רוג׳ר באניסטר והעולם אותו ברא

שיא שהוא בעיקר נקודת ציון תרבותית

המושג מייל קיים בהרבה מאד תרבויות ומייצג מרחקים בין 1400 מטרים ליותר מ-10000. גם זה הבריטי-אימפריאלי אמנם נקבע בחוק על ידי אליזבת הקודמת ב-1592, אבל הוא נקבע ל1760 יארדים, והיארד הוא שלושה פיט, ואת הפוט שינו כמה פעמים במהלך ההיסטוריה. למעשה הצעד החוקי האחרון לקביעת אורכו של המייל (בכדי ליצור האחדה בין ארה״ב לבריטניה וגם לצורך הסכמים בינלאומיים) היה ב-1959. כלומר חמש שנים אחרי שבאניסטר רץ את המייל בארבע דקות – הוא הוארך בכמה סנטימטרים, אבל בגלל שבאניסטר רץ 3:59.4 אז הכל בסדר. הוא בכל מקרה השׁיג את הזמן.

הוא הלך הבוקר לעולמו, נוירולוג מפורסם שאמר פעם שהוא גאה יותר בהישגיו המחקריים. כמובן שהישגיו המחקריים חשובים יותר אבל את זה יכול לומר רק אדם בן התרבות המערבית המונוטאיסטית שמזלזלת בהישגים ספורטיביים לעומת הישגים מוסריים. אצל היוונים הקדמונים סדרי העדיפויות היו בריאים בהרבה. הרקולס זכה ללא פחות כבוד מאלים שהיו קשורים לרפואה. וגם בבלוג הזה אנחנו לא נתייחס כלל לעבודתו המחקרית של באניסטר ביום מותו.

*

אבני דרך ספורטיביים רבים סתם יושבים על איזו צומת בין תרבות ליכולת. כי המייל היה יכול להיות באותה מידה 1700 מטרים ולחכות בערך לימינו. או להיות 1300 מטרים ואז כל העניין היה מתרחש לפני שהיו מכשירי מדידה נורמלים.

מולי אפשטיין סיפר לי פעם על גבול טבעי באמת ליכולת אנושית. הוא אמר שללא מניפולציות שייתכן שייעשו יום אחד צפיפות העצם יכולה לעמוד רק במהירות מסויימת של ריצה – נדמה לי 45-47 קמ״ש. רצים מגיעים ל-42 קמ״ש אז מבחינה זו הקצה לא קרוב אבל קיים. יש עוד גבולות ספורטיביים שהם קצת יותר טבעיים. למשל טיפוס על האברסט או לשחות את התעלה האנגלית. שיא השחיה בים הוא כבר 225 קילומטרים, במים נעימים וחמים יותר, אבל 33 הקילומטרים של התעלה נותרו אתגר קשה. שחר רסמן, השחיין הישראלי במים פתוחים, אמר לי שהיה מתקשה לדעתו לעשות זאת בכושרו הנוכחי (זה היה במהלך אליפות עולם) כי זה מחייב הכנה מיוחדת לתנאים.

ריינהולד מסנר הוא בעיני כובש האברסט הראשון האמיתי – שרפה טנזינג ואדמונד הילרי סתם עסקו בהוכחת ייתכנות – כי הוא הראשון לעשות זאת בטיפוס סולו בלי בלוני חמצן. אני משער שעם בלונים חדישים וציוד משתפר וצוותים גדולים בבוודאי ניתן היה לטפס על הרים דמיוניים של 13000 מטרים או יותר – מי יודע? – אבל מעניין עוד כמה מטרים אפשר לעלות בלי חמצן. הגבול הוא בוודאי די מוחלט.

*

בחזרה לענפים המדידים מהאליפות שאנחנו צופים בהם – רוב ״הגבולות״ שהיו באתלטיקה ושחיה במשך השנים הם סתם מקריות תקופתיות. מחסום הדקה לכל סגנונות השחיה נשבר במשך השנים ונותרנו רק עם מחסום הדקה לנשים ב-100 מטרים חזה. וכל מיני צירופים אחרים. למשל 4 דקות ל-400 מעורב. אבל כל אלו באמת לא מייצגים הרבה יותר מהתקנון – כי למשל אם היו שוחים בבריכות של 25 (ושוחים) או של 33.3 או של 100 מטרים או באגם התוצאות שונות לחלוטין.

