ניוקאסל, לידס, מידלנדס – נסיון לחפש הסברים למפה המשתנה של הכדורגל האנגלי

"אם זה לא היה עצוב זו הייתה פורנוגרפיה", נכתב השבוע בגארדיאן על ניוקאסל יונייטד. אבל האמת היא שזה בעיקר עצוב. מועדון שעד לפני כמה שנים עוד היה רלוונטי אפילו בערבי ליגתאלופות מדרדר למצב של התפרקות. הבעלים ממנה מנג'ר עד סוף אוקטובר. המנג'ר הזה מגיע לעבודה ומגלה שהשחקנים לקחו יום חופש. האוהדים מתבצרים סביב האמונה בקווין קיגאן, אדם שכבר לא מתאים מקצועית לרמות הללו. ולא נראה שאיש מסוגל לקבל החלטה ראציונלית. בעוד בטוטנהאם, למשל, ברור מה טיב המשבר. משבר מקצועי. בניוקאסל יש תחושה של אווירה ותרבות שלא מתאימים לסגנון המסחרי של הפרמייר ליג. ואם ניוקאסל תיעלם אפשר באמת להתחיל לדבר על אבדן הזהות של הכדורגל האנגלי.

התקווה היא שיימצא רוכש מחוץ לארץ. אבל זה יהיה מאד קשה. כי דווקא רוכש מחוץ לארץ שלא מכיר את המנטליות האנגלית מאד יהסס להכנס אל תוך סבך הנאמנויות שסביב  הקבוצה. לאוהדים יש ציפיות מוקדמות שרוכש כזה ימנה מיידית את קיגאן בחזרה לתפקידו.

פתרון מאד רצוי לסוג האהדה שסביב ניוקאסל הוא רכישה על ידי האוהדים, אולי בהשתתפות הרשויות או גורמים מסחריים מהאזור, אבל פה יש בעייה אחרת: הבעלים, מייק אשלי, מצפה לפחות לקבל את כספו חזרה. המשמעות היא מחיר שעלול להיות יקר עבור האוהדים. לניוקאסל יש אהדה פנאטית – אבל מדובר בדרך כלל רק בתושבי האזור, לא במליונים בכל העולם. וזה אומר סכום עתק בממוצע לאוהד.

*

אני אעזוב את נושא ניוקאסל לרגע למשהו מסויים שהבחנתי בו. אם מסתכלים על התמורות בגורלן של קבוצות כדורגל מחוץ ללונדון בשלושת העשורים האחרונים אפשר לראות תופעה מעניינת

האזור ששרד בצמרת המשחק הוא לנקשייר. ודווקא נניח בצד את יונייטד אהובתנו ואת יריבתנו מאנפילד, שהן לא דוגמא משום שההכנסות שלהן באות מכל העולם. אברטון, בלקבורן, בולטון, מנצ'סטר סיטי, וויגן – נדמה שכולן עשו מעבר מוצלח, כל אחת בהתאם לגודלה, אל הכדורגל החדש. זה לקח חשוב למי שמשוכנע שהקבוצות הגדולות באנגליה הורסות את הכדורגל. דווקא בחצר האחורית שלהן, הכדורגל לא דועך.

לעומת זאת קבוצות המידלנדס התמוטטו. בשנות השבעים והשמונים המוקדמות היו להן שלוש אלופות אנגליה שונות ושתי אלופות אירופה שונות (דרבי, נוטינגהאם ואסטון וילה). קובנטרי, ווסט ברומיץ', לסטר, וולבס ובירמינגהאם ירדו מאד במעמדן מאז. גם יורקשייר כמעט לא קיימת כיישות כדורגל. הכוונה ללידס, שפילד והאדרספילד בעיקר. האל הופיעה פתאום השנה בפרמיירליג, אבל היא לא עיר יורקשיירית טיפוסית (בהזדמנות אתייחס לזה: יש שם תופעה מוזרה, אחד מענפי הספורט הפופולארים באזור היה הרבה שנים בייסבול). 

בצפון מזרח אנגליה – שזה ניוקאסל, מידלסבורו וסנדרלנד – התמונה קצת יותר מעורבת. אולי כי יש שם יתרון מובנה – מכרה הכשרון הגדול של הכדורגל האנגלי, לפחות עד הופעת הכדורגלנים השחורים. שלושתן בליגה העליונה, והן די יציבות שם. סנדרלנד ומידלסבורו, עם האוהדים העניים ביותר בפרמייר ליג, מצאו בשנים האחרונות מודל ניהולי שנראה מאוזן ונכון. למידלסברו יש אקדמיה מעולה, בסנדרלנד בונים את המועדון בכסף בינוני סביב מנהיגותו של רוי קין. אבל במקביל, הנסיון של ניוקאסל להגיע לצמרת הגבוהה הופך פחות ופחות ריאלי

*

מה המסקנות?

מסקנה אחת, שהיא פנימית לספורט, היא שאולי קבוצות הענק של לנקשייר פשוט השאירו שם את הכדורגל של כל האזור על המפה. נסיון לחפש מסקנה יותר חברתיתכלכלית היא שהקבוצות של ערי מכרות הפחם הכי התקשו להסתגל לעולם המסחרי החדש של הכדורגל האנגלי. מה בדיוק ההבדל בין ערי מכרות לערים כמו מנצ'סטר או מרסיסייד שבנויות יותר על מסחר? קצת קשה לשפוט. אבל הנה שני עניינים: ראשית, בלנקשייר רגילים יותר מבחינה היסטורית לסחור עם העולם. האזור הוא לא אזור מנותק מבחינת המנטליות העסקיתתרבותית שלו. ייתכן שזה מסייע בעולם הכדורגל החדש

שנית, עניין האיגודים. בערים כמו לידס וניוקאסל האהדה לקבוצה היא מאד מיליטנטית. בעבר הייתה קשורה לאיגודים. איגודי הכורים כידוע ספגו את המהלומות הקשות ביותר של התאצ'ריזם. אני חושש שהמיליטנטיות הזו הקרינה גם לכדורגל. 

מין המפורסמות הוא שבלידס למשל כמעט לא היו אוהדים לאלבנים במשחקים, למרות חלקה העצום של האוכלוסיה האסיאתית בעיר. ניוקאסל, עם האהדה שהיא אולי הפנאטית ביותר באנגליה, בנוייה על מחזיקי כרטיסי מנוי. מישהו מהצד המסחרי בארסנל סיפר לי, עוד בעידן הייבורי, שהתחלופה בין 50 אלף הצופים באיצטדיון בניוקאסל היא הקטנה ביותר. בשתי הערים הללו, למרות גודלן, יש רק קבוצת כדורגל אחת. האהדה אליה היא כמעט אחווה. ואיתה גם הרצון של האוהדים לשלוט בכל מה שקורה בקבוצה.

