הוזמנתי להשתתף בפודקאסט על ענייני גנטיקה בNBA ואולי גם בספורט בכלל. ולדעתי מה שקרה בNBA ובארצות הברית בעשורים האחרונים ממחיש את האיוולת הגדולה בעיסוק בגנטיקה בספורט. ארחיב את זה – עיסוק בגנטיקה או יתרונות ביולוגים אחרים.

ומה הנתונים?

שלפני כשלושה עשורים חלוקת השחקנים בNBA הייתה כש75% אחוזים שחורים ו-25% לבנים. ומה שקורה היום הוא שעדיין יש לנו 75 אחוזים שחורים והיתר לבנים. רק מה? הלבנים הללו הם בעיקר זרים. וכמעט כל השחקנים הלבנים הטובים בליגה הם זרים.

יש תופעה מתועדת היטב שבתיכונים וגם במכללות האמריקאיות לא נותנים לשחקן הלבן סיכוי. לא מאמינים בו. וגם שחקנים לבנים כבר לא מאמינים שיקבלו הזדמנות הוגנת. וזה ממחיש לכם בדיוק את הבעיה.

ייתכן ומאד סביר כי מסיבות גנטיות השכיחות של שחקנים ברמתם של לברון או דוראנט או יאניס תהיה גדולה יותר בין שחקנים שחורים. אבל לשחקן לבן אמריקאי אין מניעה להגיע לרמתם של פורזינגיס, נוביצקי, הגאסולים, הבוגדנוביצ׳ים, ג׳ינובילי שזכותו וצדקתו יעמדו לנו תמיד, סטיב נאש ואפילו סטפן קרי (שהוא בחלקו שחור אבל קשה להגיד שהוא מתבסס על איזשהי עליונות אתלטית.

אבל בגלל שהתעסקו בגנטיקה והחליטו שאין להם סיכוי מול שחורים, גם הלבנים האירופאים עקפו אותם בהפרש גדול.

*

התמונה, שהפכה בדיחה גדולה ברחבי יוגוסלביה לשעבר, היא מאולימפיאדת ריו וממחישה שגם מלחמת הבלקן הייתה איוולת גדולה. אני בוחר אותה באיחור אופנתי לתמונת השנה של 2016. ושתהיה לכם שנת 2018 מוצלחת ומהנה.

דוראנט 2.0
טריי יאנג, קרי, דונצ׳יץ׳