בלגיה-פנמה. בהעדר מסורת וסגנון לאומי מובהק

מה באמת שווה מסורת בכדורגל? מה מקבלת אורוגוואי מכמה תארים שכל מי שזכה בהם הוא כבר מזמן בעמודי ההיסטוריה? למה זה צריך להטריד את הבלגים שכיום יש להם כיום סגל שהוא קנאת העולם באיכות ובאיזון שלו?

שבגלל שאין לבלגיה מסורת מיוחדת אין לה סגנון משחק מסורתי. אם ניקח את שכנתה הנעדרת הולנד – היא העמידה בהיסטוריה שחקנים גדולים אבל גם מועדונים מצליחים, מאמנים ושיטות משחק ודיון אידיאולגי שלם שעיצב את צורת המשחק שלה. למדינות כמו ספרד או גרמניה סגנון שנובע מעקביות של שנים. לארגנטינה כנראה ממאפייני השחקן המקומי. 

בלגיה גידלה את הדור העצום הזה בגלל עבודה אדירה ורוויזיה מרשימה שעשתה בכל מערך הנוער שלה. אבל עכשיו יש ערימה גדולה של שחקנים והשאלה מה עושים איתם? לכולם יחד יש לא יותר מדקות מעטות בכדורגל הבלגי ומעט מורשת כדורגל משותפת. אין להם איזו דרך בדוקה לשחק כדורגל טוב. 

בהתחשב בכך, הרעיון להביא מנג׳ר פרמייר ליג לא רע עם רקע לטיני, רוברטו מרטינז, הוא די נכון. מרכז הכובד של הנבחרת לטוב או לרע הוא בפרמייר ליג ובקבוצות הבכירות שם. תן להם משהו שפחות או יותר מוכר להם. מהקבוצה שלהם או מהקבוצות שהם משחקים נגדן. אם רק יהיה להם נוח – יכולת יש.  

*

ולכן – אם אמונה לקיביצער חירום לנבחרת הבלגית אגיד להם ככה. 

א. 4-4-2. וורטונגן ואלדרווירלד בעמדות שהם רגילים ולעזוב את ה-3-5-2 המקושקש הזה. 

ב. שים את קווין דה ברויינה בדיוק, אבל בדיוק, בעמדה שלו בסיטי. למעט מאד מאמנים יש את הפריביליגיה של שחקן טופ-5 בעולם בסגל. ולבלגיה יש את הפריבילגיה שהטופ-5 שלה הוא פליימייקר. אחרי שדה ברויינה יהיה בעמדה שלו, ולוקאקו בשלו, תסדר את היתר. 

ג. הייתי שוקל לוותר על שחקנים שבגיל 26 בחרו ללכת לסין. יאניק קרסקו הוא שחקן עצום שהחליט לא להתחרות. 

עזרו לדה באזר להתקיים