תחרות מקומית – כמו אברטון או מנצ'סטר סיטי – כנראה מסייעת בסוף חשבון גם לקבוצה הגדולה של העיר. חוסר תחרות מביאה לעתים לציפיות לא ריאליסטיות. במקרה של ניוקאסל ולידס זה הביא בסופו של דבר לניהול לא ריאליסטי. שתי הקבוצות שגו בנקודה מסויימת כשבנו תכנית שמבוססת על כך שישחקו כל שנה בליגת האלופות

המיליטנטיות סביב הקבוצות הללו גם כן לא הואילה. במקרה של ניוקאסל זו אולי נקודת רתיחה שאיכשהו תפשיר. הקבוצה עדיין בפרמייר ליג, יש לה איצטדיון ואהדה ואם יימצא הגוף הניהולי שיפעל בשיתוף פעולה היא אמורה לחזור להיות קבוצה מצליחה. במקרה של לידס היא התמוטטה. קל מאד להצביע היום על פיטר רידסדייל כאשם. אבל אני במקרה התגוררתי בעיר בדיוק בחודשים בהם הקבוצה הוציאה את סכומי העתק על שחקנים. לא היה גורם אחד בין העיתונות והאוהדים שלא תמך במהלכים הללו. והרטוריקה הרגילה הייתה "שצריך להראות למנצ'סטר יונייטד". ללא שום קולות שפויים ברקע. וכששני שחקני הקבוצהֿ תקפו צעיר פקיסטני במועדון בעיר, הרבה מאד אוהדים ראו בנסיון להעמיד אותם לדין קנוניה לונדונית נגד הקבוצה.

מה שכנראה נעלם הוא קבוצת הקהילה הבודדת של העיר התעשייתית. 

הדרבי במילאנו
ההפסד במשחק מספר 1

58 Comments

בני 30 בספטמבר 2008

ברור מאליו שהבעיה של ניוקאסל היא ניהולית אבל לא פחות מטוטנהאם, גם מקצועית. בין אם זה להביא מנג'רים בינוניים כמו גלן רודר או סם אלרדייס ובין אם לקנות שחקנים שכבר עבר זמנם כמו ג'רמי, וידוקה ואחרים. אין שם שום קו מנחה. להביא את אואן ממדריד ולשלם לו סכום עתק כדי להביא שם גדול זה לא פתרון. היה אפשר להביא עוד שלושה קשרים איכותיים ולא את אלברטו לוקה.

רונן דורפן 30 בספטמבר 2008

בני – אני לא מסכים שסם אלרדייס הוא מנג'ר בינוני. מדובר במנג'ר מאד מאד יסודי עם הבנה עמוקה בצד המדעי של האימון – מסקאוטינג ועד תזונה. לא נתנו לו לעבוד. אם כבר מציינים מנג'רים בינוניים – סונס וקיגאן העכשווי הם דוגמאות יותר טובות. קיגאן הודה כשקיבל את התפקיד שלא היה במשחק כדורגל שלוש שנים.

בני 30 בספטמבר 2008

קיגן בא רק כדי לרצות את האוהדים ובדיעבד מסתבר שאשלי בוס באמת גרוע. יש לי הערכה לאלרדייס כשהפך קבוצה בינונית מבולטון לקבוצת שיפולי צמרת אבל אם ניוקאסל מכוונת גבוה – אלרדייס הוא בחירה לא נבונה.

מיכאל 30 בספטמבר 2008

רונן,
אני קורא את הבלוג לא מעט זמן ומשתומם:
מאין ההבנה הכל כך מעמיקה בדקויות הכדורגל האנגלי?
אני מניח שלא גדלת על פודינג יורקשייר..
האם אין מקום בעיתונות בישראל לכתיבה שלך עם כל הכבוד לישראל היום ?

רונן דורפן 30 בספטמבר 2008

מיכאל – ראשית חייתי כמה תקופות מחיי באנגליה. אמנם יורקשייר פודינג לא אכלו בביתנו – אבל קוטג' פיי, קסטרד ותפוחי אדמה תמיד לצד המנה העיקרית כן…
שנית, אני מרוצה מאד ממקום עבודתי הנוכחי. הן כמעסיק והן ממדור הספורט שלו.

בני תבורי 30 בספטמבר 2008

רונן,

פוסט נפלא! תודה.

שאלה – כיצחק רבין המתקשה להוציא מפיו את המילה "פרס" במערכון המפורסם, אתה מתקשה בהגיית השם המפורש "ליברפול". יש "פ.צ מרסיסייד", "מרסיסייד", "יריבתנו מאנפילד" ועוד כמה ששכחתי או פספסתי.
עד כדי כך?

ויכסלפיש 30 בספטמבר 2008

פוסט מרתק. שאלה: האם בערי המידלנדס יורקשייר וצפון מערב יש קבוצות ראגבי/קריקט (איזוריות) בכירות ואם כן, יש מצב שהכדורגל הוא לא מרכז העניין בהן כמו שראשל"צ במקרה הישראלי היא בירת הכדוריד ועם קבוצת כדורגל נחותה? חוץ מזה אם בצ'מפיונשיפ יש ממוצע צופים של מקום 6-7 בליגות אירופה, האם המסקנה היא שהנאנות היא מעל לכל והירידה לא גוררת נפילה בממוצע הקהל?

רונן דורפן 30 בספטמבר 2008

בני – זו מין מסורת בבלוג, ואני חושב שגם אוהדי אותה קבוצה לא רואים זאת כעלבון, אלא שמשהו שמייחד אותה מצ'לסי או ארסנל…

רונן דורפן 1 באוקטובר 2008

ויכלספיש. ליורקשייר יש נבחרת קריקט חזקה, כמו ללנקשייר – אבל זה לא ממש מיועד לאותה אוכלוסיהֿ מה עוד שזה בקיץ. יורקשייר חזקה בראגבי ליג – כמעט כל הענף מתרכז ביורקשייר ולנקשייר, אבל המידלנדס וצפון מזרח אנגליה נותרו אזורי כדורגל. למרות שלניוקאסל יש קבוצת ראגבי יוניון חזקה. גם ראגבי יוניון לרוב לא נתמך על ידי מעמד הפועלים. למי שלא בקי בהבדל: ראגבי-יוניון זה המשחק אליו אנחנו נחשפים לרוב עם נבחרות ניו זילנד ודרום אפריקה וטורניר שש האומות. רגבי-ליג הוא ספורט מעמד פועלים שנפוץ בעיקר בצפון אנגליה ואוסטרליה.
האהדה לכדורגל לא ממש פוחתת בליגות הנמוכות. דרבי של שפילד (ששכחתי במקור לציין אותה בין ערי יורקשייר) או משחק דרבי אזורי בין דרבי ללסטר או נוטינגהאם הוא עדיין ארוע מאד גדול, בלי קשר לליגה בו הוא מתקיים.

