסקני הספורט בעולם. הם יושבים בוועדות של סמים ואומרים את שעתם. אני לא אכנס לשאלה אם השיאים שלהם חשודים, אבל הם העבירו קריירה שלמה בספורט עילית ולא שמו לב לכלום? אין להם אפילו תיאוריה למה היום, עם בעיות סמים ידועות, לא מתקרבים לתוצאות של אז?

*
אחת הטרגדיות בשקרים היא שלא הכל שקרים. האם הספורט הרוסי נעלם בלי הקומוניזם? האם מכונת המדליות ההונגרית לא קיימת? האם מתעמלות רומניה לא עשו עשרה פודיומים רצופים בקבוצתי, חציים לא בעידן הקומוניסטי? אחד השקרים הנוראים הוא שאומות ספורט אדירות הוגדרו ״כשיטה קומוניסטית״. לא עושים את מה שעושים כל אלו בספורט בלי אהבה אמיתית. כשיש שקרים גם האמת נפגעת.

מדינה אחת בלבד נעלמה אחרי הקומוניזם בספורט. מזרח גרמניה. מאמניה וספורטאיה נודו בגרמניה המאוחדת והדמוקרטית. פגשתי פעם לצורך איזשהי כתבה בחור שחור מהמפלגה הסוציאל דמוקרטית בלייפציג. הוא בן של עובד ממאורציוס ואישה גרמניה. ביום שנגמר הקומוניזם וסוף סוף היה חופש הילדים זרקו עליו אבנים בבית הספר. לא, אל תעלו בדעתכם שאני כותב זאת כנוסטלגיה לקומוניזם. רק שאחת התוצאות שלו, למשל מקרתיזם, היה אמונה עצמית בקדושת כל דבר וכל ערך מערבי.

פגשתי בסוף השבוע במונטנגרו אישה יהודיה-רוסיה שעובדת עם חב״ד. משקמת את יהדות רוסיה שאחרי הקומוניזם. הם סיפרו לה שהרפורמים מחתנים כלבים.

*

כמובן שהשקר הקומוניסטי בספורט לא עלה בוואקום. כמו המהפכה עצמה. לך תאשים את האיכרים שמרדו בצאר הנוראי. הם היו יכולים לדעת שסטלין יהיה מה שהיה? לא היה להם לחם והם מרדו. ובדומה מה היה לנו באולימפיאדה האחרונה לפני הקומוניזם? אולימפיאדה נאצית. באמת נפלא. בדבר אחד אני לא אאשים את הקומוניזם: הוא לא הרס עולם נפלא שהיה שם לפני כן.

*

אני שומע לא פעם על אנשים שמתגעגעים לאולימפיאדות של אז. של הקריאה בעיתונים של טבלת התוצאות והשוואה בין מדינות ושיטות פוליטיות. כשלכל שריקה בכדורסל ולכל ציון קפיצות למים הייתה סיבה פוליטית. וכמובן חרמות פוליטיים כשקראנו השוואות בין תוצאות המשחקים לתוצאות התחרות החליפית אם נערכה. באמת נפלא. זו ראיה לא אנושית של הספורט. מי שמחפש ״עניין״ מהסוג הזה מתעלם מכך שבני אדם מתחרים בתחרויות. אבל נוסטלגיה היא באמת לפעמים אחת התכונות המטופשות.

*

אחרית דבר: כשבלה קארולי עבר לארצות הברית חשש שאנשים יתקשו לקבל את השיטות הנוקשות שלו באימון ילדות קטנות. בלי הדוקטרינה השלטונית-אידיאולוגית שאפשרה זאת ברומניה. הוא טעה. הורים נתנו לו את הילדות שלהם. להבדיל מהקומוניסטיות הן חייכו.

ההפסד הלא מרגיז בצ׳לסי
חשיבה ארוכת טווח