הרבה מאד השתנה מאז הימים בהם רביעיות על ווסט-האם וסוונסי נתנו את התחושה שזלטן איברהימוביץ׳ הוא סוג של מכשול שימנע מיונייטד אליפות קלה וסיכוי טוב לדאבל. או מהשאלות לגבי פוגבה וחשיבותו לקבוצה. ובמידה רבה עכשיו מתחילה עונת המציאות. יונייטד מקבלת את ההרכב החזק שלה בכדי לנסות להתמודד עם המציאות. הפער בטבלה למשל הוא המציאות.

לא מאמין שנראה את זלטן ופוגבה בהרכב היום, הלוואי. אבל מוריניו צריך בקרוב מאד להעמיד את האמונות שלו עצמו במבחן המציאות. כלומר האם הוא נצמד ל4-3-3 גם כשיש לו את זלטן ופוגבה. העניין הוא כזה: מול קבוצות כמו ניוקאסל זה בהחלט עשוי להספיק כפי שהספיק בתחילת העונה מול יריבות בסדר גודל כזה. אבל בכדי לחזור לאיזשהו מירוץ אליפות או לעשות איזשהו הישג באירופה ההתקפה צריכה להשתדרג בהרבה. ואחת הדרכים לשחק טוב יותר היא למצוא דרך לשחק עם כל השחקנים הטובים שלך. ולא לעשות את זה בפיגור 0-2 מול סיטי במחצית – בואכה פיגור 12-15 נקודות בטבלה.

האם זלטן יכול לשחק בעמדה מספר 10? כן. יש לו בעיטה מרחוק. יש לו חוכמת משחק. האם זה אידיאלי? לא. אבל אל תספרו לי פתאום שמוריניו הוא איש שמחפש מצבים אידיאלים.

האם אפשר עם זלטן? לא ברור. האם אפשר בלעדיו? כרגע מסתמן שלא. והחלום האמיתי שלי בעונה הזו הוא לראות את ראשפורד, מרשיאל ופוגבה משחקים כדורגל משוחרר עם זלטן. אולי חלום בהקיץ.

ואיך זה יעבוד היום?

הממ… לא אצפה במשחק. אולי בסופו בפאב. אני באדינבורו למשחק ראגבי בין סקוטלנד לניו זילנד. ובזמן ההאקה אעשה מאמצים להעביר טלפתית את האנרגיות המדהימות של האול-בלאקס לבחורינו האמיצים באולד טראפורד.

תבלו.

הניצחון על טוטנהאם. משחק מצויין, יחסית
הניצחון העצום על ברייטון