אוזגוד 1 באוקטובר 2008

הסיבה לירידת כוחן של הקבוצות שאינן במרכזי הערים הגדולות היא בראש וראשונה – הכסף. ברגע שנקבע שהכסף מדבר זו היתה שאלה של זמן ( קצר מאד ), עד לדחיקתן של כל הקבוצות בעלות משאבים נמוכים יותר וחסרות פוטנציאל (יחסי) להרוויח, מפני הקבוצות שלבעליהן יש כיס עמוק אשר יכולים לרכוש עוד ועוד שחקנים ואת המיטב שבהם.
הדרך שבה מידלסבורו וסנדרלאנד מתמודדות עם הקושי ראוייה להערכה, אבל בהגדרה הן מנסות לשרוד או להיצמד לצמרת ואין להם כל יומרות ריאליות להיות – הצמרת. מי שמגדל שחקנים כדי למכור אותם מעיד על עצמו שהוא לא מתכוון לשמור אצלו את השחקנים האיכותיים שהצמיח, אלא מתכוון להעבירם ( תמורת כסף )לקבוצות עשירות ובעלות יומרות להיות בצמרת.
מטבע הדברים העושר מתרכז ומגיע לערים הגדולות והפרובינציה נאלצת להרכין ראש בפני בעלי הממון. עצוב אך זו המציאות היום בכל הכדורגל האירופי, באנגליה ולהבדיל גם בישראל.
בהיעדר רגולציה ( כדוגמת הליגות הצפון אמריקאיות, דראפט, הגבלת שכר) התופעה רק תקצין,ובעצם קשה לה להקצין יותר – שכן עדיין צריכים לשמור את המתחרות מהפרובינציה בחיים, גם אם מדדות וחבולות, כדי שיוכלו להמשיך ולשמש יריב למראית עין.

רונן דורפן 1 באוקטובר 2008

אוזגוד – אני איתך לגמרי בתקרת שכר או תקרת הוצאות. אבל הנקודה שבאתי להצביע היא אחרת. כשמסתכלים על הקבוצות הבינוניות והקטנות – דווקא אלו של לנקשייר, וכמובן גם של לונדון, מסתדרות יפה ומצליחות למצוא לעצמן נישה. בעוד שיש אזורים שפשוט לא הצליחו להפנים את חוקי המשחק החדשים.
דוגמא טובה היא הדרך היציבה בה מתנהלת אברטון, לעומת לידס או ניוקאסל, שהן קבוצות עם פחות או יותר אותה מסורת ובסיס אהדה.
הבעיה היא שדראפט הוא בלתי אפשרי בגלל מבנה הכדורגל וגם תקרת שכר לא ריאלית – כי יונייטד ודומותיה לעולם לא יסכימו שיקשרו את ידיהן מול אירופה. הרבה מקבוצות הביניים גם לא כל כך מתוסכלות מהמצב – בגלל החלוקה היחסית שוויונית של כספי הטלוויזיה ובגלל שהקהל ממשיך למלא את האיצטדיונים שלהן. אני בטוח שכל הגזברים, מלבד אלו של שלושת הגדולות האחרות, שמחו שרונאלדו לא נמכר למדריד – משום שזה היה פוגע בסטטוס של הפרמייר ליג כליגה המרכזית כרגע, ובעקיפין בחוזה הבינלאומי. באליפות הן ממילא לא יזכו – וחוזה השידור הבינלאומי הוא יקר מאד לליבן.
פתרון אפשרי הוא הליגה האירופית. שארבעת הגדולות יילכו לשחק עם בארסה, ריאל, אינטר, באיירן, יובה, מילאן ודומותיהן.

בני תבורי 1 באוקטובר 2008

רונן,

נוֹן קוּלְפָּבִּילִיס. אכן מיוחדת.

רונן דורפן 1 באוקטובר 2008

ולשאלתך בני, יש גם "הקבוצה בה משחק בניון", "היריבה העירונית של אברטון", "חוסמי התעלות" ועוד כמה…

גלן 1 באוקטובר 2008

"ואם ניוקאסל תיעלם אפשר באמת להתחיל לדבר על אבדן הזהות של הכדורגל האנגלי."

רונן יקירי, אתה עושה צחוק נכון? אין זהות כבר שנים וממש לא היה צריך את ניוקאסל, שהם עו סוג של שריד אחרון כדאי לדעת את זה.

רונן דורפן 1 באוקטובר 2008

גלן, אני מסכים איתך רק חלקית. בכדורגל האנגלי אין תחרות על האליפות מעבר לכמה קבוצות שהן ענקיות כלכליות. על זה אין ויכוח.
אבל אם תסתכל על דברים כמו ממוצע הקהל בליגות הנמוכות או ההתרגשות בסיבובים הראשונים של הגביע האנגלי – תראה שעדיין יש הרבה מאד זהות מקומית בכדורגל האנגלי. ניוקאסל היא אולי ניסיון של מועדון עם זהות מקומית חזקה לאיים על הרמות הגבוהות – ובגלל זה מאד הייתי רוצה לראות אותה מצליחה.

birdman 1 באוקטובר 2008

אני חושב שעלייתה ונפילתה של ניוקאסל קשורה לבובי רובסון. כשהוא מונה למאמן ב-99' הוא קיבל קבוצה עם 6 הפסדים מ-6 משחקים של הפאקינג-סקסי-פוטבול של רוד חוליט. כשרובסון פוטר החלה ההתדרדרות.

"מכרה הכשרון הגדול של הכדורגל האנגלי, לפחות עד הופעת הכדורגלנים השחורים" – זאת הבחנה מאד מעניינת, כי בניוקאסל יש את אחוז השחורים הנמוך באנגליה.

גלן 1 באוקטובר 2008

רונן:
זה לאו דווקא האליפות ומי שנאבק עליה. בפעם האחרונה שניוקסל זכו באליפות פול ניומן היה בן שנתיים. אבא שלי נולד שנה אח"כ.

זה הכדורגל שאתה כינית ב"צדק" כלכלי שמוביל קבוצות רק להשרד.

זה כבר פוסט סיום הביזוי המוחלט של גביע הליגה וכניסת הגביע האנגלי לשלבים הסופיים של אותו הביזוי. אנשים לא טמבליים. גביע שרונלדו או אדיאבור יושבים בשבילו על הספסל או "משלשלים" לפני זה כל הלילה כדאי לא לשחק, נתפס בסוף כלעג לרש גם אצל אלו שמנסים לשמור על זהות מקומית.

זה מיעוט הכדורגלנים הבריטיים.

וזה ההבנה שלעשות משהו בליגה הבכירה אפילו כהבלחה של עשור (מילות מפתח: פורסט, סוונסי, לוטון, ווטפורד) זה יותר קרוב לסיוט שבשבילו אתה מוכר את הנשמה מאשר לחלום מתוק. הנה דרבי נצחון אחד, הנה סנדרלנד-שלוש. זה השלב שראש לשועלים מתחיל לקרוץ.

רונן דורפן 1 באוקטובר 2008

גלן – בשבת ג'ון טרי שתה בירה בפאב עם אוהדי סטוק…. סימן חיובי לראש השנה.

