לפני כמה שבועות ראיינתי עבור העיתון את אנה ביקונט, מי שחשפה את טבח יידוובנה וחלקם של הפולניםואי חלקם הישיר של הגרמנים בו. ועסקנו גם בהתהדרות של פולין כמדינה בחסידי האומות העולם שלה היא צטטה עבורי חוקר פולניקנדייהודי שאמר ״בימינו הפכה השואה למין בימת תאטרון המאפשרת לפולנים לבצע מעשי גבורה״. הד על דבריו המופרכים של נשיא פולין כאילו לעם הפולני כולו מגיעה הנצחה ביד ושם. ואני דווקא לא אנטי פולני. ובטח לא מי שחושב ״שהם היו גרועים מהגרמנים״. אבל די עם זה.

ולכן שמחתי מאד לקרוא היום את דבריו של ערן לוי בעמוד הפייסבוק שלו ״בונדסמאניה״ ששם דברים על דיוקם בהקשר כדורגל גרמני. כי בשני האחרונות, בעיקר בימי מונדיאל או ימי שואה בינלאומיים, יצא לי לקרוא על כמה הכדורגל הגרמני נלחם בנאצים. חבר טוב שלי כתב פעם שהכדורגל היה מוקד התנגדות לנאצים. וערן אומר את הדברים בדיוק: כדורגל הגרמני יישם את מדיניות האריאיזציה של הממסד הנאצי בלי יותר מדי שאלות. כל הסיפורים על של יהודים בתחום הכדורגל שקיבלו עזרה  – כמו קורט לאודנר נשיא באיירן מינכןהם מקרים של עזרה אישית שהתרחשה. לא איזשהי עמידה איתנה של הכדורגל על ערכים. אז בימי מונדיאל ובימי יום השואה הבינלאומי נדמה לי לפעמים שהשואה הפכה לבימת תאטרון בה מתאפשר למועדוני כדורגל לספר איזה גיבורים הם היו בשואה.

אפילו את מה שכן קרה צריך לשים בפרופורציות. כתבתי לפני כמה שנים על אישטוון טוט, מאמן הונגרי אגדי. הוא שילם בחייו בגלל נסיונו להציל יהודים. הוא עשה את זה בזמן הטרור בבודפשט כשגופות מושלכות לנהר. זה לא היה המצב בגרמניה ואוסטריה – כשפה ושם כמה אנשי כדורגל קיבלו עזרה. למשל מיכל שוורץ נשיא אוסטריה וינה. 

*

הנה ספורטאי גרמני שכן התנגד לנאצים.

קראו לו וורנר סילבינדר. הוא גדל בברלין, עבד בחברת א.א.ג והיה מתאבק.  והוא גם היה קומוניסט אדוק ובסוף שנות העשרים נחל נצחונות במשחקי ספורט הפועלים.ב-1933 זכה לראשונה באליפות גרמניה וסירב להצדיע את הצדעת ההיילהיטלר. בעקבות כך נחקר על ידי הגסופו. הממסד הנאצי אפשר לו להתחרות באולימפיאדת ברלין כי הייתה תקווה אמיתית שיזכה עבור גרמניה במדליה. הוא התכוון לנצל את טקס הענקת המדליות למחות כלפי היטלראבל בגלל פציעה סיים רביעי. המחאה תגיע ב-1937 ו-1938 כשזכה במדליות באליפות אירופה. בשנה זו נתפס מפיץ תוכן תעמולה,פוטר מעבודתו והועבר למפעל תחמושת.

ב-1942 הוא נעצר עם קבוצת קומוניסטים. הוא עובר מספר רב של מחנות רכוז שם מענים אותו. למרות שאיכשהו הגרמנים לא מסוגלים להתאכזר לגרמנים כמו לעמים הנחותים יותר והתאפשר לו לכתוב מכתב אחרון לאביו לפני שהוצא להורג בעריפת ראשו בגרזן.

וכך הוא כותב:

״הגיע רגע הפרידה. במהלך שנות מאסרי עברתי כנראה כל מה שאדם יכול לסבול. מחלה ועינויים פיסיים ונפשיים. הייתי רוצה לחלוק איתך וידידי וחברי להאבקות את המנעמים והמותרות של החיים שעכשיו אני מעריך כפליים. היה טוב לחלוק איתך זמני ובתקופת מאסרי רק קיוויתי לשובם של הימים הללו. לרוע המזל הגורל רוצה אחרת אחר תקופה ארוכה של ייסורים. אבל אני יודע שמצאתי מקום בלבך ובלב אוהדי הספורט״

והוצא להורג.

*

אבל העיסוק בשואה שאחר כך לא מרפה בשום מקום. מזרח גרמניה קראה על שמו אולם ספורט גדול מאד בנויקלן. במזרח גרמניה נקראו על שמו תארים ותחרויות וגם המערב כיבד אותו ברחוב על שמו בכפר האולימפי במינכן.

אבל אחרי איחוד גרמניה הקומוניסטים היו גם כן רעים ולכן האולם בברלין ואולם אחר בלייפציג קיבלו שם אחר. פוליטיקאית מקומית הסביר שאין עדויות לרמת ההתנגדות שלו לנאצים ושבמזרח גרמניה הגזימו עם התיאורים. ובמלים אחרות: כבר לא מספיק שהתנגדת להיטלר, אלא נשאלת למה התנגדת.

אבל כמה חודשים אחר כך, ביובל המאה להולדתו שוב נקרא על שמו איצטדיון בברלין. כקומוניסט הוא כנראה לא האמין יותר מדי בנפש שנשארתאבל אין ספק שעם התמורות הפוליטיות בגרמניה זכרון סילבינדר לא זוכה למנוחה הנכונה לה הוא ראוי.

ארנסט ווייס (ליום השואה)
הניצחון על בורנמות׳