1958-2008-2018. מנצ׳סטר יונייטד

הזמנים. הרלוונטיות

יש כתבה היום בBBC עם קן ראמסדן, שעבד מאוחר יותר חמישים שנה במנצ׳סטר יונייטד, אבל היה בן 12 בזמן התאונה ואימא שלו ודותו עבדו ביונייטד ככובסות ומוכרות בקיוסק. לא – הן לא היו ״עובדות זוטרות במועדון״ אלא חלק מבערך 12 עובדים קבועים בכלל. דנקן אדוארדס ומרק ג׳ונס היו באים אל האם לנקות גם את חולצות הבילוי שלהם ליום שבת בערב כי הם לא היו מנצ׳סטרים ולא הייתה להם משפחה בעיר.

כשהחלו להגיע הגופות ממינכן אימא שלו הלכה לעבודה. לא היה ממש מי שיעסיק אותה במקום כי הרבה מהנהלת הקבוצה נספתה. אז על דעת עצמה היא הברישה את ארונות הקבורה שעמדו באולם ההתעמלות באולד טראפורד. הם גם לא ידעו כל כך מה קורה. כמה ימים אחרי התאונה הגיעה ידיעה שטיילור חי. הם חשבו לתקופה קצרה שטומי טיילור חי – אבל זה היה פרנק טיילור העיתונאי שהפך אחר כך לנשיא התאחדות עיתונאי הספורט הבינלאומים והיה העיתונאי היחיד ששרד את התאונה.

ההתנהגות של גברת ראמסדן היא כמעט טיפוסית לתקופה. זה דור של נשים בריטיות שניהלו מדינה בזמן מלחמה. פתחו את החנויות והלכו לעבוד במפעלים בזמן שהן לא יודעות מה קורה עם הגברים בחזית. מדינה בתקופה שהיא דואליות. לעולם בריטניה היא אימפריה אבל לתושביה משבר קיומי מתמשך של כמה עשורים. ומה הייתה מנצ׳סטר יונייטד כמעט בכל יום מאז ה-11 במארס 1941 – היום בו מטוסיו של היטלר החריבו את אולד טראפורד? מועדון שנלחם כדי להשתקם. מועדון שמלווה איצטדיון מיריבתו העירונית. מועדון שצריך להחליט אם להתקין תאורה באולד טראפורד כדי לשחק בבית באירופה, או במגרש האימונים כדי שהילדים יתאמנו שעות ארוכות יותר. ועכשיו היה צריך להתמודד שוב. המוני מתנדבים החלו להגיע בימים האלו למועדון. לפתוח את הדואר, לעזור בהזמנות כרטיסים, להכין את המגרש למשחק מול שפילד וונסדיי.

זה עולם הרבה פחות סנטימנטלי מהיום. תתפלאו: שום שחקן של יונייטד לא היה קרוב להבחר לבלון ד׳אור ב-1958 כאיזו מחווה (דנקן היה שלישי על כדורגל נטו בגיל 20). לפני שנתיים, אם זכור לכם, ויתרה נאסיונל מאדיין על גביע סוד-אמריקה לשאפוקאנסה הברזילאית בעקבות תאונת המטוס והליגה הברזילאית החליטה שהקבוצה לא תרד ליגה (נדמה לי שהקבוצה ויתרה על הזכות). אף אחד לא עשה שום ויתור כזה ב-1958. אני לא חושב שבגלל חוסר רגישות אלא בגלל שהיה מדובר בתקופה הרבה יותר למודת אסונות. לא רק מלחמות: גם אסונות תעופה ותחבורה ומות ילדים קטנים. מנצ׳סטר יונייטד הייתה אחת מעשרה ארגוני ספורט לאבד את כל או רוב ספורטאיהם בתאונות מטוס בין 1956 ל-1961.

הסנטימנטים היו אישיים יותר. ג׳ימי מרפי למרות שהיה עסוק מאד בגיוס שחקנים נסע למינכן כדי להחזיר את בילי פולקס והארי גרג בדרך היבשה. מולי ליץ׳, ארוסתו של דנקן אדוארדס, הייתה מבקרת עם ילדתה מנישואים שיבואו אחר כך את אימו של דנקן כל כמה שבועות. דנקן היה אחד משני ילדיה של שרה אדוארדס. הילדה השניה מתה בת כמה שבועות.

