גם חפרתי לפני המשחק, גם נאלצתם לצפות במשחק, אז לא אאריך.

זה לא היה בונקר. זה היה מערך התקפי עם שחקני עילית עולמיים  שאין לו מושג מה לעשות. הוא תלוי במסירות 55 מטר של פוגבה או בכך שאלכסיס ייצר משהו אחד נגד שניים. אשמח אם מישהו יספר לי על תכנית אחרת שאיתר. זו קבוצה בלי שום חלוץ בכושר.

מוריניו הצהיר השבוע שפוגבה יישאר בתפקיד שלו כי הוא קשר. הוא גם אמר בתחילת העונה שהקבוצה תשפט לא על ניצחונות גבוהים כשהיא מבקיע הראשונה, אלא מה יקרה אם היא תהיה בפיגור.

אז אנחנו מקבלים את התשובה: בפיגור היא מאד לא טובה.

וזה נכתב לפני המשחק:

נשאלתי באיזה דיון פייסבוקי לגבי הסיכוי של יונייטד למצוא פרגי חדש. כי מסתבר שיש אנשים שלא רואים במצב שבו לוקחים מנג׳ר מאד מאד מוכר  ונותנים לו 150 מליון לעונה לקנות שחקנים בהכרח ״התקדמות״ אל עבר ״הרמות הגבוהות ביותר״. שיונייטד יכולה עדיין להיות משהו שונה וייחודי. וכשם שקבוצות כמו יובה ובאיירן וברצלונה מצליחות לשמור על הצביון שלהם עם שינויי העתים, גם יונייטד יכולה. אני מודה שהדיון הוא על עולם שהוא כרגע תיאורטי. כי כרגע שולטים ביונייטד אנשי הכסף. הם בכלל לא יבינו מה הדיון.

*

אז האם פרגי היה גאון חד פעמי בלתי ניתן לשחזור?

אני אישית כמעט לא מאמין בגאונים חד-פעמיים בספורט. המקרה המובהק היחיד שאני מכיר הוא כנראה השחמטאי הקובני ראול קפבלנקה – שמקובל למנות אותו בין חמשת השחמטאים הטובים אי פעם – והגיע ממקום שלפניו ואחריו לא הוציא שחמטאי בכיר. אבל זה לא המקרה בכמעט כל גאון אחר. מסי הגיע מארצם של מראדונה ודי סטפנו. ורונאלדיניו מארצם של פלה וגארינצ׳ה וזיקו ועוד רבים אחרים. ואוברדוביץ-מאליקוביץ-נובוסל, וגוטמן-בוקובי-שבש. ובכלל אנחנו רואים נטיה של ״גאונים״ בתחום ספורטיבי מסויים להתמרכז בתקופות שונות לאזורים מסויימים. קוריאה בגולף נשים, רוסיה ושחמט, ספרד וארגנטינה בטניס על מגרשי חימר, שבטי הקלנג׳ין והאורומו בריצה, הולנד בהחלקה מהירה, ניו זילנד בראגבי-יוניון, יוגוסלביה והציבור האפרו-אמריקאי בכדורסל ונשים יהודיות בהחלקה אמנותית על הקרח. ההסברים לעולם יכללו כל מיני אבחנות לגבי גנטיקה ומזג אוויר ותנאי הקרקע. הם יכללו כמובן נטיה לייחס הצלחה של עמים אחרים לגנטיקה ושל העם של הפרשן לעבודה קשה ותרבות.

כי בסופו של דבר גאונות בספורט צומחת מתוך תחרות. מסי הוא מסי בעיקר כי בקבוצת הילדים שלו בארגנטינה הסטנדרט אליו שאפו היה בטיסטוטה או וורון ולא למאור בוזגלו. הוא לא נולד במקרה באותה מדינה של מראדונה. התחרות הייתה קשה יותר ומאמני ילדים שם לא אומרים ״לילד יש את זה״ סתם כי מישהו שם גול יפה אלא מתוך יכולת להשוות לילדים אחרים בעבר. התחרות צומחת מעומק ועומק צומח מערכים מנצחים. מהם ערכים מנצחים? מה שאנחנו קוראים לפעמים מסורת. היא פשוט הדרך בה עושים דברים במקום מסויים. דרך בה מתאמנים, הדרך בה מעריכים כשרון, כל מה שהופך את הקלנג׳ין לרצים טובים יותר מכל הקנייתים האחרים או גורם לכך שצפון קרוליינה מעמידה שחקני כדורסל הרבה יותר טובים מג׳ורג׳יה.

ולפני שהסיפור הזה יגלוש לכל הרוחות – אלכס פרגוסון לא צמח בוואקום. הוא צמח במקום בו גדלו בתוך תקופה קצרה גדולי המנג׳רים של הכדורגל הבריטי. מעל כולם באזבי, שאנקלי וסטין, אבל גם לא מעטים אחרים: ג׳ורג׳ גרהאם וקני דלגליש וטומי דוקרטי וג׳ים מקלין. ואם נתרחב קצת מסקוטלנד כמובן שצריך לכלול גם כמה מילידי צפון מזרח אנגליה הסמוכה: בריאן קלאף ובוב פייזלי והווארד קנדל ובובי רובסון. פרגוסון הוא אולי הגדול בכל אלו – אבל הוא בוודאי לא מרחף כמה דרגות מעליהם. הוא בראש פירמידה עם כמה שקרובים אליו מאד. הסיבה בגללה בכל זאת צריך לתת לו את התווית של גדול המנג׳רים הבריטים היא שהוא הצליח לקיים את מוסד המנג׳ר האבסולוטי  בתקופה של האיום הגדול ביותר על המוסד הזה.

איום בעיקר תרבותי, מצד אנשים שחושבים שצריך להתקדם לדרך בה למשל יונייטד מתנהלת עכשיו.

*

אז פרגוסון חדש בדיוק כנראה לא יהיה, אבל מנג׳ר בדמותו, שיחזיק בתפקיד יותר מעשור, ויבנה קבוצה יציבה עם תחלופה נמוכה של שחקנים, עם תערובת נכונה של שחקני רכש ושחקני בית, עם הבנה של סוג השחקן הנחוץ, בהחלט ייתכן. והוא יחזיר למנצ׳סטר יונייטד את המאפיין הגדול ביותר שלה: שחקנים שהמערכת גורמת להם לשחק הרבה יותר טוב מערכם במקומות אחרים. מערכת שנכשלת לעתים נדירות עם שחקני רכש. שמסוגלת לרכוש גם אלמונים. מערכת אמיצה.

אבל מה עושה מערכת כזו? לדעתי זה למשל בעיקר אידיאולוגיה של חוסר אידיאולוגיה. והיררכיה ברורה של חוסר היררכיה. לא מערכת בה כולם מקשיבים לדעתו של השליט הבלתי מעורער. אלא מערכת בה השליט הבלתי מעורער מקשיב לכולם. השתמשתי באותו דיון פייסבוקי בדוגמא של נאני באחת מתקופות הקאמבק שלו. זה היה באזור 2010 נדמה לי, כשנאני שכבר היה נראה זרוק בספסל ואולי על סף עזיבה, פתאום פרח בכמה משחקים טובים. ופרגוסון סיפר שהשחקנים באו אליו ואמרו Let Nani play

תחשבו מה קורה פה ומה מגולם בסיפור:

השחקנים שמשחקים בהרכב לא חוששים מתחרות.

השחקנים שמשחקים בהרכב הגונים מספיק להגיד שחסר להם משהו כנראה באזור הרחבה.

המנג׳ר מקשיב לשחקנים ולא מתבצר בעמדה שלו.

למנג׳ר אין בעיה להודות שלא הגאונות שלו הביאה לצעד הזה.

אז היריבים וחסרי המושג אהבו לתאר את מנצ׳סטר יונייטד כאיזה דיקטטורה חשוכה בה זורקים נעליים על שחקנים. לא, פרגוסון לא זרק נעל כי מישהו פקפק בו. לא זרק את הנעל כדי להראות מי בעל הבית. אין לי מושג למה זרק אותה – אבל זה קשור לזה שהיה עצבני. באזבי לא היה זורק נעל לעולם. לא כל המנג׳רים הללו הם בעלי מזג דומה.

וכשפול סקולס אומר בטלוויזיה שפוגבה צריך לשחק קדימה יותר, הוא לא אמר את זה כי הוא מנסה לעשות רושם כפרשן. הוא אמר את זה כי ככה הוא רגיל. שבמנצ׳סטר יונייטד אתה יכול להגיד את דעתך. הוא לא שיער שהמנג׳ר יראה את זה כהתקפה אישית – שזה פתטי. אבל עוד נגיע למוריניו – הוא לאו דווקא רוע מוחלט.

8

האיש הראשון שהחל להחריב את הגישה הזו, עשה זאת דווקא לא בכוונה. דייויד מוייס דווקא בא מתוך אסכולה דומה לזו של פרגוסון. וכפי שאין גאונים חד פעמיים גם אין אדיוטים חד פעמיים. את מה שקרה לדייויד מוייס תיאר יפה ריו פרדיננד בהרצאה באוקספורד. פרדיננד אמר שבימי פרגוסון היו תחומים בהם לא היית רואה את פרגוסון. למשל את השעות עם הספונסרים היה מנהל מייקל פילן. ואנשי המדע והפיזיולוגיה דיברו עם שחקנים ומאמנים בלי נוכחותו של פרגוסון. ופרגוסון היה מגיע לעבודה בשבע בבוקר אבל דווקא מצא זמן לסוסים. ופתאום כשמוייס הגיע הוא התעקש להיות מעורב ולהיות נוכח בכל דבר קטן כגדול ובסוף זה היה גדול עליו והוא קרס. כמובן שכאן נכנסה לתמונה טעות אחרת שעשה – החלפת הצוות של פרגוסון.

דבר נוסף שאפיין את פרגוסון הוא שלא הייתה לו בעיה להעסיק עוזר מאמן מאד דומיננטים ולעתים בעלי שם גדול עצמאית – וולטר סמית וקרלוש קירוש למשל היו מנג׳רים מפורסמים יחסית לפני שהגיעו ליונייטד. ואז לתת להם אמירה אמיתית בניהול הקבוצה. וכך עד היום אנחנו דנים אם יונייטד הייתה בעיקר קבוצה התקפית, או טקטית, או לוחמת – כי יונייטד השתנתה במשך השנים. כי המנג׳ר לא היה מאוהב באיזו שיטת משחק שמאפיינת אותו. ויונייטד של קירוש לא הייתה דומה ליונייטד של קיד.

הגמישות הזו היא בניגוד לשני המנג׳רים שבאו אחרי מוייס למועדון – שבדבר אחד הם דומים: הם המציאו את הכדורגל. הם שבויים באידיאולוגיה. והם מעסיקים אנשים קבועים שעוברים איתם מקבוצה לקבוצה. אם עוזריו של פרגוסון התקדמו לרוב לתפקידי מנג׳ר – או באו מהם – רוי פאריאה עוזרו הנאמן של  מוריניו נמצא כבר 15 שנים לצידו. ומוריניו הרעיף עליו שבחים ״הוא הבנאדם שמבין הכי טוב את הכדורגל שלי״. כלומר הוא הנאמן ביותר. ואן חאל לעומת מוריניו דווקא העסיק את גיגס בעיקר כי אמרו לו. והייתה לו נכונות ללמד את גיגס – אבל לא נראה שהייתה לו איזשהי נכונות ללמוד מגיגס.

סיפור: אחד הדברים הראשונים שואן חאל עשה, עוד כשהיה בברזיל עם הולנד, היה לתת הוראה להחליף את הדשא בקארינגטון. כלומר מנצ׳סטר יונייטד הגדולה אפילו לא יודעת מה הדשא הנכון למגרש אימונים. צריך ללמד את כל המערכת הזו מחדש.

*

לואן חאל היו גם כמה תכונות פרגוסוניות. באופן עקרוני הוא העדיף לתקוף (למרות שזה נראה זוועתי) ובאופן עקרוני הוא שילב ללא פחד שחקנים צעירים. גם למוריניו כמה תכונות פרגוסוניות. אמביציה לא נגמרת, נאמנות לשחקנים, דגש גדול על לחימה והרבה מאד תשוקה. אבל שני המנג׳רים האחרונים גם דומים זה לזה בכך שהם עסוקים במורשת שלהם, לא של מנצ׳סטר יונייטד. שמענו הרבה מואן חאל מה עשה במקומות אחרים. מוריניו ממשיך את מלחמותיו המשעממות בפפ ובארסן וונגר ולאחרונה גם קונטה – לגבי השאלה מי גדול המנג׳רים של צ׳לסי. שאין ספק שזה מוריניו, רק שזה לא דבר כל כך חשוב ביונייטד, איך היית עם צ׳לסי.

ולעומת זאת, לגבי פרגי אני נזכר בסיפור הבא, שלדעתי הזכרתי אותו בזמנו. הייתי במסיבת עיתונאים לפני שאלקה בחוץ בחצי הגמר האירופי. אלון זנדר היה איתי. ופרגוסון אמר ״זכינו רק שלוש פעמים בגביע הזה וזה מעט מדי״. ולרגע חשבתי ״מה הוא גונב פה גביע? הוא הרי זכה רק פעמיים באלופות״. חשבתי לרגע שאולי הוא  מחשיב את גביע המחזיקות בספירה שלו. אבל זה לא העניין. העניין הוא שהוא לא סופר גביעים של פרגוסון ביונייטד אלא גביעים של יונייטד. כי מי שהולך לשחק נגד שאלקה הוא לא אלכס פרגוסון הגדול אלא מנצ׳סטר יונייטד.

*

לא רק המנג׳רים אשמים בהתנדפות הרוח הזו. כמובן שהנהלה שמשדרת ״אין צ׳מפיונס אתה בחוץ״ – כלומר ״כסף מעל הכל״ – היא הנהלה בעייתית מאד. לכאורה אפשר לקרקר ״הם דורשים תוצאות כי זו יונייטד״. אבל את עצמם הם לא חושבים לפטר. הם לא דורשים תוצאות. הם מחפשים אחראי. מישהו להאשים.  כלומר חלוקת האחריות לחתיכות.

*

צריך לרדת גם למגרש למצוא בעיות.

הבעיה הגדולה ביותר של יונייטד היא שהיא גרועה מאד מול קבוצות שמצטופפות. זו אחת הסיבות שהיא מפחדת מול קבוצות גדולות. כי פיגור הוא נשיקת מוות לקבוצה הזו. הנתון הכי גרוע של מוריניו הוא מאזנו בפרמייר ליג כשיונייטד יורדת לפיגור. 2 ניצחונות (על בורו וניוקאסל בבית), 6 תיקו ו-9 הפסדים. לשם השוואה – פרגוסון ניצח תשעה משחקים מפיגור רק בעונתו האחרונה. ואן חאל ניצח רק פעמיים מפיגור בשנתיים. דווקא מוייס עשה זאת ארבע פעמים בעונתו היחידה – וגם אם את אלו צריך לזקוף כנראה לרוח הפרגוסונית.

עוד סיבה לפחדנות וההססנות הכרונית ביונייטד היא הלחץ. המנג׳ר חושש למעמדו. שחקנים חוששים למעמדם. כמעט כולם נקנו בכסף גדול, הרבה מהם בסכומי שיא לעולם או לתפקיד או לגיל או סתם בכסף מופרך. אני לא מרחם על המצב שלהם במועדון שחושב ״קודם כל כסף״ הם קורסים תחת עול הציפיות. לכן בהחלט הייתי ממליץ לפזר כמה אלמונים בתוך התבשיל. שחקנים שיגידו לעצמם ״אני ביונייטד. כיף חיים״.

אבל גם התשובה ללחץ הזה היא מערכת פתוחה יותר. פרגוסון אמר בנאום הסיום שלו ״גם ההפסדים הם חלק מהמועדון הגדול שלנו״. בגלל זה הוא לא פחד להמר בדקות האחרונות. בגלל זה הוא ביצע כל כך הרבה קאמבקים. כי הוא לא חשש מהפסדים והמערכת לא חששה מהם. והיא לא חששה מהם כי היא הייתה מערכת פתוחה. בה לא מחפשים את האחראים אלא את האחריות.

אז גם בעיות המגרש נובעות מרוח המועדון. קבעון, פחד, חשש למעלה לשנות, חשש למטה לפקפק.

*

האם הגלגל יכול לחזור לאחור?

דרך אחת היא שמישהו שהיה מעורב ביונייטד של פרגוסון איכשהו יגיע אל המשרה ויביא אליה את אותו הסגנון. זה לא רציני לזרוק שמות. יכול להיות שכל שם שיעלה הוא טעות. אולי גיגס יהיה הצלחה עצומה בווילס ואיכשהו יחזור, אולי ניקי באט יעשה גווארדיולה ויצמח מהאקדמיה לקבוצה הראשונה, אולי קאריק יהפוך לעוזרו של מוריניו ויהיה הבטחה גדולה. אולי מישהו משולי ההצלחה של יונייטד – כמו לורן בלאן. כל אלו, אני מודה, ספקולציות פרועות. וסביר שלרוב האנשים הללו אין את זה.

זה יכול לבוא גם מהמנג׳ר הקיים וכשמוריניו מונה הייתה לי תקווה מסויימת כזו. הערכתי שהאיש כלל איננו טיפש, והוא לא, והוא יבין שהוא לא הגיע לצ׳לסי (בה אין ציפיות מעבר לתארים) או לריאל (בה ברור שמנג׳ר לא יישאר שנים) והוא יתאים עצמו ליונייטד. והאמת הוא עושה מאמץ גדול. הוא כן יותר סבלני עם צעירי יונייטד מאשר היה עם דה ברויינה או סלאח בעבר. הוא כן מנסה לשחק התקפי יותר. לעתים נדמה שהוא נלחם בעצמו בעניינים האלו – וזה בסדר. אבל בסופו של דבר הוא יצליח רק אם הוא ישחרר. אם יכניס יותר קולות למערכת ההחלטות שלו. אם יפסיק לחשוב על עניינים שלא קשורים ליונייטד (כמו גווארדיולה או קונטה).

*

כתבתי פעמים רבות בשנים האחרונות על הצורך במנהל מקצועי. כתבתי את זה מתוך תחושה שאי אפשר להחזיר דברים לאחור ובסיטאוציה של הכדורגל המודרני ומנג׳רים לתקופות קצרות, זה כנראה מתבקש. זאת אפשרות אחת. אבל אפשר גם לחשוב בגדול יותר. לחזור לערכי יונייטד הישנה.

הביטו היטב בתמונה: מערכת לא של דיקטטור עצבני שכולם מקשיבים לו, אלא דיקטטור שמקשיב לכולם.

1958-2008-2018. מנצ׳סטר יונייטד
הניצחון בהאדרספילד