יופי של ניצחון. יופי יופי של כדורגל להרבה דקות. לא יודע מה להגיד לכם על המנג׳ר. פוגבה הוזז לעמדה מספר 10 בגלל אילוץ. הוא היה פנומנלי. בדיוק מה שסקולס אמר. להציב אותו רחוק מהשער זו התעללות בשחקן ובצופה. הסיפור שאי אפשר לשחק בלי לוקאקו התגלה כקשקוש. כשפוגבה קרוב אליהם מרשיאל, לינגארד וגם מאטה היו נפלאים. עם פוגבה לפניו גם לאנדר הררה יש שימוש ראוי.

זה בעיני רגע מבחן של מוריניו. להבין לעומק את מה שהוא ראה היום. ואחת התובנות אגב היא שפוסו מנסה צריך לחזור למועדון.

'

 

 

וזה לפני המשחק:
גם סקולס חושב שפוגבה לא שייך למקום בו הוא משחק. הוא לא שחקן מהסוג של קרוס או מודריץ׳ שמחבר את המשחק מאחור במסירות קצרות. הוא צריך לעבור קדימה ולהיות מעורב במתרחש.

מה הבעיה? מוריניו בכלל לא מדבר אותה שפה כמו סקולס. סקולס מדבר על כדורגל בה קבוצה מגיעה לתיאום טוב במסירות. מגיעה לנוחות. מגיעה למצב בו כל מסירה היא בכדור אחד. וכך יוצרת דומיננטיות במגרש.

מוריניו מאמין רק בכדורגל ישיר. למסירה צריך להיות טעם מיידי. לחפש איזו עמדה בה יש לקבוצה יתרון אחד על אחד. בגלל זה הוא אוהב את זלטן ולוקאקו. אפשר לשחק מאד רחוק מהם. הוא לא חלוצים שמחייבים הקצאת משאבים רבה מדי להתקפה. האמירה שלו ״אי אפשר לתת ללוקאקו לנוח״ היא לא פחות ממדהימה.

בגלל זה כשהוא רואה שחקן כמו פוגבה זה מצית את הדמיון שלו. חזק ומתקל ועם מסירה נורא ארוכה. אפשר לשמור שחקן מאד מאד מאחור ולקבל ממנו התקפה. כלומר להתקיף בלי להסתכן. שזה הכדורגל שהוא אוהב. בגלל זה גם ראשפורד ומרשיאל באגפים. בגלל החזון שאפשר להתקיף עם שחקנים רחוקים מאד מהשער. וככה זה ממשיך משחקן לשחקן: את מחטריאן זה גמר בדרישות הפיזיות. מאטה והררה נמצאים באזורים מהם הם כלל לא מסוגלים להגיע לשער בבעיטה.

שיטת המשחק (אחרי סאות׳המפטון)
חידון מספר 588. הפתעות הגביע האנגלי