*

ֿ

באופן מתועד היטב האסון וההשרדות ממנו הופכים את יונייטד למועדון הכדורגל האהוד בעולם. אני חושב שזה עדיין די נכון מבחינה אחת. המועדונים האחרים האהודים באותה מידה זקוקים יותר מיונייטד להצלחה שתתדלק את האהדה. ליונייטד עדיין יש, אני אומר עדיין, מעטה של רומנטיות שחורג מהצלחותיה.

הייתי בטקס בקירש טרודרינג ליד מינכן לפני עשר שנים. זה היה טקס קצת מוזר יש לציין. הנהלת הקבוצה העדיפה שכל הטקסים המרכזיים יהיו במנצ׳סטר ולא שלחה נציגות. הגיעו מאות אוהדים. הגיעו כל מיני אגודות בוואריות. והגיעו נציגי באיירן מינכן. דיבר כומר מקומי ודיבר קרל היינץ רומיניגה. אחר כך שרנו שירי יונייטד בפאב ואני זוכר אוהד אחד שהביא את אימו בכסא גלגלים.

כתבתי אז שאולי הטקסים של אותו השבוע יהיו הטקסים המשמעותיים האחרונים. שעשר שנים נוספות כבר מספר האנשים שראו את הבאזבי בייבס משחקים כבר יהיה קטן מאד. ומי יודע אם יישארו שחקנים מבין הניצולים. מאז מתו אלברט סקנלון וקני מורגן ובילי פולקס – אבל הארי גרג ובובי צ׳רלטון עדיין בחיים. הטקס בשבת מול האדרספילד היה יפה גם אם מעט צנוע יותר בהתאם.

אבל ב-2008 מנצ׳סטר יונייטד הייתה עדיין מועדון די שונה מכל מועדון גדול ומועדון עם הרבה דמיון לזה של 1958. בזכות דמיון אנושי. המנג׳ר היה אדם דומה למאט באזבי – כמובן במוצא, בערכים האישיים, בהשקפות על כדורגל. וחוץ ממנהיג המועדון הוא היה היסטוריון של המועדון. כמה מהשחקנים המרכזיים היו סיפור חיים דומה: בני העיר שעלו לתהילה וכבשו את אירופה. משפט מלא פאתוס, ילדותי – אבל מה לעשות, מדוייק.

היום הרוח של מנצ׳סטר יונייטד קיימת –  בעיקר סביב מעגל האהדה לקבוצה מקרב העיר והאהדה הבריטית. יורשי האנשים שהגיעו פיסית למועדון לעזור בניהולו ודחפו אותו בכוח הרצון. אבל בארגון לא נשאר הרבה. בובי צ׳רלטון כמובן מחזיק בתפקיד סמלי. המועדון רגיש ומכבד מאד את המורשת. מעריך את העובדה שבאזבי ואנשיו יצרו את הסיפור שעכשיו הוא פופולארי כל כך. לא ניתן להתלונן על הדבר הזה. אבל המועדון לא רואה בהיסטוריה יותר מדי רלוונטיות לדרך התנהלותו. רבים יגידו שזה טבעי ואלו הזמנים ואסור להשאר מאחור.

אני אישית מרגיש שאני נשאר מאחור וטוב לי בכך. מעולם לא חשתי אהדה גדולה מדי לסמל, לדגל או לחולצה וככל שאלו עולים במחירם הם לא הופכים יקרים יותר ללבי. הייתה לי את הפריבילגיה לחוש אהדה לאנשי הקבוצה המרכזיים במשך הרבה שנים – ואלו לא השתנו בקצב מסחרר ולכן היה נוח מאד להזדהות איתם.