יש מחסומים שהם מתמטים באופיים. מחסום ה-2 מטרים בקפיצה לגובה היה קליל למדי לגברים, לנשים הוא באמת איזשהו רף מצויינות. אחר כך הייתה הקפיצה לשבעה פיט (2.13 ועוד קצת)  וחוויאר סוטומאיור קפץ לשמונה פיט (2.44 מ׳). שהיום באזור גבול היכולת מן הסתם בגלל בדיקות סמים שונות. וקשה להאמין שתשעה פיט הם אפשריים – אבל אולי נראה קפיצה של 2.50 מ׳. או של תשע מטר ברוחק.

נחשון שוחט עסק כאן בהרחבה בנושא המרתון בשעתיים. זה באמת גבול תרבותי מקרי כי מרחק המרתון נקבע מסיבה אחת ויחידה. אדוארד השביעי רצה שהזינוק לריצת המרתון במשחקי 1908 יהיה בחצר ביתו בארמון ווינדזור. זה סייע לדורנדו פייטרי לעשות היסטוריה. אם המירוץ היה קצר יותר סתם מנצח והיה דמות נשכחת בהיסטוריה. אבל הוא קרס כמה מטרים לסיום ונותר ללא מדליה אולימפית אבל אגדת ספורט.

ויש שיאים שיש להם אפילו גבול מוסרי! למשל הכידון. כשאובה הון, עמוק מתוך מעבדות הסמים של מזרח גרמניה, זרק את הכידון ל-104 מטרים, מיד החליפו את הכידון. כי אנחנו לא רוצים להתחיל להרוג את הצופים.

*

אנחנו אחרי 579 מלים והטקסט הזה לא מתגבש. אומר דבר כזה: הריצה של באניסטר היא לפני הכל נקודת ציון תרבותית בספורט. יש סיפור מאד ידוע ומאד יפה שהכרוז בריצה – מוריס מקווירטר – הלך אחר כך וייסד את ספר השיאים של גינס. הוא הבין את עוצמתם של שיאים. היה לו חוש דרמטי נפלא וכך הכריז על השיא:

״ליידיז אנד ג׳נטלמנז, הנה תוצאות תחרות מספר 9, למייל אחד, ראשון, מספר 41, אר. ג׳יי באניסטר, מהתאחדות האתלטיקה לחובבים ולפני כן מהקולג׳ים של אקסטר ומרטון באוקספורד, בזמן, שהוא שיא מסלול ותחרות חדש, ובכפוף לאישורים – יהיה שיא אנגלי, בריטי, שיא בינלאומי, אירופי, אימפריאלי ועולמי… שלוש דקות ו…..״

והקהל יצא מגדרו. והשיאים יצאו מגדרם. לא יודע את מי באניסטר הקדים בריצה. אבל הוא הקדים את ג׳ון לאנדי האוסטרלי ב-45 יום. הוא ינצח את אותו גם במשחקי חבר העמים בוונקובר.

*

את ההיבריס האימפריאלי כמנוע לשיאים ירש ההיבריס הסובייטי-אמריקאי. ולעשרות שנים מירוץ הספורט האידיאולוגי יעמוד בכבוד לצד מירוץ החלל ועניינים אחרים כשווה בן שווים. שיאי ספורט לפתע שבו את דמיונם של אנשים כבימי היוונים. ולבר מצווה שלי קיבלתי שיא אישי של 8 ספרי ספר השיאים של גינס שרובם הוחלפו בחנות של פומפן מהכח וינה בנתניה. הייתי לפני כמה שבועות בבר מצווה בלונדון. הילד לא קיבל אפילו ספר שיאי גינס אחד.

מה הרג את שיאי הביצוע? אולי קצת העניין האידיאולוגי והתרבותי. אבל כמובן שבעיקר הסמים. ורוג׳ר באניסטר עם אב-כל-שיאי-האתלטיקה יילך לעולמו בעולם ספורט שונה מזה אשר ברא.

*

הייתי שם!

פיונגצ׳אנג (6). האם זו גדולת ההפתעות האולימפיות?
הרמונטדה (ככה קוראים לזה?) בפאלאס

תגובות

  • אלון3131

    ורק אני, לצערי, שומע בראש כל הקריאה את משה גרטל "שיאא עולםםםם חדש!"

    הגב
  • YG

    יא אללה, רוג'ר באניסטר מת.

    ואני, איך ששמעתי עך כך ישר עברתי לדה באזר לראות מה יש לדורפן ושוחט להגיד על כך.

    עוד פוסט מופתי שלך דורפן, ריספקט!

