ההגיון בפלייאוף האנגלי, בו מקומות 3-6 בכל ליגה עורכות פלייאוף עליה, הוא של עניין. ליגה של 24 קבוצות תהפוך נטולת עניין מוקדם מאד לרוב הקבוצות בסיטואציה של 3 עולות. לעומת זאת, בהתפלגות תוצאות רגילה, כמעט חצי ליגה תהיה עם עניין בעליה אם המקום השישי נותן לך סיכוי. אז נכון, עלייה של השישית היא חוסר צדק מסויים – אבל מי שרוצה צדק מוחלט שיסיים 1-2. וכן, עניין שווה כסף. אוי ויי.

ההגיון בפלייאוף הגרמני, מקום 16 משחק נגד מקום שלישי בליגה השניה, הוא צדק. למנוע חלילה מצב בו קבוצה תשחק בבונדסליגה אם יש קבוצה יותר טובה ממנה בליגה נמוכה יותר. לכן לקבוצה שסיימה 16 מגיעה הזדמנות נוספת על חשבון קבוצה שסיימה במקום השלישי. וכך ב-7 מ-8 השנים האחרונות קבוצת הבונדסליגה שרדה. מה שהגיוני מאד. היא קבוצה שמתוקצבת יותר, ששיחקה מול יריבות חזקה יותר. זה לא באמת פלייאוף כי רק קבוצה אחת העפילה לשם בזכות. אחת הדרדרה לשם. זה יותר תהליך בדיקה. רישוי.

קצת דומה לקו המנחה בפילוסופיה של שני העמים הללו. האנגלים חותרים לשיטה מתפקדת ואם אפשר קצת הגינות. והגרמנים לשלמות ולצדק אבסולוטי. לכן באנגליה יש בחירות ישירות-אזוריות ובגרמניה יחסיות.

אני אישית, בחירה שלי, מעדיף גמר בין שתי קבוצות שהגיעו לשם בזכות הצלחה. ולא אחת שמשחקת שם כעונש.  מעדיף שמאלנות אנגלית על גרמנית. וימניות אנגלית על גרמנית בטח.

*

בתמונה: שמאלן גרמני ושמאלן אנגלי.

חידון מספר 607. על הכביש לבלגרד