הייתי לפני 18 שנים ביום גמרים בהיאבקות יוונית-רומית בדרלינג-הרבור באולימפיאדת סידני. ואל אחד הפודיומים הגיעו דרום קוריאני שניצח וצפון קוריאני שסיים שלישי. והקהל הדרום קוריאני הגדול הריע לצפון קוריאני לא פחות מלספורטאי שלהם. חשבתי אז שזה נחמד. ברור שלצפון קוריאני אין אוהדים באולימפיאדה באוסטרליה, שתי המדינות צעדו אז ביחד בטקס הפתיחה, וזה היה נראה לי אקט יפה של סולידריות.

שנתיים אחר כך סיקרתי את הגביע העולמי ביפן-קוריאה עבור ״הארץ״ וראיתי את מכונת התעמולה הקוריאנית בפעולה. בערך חודש לפני המשחקים הוזמנתי על ידי איזה פונקציונר בשגרירות קוריאה לבית קפה בשדרות ח״ן לשיחת תדרוך. הלכתי כי גרתי אז מאחרי העיריה. האיש חפר לי במוח איזה שעתיים על נושא אחד בלבד. שקוריאה היא מארחת יותר מוצלחת – האיצטדיונים יותר גדולים, האיצטדיון המרכזי בסיאול טוב מאיצטדיון הגמר ביפן (מה שנכון – איצטדיון עוצר נשימה וייעודי לכדורגל), שקוריאה טובה מיפן בכדורגל, ושכל ההכנות בקוריאה יותר ידידותיות לסביבה ופטריה אחת לא תעקר ממקומה בגלל המשחקים הללו.

כשהגעתי לקוריאה עצמה המשיכה מכונת התעמולה הזו לעבוד. בכל כמה דקות הביאו לנו העיתונאים עוד ועוד מידע על האירוח הפנטסטי. עד שבא לך להגיד להם ״יאללה… די כבר…באנו לכאן גם בשביל בקהאם וריבאלדו״. אבל כל המאמצים הרשמיים התגמדו יחסית להתגייסות של האיש ברחוב. וכשקוריאה אירחה לאותו משחק מפורסם ושערורייתי את איטליה נפל אצלי האסימון (למרות שהייתי ביפן באותו שלב וראיתי את זה בטלוויזיה). הקהל הגיע עם שלטים ״1966-2002״. כלומר ניצחנו אתכם (איטליה) ב-1966 וננצח אתכם גם ב-2002. מה שכמובן לא לגמרי מדוייק. מי שניצחה את איטליה ב-1966 הייתה צפון קוריאה. אבל הדרום קוריאנים, כמו באותו יום סידני, כאילו לא הבחינו בין דרום וצפון קוריאה. כאילו זה איזה עניין אגבי לגמרי שבמקרה קוריאה מופיעה עם שתי נבחרות. אנשים מגוייסים למטרה לאומית.

אוקיי, לא ביג דיל, חייתי במדינות שזה קורה.

*

ואתמול שוב. שבע שנים הם מתכוננים לאולימפיאדה, ללא ספק הישג לאומי ממדרגה ראשונה לדרום קוריאה, ופתאום אין דגלי דרום קוריאה באיצטדיון. הקהל כולו החליט להביא מהבית דגלים כחולים של קוריאה המאוחדת. וכמובן כל הטקס כולו אחדות קוריאה.

וזה תסלחו לי בולשיט. מיצג לאומני זה יופי אבל  אחרי 18 שנים של מיצגי אחדות פוליטיים אין שום שינוי לטובה במצב הפוליטי בקוריאה. יש כנראה הרעה גדולה. ואולי זה הרגע בו הספורט צריך להבין שהוא לא תורם פה דבר. והוועד האולימפי צריך להפסיק עם זה. הבעיה בקוריאה מסובכת, מורכבת ולא תפתר על ידי נבחרת הוקי קרח משותפת לנשים. שכרגע הפסידה 6-0 לשוויץ.

ראיתי לפני כמה ימים במקרה מסיבת עיתונאים עם המאמנת של הנבחרת הזו. קוראים לה שרה מארי, היא קנדית, והיא הכינה את נבחרת דרום קוריאה למשחקים. ואז 21 יום לפני המשחקים אומרים לה שמסיבות פוליטיות זו תהיה נבחרת מאוחדת. והיא צריכה לזרוק עשר שחקניות כי עכשיו אחדות קוריאה ויבוא במקומן צפון קוריאניות. ״אין טעם להתלונן על זה, כי זה המצב״, היא אמרה בדיפלומטיות – אבל ניתן היה לראות שהיא עצבנית. ספורטאית שקטעו לה את הפרוייקט כי יש איזשהו מייצג פוליטי שצריך להציג. אבל אהבתי את ההערה שלה במסיבות עיתונאים אחרת כעבור כמה ימים ״לא הייתי מודעת לכך שצפון קוריאנית שונה מדרום קוריאנית ויש לנו שלוש שפות באימונים״. המממ… הם כנראה פחות עם אחד ממה שנדמה אחרי 60 שנה שצד אחד חי בדיקטטורה מדכאת והשני בדמוקרטיה שהיא גם כלכלה על סטרואידים.

שמחתי לראות שמחוץ לאיצטדיון טקס הפתיחה הפגינו אנשים נגד הנבחרת המאוחדת. גם בקוריאה יש מי שרואים פארסה כשהיא עומדת מול העיניים שלהם.

פיונגצ׳אנג (1). מה אומר המשבר האולימפי מבחינה היסטורית וחידון מספר 593
פיונגצ׳אנג (3). איירין ווסט