אלון זנדר 1 באוקטובר 2008

רונן, בגוף הפוסט אתה כותה צפון מערב, ומתכוון לצפון מזרח. סתם בשביל האיפוס. גם האל, למען האמת, שייכת לחלק הזה – למרות שקינגסטון רשמית שייכת ל"יורקשייר והאמבר", מבחינת מאפייני האוכלוסיה, התעסוקה ובכלל, היא מאד צפון מזרח. מה עוד, שהיא "העיר המחורבנת בבריטניה" לפי תכנית של הבי.בי.סי.

ניוקאסל, לפי סטטיסטיקה שראיתי לאחרונה, מדורגת חמישית בכמות האוהדים שלה באנגליה, אחרי שלוש הגדולות וטוטנהאם, ובטח לפני צ'לסי. יש לה אלמנט חזק של אוהדים שעברו הגירה פנימית בבריטניה (כלומר, ברחו מהסחי ללונדון), ולדעתי הפוטנציאל הכלכלי שלה לא קרוב אפילו להיות מנוצל כהלכה. הם פיספסו את תקופת ראש הממשלה האוהד (בלייר) כדי ליצור מומנטום כלכלי, ובכלל – ניוקאסל חזקים מאד בלפספס הזמנויות. רק אחרי שיוציאו להם בניתוח את קיגן מהראש, יש להם סיכוי לשרוד.
גלן, אגב, אני לא מסכים איתך. הרבה קבוצות בEPL מכרו את נשמתן והזהות שלהן, אפילו אברטון ודומותיהן, שלא לדבר על סוונסי (שבוויילס, אגב, שונאים אותה כי 'היא לא וויילס האמיתית כמו קרדיף' . ציטוט של מוכר באטנס בקומבראן). אבל לא ניוקאסל, ששומרת (קצת דומה להאל סיטי) על מאפיינים עירוניים של 'עמך', מצח נמוך, קשיחות הגובלת באלימות, וקשר אמיץ עם האוהדים. זה גם קצת מסביר את קבלת ההחלטות המופרכת במועדון, וקשר לשחקנים כמו בארטון.
ועוד משהו, בנוגע לשרידה של מועדונים מתחרים לגדולות של הצפון מערב. קיבלתי מחקר הנוגע לדיסקורס/בניית זהות של מנצ'סטר סיטי בעיר שמזוהה עם יונייטד, וההצלחה של קמפיין שלה שמכוון לתושבי העיר תחת המוטו "יונייטד הקבוצה הגלובלית, סיטי הקבוצה של העיר", די בהצלחה. אצל אברטון זה טרם הצליח, הגרעין מחזיק חזק, אבל אין התפתחות לרבדים חדשים, או לכרייה במעוזות האהדה של הקבוצה שסביב ג'רארד. לכן כנראה העתיד של הכחולים מלנקשייר עדיף על אלה מהמרסיסייד. בכל אופן, הנקודה העא שיצירת זהות באיזור הזה היא קלה, רק צריך להיות "המועדון שהוא לא יונייטד", או כמו בוויגאן "המועדון שמחוץ לעיר" וכן הלאה. ככה אתה בונה אהדה מקומית. דווקא היעדר התחרות בלידס, וגם ירידה בחשיבות המשחקים נגד שפילד, יוצר בעייה של הזדהות, עד כמה שזה נשמע פרדוקסאלי.

לון 1 באוקטובר 2008

פוסט מרתק.

להערכתי הנקודה הכי משפיעה היא חוסר התחרות בניוקאסל ולידס, שכפי שכתבת יצרה ציפיות לא ריאליות.

הדוגמה ההפוכה היא אסטון וילה, אלופת אירופה בתחילת שנות השמונים. לה יש יריבות מקומית מצד בירמינגהאם ווסט ברומיץ' .
זה סייע לאסטון וילה לשמור על ציפיות ריאליות בעידן החדש ולא להשתולל כמו לידס, ומצד שני תרם גם ליריבותיה העירוניות.
בירמינגהאם ווסט ברומיץ' מתנדנדות בין הפרמייר ליג לצ'מפיונשיפ ומבחינתן זה שיפור אחרי שנים רבות בהן לא היו בליגה הבכירה.

התחרות גם מיטיבה עם הקבוצות הלונדוניות הגדולות והבינוניות.
לעומת זאת הקבוצות הקטנות כמו ק.פר. וקריסטל פלאס נחלשו מאוד. ווימבלדון הועברה למילטון קינס מפני שהבעלים חשב שלא יוכל לשרוד כלכלית לאורך זמן עם מעט מידי אוהדים בעידן הכסף הגדול.

תופעה איזורית נוספת, אם כי בקנה מידה קטן יותר, היא ירידתן של קבוצות מזרח אנגליה איפסוויץ' ונוריץ'. הן היו קבוצות קבועות ומכובדות בליגה הראשונה לפני הפרמייר ליג. הן גם היו בפרמייר ליג עם הקמתה. אבל הן ירדו ביחד בשנה השלישית (1994-5) ומאז הן לא מצליחות לחזור למעט עלייה בודדת כל אחת וירידה בסיומה.

מה שעצוב בעיני במקרה של ניוקאסל, זה שדווקא כלכלית היא נהגה באיפוק.
הבעיה היתה שלא נתנו לאף מאמן לעבוד לאורך זמן וברגע שהיה קושי פיטרו אותו. הפוך לגמרי מהדוגמה המצויינת של אברטון ודייוויד מויז.

ראוי לציין שהמהומה הנוכחית בניוקאסל התחילה מצעד שרוחו של רומאן אברמוביץ' מרחפת מעליו.
אשלי, הבעלים של ניוקאסל, מכר וקנה שחקנים ללא ידיעת המנג'ר שלו וכמובן ללא הסכמתו.
בעבר לא היה עולה על דעתו של בעלים בריטי לנהוג כך.

מעניין אותי אם חלו שינויים דמוגרפיים וסוציו – אקונומיים במידלנדס ובמזרח אנגליה שגרמו גם לשינוי בקבוצות הכדורגל.

איל 1 באוקטובר 2008

פוסט מרתק. כל הכבוד.

רונן דורפן 1 באוקטובר 2008

לון – איפסוויץ' שרדה שנתיים בפרמייר ליג, ובעונה הראשונה כמעט הצליחה להכנס לצ'מפיונס ליג, תסריט דמיוני בימינו. אבל זו בהחלט דוגמא לעוד אזור שנעלם מהכדורגל. מה עוד שלאיפסוויץ' הייתה ממש תקופת זוהר בסוף שנות השבעים ותחילת השמונים – והיא גם נתנה לכדורגל האנגלי את שני המנג'רים הטובים ביותר של הנבחרת – אלף ראמזי ובובי רובסון.

