יש כתבה היום בBBC עם קן ראמסדן, שעבד מאוחר יותר חמישים שנה במנצ׳סטר יונייטד, אבל היה בן 12 בזמן התאונה ואימא שלו ודותו עבדו ביונייטד ככובסות ומוכרות בקיוסק. לא – הן לא היו ״עובדות זוטרות במועדון״ אלא חלק מבערך 12 עובדים קבועים בכלל. דנקן אדוארדס ומרק ג׳ונס היו באים אל האם לנקות גם את חולצות הבילוי שלהם ליום שבת בערב כי הם לא היו מנצ׳סטרים ולא הייתה להם משפחה בעיר.

כשהחלו להגיע הגופות ממינכן אימא שלו הלכה לעבודה. לא היה ממש מי שיעסיק אותה במקום כי הרבה מהנהלת הקבוצה נספתה. אז על דעת עצמה היא הברישה את ארונות הקבורה שעמדו באולם ההתעמלות באולד טראפורד. הם גם לא ידעו כל כך מה קורה. כמה ימים אחרי התאונה הגיעה ידיעה שטיילור חי. הם חשבו לתקופה קצרה שטומי טיילור חי – אבל זה היה פרנק טיילור העיתונאי שהפך אחר כך לנשיא התאחדות עיתונאי הספורט הבינלאומים והיה העיתונאי היחיד ששרד את התאונה.

ההתנהגות של גברת ראמסדן היא כמעט טיפוסית לתקופה. זה דור של נשים בריטיות שניהלו מדינה בזמן מלחמה. פתחו את החנויות והלכו לעבוד במפעלים בזמן שהן לא יודעות מה קורה עם הגברים בחזית. מדינה בתקופה שהיא דואליות. לעולם בריטניה היא אימפריה אבל לתושביה משבר קיומי מתמשך של כמה עשורים. ומה הייתה מנצ׳סטר יונייטד כמעט בכל יום מאז ה-11 במארס 1941 – היום בו מטוסיו של היטלר החריבו את אולד טראפורד? מועדון שנלחם כדי להשתקם. מועדון שמלווה איצטדיון מיריבתו העירונית. מועדון שצריך להחליט אם להתקין תאורה באולד טראפורד כדי לשחק בבית באירופה, או במגרש האימונים כדי שהילדים יתאמנו שעות ארוכות יותר. ועכשיו היה צריך להתמודד שוב. המוני מתנדבים החלו להגיע בימים האלו למועדון. לפתוח את הדואר, לעזור בהזמנות כרטיסים, להכין את המגרש למשחק מול שפילד וונסדיי.

זה עולם הרבה פחות סנטימנטלי מהיום. תתפלאו: שום שחקן של יונייטד לא היה קרוב להבחר לבלון ד׳אור ב-1958 כאיזו מחווה (דנקן היה שלישי על כדורגל נטו בגיל 20). לפני שנתיים, אם זכור לכם, ויתרה נאסיונל מאדיין על גביע סוד-אמריקה לשאפוקאנסה הברזילאית בעקבות תאונת המטוס והליגה הברזילאית החליטה שהקבוצה לא תרד ליגה (נדמה לי שהקבוצה ויתרה על הזכות). אף אחד לא עשה שום ויתור כזה ב-1958. אני לא חושב שבגלל חוסר רגישות אלא בגלל שהיה מדובר בתקופה הרבה יותר למודת אסונות. לא רק מלחמות: גם אסונות תעופה ותחבורה ומות ילדים קטנים. מנצ׳סטר יונייטד הייתה אחת מעשרה ארגוני ספורט לאבד את כל או רוב ספורטאיהם בתאונות מטוס בין 1956 ל-1961.

הסנטימנטים היו אישיים יותר. ג׳ימי מרפי למרות שהיה עסוק מאד בגיוס שחקנים נסע למינכן כדי להחזיר את בילי פולקס והארי גרג בדרך היבשה. מולי ליץ׳, ארוסתו של דנקן אדוארדס, הייתה מבקרת עם ילדתה מנישואים שיבואו אחר כך את אימו של דנקן כל כמה שבועות. דנקן היה אחד משני ילדיה של שרה אדוארדס. הילדה השניה מתה בת כמה שבועות.

*

ֿ

באופן מתועד היטב האסון וההשרדות ממנו הופכים את יונייטד למועדון הכדורגל האהוד בעולם. אני חושב שזה עדיין די נכון מבחינה אחת. המועדונים האחרים האהודים באותה מידה זקוקים יותר מיונייטד להצלחה שתתדלק את האהדה. ליונייטד עדיין יש, אני אומר עדיין, מעטה של רומנטיות שחורג מהצלחותיה.