*

אני לא רואה שום צורך להתנשא על אוהדי כדורגל עכשוויים. חילקו להם יד אחרת. לא עושה אידיאליזציה של תקופה שהיציע היה רק אוהדים גברים לבנים שהרבה מהם אלימים. לא חושב ששחקן אנגלי מסופר קצר שחוגג שערים בהנפת יד עדיף משחקן צבוע שיער שרוקד אחרי שער בפנדל. לכל דבר יש שני צדדים: היה יופי בכדורגל המקומי כמו אדי קולמן או פול סקולס, ויש יופי גם בשחקן מאקוואדור הרחוקה שהיה מוכר מים לצד אימו ברחובות והפך לשחקן בינלאומי מוכר. אפשר להעריך גם את הסיפור שלו. רק שהקשר בין יונייטד-58 ליונייטד-2018 לכל היותר סמלי. יש מחלקת מיתולוגיה ויש מחלקת כדורגל שכנראה צריכה מנהל מקצועי.

והשינוי ביונייטד של עשר השנים האחרונות כנראה גדול מחמישים השנים הקודמות.

*

את התמונה ראיתי לפני כמה שנים על קיר הלובי במלון המג׳סטיק בבלגרד. זו ארוחת הערב האחרונה של הקבוצה לפני שטסה למינכן.

כמה סיפורים קודמים:

על דנקן אדוארדס

עיתונאי שראה את המשחק האחרון..

הניצחון על האדרספילד
האם ייתכן פרגוסון חדש (וגם על ההפסד לניוקאסל)

תגובות

  • עזי

    טקסט מצויין

    הגב
  • ארם אבירם

    מצויין!

    הגב
  • ארז

    דורפן,
    מרתק ועמוק ומרגש (הגם שממש לא רגשני).
    היכולת של "סיפורי כדורגל" שלך להיות סיפורים "רק על כדורגל" ובו זמנית סיפורים על החיים (ו/או התבוננות על החיים) פשוט מופלאה בעיניי. מנסה לשים את האצבע איך בדיוק אתה עושה את זה, ואז מחליט, לא בפעם הראשונה, לא לנסות לפצח את זה אלא פשוט להתמוגג ולהוקיר לך תודה.
    אז תודה :)

    הגב
    • matipool

      כל מילה. מצטרף.

      הגב
      • ק.

        לגמרי. טקסט מדהים

        הגב
    • יואב

      ממש ארז.

      הגב
      • אלכס דוקורסקי

        מצטרף גם. מאיר עיניים.

        הגב
    • סימנטוב

      מצטרף

      הגב
  • יוני (המקורי, מפעם)

    נהדר. תודה.

    הגב
  • רועי ויינברג

    מאמר עצום

    הגב
  • אמוץ כהן-פז

    מחכים, תודה.

    הגב
  • אייב

    מצוין, תודה.
    מה העניין עם טקסים נפרדים במינכן ובמנצ'סטר?

    הגב
    • רונן דורפן

      הטקס במינכן למיטב ידיעתי מעולם לא היה רשמי של המועדון. אוהדים פשוט באים. והכנסיה עורכת טקס מסיבות דתיות

      הגב
  • רומן

    הכל נכון, אבל חגיגת שערים כמו של אלן שירר לא היתה ולא תהיה

    הגב
    • בני תבורי

      וזו בהחלט העובדה הכי חשובה שלקחת מהטקסט הזה.

      הגב
      • רומן

        קצת הומור בני.

        הגב
  • גילעד

    הטקסט יפה מאוד כרגיל, אני רק לא בטוח שלפחות לגבי המסקנה הוא לא חוטא קצת. מנצ'סטר יונייטד לא הפכה המועדון הפופולארי בעולם בכלל הקשר המדומיין קמעה למקום. כמו שציינת, האוהדים של היום גדלו לתוך עולם אחר, בו שני מאפיינים באמת חשובים, השיווק וההצלחות. מאן יונייטד הייתה שם עם שני המאפיינים האקוטיים האלו, כשהפריימר ליג עשתה את צעדיה הראשונים, מפליאה ליצור מעטפת מושלמת לשיווק. האם מאן יונייטד הייתה המועדון הפופולארי בעולם בשנת 88, נניח?
    היום אני מרשה לעצמי להניח שעם המשך ההצלחות שלהן, לא ירחק היום ששתי המפלצות הטורפות מספרד יעקפו את יונייטד במדדי הפופולאריות ברחבי העולם. כי בסוף יש שורה תחתונה שהיא מעניינת יותר מכל סיפור.
    אם הסיפור היה העיקר, איך טורינו, שאיבדה את כל שחקניה והייתה קבוצה ככל הנראה טובה יותר מהבזאבי בייביס, לא זכתה להפוך אפילו לקבוצה הפופולארית בעירה?