אלון, תודה על התיקון, אבל ברשותך אתקן אותך. ביקרתי כמה פעמים לניוקאסל בענייני כדורגל ולפחות ממה שהתרשמתי זו עיר די נעימה לחיות בה. ומבחינה תרבותית היא מפותחת יותר מהרבה ערים בגודלה באנגליה. אז תוריד לעצמך נקודה מהחידון הבא על זלזול לא מכובד במקום.
מה עוד שמחוץ לאיצטדיון סט' ג'יימס אפשר לשתות בירה ב"מועדון הלייבור". פיינט עולה רק 80 פני, אתה משלם לגברת בקופה, מקבל תלוש, והולך ולוקח את הבירה בבאר! לגבי התועלת בטוני בלייר כאוהד אני קצת מסופק. מן הסתם היה לוקח את הבאר הזה, משחזר אותו לפי הדגם של הרד-קפה באולד טראפורד וקורא לו "מועדון הניו-לייבור".

רונן דורפן 1 באוקטובר 2008

בירדמן – למרבה הצער לאזור יש את המרכיב החשוב ביותר ביצירת תרבות כדורגל – עוני. בשנות השבעים והשמונים הם גידלו כמעט את כל כשרונות העל של הכדורגל האנגלי – קיגן, בירדסלי, רובסון, וודל, גסקווין. גם משפחת מילבורן-צ'רלטון היא מהאזור. אבל מדובר בדור לפני הופעת השחקנים השחורים – אלו מגיעים בעיקר מדרום לונדון.
יש כמובן עוד אזורים פוריים. ווסטהאם גידלה שחקנים לבנים מצויינים בצד שחקנים שחורים – קאריק ולאמפרד למשל. ללנקשייר כמובן גם יש שורה של שחקנים גדולים – גיגס, סקולס, אואן, ג'ררד ורוני.
אבל איכשהו כדורגלני הצפון-מזרח מביאים איתם משהו גם בכריזמה. גסקווין, וודל ורובסון שידרו משהו גדול מהחיים כששיחקו. וגם קווין קיגאן הוא אולי דמות הזויה היום – אבל איזה שחקן שזה היה!
אבל הנה לך משהו מאד עצוב – אף אחד מאלו, עד אלן שירר – לא עשה את רוב הקריירה שלו בניוקאסל, מידלסבורו או סנדרלנד. אפילו בימים לפני הכסף הגדול.

גלן 1 באוקטובר 2008

אלון: אין לי ויכוח איתך. כבר ציינתי בעבר את חיבתי לניוקסל אבל כשאתה כבר רק אקסמפלר של "שמירת זהות" ומסביבך הדברים משתנים כל כך, אז גם 2 משחקים מול סנדרלנד בשנה לא יישפרו כל כך את הרצון לשמור על זהות. מה גם שהציפיות לשמור על זהות ולקחת אליפות לא הולכות יותר ביחד, כמו שאמרו קודמיי.

שוב אני חוזר על זה (ורונן קצת נגע בזה) בעולם נורמלי כל הרצון שלך צריך להיות שהקבוצה תעלה הכי גבוה בליגה הכי עליונה שיש כי לכלם יש זהות ברורה. המצב בו הרבה יותר כיף לחלק מהקבוצות לשחק בליגה יותר נמוכה הוא אבסורדי. זה משהו ששותף לליגות חולות.

ניצן 1 באוקטובר 2008

אני מוחה על הזילזול (הלונדוני! הציני! כן) בקווין קיגן. ממתי הוא הבעיה של ניוקסל, או אפילו חלק מהבעיה? ניוקסל מתנהלת שנים כקבוצה מטופשת במיוחד, גם כשחזרתו של קיגן לקבוצה לא היתה בכלל אופציה דמיונית. הקאמבק של קיגן למועדון דוקא היה מקסים; האם לא סיפרת, רונן, כאן או בעיתון, שההפגנות נגד לכתו בחודש שעבר היו מרגשות וחשובות גם בעיניך?

קל מדי להגיד שהוא לא רלבנטי- אבל על סמך מה בדיוק. הוא אימן שם בחודשים האחרונים סגל חסר סיכוי, ולא נתנו לו להביא שחקנים ראויים. למה למהר לקבור אותו- האם יש לך יותר מדי דמויות בכדורגל האנגלי- זה שאתה חושש לזהותו- כמו קיגן? האם נתנו לו לעבוד בניוקסל? בטח לא יותר משנתנו לאלדרייס לעבוד. התקווה של ניוקסל לשרוד את הקומדיה הטארגית של ימים אלה היא באם תישאר "ניוקאסל", על אפיונייה הקיצוניים. אחרת גם לא תהיה לה משמעות כלכלית. הסגידה לקיגן היא חלק מהעניין, סו וואט, וגם יש לה להזכירך איזו אחיזה במציאות.

לונג ליב קינג קו! :)

הקורא 1 באוקטובר 2008

ניוקאסל התחילה בנסיגה אחרי שבובי רובסון עזב אותה. היא עדיין קבוצה עם סגל שחקנים מעולה שלא מפיק מעצמו את מה שהוא יכול.

גלן 1 באוקטובר 2008

אני לא אוהב את ק.ק מתקופתו אצלנו אבל אני עם ניצן- הוא ממש לא הבעייה. לפחות עדיין לא.

יואב, אוהד יונייטד מאוסטרליה 1 באוקטובר 2008

רונן,
פוסט מעניין ביותר.
חשבתי שנוטינגהאם היא די קרובה למנצ'סטר(וגם לליברפול)
אתה בטוח שהיא במידלנדס ?
תמיד היה לי בראש את קבוצות המידלנדס כאסטון וילה, בירמניגהאם, ווסט ברום , וולבס ודרבי קאונטי ???

יואב, אוהד יונייטד מאוסטרליה 1 באוקטובר 2008

עוד שאלה…
האם ויגאן ובולטון (וגם אולדהאם) הם פרברים של מנצ'סטר (כלולים במנצ'סטר המטרופולין) או שהם ערים עצמאיות ?
ועוד אחת,
אולד טראפורד נמצא בפרבר "טראפורד" שסמוך לעיר , האם היסטורית או אפילו היום יונייטד היא הקבוצה של הפרברים והסיטי של האינר סיטי ?
אפשר לעשות לנו סדר בדברים ?

