כתבתי היום בעיתון על טריי יאנג וגם על ההשוואה המאד ברורה בינו לקרי. וזה מביא אותי לכמה מחשבות לגבי קרי ולגבי השאלה מה עושה את קרי. שמי שלא רואה אותו משחק בשבועיים האחרונים עושה לעצמו עוול. וגם להשוואות ללוקה דונצ׳יץ׳, לאו דווקא מבחינת כדורסל, הוא דווקא שחקן שלא מזכיר סגנונית את קרי, אבל ההשוואה בינו ליאנג מתבקשת מבחינת היכולת לשפוט את מה שאנחנו רואים עכשיו.

על פניו לעונת מכללות ראשונה ליאנג מספרים טובים משל קרי. 28 נקודות לעומת 22 ו-10 אסיסטים לעומת 2.5. אבל העניין הוא כזה. השאלה מי היה יותר טוב בגיל 18-19 היא לא כל כך רלוונטית בכל ענף ספורט. ווין רוני היה כנראה טוב ממסי כבן 18 וגם לברון ג׳יימס בוודאי היה טוב ממייקל ג׳ורדן בגילאים האלו. אבל זה קשור להתפתחות גופנית. ההבדלים בנקודת מבט של קריירה הפכו מאד ברורים.

זו אחת הבעיות בNBA עכשיו. העובדה שכל הרוקים הרציניים מגיעים בגיל 19 במצבי התפתחות שונים לחלוטין. והשאלה איך לפתח אותם בתוך המשחק המקצועני. עונת המכללות האחת שהם משחקים חסרת ערך. ביל סימונס למשל אמר שיאנג הוא שחקן המכללות הטוב ביותר שראה. במקום השני דירג את מג׳יק ג׳ונסון. אז זה בכל הכבוד קשקוש: להשוות את מי שמשחק בליגת וון-אנד-דאן למי ששיחק נגד לארי בירד בן 22 זו חלטורה. כדורסל המכללות הוא משהו שונה לחלוטין עכשיו. שונה וגרוע יותר.

נכון, ייתכן מאד שהפער בין טריי יאנג ללוקה דונצ׳יץ׳ יהיה דומה יום אחד לפער בין קרי לריקי רוביו שנבחר לפניו. אבל מאד קשה יהיה לי להאשים את מי שייקח שחקן מצטיין ביורוליג כמו דונציץ׳ על סמך מה שראה לעומת הצגות של יאנג מול קבוצות קולג׳ים.

*

אבל נעזוב רגע את דונצ׳יץ׳-יאנג ונעבור לקרי-יאנג. יאנג בוודאי יוכל להיות פוינט גארד אורתודוכסי. אבל אם ירצה להגיע להשפעה של קרי על יחסי הכוחות – כלומר להיות קליבר MVP בחלקים של הקריירה שלו – כדאי שיבין איפה מרוחה החמאה אצל קרי. ואלו לא האסיסטים. כל סיפור קרי הוא מה שסטיב קאר מכנה Point of Attack. שהיא הנקודה שההגנה קורסת אליה. ולמרות שהוא מוסר נהדר הסיבה לכך שהגנה קורסת אליו היא אחת ויחידה. אחוזי הקליעה שלו. ל3 ול-2 הם הגיים-ברייקר. נכון שעל פניו זה לא גבוה בהרבה מהליגה – אבל זה רק בגלל כמות ההגנה שזזה לכוון שלו. כל קבוצה חוכמלוגית שאומרת ״ניתן לקרי לנצח אותנו ונעצור את האחרים״ נותנת לאוהדים שלה ערב מהנה מאד – אם הם יודעים להנות משחקן יריב.

וזה עוד עניין שקצת מקשה על השיפוט. כרגע הכדור ביד של טריי יאנג כל הזמן. הוא שחקן מאד לא אנוכי ומחפש כל הזמן חברים פנויים, אבל שוב, הקבוצתיות במסירה היא תכונה מצויינת אצל קרי אבל לא המכריעה. התנועה המכריעה, ואת זה אמר לברון, זה המנוע שלו. הוא לא מפסיק לזוז. המשחק שלו בלי כדור. זה מה שממוטט יריבות.

אז ראשית, יאנג צריך לשכנע קבוצות NBA שהוא שחקן שאי אפשר להשאיר לרגע לבד. משום טווח. ושנית, הוא צריך ללמוד להוציא הגנות משווי משקל גם בלי הכדור. יש סיבה לכך שלקרי יש על ידו שחקנים טובים יותר מאשר יש להארדן או ווסטברוק. סיבה בגללה אצל קארי השחקן השלישי והרביעי התפתחו להיות סופרסטארים.  שלצידו הכוכב הגדול שנרכש השתלב בקלות. זה לא עניין של אופי נוח. זו לא פגישה בלונג איילנד. גם לא הקנטות בטוויטר. לא סוכן משותף ולא אלף דברים אחרים. זה שקרי לא מחרים לקבוצה שלו את הכדור.

יאנג הוא סיפור נהדר. מסתבר שאבא שלו היה שחקן מכללות טוב מאד ששיחק באירופה. טרנד שכבר קשה להתעלם ממנו. קובי-קרי-קליי-קיירי-סימונס – חינוך כדורסלני מהבית הופך להיות סיבה חשובה מאד להצלחה בליגה הזו. אבל הצפייה באוקלהומה-ווסט וירג׳יניה – יאנג לא היה טוב במשחק –  הייתה מאד עצובה בעיני מבחינת כדורסל מכללות. יאנג נשמר על כל המגרש על ידי שני שחקנים. אם מישהו מעז לעשות דבר כזה על סטף קרי אתם יודעים מה יקרה. גם לדונצ׳יץ אי אפשר לעשות את זה. אבל כדורסל המכללות מדורדר כל כך שטקטיות פרימיטיביות כאלו בכלל קיימות. עדיף היה לו להיות שחקן יורוליג.

האיוולת שבגנטיקה
פודקאסט קרי (עם סרטון שמנתח את ההבדלים בינו לווסטברוק)