הייתי בטקס בקירש טרודרינג ליד מינכן לפני עשר שנים. זה היה טקס קצת מוזר יש לציין. הנהלת הקבוצה העדיפה שכל הטקסים המרכזיים יהיו במנצ׳סטר ולא שלחה נציגות. הגיעו מאות אוהדים. הגיעו כל מיני אגודות בוואריות. והגיעו נציגי באיירן מינכן. דיבר כומר מקומי ודיבר קרל היינץ רומיניגה. אחר כך שרנו שירי יונייטד בפאב ואני זוכר אוהד אחד שהביא את אימו בכסא גלגלים.

כתבתי אז שאולי הטקסים של אותו השבוע יהיו הטקסים המשמעותיים האחרונים. שעשר שנים נוספות כבר מספר האנשים שראו את הבאזבי בייבס משחקים כבר יהיה קטן מאד. ומי יודע אם יישארו שחקנים מבין הניצולים. מאז מתו אלברט סקנלון וקני מורגן ובילי פולקס – אבל הארי גרג ובובי צ׳רלטון עדיין בחיים. הטקס בשבת מול האדרספילד היה יפה גם אם מעט צנוע יותר בהתאם.

אבל ב-2008 מנצ׳סטר יונייטד הייתה עדיין מועדון די שונה מכל מועדון גדול ומועדון עם הרבה דמיון לזה של 1958. בזכות דמיון אנושי. המנג׳ר היה אדם דומה למאט באזבי – כמובן במוצא, בערכים האישיים, בהשקפות על כדורגל. וחוץ ממנהיג המועדון הוא היה היסטוריון של המועדון. כמה מהשחקנים המרכזיים היו סיפור חיים דומה: בני העיר שעלו לתהילה וכבשו את אירופה. משפט מלא פאתוס, ילדותי – אבל מה לעשות, מדוייק.

היום הרוח של מנצ׳סטר יונייטד קיימת –  בעיקר סביב מעגל האהדה לקבוצה מקרב העיר והאהדה הבריטית. יורשי האנשים שהגיעו פיסית למועדון לעזור בניהולו ודחפו אותו בכוח הרצון. אבל בארגון לא נשאר הרבה. בובי צ׳רלטון כמובן מחזיק בתפקיד סמלי. המועדון רגיש ומכבד מאד את המורשת. מעריך את העובדה שבאזבי ואנשיו יצרו את הסיפור שעכשיו הוא פופולארי כל כך. לא ניתן להתלונן על הדבר הזה. אבל המועדון לא רואה בהיסטוריה יותר מדי רלוונטיות לדרך התנהלותו. רבים יגידו שזה טבעי ואלו הזמנים ואסור להשאר מאחור.

אני אישית מרגיש שאני נשאר מאחור וטוב לי בכך. מעולם לא חשתי אהדה גדולה מדי לסמל, לדגל או לחולצה וככל שאלו עולים במחירם הם לא הופכים יקרים יותר ללבי. הייתה לי את הפריבילגיה לחוש אהדה לאנשי הקבוצה המרכזיים במשך הרבה שנים – ואלו לא השתנו בקצב מסחרר ולכן היה נוח מאד להזדהות איתם.

*

אני לא רואה שום צורך להתנשא על אוהדי כדורגל עכשוויים. חילקו להם יד אחרת. לא עושה אידיאליזציה של תקופה שהיציע היה רק אוהדים גברים לבנים שהרבה מהם אלימים. לא חושב ששחקן אנגלי מסופר קצר שחוגג שערים בהנפת יד עדיף משחקן צבוע שיער שרוקד אחרי שער בפנדל. לכל דבר יש שני צדדים: היה יופי בכדורגל המקומי כמו אדי קולמן או פול סקולס, ויש יופי גם בשחקן מאקוואדור הרחוקה שהיה מוכר מים לצד אימו ברחובות והפך לשחקן בינלאומי מוכר. אפשר להעריך גם את הסיפור שלו. רק שהקשר בין יונייטד-58 ליונייטד-2018 לכל היותר סמלי. יש מחלקת מיתולוגיה ויש מחלקת כדורגל שכנראה צריכה מנהל מקצועי.

והשינוי ביונייטד של עשר השנים האחרונות כנראה גדול מחמישים השנים הקודמות.

*

את התמונה ראיתי לפני כמה שנים על קיר הלובי במלון המג׳סטיק בבלגרד. זו ארוחת הערב האחרונה של הקבוצה לפני שטסה למינכן.

כמה סיפורים קודמים:

על דנקן אדוארדס

עיתונאי שראה את המשחק האחרון..

הניצחון על האדרספילד
האם ייתכן פרגוסון חדש (וגם על ההפסד לניוקאסל)