השעות האחרונות ממחישות את לברון. לא רואה בעיניים. שום דבר הוא לא מעבר ללברון עצמו. המושג קבוצה בספורט? הלכאורה חברות אישית עם ווייד? הסבלנות? הרצון לעשות את הדרך הארוכה ואולי לצאת ביחד, כקבוצה, ממשבר? לא. כל אלו אלו לברון. מה שאתם רואים עכשיו, זה לברון, גדול שחקני תקופתנו. הקבוצה לא באה לו בטוב. לא משרתת אותו. שכולם יעופו לו מהעיניים. ואפשר להבין מכאן גם את היחס שלו לתפקיד המאמן ותפקיד הקבוצה. התכניות של כולם בטלות ומבוטלות. כי הם לא לברון.

סטיבן איי סמית׳, איש הטוק-שואו של ESPN, אולי לא כוס התה של כל אוהד ספורט כל הזמן אמר דבר נכון לפני כמה ימים. דווקא בהקשר של שמועות מעבר של לברון. ״אני (כלומר הוא) מעריך גדול של לברון. אבל היי – האיש הזה לא מוכן לשחק בלי שהוא עמוס בקלפים״. וזהו לברון. לא רואה רק את הקלע הפנוי אלא גם את היריב הפנוי.

זו הסיבה שלברון אהוב כל כך על רבים. בעיני רבים זוהי ״ווינריות אולטמטיבית״ בעיני רבים זה בכלל חטא לנסות להצליח עם קבוצה פחות טובה. זהו דור שחקני פנטזי. דור שהתאהב בעובדה שהיום יודעים את המשכורות המדוייקות של שחקנים. וכל שחקן הוא תרכובת של נתונים סטטיסטיים ומשכורת. שמאפשרים לאוהדים האלו לקבוע דבר חשוב. לא אם השחקן טוב או רע, אלא דבר הרבה יותר חשוב: האם השחקן שווה את הכסף!

*

הפודקאסט הוקלט דווקא לפני כמה ימים

חידון מספר 592. עד האולסטאר