    הגב
    • רונן דורפן

      כי סיפור צריך גיבורים. לטורינו מתו כולם והקבוצה כלל לא השתקמה. אני אתקן במשהו - יונייטד לא הפכה לפופואלריות ביותר כי נהרגה - אלא על סיפור ההתאוששות. אבל אתקן גם אותך: יונייטד הייתה המועדון האהוד בעולם ובאנגליה לפני שהחל השווק האגרסיבי. כמובן שהשווק והצלחת פרגוסון שמרו והגדילו את המעמד

      הגב
      • זינק

        הייתי משוכנע שהאהדה העולמית הגדולה, התחילה אחרי ההצלחות הראשונות בעידן פרגוסון.
        למיטב זכרוני שתי הספרדיות היום פופולריות יותר. מן הסתם זה משנה על פי אלו פרמטרים בודקים מידת פופולריות, אבל לפחות מכתבות בנושא שאני זוכר, יונייטד הוא המועדון השלישי היום.

        הגב
        • יואב

          יונייטד הריווחית ביותר בעולם הספורט, לא רק הכדורגל.
          זה מדד די טוב לפופולאריות.

          הגב
          • זינק

            ב 2014-2015 סיטי היו במקום השלישי במדד הרווחיות.
            האם סיטי המועדון השלישי במדד הפופולריות?

            האמת שאם כבר מדד שקשור בכסף, הכנסות נראה לי נכון יותר וגם כאן יש עיוות בגלל ההכנסות משידורים בליגה האנגלית.

            הגב
            • יואב

              אבל יונייטד הריווחית והמכניסה ביותר עוד הרבה לפני הסכמי הטלוויזיה המטורפים האחרונים. סוד גלוי מאד.

        • אייב

          יונייטד המועדון המכניס ביותר בעולם, וזה אחרי היחלשות הפאונד בכעשרה אחוזים אחרי ההודעה על הברקזיט, וכשיונייטד סיימה שישית בטבלה.

          הגב
      • גילעד

        שואל כי לא יודע - יותר מהקבוצה ההיא שאתה נוהג להתעלם ממנה בשאלוני פתיחת עונה? :)

        הגב
      • סיון

        ליברפול היתה הקבוצה הגדולה והאהודה באנגליה בשנום ה70 וה80 עד תחילת ה90 אם להיות מדוייקים.

        הגב
  • אמיתי

    מצויין וחשוב. כל פעם מזווית אחרת. מרתק ומרגש.
    עם זאת הסמל הוא תמיד ובשביל כולם״ רק״ סמל למה שהקבוצה בשבילם. לכן הוא חשוב. והסימליות בין הקבוצה ההיא לנוכחית חשובה גם היא- כשאני רואה חולצה אדומה עם הסיפרה 7 עליה אני ניזכר גם בבריאן רובסון ובלפתוח את העיתון ולראות שאנחנו במקום ה13..זה בעצם ההיסטוריה שלי עם יונייטד. אז כנראה שכולנו אוהדי סמלים

    הגב
  • יואב

    וואו. זה היה כל כך מצמרר לקרוא את זה. תודה.

    הגב
  • Gil - Zimbabwe

    נהדר!!
    גאה להיות אוהד יונייטד משנת 1968.
    גאה לא לפספס אף בלוג של דורפן קרוב ל - 15 שנה.

    הגב
  • יואב דובינסקי

    יפה דורפן.

    הגב
  • אריק

    יונייטד עדיין משמרת במידה מסויימת את המחויבות לשחקנים צעירים ומקומיים. אני חושב שזה השריד האחרון לבידול כלשהו.
    מקווה שישאר.
    נדמה לי שעדיין באים הרבה למינכן לפיי הדיווחים של טל, הסיפור עדיין מסופר, לא בגלל שצרלטון חי, אלא כי הוא קיבל חיים משל עצמו ויחיה עוד הרבה שנים.
    לגבי השינוי בעשור האחרון, גדול מדי.