    הגב
  • אמיתי

    מרתק. בייחוד העניין עם שיאיי עולם (ושיאיים אימפריאליים..) וגבול היכולת האנושית. הרבה מזה זה בהחלט מקריות ולכן לרוב גדולה ספורטיוית דווקא לא מתבטאת בשיאים כמו בניצחונות התמדה והשפעה. קשה לא לחשוב שסוגי שיפורים (סמים, טכנולוגיה וכו) יהפכו חוקיים מתישהו

    הגב
    • גל ד

      קשה שלא לחשוב שהנדסה גנטית תיכנס לתמונה מתישהו.

      זו אחת הסיבות שבעיני ענפי ספורט מנטליים הם לא פחות "ספורט" מענפי אתלטיקה. האספקט הפיזי אינו העיקר.

      הגב
      • איציק

        אם זה אכן יכנס, וכנראה שכן, אז הגבול הפיזיולוגי של מולי שפירה ייפרץ ויהיה חסר משמעות לחלוטין. יהנדסו עצמות שיעמדו בעומסי מהירות גבוהים יותר.

        הגב
      • אמיתי

        אבל לפחות כרגע אין שימוש אקטיבי בהנדסה גנטית (בבני אדם). סמים טכנולוגיה ודברים אחרים כמו אקלים וגיאוגרפיה כבר בשימוש.
        קשה לנתק גורמים פיזיים ממנטליים אבל כמו שיש יתרונות גנטיים פיזיים בטח גם יש כאלו מנטליים.
        ויש הבדל לתפיסתי בין שחמטאי שחזק מנטלית אבל הדרישות הפיזיות ממנו הן לא גבוהות (בטח מבחינת טכניקה) לעדורסלן או אתלט אחר שצריך שילוב של טכניקה אתלטיות וחוסן מנטלי

        הגב
  • shohat

    תודה רבה רונן. כתבת נהדר, ואני שמח שלא נכנסת לשימוש הקלישאתי (והמוגזם בהקשר היסטורי) של תיאור שבירת מחסום "מנטלי" בדבר גבולות האפשר.

    אני מצרף ברשותך שני קישורים. האחד הוא לפרק בסדרת הכתבות על ההיסטוריה של הריצה למחקרים, שהוקדש לבאניסטר ולנדי - מספר הסיפור, משלב ציטוטים, וגם מנתח התרומה של באניסטר לתורת האימון.
    http://debuzzer.com/shohat/66626/

    הגב
    • shohat

      הקישור השני הוא לפוסט שכתבתי ביום השנה ה60 לריצה של באניסטר, ובו ניתוח של ההקשר ההיסטורי וגם תיקון/סיוג מסוים של מיתוס ה"הישג הבלתי-אפשרי".
      http://debuzzer.com/shohat/518/

      אגב, בגיל 19, באניסטר נבחר לתפקיד נשיא הOxford University’s Athletic Club. שיפוץ המסלול היה הנושא העיקרי שעסק בו, בשנת 1950 הוקם מסלול ה400 מטר. כיום הוא נקרא על שמו - The Roger Bannister Running Track. כלומר, אפילו את המסלול הוא ארגן לעצמו.

      אין ספק שהוא היה אשיות יוצאת דופן, דמות מופת בגישה, באימונים, כספורטאי תחרותי ובהתנהלות הג'נטלמנית, צנועה ועניינית.

      הגב
      • זה משנה

        אי אפשר להקפיץ את הפוסטים של שוחט לעמוד הראשי של האתר?

        הגב
      • Yavor

        אם הוא בנה לעצמו את המסלול מה הפלא שהוא שבר את השיא?!?!

        שחיתות!!

        הגב
  • איציק

    מביש לראות שבאתר ספורט 5, שחושב שהוא ממוצב כנושא דגל האיכות בעיתונות הספורט עד עכשיו אין שום ידיעה בנושא.

    הגב
    • ישי

      על כמה מתים הם יכולים לכתוב ביום אחד?

      הגב
    • אמיתי

      כתבו בהארץ..רוצה קישור?

      הגב
      • איציק

        ברור שכתבו במקומות אחרים. אני בכוונה מציין את הבושה של ספורט 5.

        הגב
        • אמיתי

          )-:

          הגב
        • Yavor

          דווקא דיברו על זה בחדשות הספורט, ראיתי.

