המשחקים בפיונגצ׳אנג מעלים אצלי כמובן זכרונות ממשחקי חורף אולימפיים שסיקרתי – בוונקובר ב-2010. ואחרי סיקור של כמה משחקים אולימפיים אני יכול להגיד לכם דבר אחד לגבי ההבדל בין משחקי הקיץ והחורף. משחקי החורף הם אירוע הרבה יותר מצחיק.

למרות שאולי זו הייתה קנדה.

*

בשעות לפני פתיחת המשחקים הוזמנתי להפגנה נגד המשחקים. מחינו נגד גזל אדמות האינדיאנים, הפגיעה בשירותים ציבוריים בהפניית כספים למשחקים, עך השתתפותן של מדינות מדכאות במשחקים, מסחור הספורט ונדמה לי שעוד כמה דברים. אחד מראשי המפגינים, היה אדם ענק של בערך שני מטרים, ראסטות, מקועקע, טבעוני, תופר בעצמו את בגדיו, מדבר בקול עמוק ומשכנע. והוא אמר לי בתקיפות הראויה ״לא מתכוון לראות דקה מהמשחקים המזויינים האלו. חוץ מההוקי״.

שירות אחד שלא הופסק במהלך המשחקים היה שבוונקובר מחלקים מזרקים לנרקומנים כדי לשמור על איזשהי קשר איתם ולטפל בהם. לא רק שלא הופסק, אלא תחנת החלוקה למזרקים הייתה בין מרכז התחבורה לעיתונאים למרכז העיתונות, אז מדי ערב יצאנו את מרכז העיתונות וחלפנו על פני תור ארוך של נרקומנים.

*

באחד הימים יצאתי מהבית – התגוררתי אצל בת דודתי נ. –  ובעודי הולך בסמוך לגדר הבית מגיע אלי הכלב של השכנים ונובח עלי נמרצות. מיד אחריו מגיע קנדי גדול מקועקע וצועק על הכלב. ״מה אתה נובח על האיש הזה?״, הוא שאל. ואז התנצל בפני ושואל אותי למעשי. אמרתי לו שאני עיתונאי ישראלי שהגיע למשחקים האולימפיים. האיש התנצל שוב על מעשיו של הכלב, בירך אותי על בואי לקנדה, כשאני מבטיח לו שהחוויה האולימפית שלי לא נהרסה בגלל הסיפור הזה.

מהבית יצאה אישה עם ילד יונק מאחד משדיה. כנראה בכדי לברר מה קרה. בעלה הביט לעברה ואמר לה את הבשורה המרה: ״בובו נבח על האיש הזה שהגיע במיוחד מישראל לאולימפיאדה״. השתררה שתיקה. הכלב הבין שקשקושים בזנב או קפיצות על בעלי הבית כבר לא ישנו את התמונה. ״בובו, זה כל כך רע מצדך״, אמרה האישה לבסוף. בובו טמן את מבטו בקרקע. משהו מת בחוויה האולימפית של כולנו. ערכם של המשחקים שהם סמל לאחווה מאז ימי היוונים הקדמונים התנדף כשבובו מפר את השלום האולימפי באמת בלי סיבה.

חשבתי מה לומר בכדי להקל. אבל לפעמים אין מלים. הלכתי. ראיתי אותם בימים הבאים, חיוך, בוקר טוב, זה כבר לא היה אותו הדבר.

*

בת דודתי נ. היא אדם מבריק, עילוי בפסיכולוגיה באוניברסיטת בריטיש קולומביה. היא משתייכת לשבט שלם של דורפנים שלא עלה לארץ ישראל משום שבאמת היה בהם צורך ושימוש במקומות אחרים. בנוסף לתפקידיה באוניברסיטה היו לה תפקידים חשובים במערך הפסיכולוגי של העיר – למשל מרכזי טיפול בחרדה. לקראת המשחקים ערכו סדנאות למטופלים לקראת מצבים בעיתיים שעלולים להתעורר באולימפיאדה: אדם שלא מדבר אנגלית, צפיפות מוגברת ברחובות ועוד מצבים שעלולים להחריד את הקנדי החרד.

אבל לא את הכל אפשר לתכנן.

באחד הימים שיבחתי אותם על ידידותם של הקנדים. ״חכה״, היא אמרה לי, ״הם יפסידו משחק בהוקי ותראה מה קורה״. הקנדים אכן הפסידו. הפסידו משחק חסר משמעות בבית המוקדם לארצות הברית. ואז במין טקסיות מרהיבה הושעתה הרוח האולימפית לשעתיים בדיוק. במהומה מתוזמרת היטב החלה השתוללות המונית במרכז העיר. הפיכת מכוניות, שבירת חלונות ראווה וביזה. וזהו. במטה קסם חזר השלום האולימפי.

בגמר ניצחה קנדה את ארצות הברית מהשער ההיסטורי של סיד קרוסבי.

