ארנסט ווייס (ליום השואה)

מדליסט כסף אולימפי. סוג של

רגע, מה עושה כאן סופר? ואפילו די מפורסם?

במשך קיומו של הבלוג הזה, וגם בעבודתי העיתונאית, כתבתי על ספורטאים ביום השואה, והיום אציין את ארנסט ווייס. סופר יהודי גרמני יליד ברנו שהיא היום בצ׳כיה ואז באוסטרו-הונגריה. ואיך הוא נכנס לרשימה? משום שווייס זכה במדליה אולימפית בתחרויות האמנות של אולימפיאדת אמסטרדם ב-1928. ובכלל, אם כיום נהוג לערבב את השואה אל תוך כל עניין, ארנסט ווייס יכול להיות ספורטאי אולימפי שנספה בשואה. כי כאמור הוא באמת זכה במדליה אולימפית באמנותו.

שזה מה?
ובכן, תחרויות אמנות היו חלק מהמשחקים האולימפיים עד סוף שנות הארבעים. אתם בטח אומרים לעצמכם ״נו טוב, עשו איזו תערוכה וחילקו כמה פרסים בסוף ואיש לא התעניין״. ובכן, לא. הפופולאריות של הדבר הזה הייתה עצומה. באולימפיאדת אמסטרדם 1928, שתיכף נעסוק בה, הוצגו יותר מ-1000 עבודות באיצטדיון והציבור נהר בהמוניו לצפות בהן. ארבע שנים אחר כך בלוס אנג׳לס, מכרו המארגנים 384 אלף כרטיסים לתחרויות האמנות.

עכשיו לעניין הבאמת מצחיק בסיפור תחרויות האמנות – למה הן בוטלו למרות שהיו הצלחה לא קטנה? כי התנועה האולימפית הגיעה למסקנה שכל האמנים הם מקצוענים – כלומר מתפרנסים מאמנות – וזו פגיעה ברעיון האולימפי של אז. דרקוני קצת עלי לומר. אגב, האדם היחיד לזכות הן בתחרות ספורט והן בתחרות אמנות היה איש הרנסנס היהודי-הונגרי אלפרד האיוש, האלוף האולימפי הראשון בשחיה שהיא ארכיטקט. ארנסט ווייס גם מכר ספרים אבל היה רופא.

מה שכן, העבודות שהוצגו  היו צריכות ״לספוג את השראתן מספורט״ והספר ״בואטיוס מאורלמונד״ שנקרא גם ״האריסטוקרט״, עוסק באריסטוקרט צעיר שירד מנכסיו וכולל סצינות שחיה, סיף ורכיבה על סוסים שהעניקו לו את מדליית הכסף. אני חייב לומר – שריקה קצת מפוקפקת. הספר הזה זכה לשבחים רבים – גם עשרות שנים אחרי שנכתב – ומדליית הזהב הוענקה לאיזה הונגרי על הספר ״ההיסטוריה של המשחקים האולימפיים״.

השיפוט מעולם לא היה טוב במיוחד.
*

טוב, הטקסט עד כה קצת קליל מדי ואולי לא הולם את טקסט יום השואה שאמור להיות מרצין ועצוב יותר ולכן נשנה עכשיו נימה. וייס היה סופר מצליח מאד ברפובליקת ווימר. תומאס מאן וסטפן צווייג היו בין מעריציו ואפילו תמכו בו כלכלית בזמן שהותו בפאריס. קפקא היה חברו הטוב וכתב עליו ביומנו

״רופא יהודי. ויהודי מאד מערב אירופאי. ולכן מי שאני מרגיש אליו קרוב״

עד שהיה נדמה לו שוייס השתמש בו כדמות בספרו ״פרנצ׳סקה״ ואז היחסים הפכו טובים פחות.

הוא היה סופר במשרה חלקית ובעיקר רופא ובאופן אופייני להרבה קרבנות שואה – שירת בנאמנות את ארצו – אז אוסטריה – בכל מלחמת העולם הראשונה. באמצע שנות העשרים החלה הקריירה הספרותית שלו לנסוק. עם אישה סופרת ורקדנית להשלים את השלמות.

ב-1934 ווייס זכה לכבוד ההיסטורי העצום לעמוד בשורה אחת עם צווייג וקפקא, וגם ברכט והיינה, כמי שספריו נשרפו על הנאצים. לסופרים כבר מתים כמו היינה או קפקא זה כבוד גדול להשרף על ידי הזיבורית האנושית שהיו הנאצים. אבל לסופר חי ושצריך לחיות, זה עסק קצת בעייתי. לגרמניה הוא לא יכול היה לחזור והוא גלה לפאריס. ובהעדר קהילה אירופאית באותם ימים לא קיבל אישור לעסוק ברפואה. הוא חי בעוני וכאמור נתמך על ידי חברים סופרים. נתמך ביותר מהמובן הכלכלי. וכך כתב תומאס מאן למוציא לאור אמריקאי ב-1950.

״אני כותב לך כי תמיד הייתי מעריץ של הכשרון הנראטיבי העצום של ארנסט ווייס, ודיברתי בזכותו גם בימים לפני היטלר. מעולם לא פגשתי בו אישי, אבל הייתי ביננו ידידות של תכתובת. ארנסט ווייס הוא אחד הכותבים היחידים שניתן להשוותו ברצינות לפרנץ קפקא״

המכתב היה נסיון לשכנע את המו״ל לתרגם ספר של ווייס. אותו ספר לא תורגם. שום ספר של ווייס לא תורגם לעברית.

*

ב-14 ביוני 1940 נכנסו הנאצים לפאריס. ווייס חתך את ורידיו בכדי להתאבד, זה לא כל כך הצליח אבל הוא נטל גם רעל ומת למחרת. אבל זהו לא סופו של הסיפור. ב-1963 יצא לאור הספר האחרון שכתב – ״עד ראייה״. הוא עוסק במקרה במקרה פסיכיאטרי של חייל במלחמת העולם הראשונה בשם AH. הרופא שיודע על הסיפור מוחזק במחנה ריכוז בגלל הנזק שזה עלול לגרום לנאצים. הוא משוחרר ומוגלה בתמורה למסירת המסמכים. חוקרים טוענים שהייתה לו גישה למסמכים הרפואיים של היטלר.

*

בהמשך היום יהיה טקסט נוסף

*

והיו גם שנים קודמות:

חרט קליארקופר

ג'וד סימונס ויינו פוקס

צ'יבי בראון

ויקטור פרץ

ללטו אפרתי

אטילה פטשאואר

יוהאן טרולמן

אישטוואן טוט

יהודית דויטש

ליאון שפרלינג

השחמטאים היהודים פולנים 

אלפרד וגוסטב פלטאו

ברם סנדרס ולין סנדרס והארי האפט

יאנוש גראי

שנת ההכרעה - אריאל בן חיים
Nowy-Targ

25 Comments

ארז 12 באפריל 2018

תודה דורפן.
מחכה לזה בכל שנה.

אריאל 12 באפריל 2018

מצטרף לתודה. פרויקט יפה וחשוב.

יהודה ב״ד 12 באפריל 2018

כדבריך, ארז

דורון (אחר) 12 באפריל 2018

מצטרף, גם אני מחכה לזה כל שנה.
תודה

תומר הוותיק 12 באפריל 2018

פרוייקט מבורך שלך, כל שנה אני לומד עוד.
הסיפור על אולימפיאדת האומנות הוא לא פחות ממדהים.

matipool 12 באפריל 2018

לגמרי. מצטרף לכל מילה.

BRT 12 באפריל 2018

הוצאת לי את המילים מהפה,
תודה !

אמיתי 12 באפריל 2018

מעולה..לבושתי לא קראתי אף אחד מספריו.
תחרותיות באמנות לדעתי היא לא עניין מגונה- בייחוד במוזיקה – היפ הופ וקלאסי. דווקא בכתיבה ומשחק זה קצת בעייתי.

אלכס דוקורסקי 12 באפריל 2018

תודה רבה

yaron 12 באפריל 2018

תודה דורפן,
לא מובן הקטע שאף אחד מספריו לא תורגם לעברית…

רותם 12 באפריל 2018

נהדר כרגיל
תודה

Gil - Zimbabwe 12 באפריל 2018

תודה רונן!!
אתה בגדולתך בנושאים האלו, ומשתבח עם השנים. למזלנו אתה עדיין צעיר.

יואב 12 באפריל 2018

נפלא.
וכל מי שקפקא העריך חייב להיות יקר ערך.

דורפן 12 באפריל 2018

חבל רק שקפקא לא העריך את עצמו

יואב 12 באפריל 2018

אכן רונן אבל לצערי זה גם דלק חשוב ביצירתו. קפקא עם ביטחון עצמי זאת כבר חיה אחרת לגמרי):
אגב, עוד סופר שחי בימים ההם (פראג ווינה) והיה נערץ על ידי לא מעט אנשי רוח של התקופה(והיה מכר של קפקא ומקס ברוד), ליאו פרוץ. שגם עלה לארץ.
קראתי ספר אחד שלו(הוא כן תורגם) – השלג של פורוס הקדוש. מסטרפיס.

יואב 12 באפריל 2018

השלג של פטרוס הקדוש.

איש הפח 12 באפריל 2018

אכן מסטרפיס.

יואב 12 באפריל 2018

ונחמה קטנה שהשואה נחסכה מקפקא.

גיא זהר 12 באפריל 2018

+1

ארם אבירם 12 באפריל 2018

תודה רונן!

7even 12 באפריל 2018

מרתק…

סימנטוב 12 באפריל 2018

מרתק, תודה רונן

ק. 12 באפריל 2018

מצוין. כבכל שנה
תודה
לא היה לי מושג על התחרות האולימפית לאמנים

no propaganda 12 באפריל 2018

תודה!

באבא ימים 13 באפריל 2018

תודה,

Comments closed