ניצן 1 באוקטובר 2008

במחשבה שניה

יש לי תחושה עמומה כי בעל הבלוג מתנגד/ מזלזל בקוין קיגן משום עברו כסקאוזר מפואר ועתיר זכויות, ומשום שהעז פעם לקרוא תיגר בפומבי על על איזה סר. אחד ממנצ'סטר

אלון זנדר 1 באוקטובר 2008

רונן, חלילה לי מלזלזל בניוקאסל. בהאל, כלומר בקינגסטון, זלזלתי – בלשון עבר, כי אכן נבחרה כעיר המחורבנת על האי. אבל חס לי מלגעת בניוקאסל, שהיא עיר ואם מעטירה, והאייל מתוצרתה הוא עדיין, למרות המסחור והתיעוש, מהטובים שיש. קראתי לאיזור כולו "סחי", כדי לתאר את ההגירה מצפון מזרח אנגליה ללונדון, כאקט של יציאה מהביצה. אבל את הורדת הנקודה אני מקבל עלי בהכנעה, אני רק מקווה לא לעבור לתחום המספרים השלמים מהריאליים.
יואב: אם תרצה, יש לי טבלה של האיזורים במנצ'סטר רבתי (גרייטר מנצ'סטר) כולל רבעי העיר עצמה, וחלוקה בין האוהדים האדומים לכחולים. יש, כמובן, רבעים ופרברים עם רוב מוחץ לאחת הקבוצות, אבל אין ביניהם אחדות גיאוגרפית, אלא יותר סוציו-אקונומית. מפתיע הוא המספר הגדול של חלקי העיר עצמה (מלבד הדרום העשיר והכחול מסורתית) שבה יש שוויון, פחות או יותר – זו תופעה חדשה. בפרברים החלוקה נמשכת: האקסקלוסיבים תומכים יותר בסיטי, (כשהעשירים ביותר, משום מה, דווקא אדומים), העממיים יותר אדומים. קוי החלוקה, אבל, הולכים ונעלמים בשנים האחרונות.
גלן – אל תירא! קץ העולם אמנם כבר מאחורינו, אבל האפוקליפסה עדיין בדרך. דעתי האישית היא, שקרב הזמן בו תקיא הפרמייר ליג את ארבע הגדולות לליגה אטלנטית/אירופאית/ליגת זהב/השד יודע, ותמשיך בדרכה באופן מקביל לקולג'ים בארה"ב. כלומר, האהדה המקומית תובטח לה, הפופולאריות העולמית והתדמית לפי הקבוצות המובחרות. הסיבה היא, במוזר, כלכלית. ליונייטד זה פחות מציק, כי ההכנסות שלה הגבוהות מכולן, אבל הכסף מהטלוויזיה, שמחולק שוויונית יחסית באנגליה, גורם לכך שלמרות סכומי העתק הפנטסטיים שמשולמים בבריטניה, יונייטד, למשל, מכניסה כחצי מריאל או מילאן. כלומר, גם לוקחת חלק מכובד מהשאר, וגם זה עדיין נמוך מדי. לכולם תהיה תועלת מפירוד כזה, כמה שזה, כאוהד, מכאיב לי.

אלון זנדר 1 באוקטובר 2008

ניצן, כמה שאני לא מזלזל בניוקאסל כעיר, אני מזלזל בקיגן כמנג'ר. שחקן עצום שהותיר חותמו בכל מקום, וזכורה לי היטב התקופה שלו כאחראי להשפלות של יונייטד במשך שנים – סיבה להערצה עד היום. אפילו התקופה שלו בהמבורג זכורה לי לטובה. מצד שני, הוא מנג'ר איום ונורא, שאין לו קו או טקטיקה ובטוח שיש לומקום כמאמן בלי שייצטרך להתאמץ, רק על סמך עברו ככוכב. מילא התקשורת הבריטית, אפילו הקיקר הגרמני קרא לו 'אדם שזמנו עבר' ו'מאמן חסר תוחלת'. אבל גם אם אתה לא רוצה להסכים איתי על זה – המשפט שרונן ציטט רעם במסדרונות אירופה: קיגן הודה שהוא חוזר לאמן, אחרי ששלוש שנים לא ראה משחק כדורגל. כלומר אפס רצינות, אפס הקפדה, אפס רצון ללמוד.

birdman 1 באוקטובר 2008

רונן, תודה על התגובה, כיף להיזכר ולגלגל את השמות על הלשון. אני זוכר את בירדסלי שלא היה לו כסף לסדר את השיניים. ודאי שיש גם כדורגלנים לבנים מאזורים אחרים, אך לחזק את דבריך, קאריק גם מניוקאסל.

בני תבורי 1 באוקטובר 2008

גלן,

"אני לא אוהב את ק.ק מתקופתו אצלנו…"

איפה זה אצלנו?

birdman 1 באוקטובר 2008

קווין קיגן לא כל כך פראייר, הוא עשה תיקו עם ניוקאסל באולד טרפורד לפני כמה מחזורים.

באבא ימים Old Timer 1 באוקטובר 2008

גם לי נראה שהפתרון הראוי הוא להוציא את ארבע הגדולות מחוץ לפרמיירליג וכן את הקבוצות הגדולות האחרות באירופה מהליגות שלהן. ליגה של 12-16 הקבוצות הגדולות באירופה יכולה להיות ליגה סגורה (ללא עולות ויורדות) ועם דראפט ותקרת שכר. הדראפט יכול להיות מאותן קבוצות הנמצאות מחוץ לאותה ליגת על כך שהראשונה לבחור תהיה רשאית לנהל מו"מ עם כל קבוצה מליגה אחרת (שתהיה מוכנה למכור את השחקן שלה) או (אם הקבוצה האחרת מסרבת למכור את השחקן) להשוות כל הצעה של קבוצה הנמצאת במקום הנמוך ממנה בדראפט. הנעלם הגדול לדעתי זה האם ריאל (ובמידת מה גם יונייטד) תסכים לזה.

גלן 1 באוקטובר 2008

בני: מה זאת אומרת איפה? לא בהמבורג….?
בדיעבד הוא המנג'ר הכי מוצלח שלנו מאז פיטר ריד שלא לדבר על חיבתו לגולים שהגיעו באופן מפתיע בצרורות אבל פתחתי אליו סוג של דחייה.

ניצן 1 באוקטובר 2008

אלון,

באותו ראיון בו הצהיר ללא בושה כי לא היה במגרש כדורגל שלוש עונות, קוין קיגן סיפר שהסיבה לכך היתה פשוטה: הוא לא חשד שיחזור עוד אל הקוויים. מה הקשר לאפס רצינות, הקפדה, וכ"ו? הבנאדם פרש…

גם אם בוחרים לעצום עיניים בפני השינויים הדרמטיים שחלו בעולם הכדורגל באותן שלוש שנים (?)- זה נכון שהרלבנטיות של קיגן היום היא נושא לדיון. מה שאני אומר רק, זה שקיגן לא עמד למבחן רציני בבית המשוגעים של ניוקסל, אז אני לא רואה סיבה לחרוץ את דינו כ"מיושן".

אני לא זוכר אותו כמנג'ר איום ונורא בניוקסל בשעתו. אני זוכר אותו כאחד המנג'רים היותר מגניבים שהיו בליגה האנגלית. גם אם הוא לא טקטיקן ענק (גם בכך הוא הודה כמובן).

מדובר בגיזר, שמקומו עימנו!

