הכי קל עכשיו זה לבכות על העבר ולשאול איפה הייתה הגישה הזו למשחקים גדולים.

או לשים יד על הלב ולהגיד שהתוצאה ההוגנת הייתה כנראה 6-3 לסיטי.

או להגיד, כפי שכתבתי בפתיחה, שזה לא כל כך משנה בשלב הזה של העונה.

אבל הדרך בה העלילה נפרשה הופכת את המשחק ליותר מניצחון. המשחק הוא כן הזדמנות לשנות. כל מי ששיחק עבור יונייטד במחצית השניה צריך לעבור שינוי תודעתי. יונייטד כן יכולה להיות קבוצה גדולה ואמיצה וכח אמיתי. ומוריניו יקבל זמן לחשב מסלול מחדש. ופול פוגבה יכול להפוך עמוד בספר. ועוד ועוד לרוחב ואורך המגרש.

הם הפכו את המשחק מהזדמנות אחרונה להזדמנות.

בתמונה: המנג׳ר שזכה הכי מוקדם באליפות אנגליה. מאט באזבי (7 באפריל 1956)

וזה לפני המשחק:

מוריניו החל לדבר הרבה על התהליך בשבועות האחרונים, אבל אני אישית לא חושב שיונייטד בדרך להיות קבוצה טובה יותר בעונה הבאה. ויש כמה סיבות לכך.

ראשית, הסיבה שיונייטד שניה היא לא סיום חזק של העונה אלא פתיחה חזקה מאד בלוח משחקים קל. מאז המחזור השביעי יונייטד ירדה לממוצע של 1.6 שערים למשחק שזה רחוק מאד מממוצע של מתחרה על האליפות. הפתיחה הטובה הייתה בזכות הגרלה – גם אם מגיע למוריניו קרדיט על הכנה טובה לעונה.

שנית, השחקנים המבטיחים הצעירים – ראשפורד, מרשיאל, פוגבה ואפילו לוקאקו שקצת חזר לעצמו נראים פחות טוב מאשר במחזורים הראשונים של העונה. זה הסימן הכי רע.

שלישית, צריך להשוות תכניות ההתקפה של מוריניו למציאות. כשמוריניו הגיע הוא קנה שלושה שחקני התקפה יצירתיים שגם הבקיעו ביחד 87 שערים עונה קודם לכן. זלטן, מחטריאן ופוגבה. זלטן כבר עזב אחרי תרומה שנויה במחלוקת. מחטריאן ופוגבה נכשלו. כלומר קשה להצביע על איזשהי תכנית התקפית שמתקדמת. לג׳סי לינגארד יש עונה טובה אחרי שמוריניו קלט שטעה לגביו בתחילה.

מוריניו מנסה להסביר שהוא צריך עוד רכש, אבל איזה רכש הוא עוד צריך? האם שמונת השחקנים שקנה הם השלד? אם השחקנים הטובים של יונייטד העונה הם דה חיאה, ג׳ונס, יאנג, מאטיץ׳, לינגארד ולוקאקו – מחציתם ירושה פרגוסונית. לינגארד כבוד לעבודת האקדמיה, לוקאקו ומאטיץ׳ לא מאכזבים אבל לא הציתו את הליגה בזיקוקי דינור. אין ראיה שהרכש של מוריניו הוא שדרוג עצום.

מוטיב שחוזר על עצמו בין האוהדים הוא ״שׁגם השחקנים אחראים״. זה נכון, אבל קשה לראות את השחקן שממש דחוף לי לגנות אותו. אולי לוק שואו בשוליים. לרוב שחקני ההתקפה של יונייטד היו תקופות ומשחקים טובים. עם מנג׳ר שלא נתן להם בימה להצליח. החליף להם תפקידים, התעקש על תפקודים שלא מתאימים להם ובעיקר בז להם. לא ברמה אישית – מוריניו הוא איש אהוב על שחקניו – אבל מה צריכים לחשוב שחקנים ברמה הזו כשאומרים להם לא לעבור את החצי באנפילד או בסביליה או במשחק ביתי מול מנצ׳סטר סיטי?

והם לא היו במצב קל. אם הם אמורים לחשוב שאם יבטחו במנג׳ר ויעשו את אשר עד הוא אומר והפריצה האישית תגיע – הם קיבלו את הדוגמאות של קווין דה ברויינה ומוחמד סלאח לגבי השאלה כמה מוריניו טוב בטיפול בכשרון התקפי.

*

אז לא – אין ליונייטד תכנית לשפר את משחק ההתקפה בשנה הבאה. כי גם היום לא חסרים לה שחקנים. ואם יגיעו כוכבים נוספים אין באמת סיבה לחשוב שהם יבריקו יותר מאלכסיס סנצ׳ז או רומלו לוקאקו. אני אישית לא יכול לחשוב על שחקן ריאלי לקניה שיעשה הבדל גדול בכדורגל כזה.

המצב המוראלי והחלטות ההרכב של סיטי הם מסתורין עכשיו. זה אולי ישפיע על התוצאה, אבל למשחק הזה אין חשיבות גדולה. גם למקום השני אין – שלוש הקבוצות האחרונות שסיימו במקום השני נפלו במיקום עונה אחר כך. ואין סימן אמיתי בדוק שהכדורגל עומד להשתפר.

איינשטיין אמר משהו על ניסוי ותוצאות. מצבן של הקבוצות הוא כן תוצאה של מעשיהן. ואם דברים לא ישתנו ביונייטד ובסיטי – אז סיטי תהיה בשנה הבאה קבוצה טובה באופן ניכר מיונייטד.

סוונסי. ״אנשים עם מוח״ וסיכום משחק
ברומיץ׳. הסברים אפשריים.