כשהקהל הסקוטי קם למתקפה האחרונה, הוינילים הישנים לא הכזיבו. אבא שלי היה מעריץ גדול של פול רובסון האדם ופול רובסון הזמר.

וכך שרתי את Loch Lomond עם 67,000 אלף סקוטים כאחים-לי. הרמנו את הבחורים למתקפה אחרונה. אותה האול-בלאקס שרדו בשניה האחרונה בסנטימטר האחרון.

Ye'll tak' the high road and I'll tak the low road
And I'll be in Scotland afore ye
But me and my true love will never meet again
On the bonny, bonny banks of Loch Lomond

ואני דווקא לא הלאומן הכי גדול, יעידו מי שמכירים אותי. אבל הלאומיות הסקוטית מזכירה לי דברים שקראתי לפני שנים בראיון עם עמוס עוז. שהוא רואה בלאומיות האידיאלית קיומם של תרבויות. לא כלי ממלכה כצבא וממשלה. מתמטיקאית כורדית שחיה כאן בבודפשט סיפרה לי שזו ההשקפה בין לא מעט כורדים.

ופול רובסון באמת היה גאון. כשהצליח להצמיד רגשות לאומיים למוטיבים אוניברסלים סוציאליסטים. לא פעם לאנטי מלחמתיות. הייתה פעם חיה כזו: לאומיות שמאלית.

*

ונזכרתי בקטלוניה. שלפי מה שאני מבין לא שטופה בגל של לאומנות אלא יותר בגל של לבטים בין לאומיות מהסוג הסקוטי לשאיפות מדיניות. יותר קשה להם שם בקטלוניה. ראשית העוולות שעשו להם הספרדים טריים בכ-200 שנה לעומת הסבל שהסב העם האנגלי לסקוטי. כמובן שנדמה לי, תחושה בלבד, שהפער הערכי בין הקטלונים לספרד גדול קצת יותר מסקוטלנד-אנגליה. למרות שגם סקוטלנד כמו קטלוניה שמאלית יותר ממדינת הגג.

אבל תהיתי אם הבדל חשוב אחר הוא לא פשוט מה שאני רואה מול העיניים. נבחרת ששמה סקוטלנד משתתפת במשחק ראגבי בינלאומי, שיכול היה להיות גם משחק כדורגל. זה נשמע טריוויאלי על גבול המגוחך. אבל אחד הסממנים הכי בולטים של מדינה בעולם היא העובדה שיש לה נבחרת. לסקוטלנד יש. לפלשתין יש. לקטלוניה אין (ואני יודע שיש נבחרת קטלוניה שמשחקת כל שנה בחג המולד. אבל היא נבחרת שלא מסמלת עצמאות).

כמובן שלקטלוניה יש את ברצלונה, אחד ממועדוני הכדורגל האדירים שידע העולם. אבל זה לא באמת אותו דבר. ככל שברצלונה גדולה ומפורסמת יותר, זה מדגיש את זה שהיא לא נבחרת לאומית. כלומר שאין שם משהו עצמאי.

*

לפני כמה שנים פנה אלי מישהו ושאל אם ארצה ללמד באוניברסיטה כאן בבודפשט קורס קצר שיעסוק בספורט כמכשיר לסוציאליזציה של אימפריות. כל מה שהספקתי לעשות עבור הקורס ההוא, שלא קרה כי האיש בכלל לא החל לעבוד באותו מוסד לבסוף, הוא לחשוב. וחשבתי כמובן בעיקר על זו הבריטית (למרות שיש מה להגיד על תפקיד הספורט בהלניזם ואימפריות אחרות). והמחשבה הראשונה היא כמובן על הספורט כמכשיר צבאי ודבריו המפורסמים של וולינגטון ״את הקרב בווטרלו ניצחנו במגרשי המשחקים של איטון״.

אבל האמת שהספורט מסמל יותר את גמישותה של האימפריה מאשר את עוצמתה ואפילו את פירוקה. ואפשר לראות איך בכל כך הרבה קולוניות שהפכו עצמאיות לספורט היה תפקיד מכונן. הסיור של האול-בלאקס ב-1903 שבנה את הזהות הלאומיות הניו זילנדית. באחד המשחקים בסיור שר הקהל הוולשי את ההמנון הלאומי לראשונה. להודים היו נבחרות קריקט לפני שהייתה מדינה. סדרת האשז כמובן קריטית ביצירת אוסטרליה. כלומר האנגלים היו מוכנים להתיר עצמאות ספורטיבית והדבר בסופו של דבר משחרר לחצים. זה לא היה המקום היחיד. לאוסטריה והונגריה היו נבחרות נפרדות למרות השותפות האימפריאלית. כך גם לפורטו ריקו וארצות הברית כיום.

גם הספרדים מכירים את התפקיד הזה. ההשערות כיום הן שפרנקו בכלל תמך בשגשוג ברצלונה כדי לשמור את הלאומנות לתחומי המגרש. אבל עצמאות הוא לא חשב לתת. ואולי נבחרת קטלוניה כיום הייתה מביאה תוצאות חיוביות. אלא שזה לא בידיים של הספרדים אלא של פיפ״א. ואם קטלוניה לא תהיה עצמאית גם לא תהיה לה נבחרת. ואותו דבר עם נבחרת אולימפית.

וזה די חבל. חבל שהספורט נצמד להגדרות הפורמליות הנוקשות של מדינות. עדיף היה לו, עם כל הקשיים הבירוקרטים, לפעול על פי קווים תרבותיים. וזה כולל קווים שבטיים באפריקה. כי אז הוא היה יותר תרבותי. כמו משחק הראגבי הזה בסיומו מחאו האול בלקס כפיים ליריביהם.

חשיבה ארוכת טווח
ההפסד בבאזל