ניצן 1 באוקטובר 2008

ודבר אחרון:

לדעתי אם ניוקסל כן תזכה לישועה מפוקפקת מבעלי הון זרים- זה יהיה מקסים אם לפחות הבעלים יהיו מחויבים (על ידי האוהדים) להחזיר את קיגן לתפקיד המנג'ר. אקט רומנטי שישמר משהו מהנשמה של המועדון בעידן החדש (והכושל אף הוא, יש להניח…)

גלן 1 באוקטובר 2008

ניצן, העם איתך (או לפחות אני)

רונן דורפן 1 באוקטובר 2008

גלן (העם) – תמיכתך בניצן היא הליכת שולל. מדובר באדם שרוצה בקיומה ההזוי הנוכחי של ניוקאסל משום שזה יותר "מגניב" עבורו. בסך הכל הוא יושב בארים קוקניים עם יומרות חסרות כל כיסוי לחתרנות ולהשקפות אלטרנטיביות. ההסתכלות שלו על הג'ורדים דומה במידה רבה להסתכלות האינטלקטואלים הצרפתים על הערבי "הפרא האציל". הוא מזדהה איתם רק כמוצג בעולם הריגושים שלו. אין כאן כל הזדהות אמיתית עם הקבוצה, כבודם העצמי של אנשי האזור או עם קווין קיגאן, האדם והכשלון.
להזכירך – מדובר במתנגד מובהק של לותר מתאוס. גם כן כי עטר יותר "אוטנטי" בעיניו. אינטקטואל מתחסד על ציר לונדון-קרית אונו.
בכדי לעמוד על טיבו של האיש הייתי ממליץ לך ללכת לאתר וואלה ולצפות בכל תכניות "בראש ובראשונה" אותן הוא עורך. אני משוכנע שהדבר יסייע לך להבין את התופעה ולהתגונן מפניה. רפיסותו המוסרית נוטפת מכל דקה ודקה של התכנית – ולכן לא הייתי מחמיץ ממנה אפילו דקה.

יחסו של קיגאן, ובעיקר פעולותיו האחרונות בשיחות ישירות עם בעלי הון זרים, מזכירים לי את יחסו של שמעון פרס לשלום. הוא נורא אוהב את השלום, השלום הפך לעסק פרטי ומכניס עבורו והוא אינו רוצה כל התערבות חצונית של אף אחד בעסקי השלום שלו. כך קיגאן בניוקאסל – כבר מזמן חדל להפריד בין גורלה של ניוקאסל לגורלו שלו.

רונן דורפן 1 באוקטובר 2008

באבא – המכשול הגדול בפני ליגה כזו היא ההסכמה לנהל את זה כעסק מסחרי, מחזיקי המניות של יונייטד, ארסנל והקבוצה בה משחק יוסי בניון ירצו ניהול רציונלי למטרת רווח. ניהול כזה עובד לרעתן של ריאל וברצלונה – שם רק ההצלחה הספורטיבית חשובה משום שאת החשבון ממילא אפשר להגיש אחר כך למשלם המסים. היא גם לא טובה לרומאן אברמוביץ' – כי היא תחזיר את צ'לסי לגודלה הטבעי.

ניצן 1 באוקטובר 2008

מילים חמות.

אז אני מבין שאתה מכיר בטעותך לגבי קיגן ומבקש מוצא של כבוד.

התקבל.

עם זאת, שני צעדי תגובה הינם בלתי נמנעים, רונן:

1. ביטול ערבי "הקו האדום" המסורתיים בביקורייך בישראל. הערבים, המתפאיינים בשתייה אינטנסיבית של בקבוקי קאווה אדום ומבעבע, לרוב על חשבונך- נחלת העבר הם.

2. השתתפותך באחת התוכניות הקרובה של "בראש וראשונה"- אף היא מוטלת בספק. נראה לי שנטפל בסטיב שלכטר גייט באופן עצמאי לחלוטין.

גלן 2 באוקטובר 2008

ניצן: אני עדיין איתך ובכ"ז חייבים להטיל ספקות גם במקרים של מובילים דגולים כמוך. אם רונן משלם על השתייה-למה לבטל? לא רצוי דווקא להגביר את תכיפות הערבים?
אני זקוק לתשובה משביעת רצון כי ההתנגדות למתיאוס כבר זעזעה את בסיס התמיכה המוסרי שלי.

עופר 2 באוקטובר 2008

ניצן, בנוגע לפרשת שלכטר שרבים מקוראי הבלוג עדיין מזועזעים ממנה (באופן אישי היא הרעידה לי את אמות הסיפין), אני מאוכזב ממך. למרות חילוקי הדעות בינך לבין כותב הבלוג על חשיבותם/אי חשיבותם של לותר מתיאוס/קווין קיגן/אליהו עופר בראי ההיסטוריה – יש מקום חשוב מאד לעיתונאות חוקרת, במיוחד בתוכנית כמו בראש ובראשונה. התקשורת היא אכן כלב השמירה של הדמוקרטיה – ויועד אלפרון הוא הצרברוס של הספורט הישראלי. תן לדורפן להשתתף – ואם לא – תוריד לעצמך 10 נקודות מחידון המאה המתקרב ובא.

ניצן 2 באוקטובר 2008

רבותיי,

לאור הקולות העולים מן הציבור, שקלתי שנית:

אני מודיע כי אמשיך לשתות קאווה אדום על חשבון בעל הבלוג כל אימת שאדרש לכך!

נושא שלכטר גייט יטופל. אחשוף כי סטיב כבר צולם באולפן "בראש ובראשונה", והגיב להאשמות נגדו. זה ישודר. אני עדיין לא משוכנע שניתן לרונן לשאת את דברו דרך קו הטלפון.

גלן 2 באוקטובר 2008

איזה מנהיגות של ניצן….

ובכלל הבנתי את המרמור של אלון: קיגן לא היה צריך לסבול 3 שנים של מה שקורה ב EPL וזה מוציא את האנשים מדעתם…..)

אנונימוס 2 באוקטובר 2008

שיוויון הנפש המופגן פה (וכמובן לא רק פה) כלפי הקמת הסופר ליג, וראייה בה כפתרון מצויין לשני הצדדים פשוט לא מובן לי.
אני מתקשה להאמין שהקמת סופר ליג לא תגרור אחריה שאיבה של כל בסיס האהדה לקבוצות המקומיות המשתתפות בה.

הרי איך אפשר להתייחס ברצינות לזכייה באליפות אנגליה למשל כאשר 4 הקבוצות הטובות כלל לא משתתפות במרוץ? איך ניתן לצפות שהציבור ימשיך לעקוב אחר קבוצותיו באדיקות ואהבה כאשר שדה המשחק נכה וחסר?

זו כמו ציפייה שהNBDL או כל אחת מהליגות המקומיות בארה"ב לכדורסל תהיה פופולרית ומצליחה, כשהיא בסה"כ משמשת ליגת מילואים ותחליף זול ומקומי לדבר האמיתיץ

או שהליגה הלאומית בישראל תהיה פופולארית ומצליחה, כאשר 12 מהקבוצות הטובות כלל לא נמצאות בה. אני מודה שאני פשוט לא מצליח להתחבר לשאיפות האלו להפרדה שנראות לי התאבדותיות ממש.

רונן דורפן 2 באוקטובר 2008

אנונימוס – הסופרליג היא לא פתרון מצויין. היא פתרון אפשרי. הפתרון הממש אידיאלי היא תקרת שכר. אבל הוא לא פתרון ריאלי.
אגב, בעולם אידיאלי כן הייתי משאיר אלמנט של עליה וירידה אל ליגת העל הזו.

roee05 2 באוקטובר 2008

טוב אצלנו מכנים את האדומים ממנצ'סטר ורודים או שאר כינויים לא נחמדים.
ובקשר לקיגן אני לא חושב שרונן אמר את הדברים בגלל עברו אצלנו באנפילד. הבחור פשוט נחמד מידי כדי לאמן. הוא לא פוגע כבר הרבה מאוד זמן. הגיע הזמן של ניוקאסל להשתחרר ממנו.
אני באמת מחבב אותם.
וחוץ מזה פוסט מצויין.

יואב תל אביב 2 באוקטובר 2008

ניצן היקר!
הזדעזעתי עמוקות לשמוע על הכרזתך היהירה בדבר החרמתו של ערב "הקו האדום",ידוע לנכבדי היטב,כי מדובר באירוע שהוא נדבך עיקרי במסורת ארוכת השנים של המועדון.
לצערי עלי לבשר לך כי הוחלט לקיים שימוע בגין התבטאות אומללה זו,בפני ראשי המועדון.
כמו כן עלי לציין בפניך,כי ההליך עלול להוביל להרחקה זמנית ואו לצמיתות מהמועדון, עפ"י שיקולי הועדה.

בהערכה שימון

פראליה 2 באוקטובר 2008

כאשר אתה כותב: "תחרות מקומית – כמו אברטון או מנצ'סטר סיטי – כנראה מסייעת בסוף חשבון גם לקבוצה הגדולה של העיר. חוסר תחרות מביאה לעתים לציפיות לא ריאליסטיות",
אתה מתכוון לכך שבעיר מנצ'סטר, יונייטד היא הקבוצה הגדולה וסיטי, הקטנה? ע"פ רב הפרסומים, הסטטיסטיקות והדיעה הרווחת הכללית, בעיר מנצ'סטר, סיטי היא הקבוצה הגדולה ובעלת מספר האוהדים הרב.
אז נכון, בחלק האירופי של הגלובוס (ואולי אף האמריקאי), יונייטד זוכה לאהדה רבה יותר אבל להגיד שהסיטי בעצם עצמתה מסייעת ליונייטד…?

רונן דורפן 2 באוקטובר 2008

פראליה – המנצ'סטר איבנינג ניוז עשה לפני עשר נים בדיקה לגבי הדיעה הזו -והיא הראתה שליונייטד יתרון של בערך 30-70 במספרי אוהדים. אבל אולי המגזין "פרסומים, סטטיסטירות ודיעה רווחת" מצא נתונים אחרים?
אני חושב שמתבלבלים עם נתון אחר שהוא "איזה אחוז מאוהדי הקבוצה בא ממנצ'סטר". במקרה של יונייטד זה מאד קטן (למרות שבין מבקרי האיצטדיון פחות נמוך משחושבים) ובמקרה של סיטי הנתון גבוה יותר.
המקום בו סיטי היא קבוצה יותר גדולה הוא שכנראה יש לה עכשיו יותר כסף.

גלן 3 באוקטובר 2008

http://www.e-space.mmu.ac.uk/e-space/bitstream/2173/12506/1/seasonticketreport%20-%20brown1.pdf

הנה מחקר אקדמי משנתשקצת ממפה תמונת המצב איצטדיונית ב 2001. חשוב לזכור שסיטי הכפילו מאז את מס' המנויים עקב עזיבת מיין רואד (לגייזר כמוני זה גם סוג של אובדן זהות אבל לפחות כזה שאני מבין). אין לי שום יומרה לקבוע אם זה מחייב הכפלת כל הנתונים אצל סיטי.

גלן 3 באוקטובר 2008

וללינק שהבאתי ובטח יעלה בהמשך כמובן צריך להוסיף שגם יונייטד הכפילו את המנויים לאחר ההרחבה ב OT.

פראליה 3 באוקטובר 2008

אין לי ספק שהנתון שהבאת (70-30) קיצוני אף יותר היום, 10 שנים אחרי.
אני רק התכוונתי למצב בעיר מנצ'סטר ואני חושב שדברי לא השתמעו לשתי פנים. ברור שיונייטד, שכוחה נשאב ממספר רב של אוהדים אוניברסליים היא הקבוצה הגדולה יותר באנגליה ובכלל. אני התייחסתי לנקודה בטור שבה דיברת על התחרות העירונית ואני טוען שהחשיבות שלה שולית. המאבק של יונייטד הוא מול צ'לסי וארסנל (ומרסי כקוריוז) בזירה המקומית ומול ריאל, בארסה ודומיהן, באירופית.
פרגי לא רואה את הסיטי גם בסיוטי התה הכי רעים שלו, אבל זו רק דעתי.

רונן דורפן 3 באוקטובר 2008

פראליה – סיטי של היום זה לא סיטי של לפני חודש.
ייתכן שזה עובד הפוך. כשמנצ'סטר סיטי ירדה לליגה השלישית היא עדיין הייתה היריבה העירונית של יונייטד – שנתן לה איזשהו מעמד של אלטרנטיבה. אבל בכל זאת זה מעניין – היריבות העירוניות של הגדולות – טוטנהאם, ווסטהאם, אברטון, סיטי – משגשגות יותר מקבוצות שיש להן עיר שלמה ודי גדולה לעצמן – כמו לידס או ניוקאסל.
לגבי מה שפרגי רואה – את האליפות הראשונה הוא לקח נגד אסטון וילה. אחר כך היה איום כלכלי דווקא מצד בלקבורן – כמה שזה יישמע מוזר. אחר כך נראה היה שהתחרות תהיה מול ארסנל ופתאום צ'לסי הופיעה. אז למה שסיטי לא תהיה האתגר הבא אם יהיו לה באמת משאבים כל כך גדולים?
לדעתי זה טוב ליונייטד. אחד החסרונות של יונייטד שאולי גרם גם לפרשת רונאלדו-מדריד היא התחושה שמבין קבוצות הענק של העולם יונייטד נמצאת בעיר הכי פחות מרכזית. נכון אמנם שגם היום מנצ'סטר היא לא מילאנו או מדריד – אבל אם שתי הקבוצות העשירות בעולם יהיו בעיר זה ייתן לה קצת יותר מרכזיות, לפחות בעיני כוכבי כדורגל.

ק.ה. רומינגה 5 באוקטובר 2008

(כמו שאמרה הלהקה הכי גדולה שיצאה מליברפול, "קודר בצפון"
http://www.youtube.com/watch?v=HwtSdJaPCSI)

Comments closed