*

אחד האירועים שהותיר עלי את הרושם הגדול ביותר היה גמר ההאלף-פייפ האולימפי וניצחונו של שון ווייט. בבוקר למחרת ראיתי במרכז השידור את דיק אברסול נשיא NBC ספורט זורח מאושר ומחליף היי-פייבס עם אנשיו. ומספר לכל מי ששואל את הבשורות על הניצחון הגדול: בפעם הראשונה בתשע שנים אמריקן-איידול נוצח ברייטינג. ושון ווייט בגמר ההאלף-פייפ היה מי שהביא לNBC את הניצחון ההיסטורי. למדתי מזה משהו על שאפתנות.

בחזרה לתחרות עצמה וויט היה מופלא ממש אבל יש לציין שבמסיבת העיתונאים העמוסה הוא היה קלישאתי להחריד. וכמותו האמריקאי סקוט לאגו שסיים שלישי ונשלח הביתה כעבור יומיים אחרי המשחקים אחרי שבמסיבה צילם את עצמו עם בחורה במין דימוי של מין אוראלי (כלומר לא היה מעשה אמיתי אבל היא הייתה על ברכיה). ובגלל שכל מסיבת העיתונאים הייתה כל כך אמריקאית עשתה עיתונאית צרפתיה את שבדרך כלל עושים עיתונאים מנומסים במצב הזה. שואלים שאלה את המשתתף הנוסף – קראו לסגן האלוף האולימפי פיטו פיירונן והוא היה מפינלנד. רק שהעיתונאית לא הקדישה יותר מדי מחשבה לשאלה ואמרה ״מה אתה חושב שקורה עכשיו בכפר שלך״ – היא ידעה שהוא בא ממקום קטן בפינלנד.

השאלה הזו התבררה כטעות קשה. פניו הלבנבנות של הפיני האדימו והוא זעם והחל במונולוג ארוך וזועם. מסתבר, נדמה לי, שמישהו הבטיח לשלוח לו ציוד ולא שלח, וחבר של אבא שלו נאלץ לסוע רחוק כדי לדאוג שהציוד יגיע, והאחראי שם בכפר הקטן הזה הוא ממש לא בסדר והוא צריך לשלם על מעשיו. והוא נוסע עכשיו ליפן וממש לא אכפת לו מהכפר הזה.

הוא עצר לרגע בחדר העיתונות שהפך שקט. שון ווייט הביט לעברו, הנהן לעברו בראשו לאות הסכמה.

*

עליתי רק ליום אחד לוויסטלר, בערך שעתיים נסיעה משם, שם נערכו תחרויות הסקי. ראיתי את לינדזי וון מפסידה בסופר-ג׳י מול 30 אלף אמריקאים שחצו את הגבול בנחשול אנושי עצום. אחר כך הלכתי לראות סקי נורדי וראיתי את ניצחונו של שבדי אחד – מרכוס הלנד בשלושים קילומטר. ואז כשקראתי את הביוגרפיה שלו נדהמתי לראות שהוא מהעיירה השבדית סקובךלחעכ או משהו כזו. וזה הדהים אותי כי באותה תקופה של חיי הייתי לא מעט בסקובךלחעכ או משהו כזה בגלל מערכת יחסים. אפילו בדרך לאולימפיאדה הייתי שבועיים בסקובךלחעכ או משהו כזה.

התקשרתי בהתרגשות לבת זוגי שדווקא לא הייתה שבדית, בכדי לשאול על החגיגות המתרחשות ברגעים אלו בסקובךלחעכ. ״המממ…. לא ממש ניתן להבחין פה במשהו. אתה יודע. קצת שונה פה מבודפשט״.

״אבל בכל זאת אלוף אולימפי?״, שאלתי.

כעבור כמה ימים עדכנה אותי. היא קראה בעיתון כי בעקבות זכייתו של הלנר בשתי מדליות זהב התקבלה החלטה דרמטית בישיבת העירייה. כשישוב לסקובךלחעכ  תערך לו קבלת פנים לא רק מטעם ועדת הסקי הנורדי בעירייה, אלא כל ועדות הספורט של סקובךלחעכ ביקשו לקחת חלק בטקס ולהביע את הערכתן לזוכה שתי מדליות הזהב.

הטירוף הסקנדינבי אכן איבד כל רסן.

*

ביום הראשון למשחקים ראיתי את סוון קרמר מנצח ב-5000 מטרים בהחלקה מהירה. לידי ישבה עיתונאית הולנדית כששמעה שאני מישראל הלכה והביאה לי קפה. ופטפטה בחביבות והציעה שאחרי שתסתיים התחרות ומסיבת העיתונאים אולי נשב לקפה נוסף. וכדי להקל עלי את החיים סיפקה לי מידע מעניין לצורך כתיבתי על החלקה מהירה בהולנד. ואז אמרה בחיוך רחב ״שהיא מאד רוצה שנשוחח״.

נקרעתי לשבריר שניה בין העובדה שכאמור הייתי אז במערכת יחסים ובין הרוח האולימפית של ידידות. ואז החלטתי לכבד את הרוח האולימפית כי כזה אני. והלכתי וישבתי איתה בקפה ואז היא אמרה שהיא רוצה להגיד לי משהו.