          הגב
          • אמיתי

            עזוב. זה הריקלין של דה באזר

            הגב
          • איציק

            אולי, דיברו, לא ראיתי. אבל האתר באוויר כל הזמן. לא יכלו לשים הודעה קטנה, או לכתוב כתבת רקע, הגם אם קצרה. אני חושב שזה לא מכובד. היה את המות הטרגי של קפטן פיורנטינה, עלו מספר כתבות. כתבה על המקרה עצמו, כתבה על התגובות של השחקנים. אז עם כל הכבוד והצער, התרומה של באניסטר לא רק לריצה אלה לכל המסורת של הספורט גדולה בהרבה מזו של אסטורי, קפטן פיורנטינה. אז היה צריך את הכתבות עליו, אבל גם על באניסטר. זה מראה על סדר עדיפויות עלוב.

            הגב
            • Yavor

              מוות טבעי, באופן טבעי, לא זוכה לסיקור לו זוכה מוות מפתיע של אדם צעיר.
              ממה שראיתי היתה התייחסות מכובדת ומספקת. יכול להיות שלא ראית. האם אתה מול המסך 24/7?

            • איציק

              אם שאלתך לגבי המרקע, לא.
              מול המחשה נמצא יחסית ברבה.
              אני חושב שרבים זמינים למחשב יותר מאשר למרקע. לכן לתת כבוד באתר יגיע לרבים יותר.

  • no propaganda

    לגבי האברסט, יש לי תחושה שלא מעט וייטנאמים עשו את זה לפני הילארי. ויש גם את הבריטי ג'ורג' משהו שמת במפולת שלגים בטיפוס האחרון ולא ידוע אם בדרך לפסגה או בדרך חזרה. זה לא נחשב כעליה לאברסט כי זה כולל חזרה אבל מבחינת גבול היכולת האנושית זה בהחלט נחשב במידה והוא מת בדרך חזרה.

    הגב
    • תומרג

      וייטנאמים?

      הגב
      • דורפן

        הוא מתכוון כנראה לנפאלים - והשרפות אומרים שלא. מלורי נמצא כעבור שנים, השלג שימר את הגופה, ולא נראה שיש עדות אמיתית שהיה למעלה (היה אמור לצלם מן הסתם)

        הגב
  • ניינר / ווריור

    אני התוודעתי כילד לסיפור שלו דרך הספר המופלא גיבורי ספורט של מיכאל מרגולין. הדרך בה הוא מתאר את שבירת המייל נהדרת ודרמטית

    הגב
    • תומרג

      ספר אדיר
      אחח... ג'ים ראיין וגרטרוד ארדלה וג'ק דמפסי וסטנלי מתיוס, איזה שמות!

      הגב
      • עמי ג

        אמרתם מיכאל מרגולין, אז הייתי חייב...

        "ב-12 באוגוסט 1875 נכנס מתיו ווב למים בחוף האנגלי והחל להתקדם בשחייה קצובה. מזג האוויר הנורא והגלים הסוערים אילצוהו לנטוש את המאבק כשרק 12 קילומטר מפרידים בינו לחוף הצרפתי.

        "ווב לא אמר נואש. ב-24 באוגוסט, בשעה אחת אחר הצהריים קפץ ווב המיימה מרציף האדמירלים בדובר והחל במבצעו הקשה. מזג האוויר שכה התאכזר אליו בניסיון הראשון, היה הפעם נוח. גשם קל טיפטף לסירוגין. ווב המשיך להתקדם בנקטו כל הזמן בסגנון החזה שכן סגנון החתירה היה בלתי ידוע בזמנו".

        במילים חגיגיות אלו מגולל מיכאל מרגולין בספרו "גיבורי ספורט" את צליחת למאנש הראשונה בהיסטוריה, ברצועת המים שמפרידה בין הממלכה הבריטית ליבשת הישנה. חמוש בבגד ים בלבד שחה ווב במי התעלה הקרים במשך 21 שעות ו-41 דקות עד שהגיע באפיסת כוחות לצדה השני. המרחק האווירי בין העיר דובר לחוף הצרפתי הוא כ-35 קילומטר. אבל בשל הזרמים העזים ומחזורי הגיאות והשפל, המרחק הכולל ששחה ווב נאמד בכ-80 קילומטר. "איני מאמין שבשנים הבאות יימצא אדם שיוכל לחזור על מבצע שכזה", אמר אז מושל העיר דובר בקבלת הפנים שנערכה לכבוד ווב. ואכן, חלפו 36 שנה עד שהצליח שחיין נוסף להתגבר על האתגר ולהשלים את צליחת התעלה מצד לצד.

        מראה מקום
        https://www.haaretz.co.il/misc/1.1169364

        הגב
        • שי

          ואו, סחטיין!

