בגלל שהתשיעי במאי היום – יום הניצחון על הגרמנים – קראתי כמה נתונים מדהימים. ש-501 אלף יהודים שירתו בצבא האדום. 198 אלף מהם נהרגו ו-70 אלף מהם נפצעו קשה במאמץ העל אנושי להביא לתבוסת האוייב. וזה לא כולל עשרות אלפים שנלחמו כפרטיזנים. והחיילים הללו נלחמו במסגרת צבא שלא פעם היה די אנטישמי בעצמו. את תמונת הניצחון כאן צילם הצלם היהודי ייבגני חאלדי. חאלדי והרוסים ריטשו את התמונה שאתם רואים כדי להוריד שעון יד אחד מידיו של החייל עם שני השעונים. כי לגנוב מגרמנים שעון זה פשע מלחמה.

הכל יחסי באמת. ביקרתי פעם בעיר הונגרית קצ׳קמט. בה כמו בהרבה ערים בהונגריה משתפי פעולה סייעו לגרש את יהודי העיר לאושוויץ׳. אבל בשלט ההנצחה ליד הבית כנסת כתוב שהצבא הרוסי, אחרי שכבש את העיר, חילל את בית הכנסת ואחד החיילים שחט בו חזיר. וההונגרים מספרים לך את זה בזעזוע.

*

וכל זה הזכיר לי את קטע הפתיחה מכתבה שכתבתי פעם מרק סלאבין – אחד מהרוגי אולימפיאדת מינכן. שהוא כנראה הסיפור המדהים ביותר בו נתקלתי כעיתונאי. והוא נפתח בסיפור של סבא של מרק, חייל קומנדו, שעומד להיות מוצא להורג בגלל קטטה עם קצין אנטישמי בה הרג את הקצין.

בצבא האדום – כך נדמה לי – לא תמיד אפשר היה לדבר עם מש״קית ת״ש.

ובמהלך הראיונות לאותה כתבה הבנתי כמה שהמושגים של היהודים הרוסים לגבי החיים שונים כל כך משלנו – שאנחנו לא היינו רוסים זה מקרוב – סבתא שלי בילתה חלק מילדותה ברוסיה. המשפחה סיפרה באריכות את סיפורה. שכולל אנטישמיות ומוות וסבל ודכאון. אבל גם אנקדוטה הזויה – לי הארווי אוסוואלד היה אורח בביתם בזמן ששהה בברית המועצות והביא להם תקליטי אלוויס פרסלי.

כשסיימו את סיפורם השתררה שתיקה. הם סיימו ולי נשמטה הלסת. לפני שאחת הנשים שאלה: ״אתה חושב שיש כאן נושא לכתבה?״

אילת ביורוספורט
האפס אפס בווסט-האם