״בשמחה״, אמרתי בשמחה מעט מוקדמת.

היא ובעלה (רגע? מה את מזכירה את בעלך?) משתייכים לכנסיה בה הם מאמינים שהמשיח, שכבר היה כאמור פעם אחת, עתיד להופיע שוב. זה לא חדש, אבל הכומר אמר  להם שהוא יבוא מתוך עם ישראל (ולא למשל מאוטרכט) – ויותר מזה: הוא כבר חי בין בני ישראל!

נו טוף.

*

כמה ימים לפני המשחקים הייתי בטקס קבלת פנים למשלחת הישראלית, טקס לא קל עליו גם כתבתי, ושם פנתה אלי צלמת יהודיה ושאלה אם העיתון שלי צריך תמונות מהמשחקים. ובאמת הייתי צריך כי עיקר המשימה שלי היה לסקר את אלכסנדרה ורומן זרצקי. ביקשתי שתשלח לנו דוגמא של עבודותיה. היא שלחה, והעבודות שלה היו מרהיבות בהמשך היא תרמה בצורה עצומה להצלחת הכתבה. גם בתמונות וגם בכך שאלכסנדרה זרצקי ממש התלהבה מסדרת צילומי כמו-דוגמנות שהפקנו עבורה. ואת כל זה עשתה הצלמת דינה גולדשטיין כמעט בחינם – ארגנה סטודיו ומאפרת – סתם כי היא אוהבת את ישראל. באמת לא שילמנו לה יותר מאשר למשימה עיתונאית רגילה.

בכל אופן משפחת גולדשטיין הזמינה אותי לביתה אחרי טקס הפתיחה – שהוא טקס הפתיחה או הסיום היחיד שלא החרמתי בכל שלוש האולימפיאדות שסיקרתי כעיתונאי. ושם צפינו בשידור חוזר של הקטע האמנותי שמתאר את דו הקיום המתמשך בין האינדיאנים ללבנים בקנדה.

אגב, חשבתי על זה הבוקר דווקא כי צפיתי בשידורים הקנדים. וכל הפרסומות הקנדיות מאד מאד פטריוטיות וחשבתי לעצמי ״כל המדינות האלו שהן סתם כובש לבן שגירש את המקומיים מאד אוהבות את המשחקים האולימפים ואת הרגש הלאומי״.

אחרי הג׳ויינט השלישי בעלה של דינה החל לצחוק בפראות. ״האינדיאנים האלו. אנחנו מזיינים אותם בלי הפסקה כבר 200 שנה. לא מפסיקים לזיין אותם עכשיו. אבל פתאום בטקס הפתיחה הם הבאדיז הכי גדולים שלנו. פתאום יש בהם צורך. כי לנו אין שום פאקינג תרבות להראות בטקס הפתיחה. מה נראה לעולם? שיכורים בפאב? אנשים נוסעים על ג׳יפ בשטח עם מגשי בירות?״.

ואני נזכרתי בטקס הפתיחה של סידני. למשל.

*

במהלך הכנת הכתבה גלית חייט סיפרה לי חוויותיה כילדה שגדלה בארצות הברית וכנראה ויתרה על ייצוג ארצות הברית כדי לייצג את ישראל. זה נכון, גלית חייט הייתה טובה מספיק לייצג את ארצות הברית. גם רומן ואלכסנדרה זרצקי הקדימו זוג אמריקאי בתחרות. הם גדלו שניהם בישראל ולפעמים אנשים לא מעריכים את גודל ההישג האולימפי שלהם. חייט אמרה לי בצחוק – בגלל שזה היה בזמן הצילומים – שאם הייתה אמריקאית אולי הייתה מוזמנת גם להצטלם לספורט׳ס אילוסטרייטד. ציטטתי את הבדיחה הזו.

לדעתי זו הייתה הפעם הראשונה וכרגע האחרונה שהחלקה אמנותית על הקרח הייתה על השער של מגזין סוף שבוע של עיתון ישראלי פופולארי. זה לא שכנע אף אחד. גלית חייט האשימה אותי לאחר פרסום הכתבה ״שניסיתי להוציא אותה מתנשאת ושחצנית״, בציטוט עניין הצילום. אביה דווקא אהב את חלקו בכתבה שעסק במאמציו להעמיד נבחרת ישראלית לכל משחקי החורף. הזרצקים היו מרוצים גם כן.

אבל אז הגיע מייל ממישהו שאינני זוכר את שמו. הוא האשים אותי שאני שלוח של משפחת חייט. כל הכתבה הזו היא נסיון לקחת צד בעימות בתוך איגוד ההחלקה על הקרח. זו עיתונאות מטעם, נפסדת, אבל הם לא יוותרו ויביאו להפיכה באיגוד והצעדתו קדימה. ואיש קטן כמוני לא יעצור אותם.

״זה עוד נראה״, אמרתי לעצמי.

פיונגצ׳אנג (3). איירין ווסט
פיונגצ׳אנג (5) האניו האגדי, וגם חידון מספר 594 על אלופים אולימפיים סדרתיים