          הגב
      • קרסקי

        אכן, ספר נפלא לבני הנעורים והכרת האדם והספורט. אני גם זוכר גם פרקים לטילדן, סוזן לנגלן, דניאל מנדוזה, אינני זוכר פרקים לשחקני כדורגל אחרים (אולי פושקאש והמשחק המפורסם בוומבלי). בולט בהעדרו פרק על "הדון", ברדמן, שמחזיק בשיא בלתי נתפס לחובט בקריקט. שקול בערך אילו גורדן קלע 100 נקודות בכל משחק פליי אוף ששיחק. מרגולין החמיץ כאן כיוון שאף בזמנו זה היה משחק שקרוב לרבע מן האנושות מגלה בו עניין אם מביאים בחישוב את הודו, מלבד המשמעויות התרבותיות של המשחק - "זה לא קריקט". המשחק, בעל ההיסטוריה הארוכה, ששוחק למשל ב-מאה 18 קרוב מאד לצורה המודרנית שלו. על ברדמן נודע לי שהחלו ערוצים לשדר קריקט לפני שנעלמו ואז צללתי ללמידת המשחק וההיסטוריה שלו. לא היית מודע לכך שצפיתי בתחרויות בתקופה יחודית מאד של המשחק - ראיתי שחקנים כשיין וורן, בריאן לארה, מקגרה, לי, פונטינג, סשין. ובימים שהעימות האוסטרלי - אנגלי היה בשיאו. באו ונעלמו.

        הגב
        • תומרג

          סיפר על פושקש וגם על סטנלי מתיוס

          הגב
  • אלון

    אתמול בארוחת ערב הילדים שלי סיפרו על ריצת מייל בבית ספר. שאלתי אותם אם הם יודעים מי הראשון שירד מארבע דקות. כמובן שהם לא ידעו. אמרתי להם שכדאי לדעת כי זו שאלה חשובה לטריוויה.
    היום בבוקר קמתי לפוסט הזה. פוסט מצויין.

    הגב
  • ואן גוך

    ריינהולד מסנר הוא אחד הטיפוסים המרתקים ביותר ששמעתי עליהם. אני זוכר שפעם באיזה טרק באלפים, בבקתה בהרים, חבורה של גרמנים/יות סיפרו לי עליו כשהיינו שתויים לחלוטין. זה היה כמו לשמוע צ'יזבט על סטרואידים.

    הגב
  • גור אילני

    מרתק.
    בכלל תרבויות יוצרות שיאים מותאמים להן - אוסטרליה מצטיינת בהמצאת וקביעת שיאים של חצי הכדור הדרומי, ישראל של המזרח התיכון וכו.

    הגב
    • Handsome Dick Manitoba

      אני חושב שיש שלב בחייה של תרבות שהיא מפתחת יכולות מסוימות, ואז חשוב לה לקבוע שיאים, ואחר כך זה פחות מעניין אותה.

      אפשר לראות את זה בבניינים שנבנים בעולם - פעם היה לאמריקאים ענין גדול שגורדי השחקים הגבוהים ביותר יהיו אצלם, אח"כ התחרות עברה למזרח אסיה והיום במדינות המפרץ.

      הגב
  • Matipool

    מעולה, דורפן. תודה.

    הגב
  • אלכס דוקורסקי

    רונן, תודה רבה! כתבת בצורה מעניינת מאוד.
    אדם וספורטאי יוצא דופן. איש צנוע ונעים הליכות.
    הזכרת גם את הישגם של שרפה טנזינג ואדמונד הילרי.
    בספר המצוין של טוני ג'אדט, "אחרי המלחמה", הוא ציין את הילרי ובאניסטר כדוגמא לאנשים שהעלו את המוראל בקרב העם הבריטי, שהיה צמא לבשורות טובות אחרי שנות המלחמה הקשות והמצב הכלכלי הלא פשוט במדינה בשנים האלה.
    גם בחשיבות של זה אי אפשר להמעיט.
    תקופה כל כך שונה מהיום, לטוב ולרע, כאשר הישגים כאלה יתקבלו בצורה הרבה יותר ספקנית וצינית.

    הגב
  • יובל

    היי, יופי של כתבה! תודה.
    רק הערה קטנה - איש אינו מטפס עם בלוני חמצן. אלו מכלי אויר. בלון משנה את נפחו לפי התכולה...

    הגב
  • בארי ברודי

    כמה ידע. אתה מדהים.
    תודה רבה, מרתק.

    הגב
  • רועי פ

    יש מושג באנגלית שמשמעותו "לעשות משהו בלתי אפשרי" - To run a 4 minute mile

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *