הבעיה העיקרית שלי עם חוק ההאק-א-שאק – לפיו מותר לבצע עבירה על השחקן בלי הכדור וזו תחשב עבירה רגילה – היא שאין לי מושג מה הכדורסל מרוויח פה. מה הצד השני לפארסה הזו – אחרי ערב בו בן סימונס נשלח 24 פעמים לקו העונשין ברבע אחד.

כמעט בכל דיון שיפוטי יש שני צדדים. אני תומך בשיפוט טלוויזיה בכדורגל אבל מבין את הדאגה לפגיעה ברציפות המשחק. אני הייתי נגד ההקלות על צעדים בכדורסל, אבל מבין את הרצון לעשות את המשחק יותר שפיט. אבל מה הרעיון שאפשר לבצע עבירה על שחקן בלי הכדור? שיעשו את המינימום וימנעו את הכדור מקלעי היריב הטובים.

הרצון למשחקים מותחים יותר הוא לגיטימי. אבל באמת? יש פה כמעט וטו של קבוצה על המצאותו של שחקן מסויים על המגרש. ולכן שני אנשים יצאו פה טוב מהפארסה הזו. האחד הוא ברט בראון מאמן פילדלפיה שסירב להוציא את הסופרסטאר הצעיר שלו. הוא אמר לו לשחות.

והשני סימונס הראה לי למה הוא השחקן שאני הכי אוהב מארבעת צעירי-העל של הליגה (יאניס, פורזינגיס, אמביד וסימונס). בשקט נפשי הוא המשיך לזרוק ובסופו של דבר קבר כמה רצופות. ״אני צריך לקלוע אותן״, אמר מבלי להתלונן.

אני רוצה להאמין שגם סקוטי ברוקס, מאמן וושינגטון, ראוי לשבחים. הקומישינר ישב ביציע והוא מתח את החלטת הליגה אל גבול האבסורד. אם זו הייתה כוונתו ולא סתם התעקשות על משחק ליגה רגילה זניח – ייתכן שהוא הציל הרבה משחקי פלייאוף. אולי הוא הפך משחק ליגה רגילה חד צדדי ברובו לאחד עם חשיבות היסטורית.

אם לא אז יש לנו עוד פארסה בהיסטוריה ארוכת הימים של העיר פילדלפיה.

וגם התארחתי בפודקאסט של יואב בורוביץ כדי לדבר על NBA.

חידון מספר 580. סטטיסטיקה ב׳
היימי פרלו