    הגב
  • סימנטוב

    נהדר! תודה רונן!

    הגב
  • ארנון

    נהדר,מרתק.

    הגב
  • אביאל

    אני דווקא חושב שנקודת מבט של מי שלא אוהד את יונייטד (ויש שיגידו אפילו שונא) היא חשובה יותר ואני אישית לא רואה איזה שינוי מהותי ביונייטד, בכל משחק מול צ׳לסי אני עדיין מפחד, גם שיונייטד לא כמו בימים של פרגסון. שלא נדבר על הסיפורים, השחקנים ושאר הדברים הבלתי נשכחים (וגם התלונות על שיפוט וכו׳) שלמרות הכל הם יונייטד לא פחות ממה שקורה על המגרש.

    כתיבה מצוינת כרגיל.

    הגב
  • יוסי מזרחי

    בגילי הלא כל כך צעיר, הצלחת להעלות לי דמעות אמיתיות בעיניים.
    הן היו שם מקודם אבל השורות האלא פרצו את הסכר ואני רחוק מלהיות סנטימנטלי או סתם רגשן.

    הגב
    • יואב

      ביג לייק. גם אצלי.

      הגב
  • צור שפי

    רונן, תודה על (עוד) טקסט מצויין.

    שני הסנט שלי:

    השינוי בעשר השנים האחרונות התחיל למעשה מאוחר יותר, מאז שפרגי פרש. אפשר להעריך במידה רבה של סבירות שהמצאותו של הסר, מעבר לתרומתו המקצועית הבלתי מעורערת, האטה את תהליך הצטרפותה של יונייטד לחבורת העשירים והחזירים של צמרת הכדורגל העולמי.

    עם ההגדרה הזו של עשירים וחזירים אני מבקש גם לערער במשהו על הקביעה שלך שבכל דור ודור יש לכדורגל את היופי שלו. סיפור ולנסיה כזה הוא נפלא, וכדורגל הוא עדיין סוכן מעולה של ניעות חברתית אבל צריך קיבת ברזל ו/או התמכרות אין סופית למשחק כדי לעכל את המעטפת שהתפתחה סביבו בעשור-שניים האחרונים. כנראה שרוב עכברי הכדורגל ניחנו באחת משתי התכונות האלה, כנראה בשתיהן.

    הגב
    • דורפן

      ייתכן ואתה צודק. אבל אולי אוהדים שגדלו אחרת

      הגב
  • 7even

    פוסט מאד מעורר מחשבה, וכמובן גם נוסטלגי מאד.

    מעניין לשאול - איך זה שהקבוצה הצליחה להשתקם כדי לזכות רק 10 שנים אח"כ בגביע אירופה?
    האם בובי צ'רלטון ישב והכין תכנית שיקום...מה סוד ההצלחה?

    וכמובן - יהי זכרם של כל ההורגים ברוך.

    הגב
  • 7even

    הרוגים*

    הגב
  • אריק האחר

    תודה על פוסט מעולה .
    כאוהד יונייטד מעל לארבעים שנה תמיד טוב לזכור את העבר .
    יונייטד בבריטניה אהודה על רבים בתור
    ״ קבוצה שניה ״ בגלל האסון והשיקום.
    גם דמותו של בובי צארלטון מוסיפה רבות בעקבות תרומתו לנבחרת האנגלית .
    יונייטד לנצח !

    הגב
  • תומר חרוב

    מעולה.
    הכדורגל משתנה, האהדה אולי משתנה אבל אני חושב שבבסיס כל אהדה לכל מועדון כדורגל יש סיפור שהאוהד מספר לעצמו. הוא לא בודה אותו מליבו, זה סיפור אמיתי של אנשים אמיתיים שבנו משהו על ידי קהילה, שחווה טרגדיות ספורטיביות ואנושיות בדרך, שחוו הצלחות, שיצרו פולקלור. האוהד נכנס לסיפור הזה באופן אישי, הוא חי אותו ביום יום והוא רואה אותו ממשיך להיכתב, לפעמים הוא מזדהה יותר ולפעמים הוא מזדהה פחות. הוא יכול לקנות את פוגבה ב100 מליון יורו ועדיין לאהוב את הפלייר שהוא מביא או אפילו לציין לעצמו בסימפטיה שהפלייר הזה גדל באקדמיה שלו כמו סקולס או אדוארדס. וכל עוד אנשים ממשיכים לספר את הסיפור, לחבר את הנקודות (ואפילו בציניות) אהדת הכדורגל שלהם חיה וקיימת ואולי מידי פעם הם אפילו יניחו את הספר אבל הוא תמיד יהיה שם לדפדף בו מידי פעם ופעם.

    הגב
  • זה משנה

    מצוין.

    הגב
  • טל המנצ'סטרי

    טור חזק ודי כואב, כי יש שם אמת. אני מחכה עכשיו לטיסה חזרה מינכן, הייתי בטקס אתמול, אחד הרגעים הכי עוצמתיים שחוויתי כאוהד יונייטד ובכלל וכשהקשר בין האוהדים עצמם, אוהדים שבלי שום קשר (או עזרה) מטעם המועדון, שומרים כי הנר לעולם לא יכבה, בהקשר של האסון וכאוהדי יונייטד, שזה הרבה מעבר לתוצאה של משחקים, אהדת מנג'ר ולא משנה כמה הוא לא מחבר את עצמו למורשת, או שחקנים/אורחים לרגע.

    הגב
    • Wazza

      אשריך טל

      הגב
    • רונן דורפן

      אני מרגיש שמה שתיארת בעמוד שלך אתמול -עליה במספר האוהדים במינכן לעומת שנת ה-50 הוא באיזשהו מקום מחאה שקטה של יונייטד האהדה נגד יונייטד התאגיד.

      לאוהדי יונייטד שעוד לא הצטרפו לעמוד של טל

      Israeli Stretford Enders בפייסבוק

      הגב
      • אייב

        חשבתי על זה כששאלתי מה הטעם בשני טקסים. אני לא רואה שום טעם במחאה כזו במקרה הזה. הטקס באולד טראפורד היה, לפי מה שאני ראיתי, נקי לחלוטין מתאגידיזם. וודוורד הקריא משהו באורך כדקה, ילדים מקומיים מהfoundation שרו, סר בובי וסר אלכס הגיעו. מאוד מכובד ויפה לדעתי.
        אגב, המועדון שלח נציגים של mutv למינכן כך שלא מדובר בטקס שהמועדון מתנכר כלפיו, ואני חושב שזה לא מובן מאליו וצעד מכובד ומכבד נוסף.
        את העליה במספר האוהדים במינכן אפשר לתלות בגורמים אחרים.

        הגב
  • Ollie Williams

    טקסט מעולה.

    לגבי הילת המועדון - נראה לי שאתה יכול להסיר דאגה מליבך. תראה איך ליברפול שומרת נהדר על ההילה והאהדה גם מחוץ לבריטניה. יש מאות אלפי אוהדי ליברפול ברחבי העולם שלא ראו אליפות אחת של הקבוצה (מניח שגם פה בבלוג יש כמה כאלה) וזה לא מונע מהם להתרפק על מיתוס העבר של המועדון.

    תן עוד איזה נס ברצלונה 99 בשנים הקרובות ואתה מתדלק את הפאתוס לעוד איזה עשור לפחות

    הגב
  • עירן

    כביר !!!

    השינוי אכן קצת גדול ומוציא מעט, לפחות ממני, את הרגש הקשור באהדה.

    פעם שאל אותי איש מאמין מה נותן לנפש את הכח אם אין אמונה. עניתי לו: "אתה יודע כמה זמן הנפש היתה בהיי אחרי שער הנצחון נגד באיירן בגמר 99 ? חודשים ארוכים. זה המזון לנפש שלי".

    מניח שהיום (אם וכאשר יקרה...) זה ידבר קצת פחות.

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *