חשבון נפש. אנחנו והסופרסטארים

פוסט יום כיפור

(התמונה צולמה כמה ימים לפני המונדיאל בדרום אפריקה במשחק ידידות בין פורטוגל למוזמביק. הקהילה הפורטוגזית העצומה של דרום אפריקה הייתה בטירוף מרונאלדו)
*

נתקלתי השבוע בסיפור על אנגולו קנטה הכבר אגדי, שהוא הלך להתפלל במסגד בלונדון, ושם פגש אוהד שהזמין אותו לארוחת ערב והם סעדו ביחד. זה באמת משהו שהדת במיטבה יכולה לייצר. מן שוויון כזה בו לנוכח גדולתו של האל שני אנשים הם שווים בלי קשר לפרסום או לעושר (או לפחות שני גברים – הנה התפרץ הציניקן מתוכי).

ואני תוהה אם החברות בין אותו אוהד לקאנטה – מה תהה עליה? הרי יגיע הרגע בו לאוהד יהיה תקוע אוטו במוסך, ובדיוק יהיה לו יומולדת והוא יתהה אם אנגולו לא יכול לקנות לו אוטו חדש. או אפילו לתת לו אוטו ישן משלו או את אחד המכוניות שקיבל מהספונסרים. והחברות תהפוך לתלויה בדבר.

זו תופעה שאנחנו נתקלים בה לא מעט בחיי היום יום. יחסי חברות עם אנשים עשירים בהרבה מאיתנו – או אם שיחק לנו המזל אנחנו עשירים מהם. אנשים נורמלים עומדים בכך. כי לכל עניין יש שני צדדים. מצד אחד השחקן הוא גם עשיר ומפורסם יותר. אבל מצד שני גם בת זוגו יפה יותר והוא בריא יותר.

*

טוב, אנחנו בטקסט יום כיפור שעוסק בשאלה האם אבד לנצח הקשר בין הספורטאי לבין האוהד? התשובה הפשוטה היא כזו: ״אם אתם לא אוהדים קבוצה בליגה ג׳ כמו שאלפסי הקים – אז כנראה שכן״.

זה לא שלספורטאים אין אמפטיה. לא יודע אם ראיתם את נדאל, בקושי עומד על הרגליים אחרי הניצחון על תים, עומד וחותם לילדים על כדורים. הוא לא לבד: ספורטאים מקדישים הרבה מזמנם לאוהדים סתם. הן מזמנם הפנוי והן בקשר ישיר באמצעות המדיה החברתית. הם כמובן מצויינים ביחס שלהם אל מי שלא שפר עליהם גורלם. כי ספורטאים הם עשירים מסוג מאד נדיר – עשירים שלא מזמן היו לא עשירים. וחלקם הולכים רחוק מאד בעניין הזה. בית הספר שפתח לברון ג׳יימס – מושקע עד פרטי פרטים, לא רק במורים מעולים אלא בציוד לימודי, בדאגה לארוחה חמה ותחבורה לילדים. כל הדברים שלברון מספר שלעתים מנעו ממנו להגיע לבית הספר כילד. אין לנו אלא להריע לאיש הזה ולשכמותו.

אבל זה לא הנושא. אני לא רוצה שסטפן קארי או ווין רוני או נובאק דג׳וקוביץ יעזרו לי. אני רוצה פשוט להזמין אותם לקפה. ואני יחסית בר מזל. עם שלושת הספורטאים הללו שוחחתי (במסגרת הזמן שהם מחוייבים לתת לתת בMIX ZONE לטובת עיתונאים באירועי ספורט). אבל יש דברים שאני מרגיש שאני רוצה לשוחח איתם ברגוע בלי כל העיתונאים מסביב. התקשורת הזאת היא וואחד מעצבנת.

*

אני חייב לומר לכם שהפער הזה הוא לא רק כלכלי אלא גם איזשהו פער פסיכולוגי. יצא לי לראות בימי חיי באירועים חברתיים אנשים שהם עשירים לא פחות מספורטאים אגדיים, ואנשים דווקא לא התביישו לגשת אליהם, לשבח אותם על פועלם או סתם להגיד להם שלום. אבל בסביבת ספורטאים אנשים נאלמים.

יש בזה צד תרבותי. פעם בראיון לעיתון סרבי התלונן נמניה וידיץ׳, כשרק הגיע ליונייטד, על אוהדי מנצ׳סטר יונייטד. הוא סיפר שהוא יושב לפעמים לבדו בלובי של מלון ואנשים עוברים ולא אומרים לו שלום ולא יושבים איתו. והוא ואשתו חדשים בעיר ומלבד הקבוצה אין להם חברים. ולמה זה ככה?

אני יכול להעיד שזו צורת חשיבה אופיינית לסרביה. באזור העיתונות בווימבלדון ב-2009, זה היה אחרי שניצח את דודי סלע בשמינית הגמר, הוא כבר נחשב הטניסאי השלישי בעולם אבל עדיין לא איום של ממש על הפדרריזם או הנדאליזם, ניגש אלי נובאק דג׳וקוביץ ואמר ״ערב טוב, שלום, שלום״ בעברית! הוא ראה על התג שלי שאני מישראל והיה במצב רוח טוב. הוא ידע כמה מלים בעברית בגלל מנהלים ומאמנים ישראלים שעבד איתם באותה תקופה. הוא היה פשוט ידידותי ואני חייכתי כמו אדיוט. הייתי צריך להזמין אותו לקפה.

או את אנה איבנוביץ׳ שגם לה היה קשר ישראלי.

אבל זו תרבות אחת וזה מוגבל. ספורטאים אחרים לא רוצים להיות נגישים לציבור ובצדק. כריסיטיאנו רונאלדו אמנם נולד וגדל באזור פריפרי מאד בו האנשים ידידותיים זה לזה, אבל רמת התהילה שלו היא בסדר גודל או שניים יותר מוידיץ ואפילו דג׳וקוביץ׳,דווקא שיבח את הבריטים על העניין הזה של הריחוק. בתכנית אירוח הוא סיפר שהם מאד נימוסיים והוא יכול לבלות בלונדון כשאנשים מניחים אותו לנפשו. גם אם אלו אותם אנשים שיש להם כסף לבלות במקומות בהם הוא מבלה.

יתרה מכך, אינטרקציות בין האדם הפשוט לספורטאי המפורסם במקומות בילוי הסתיימו לא פעם בתקריות לא נעימות שאחריהן הואשם הספורטאי באלימות כנגד מי שהתגרו בו. עצוב לומר: אבל כנראה שהמחיצה הזו נחוצה.

*

אבל אני לא הולך להגיד לוידיץ׳, קארי, נובאק, לברון או קאנטה איך לנהל את ענייניהם. אנחנו בטקסט יום כיפור ואני רוצה לעסוק רק בצד שלנו! של האוהדים. על הדרך בה הגבנו אנחנו – אני מדבר בהכללה רבתי כציבור חובבי הספורט – לחומת הכסף והתהילה שנוצרה ביננו לבין הספורטאי. ואני חושב שגם אנחנו, הצנועים באמצענו, לא פטורים מחשבון נפש.

מחר בערב – הזכירו לי בדיון פייסבוק מרתק – יקראו בבית הכנסת את ספר יונה. ושם מקרה מאד אהוב עלי בתנ״ך שכמעט נשכח בצל הדיון שמנהל יונה עם הקדוש ברוך הוא לגבי גורלה של העיר נינוה וכך הלאה. למלחים על הסירה מתברר שהסיבה לסערה היא הנוסע יונה בן אמיתי, ואם יישאר על הסירה היא תטבע וכולם ימותו. הוא עצמו אומר להם לזרוק אותו לים. ועדיין הם, מלחים פשוטים, מנסים נסיון אחרון לחתור את החוף לפני שהם זורקים בן אדם למים. ואלוהי כל המלחמות מונע זאת מהם ולמרות מאמציהם הם לא מתקרבים לחוף, ובלית ברירה הם זורקים את הנוסע לים.

ואנחנו לומדים שדווקא הם, ולא הנביא המפורסם, לא פטרו עצמם מיחס אנושי בסיסי לנוסע.
אז אל תתחבאו מאחרי הפער הכלכלי ביניכם לכוכבים. תפסיקו לבוא אליהם רק בדרישות תשאלו את עצמכם איך אתם מתייחסים אליהם.

*

הספורטאי הפך לעובד שלנו ואפילו רכוש שלנו. למרות הפרארי שלו.

לפני שנים הוא היה חייל שלנו, ציפינו שיאכל את הדשא כדי שהקבוצה תנצח. אבל היום זה כבר לא ככה. אני קורא בפורום של אוהדי יונייטד שרומלו לוקאקו הוא אמנם בחור מצויין, אמנם בחור מעורר השראה מבחינה אישית וגם נותן את הכל למען הקבוצה על הדשא, אבל יש בעיה. הוא לא ממש מעולה. נניח הוא חלוץ בינלאומי מעולה, איש לא יכחיש, אבל הוא כרגע לא איזה גריזמן או כמובן מסי. גם זו כשלעצמה לא אמורה להיות בעיה – אבל הוא עלה 70 מליון פאונד (כך נדמה לי) ולכן יש דרישה שהוא יענה לדרישה האמורפית של ״שווה 70 מליון פאונד״.

לוקאקו עוד במצב טוב. אנשים רק דנים אם עבודתו שווה את הכסף. אבל מה לגבי מי מהשחקנים שאנחנו מרגישים שאינם חיים אורח חיים ספורטיבי. למשל מעשנים או שותים מדי פעם או עסוקים במראה שלהם. וגרוע מכך – מנסים בשנות העשרים לחייהם לנהל מערכות יחסים קצרות ומגוונות עם נשים בגילם. האנשים הללו פשוט מעוררים את זעמו של הציבור.

כתבתי את זה בעבר והשתמשתי בדוגמאות של ג׳ורג׳י בסט, זכותו וטובתו יעמדו לנו תמיד, וגארינצ׳ה. שניהם הפכו לאגדות כדורגל וגם שניים מהשחקנים האהובים בדורם. אבל הם החמיצו לא פעם משחקים, ובוודאי סבלו מפציעות בגלל ערבי שתיה, והיו אובססיבים לסקס. איך היה הציבור מקבל אותם כיום, נניח היו נרכשים ב-100 מליון אירו ואחר כך מתנהגים כך? אני אישית חושב שהם היו הופכים לשניים מהשחקנים השנואים בעולם.
*
אבל אני ארד לרמה בסיסית יותר. אני אפילו לא מדבר על היחס שלנו לספורטאים שאולי אינם משיגים את המקסימום בגלל מרכיבים באישיותם, אלא למי שכן עושים כמיטב יכולתם. ישנם ספורטאים שמתאמצים ונותנים עבודה – נניח 7-8 שערים בעונה או 14 נקודות בממוצע בNBA – אבל פשוט ״אינם שווים את הכסף״. זה לא רק נובע מכמות הכסף שהם מרוויחים אלא מכל ניתוחי הפנטזי מסביב. כולם יודעים, בטח יודעים, מה השימוש האולטמטיבי לתקציב.

זו לא צרות עין כלכלית סתם, כי הם עשירים ואנחנו לא. אלא לעתים באורח אבסורדי עובד גם הפוך. שמעתי כבר שסטפן קארי לא כזה גדול כי לא הרוויח את מה שהיה צריך להרוויח. לכולם ידוע שבשתי עונות הMVP שלו הרוויח שכר צנוע יחסית בגלל שחתם על חוזה בעת פציעה ממנה התאושש. וכתוצאה מכך לקבוצתו היה כסף פנוי רב וכו׳ וכו׳ והתחרות נפגעה. והיא ממשיכה להפגע כי מסתבר שקווין דוראנט מוותר על כסף כדי לשמור את הקבוצה מלוכדת. .וגם זה לא בסדר. השחקנים מתבקשים לא להרוויח יותר ממה שהם שווים, אבל גם לא לרמות ולהרוויח פחות.

אם לברון רוצה לשחק עם ווייד כי הוא חבר שלו אנחנו אומרים ״שיהיו חברים בקיץ״. אם מישהו מוותר על כסף כדי לחזק את הקבוצה הוא מרמה. אם מישהו רוצה לעבור למדריד כי בת זוגו רוצה בכך הוא מתחמן אותנו. וכך, לא רק תכונות בעייתיות לספורט כמו אורח חיים הולל, אלא גם התכונות הטובות – חברות, ויתור לאחר, התחשבות בבת זוג – ליבנו הפך גס בהם.

זה דווקא מוזר לנוכח הדברים מראשית הדברים. אתם יודעים – אם אנגולו קאנטה או ראסל ווסטברוק (אני משתמש בדוגמאות מקריות על ימין ועל שמאל) היו חברים טובים שלי – אולי אז היה צריך להיות לי אכפת אם הוא שותה או מנהל מערכות יחסים יציבות. אבל משום מה ככל שהתרחקנו מהם מעשית, הדרישות שלנו כלפיהם הפכו גדולות יותר.

יום הכיפורים מתקרב ומסקנה אין לי. אבל אחרי החג כדאי שהסופרסטארים והאוהדים ברחבי העולם יילכו כולם לטיפול זוגי. כי על משבר חייבים לדבר.

גמר חתימה טובה לכולם.

האוייבים
הניצחון בברן

תגובות

  • מיכאל

    תודה רבה וחשוב.
    רוצה להוסיף אם אפשר: בהיותנו שופטים של הסופרטאים, כמה מאיתנו משקיעים את כל כולם בעבודתם? אם אני בא בטענות לכל ספורטאי שיכל יותר, מערן לוי וסופו על המשקל ועד פוגבה על ההתאמצות או על הנרפות, האם אנחנו באמת משקיעים את כל יכולתנו להיות העובדים הטובים ביותר? מתמקצעים בשעות הפנאי? קוראים מאמרים, פסקי דין או ווטאבר? כנראה שלא כולםממש עד הסוף. הפוסל במומו וכו'
    גמר חתימה טובה

    הגב
    • אורן השני

      זה תמיד הדבר שאני חושב עליו כשמגיב כלשהו קורא לשחקן "איזה אפס".

      הגב
    • Ollie Williams

      מצד אחד הרבה פעמים אני חושב כמוך.
      מצד שני, רובנו המכריע לא בעילית העולמית של המקצוע שלנו ולא נמצאים במקום שדורש מאיתנו רמת השקעה כזו אבסולוטית.

      כמו שאחרי גמר הצ'מפיונס, המסנגרים של קריוס אמרו דברים בסגנון "אפשר לחשוב שלאף אחד אין יום רע בעבודה".
      אז באנלוגיה כזו סתם יום רע בעבודה זה אימון או אפילו משחק ליגה שהלך בו גרוע. מה שקרה לו בגמר הצ'מפיונס זה כמו שמנכ"ל מובילאיי היה מגיע לפרזנטציה מכריעה מול מנכ"ל אינטל רגע לפני הרכישה - ומקיא לו על החולצה מרוב לחץ

      הגב
      • בוגי

        שזו גם דוגמה לא טובה כי לקיא של המנכל אין השפעה על המוצר. אולי שוטר תנועה שגורם לפקק מטורף בערב יום כיפור ובגללו הרבה מאחרים את תחילת הצום?

        הגב
        • Ollie Williams

          אין לו השפעה על המוצר אבל כנראה שהייתה לו השפעה מכרעת על המכירה ועל גורל החברה.
          הנקודה המרכזית פה היא דוגמה לאדם שמתרסק ברגע האמת המקצועי שלו.

          הגב
      • מיכאל

        נכון שרובנו המכריע לא בעילית העולמית של המקצוע שלנו אבל גם אוראל דגני או עמרי בן הרוש לא. עדיין כמות השיפוטיות שיש לנו כלפיהם, כנראה לגבי רמת ההשקעה שלהם במקצוע שלהם לא תואמת את רמת ההשקעה שלנו במקצוע שלנו.

        הגב
        • איציק

          הם מציגים את יכולת לעיניי רבים ואנחנו לא. אם הינו יושבים ומטקטקים קוד בשידור ישיר עם פרשנים ושדרנים, אם היו כותבים כמה מהר כתבנו קוד יעיל ובאיזה חן סגרנו פירצת אבטחה, אז אולי גם אותנו היו מבקרים. אם היו משדרים ניתוח לב פתוח ובאיזה מיומנות שמנו צנתר, ואיזה חזה יצרנו בניתוח פלסטי למופט, או לחילופן מפרשנים איזו צלקת מכוערת השארנו, גם הינו מקבלים ביקורת כמו אלו שהזכרת. מה לעשות, בחרנו בעיסוק אחר. כל אחד ומזלו הוא.ש

          הגב
        • Ollie Williams

          Point taken.

          אבל אני מסכים עם איציק, זה שילוב של הפומביות עם דרישות המקצוע שבניגוד לרבים מהמקצועות שלנו חורגות מזמן העבודה נטו בהרבה פרמטרים.

          הגב
  • אסף שלום

    פוסט מעולה
    גם אני הייתי מזמין את אנה איבנוביץ׳ לקפה

    הגב
    • ארז

      בדיוק המחשבה שהייתה לי.
      או מציעה לה לעלות לראות את אוסף הבולים שלי.

      הגב
  • יובל (אחר)

    פוסט יפה, רונן, ומעורר מחשבה. אני חושב שהיחס לספורטאים דומה בהרבה מובנים ליחס לכוכבי קולנוע או כוכבי מוזיקה. בגלל החשיפה הבינלאומית (ביחוד עם המידיות שנותנים האינטרנט והרשתות החברתיות) אנחנו מקבלים תמונה עדכנית לחלקים מאוד פרטיים שלהם. היום אין סיכוי להסתיר שאולסי פרי לא משחק בגלל סמים, ולא משנה כמה לחץ הקבוצה תפעיל על עיתונאים. כל פרידה של כוכבת מוזיקה מבן זוגה מיד מכוסה ונחשפת לכולנו.

    הצד השני של זה, כמובן, הוא שהכוכבים האלה מרוויחים סכומים גבוהים בהרבה מאשר בעבר, כי יחד עם החשיפה הזו ה-"שווי" שלהם ושל "המוצר" שלהם גדל. דיוקוביץ' מרוויח מזה שבכל קיוסק במזרח אירופה אפשר לראות אותו משחק בשידור חי מווימבלדון, והוא גם משלם את המחיר של זה כי האוהדים מרגישים שעם רמת חשיפה כזו יש איזו היכרות שמאפשרת שיפוט.

    זה קשור בכלל לכל המהפכה הקפיטליסטית בספורט החל מסוף שנות השמונים (בערך). אני לא חושב שהיום ג'ורג' בסט וגארניצ'ה היו מסוגלים בכלל להגיע לרמות האלה, ומעניין כמה בסטים וגארניצ'ות תקועים היום בליגות נמוכות כי יש להם המון כשרון אבל הם לא מצליחים לשמור על אורח חיים ספורטיבי. זו גם אחת הבעיות עם ההשוואות התכופות בין ספורטאי עבר לספורטאים כיום - רק מבחינת אתלטיות כמעט כל כוכבי ה-NBA היום יקרעו את הצורה לשחקני ה-NBA של שנות ה-70. הם גדולים יותר ומהירים יותר. אני חושב שפעם ראיתי סטטיסטיקה מפחידה ממש על עד כמה שחקני הקו בפוטבול גדלו פיזית לאורך השנים. עם זה שיש יותר כסף בספורט, הדרישות מהספורטאים הופכות להיות גבוהות יותר, לא רק מצד האוהדים אלא גם מצד הקבוצות עצמן. יש להן גם יותר כסף להשקיע בתזונאים ופסיכולוגים ומאמנים צמודים ומתקני כושר (וגם סמים).

    הדברים קשורים זה בזה, והקפיטליזם שולט בהכל.

    גמר חתימה טובה.

    הגב
  • הברזיליאני

    מעולה. האם לדעתך יש איזשהו קשר הין הספורטאי כרכוש (של הקבוצה, בעלים), לבין הדרישות - הלא תמיד אנושיות, ובטח לא כאלה שמאפשרות לו להיות אינדיבידואל - של האוהדים/ציבור?

    הגב
    • איציק

      אני חושב שזה במידה רבה הפוך, הקבוצה היא הרכוש של הכוכב. רונאלדו יחליט האם לעזוב את ריאל או לא ולאיזה קבוצה לעבור ובאיזה סכום (רק שיינקוב מחיר, יתנו לו), אותו דבר מסי וניימאר או לברון. במידה רבה מכאן גם הדרישה מהם למצוינות (לא רק בביצועים כי אם בכל מה שהם עושים בחיים), עם הכח באה גם האחריות שמצופה מהם.

      הגב
  • אריק

    היה לי דיון עם מנהל הפורום בו דנו בלוקאקו על ממפיס ופוגבה.
    הם כביכול הכי איומים שיש. נהנים מהחיים עושים ראפ מזעזע כי בא להם או קונים רולס רויס או סתם רוקדים לעצמם בלי סיבה.
    השאלה אם הם איבדו פרופורציות או אולי אנחנו.
    הם גדלו בחוסר והתהילה והפרסום הכו בהם. והם החליטו להנות מהכסף והתהילה.
    פוגבה החליט שהוא נאמן רק לסוכן, האם זה לא הגיוני שסוכן שאתה מרגיש שהוא מין אח גדול שלך יקבל את האמון שלך והקבוצות שהן תאגיד מאוד ציני לא?
    מצד שני הם חיים בעיר די אפורה והמרחק בין האופן בו הם חיים לסביבה גדול מדי.
    כולנו מעדיפים את סקולס ואינייסטה אבל אולי צריך לקבל את העובדה שאנשים הם שונים ובאים מרקע שונה. אולי הם אלן שמתנהגים בצורה "אנושית וטבעית" יותר מאלו שאוכלים את הדשא ורצים הביתה לאישה ובורחים מהמצלמות, שלסקולס ואינייסטה זה כנראה בא בטבעיות אבל לא לכולם.
    גילויי ה"חולשה" האלו במקרים של זידאן וקאנטונה רק גרמו לי לחבב אותם יותר, יכול להיות שלוקאקו ופוגבה פשוט טיפוסים שונים? אנחנו באמת רוצים שכולם יהיו פול סקולס?

    הגב
  • ניינר / ווריור

    בתור אחד שהסתובב לא מעט עם אמנים ענקים בקנה מידה עולמי, רובם הם בני אדם כמוני וכמוך שרוצים שיאהבו אותם ויכבדו אותם אבל בלי חנופה ובגובה העיניים. דווקא האמנים הפחות גדולים היו יותר מתנשאים ופחות נחמדים. מבחינת ספורטאים, יוצא לי לפגוש מדי פעם את הספורטאי הישראלי הנערץ עלי ביותר (היחיד בעצם שאני מעריץ) ותמיד אנחנו מחליפים כמה משפטים ותמיד הוא חביב, אדיב ובחיים לא מתנשא. פלא שאני מעריץ אותך, אורי?

    הגב
    • איציק

      אורי קוקייה?
      אומרים שהוא ממש אדם נחמד ואינטליגנטי. היה סמל בירושלים.

      הגב
      • ניינר / ווריור

        לא יכול להגיד שהתגעגעתי לויצים שלך איציק. אשמח אם תחסוך אותם מהתגובות שלי

        הגב
        • איציק

          תחשוב שהם לא בשבילך ותתגבר.

          הגב
  • בוגי

    איזה פוסט אדיר. מעורר מחשבה

    הגב
  • מאשקה

    יום הכיפורים מתקרב ומסקנה אין לי. אבל אחרי החג כדאי שהסופרסטארים והאוהדים ברחבי העולם יילכו כולם לטיפול זוגי. כי על משבר חייבים לדבר.
    ציטוט שלך
    אני כאוהדת לא ניתלת באילנות גבוהים, כמו בכוכבים מה - NBA שהזכרת,
    כולל לא כל כוכבי הכדורגל העולמי מאירופה.
    אני אוהבת את רוח הקבוצה, הדרך שלה, את ה - DNA שלה, ואם בו יש פרצות, אני אהיה בחוץ. כרגע אני בפנים מעל חמישים שנה.
    אהבתי את הדימוי של יונה הנביא אל נינוה.
    גמר חתימה טובה

    הגב
  • איציק

    איך שלא נסובב, אם כל ההבנה שהם צעירים ורוצים להתנהג לפי גילם, ללכת לבארים, להחליף בחורות במקום גרביים (או בחורים במקום פדים או כל דבר אחר, זוכרים איך ירדו על קרניקובה), עדיין אין מה לעשות, אם מנכ"ל אמזון ישתכר באיזה מקום, ייתפס על עישון חומרים אסורים או סתם זונה תעשה לו מין אורלי באותה (יו גראנט כזה), אנחנו נתייחס לזה בצורה שונה מאשר אם זה יקרה לאיזה פוחצ'בסקי מפתח תקווה. ואם לוקחים כוכב ספורט אז הוא בנוסף למה שיש למנכ"ל אמזון כולל פיסבוק, טויטר, סנאפצ'ט, מתחזק יחצנים ומעצם מעמדו הוא כוכב שיש אחריו שדרת מעריצים. על-כן צפוי שגם הציפיות יהיו כגובה הטיפוח העצמי. אני גם בטוח שמה שמצפים מלברון ומרונאלדו לא תצפה מפדרר או נדאל כי למרות גדולתם הניהול של הקריירה שלהם שונה לחלוטין (וכנראה הם גם פחות פופולריים למרות גדולתם). כאשר כל כמה חודשים שומעים שמסי או רונאלדו לא מרוצים כי השכר שלהם לא הכי גבוה (למרות שהם מכחישים), ואז אחרי שינוי החוזה הם פתאום מחייכים אז יש ציפיות שונות מאלו שנוהגים אחרת. ועוד דבר, אם רונאלדו היה הולל כל הזמן אז היו פחות בודקים אותו בציציות (מגסקוין ירדו יחסית כי הוא כזה אז זה לא חדשות), מבאלוטלי גם הפסיקו להתרגש, וכך גם ממרבורי ומטא וורלד פייס. נראה לי גם שקאנטונה בימינו היה מתנהג כמו אז, היו עושים רעש ומתרגלים והרעש סביבו היה פוחת. כיוון שאורח החיים של רוב הכוכבים הגדולים הוא יחסית "נואמלי" אז כל חריגה יוצרת רעש, לו היו רועשים כל הזמן הינו מתרגלים (ואולי הם לא היו כוכבים כפי שהם).

    הגב
    • בוגי

      לכדורגלן יש יותר יחצנים מלמנכל אמזון? אני בספק. וכל השחקנים שציינת פה חוטפים כותרות על כל שטות. ממש כל שטות

      הגב
      • איציק

        כנראה שאין להם יותר יחצנים, יש להם הרבה יותר יחסי ציבור עקב עיסוקם ומעמדם בעיסוק זה.

        הגב
  • צור שפי

    בחיי היום יום שלי, החברים שלי הם אנשים פחות או יותר בגילי וזה נראה לי סביר. פחות סביר נראה לי שאלך לארוחת ערב עם איזה כוכב ספורט שגילו מחצית מגילי (אפילו בהנחה שהוא יסכים). בכלל, לפחות אם מדברים על הבצה המקומית, ומבלי לחטוא בהתנשאות, נדמה לי שבתשעה מקרים מתוך עשרה, הכרות קרובה מדי עם החבר'ה שאנחנו מעודדים על הדשא היא מרשם בדוק לאכזבה.
    אחת הדרכים לעקוף את המכשלה הזו היא הכרות עם כוכבי עבר, אנשים באיזור החיוג הגילי שלך שהיו אליליך לפני 30-40 שנים. הניסיון שלי לפחות מהכרות עם כמה מהם הוא הרבה יותר חיובי.

    הגב
    • dk

      כשהאליל שלך זה ברקוביץ זה גם מרשם לאכזבה :/

      הגב
  • אמיתי

    אני חושב שהדיסוננס הזה נוצר בגלל התקופה בה אנו חיים. הכסף והטכנולוגיה.
    מצד אחד אנו יודעים (או חושבים שאנו יודעים) המון על אלילינו. ובזכות הרשתות החברתיית והמדיה אנו מרגישים קרובים אליהם. מצד שני הסכומים שהם מרוויחים והתהילה שיש להם מרחיקה אותם מהאוהדים שלהם. אני זוכר שברזילאי סיפר לי פעם שבשביל לקבל חתימה מפלה הם היו מחכים בתור מיוחד ונותנים מכשיר חשמאלי (טוסטר נניח) ופלה היה חותם להם. אין סיכוי או סיבה שניימר יעשה כזה דבר.
    אני לא כועס על פוגבה בגלל התספורת או הריקוד. אני מאוכזב מגישת-המוכר-חולצות-שחקן-היילטים שלו על חשבון הכדורגל והמועדון שאני אוהד. עם הvar כבר קשה לכעוס ולבקר שופטים אז אם לא נבקר את השחקנים שלנו מה נשאר לנו? לבכות על הפקקים כמו אוהדי מכבי רגל?

    הגב
  • דחילו ורחימו

    על המרחק הזה בין האוהד לבין הספורטאי חשבתי בזמן המונדיאל האחרון כשהייתי במלדיביים ובוקר אחד גלש איתי במים אדריאנו דה סוזה - אלוף העולם בגלישה 2015. אדם יכול לאהוד כדורגל ולשחק את המשחק כל חייו והוא לעולם לא ישחק באותו מגרש עם מסי או רונאלדו או אפילו עם ערן לוי. לפני כמה שנים גלעד בלום כתב כאן על הפעם ההיא בה הוא שיחק כדורגל עם מראדונה במשחק ראווה - מדובר אירוע נדיר מאוד, שהתרחש אם אני זוכר נכון שנים אחרי שדייגו פרש. אני לא יודע אם יש הרבה ענפי ספורט בהם החובבן פוגש את המקצוען, אולי מרתון? בכל מקרה ברור שבענפי הכדור הגדולים זה בלתי אפשרי. חבל. היה מרגש לגלוש עם אלוף עולם. בייחוד אחרי שאמרו לי מי זה האיש שלוקח כל גל שמגיע. לא זיהיתי אותו. אחרי הכל, הוא לא מסי או רונאלדו.

    הגב
    • אמיתי

      מגניב! אני גלשתי בחודש שעבר בקאנריים עם כמה אלופי עולם (בגלישת רוח). אין להם מניירות במים או בחוץ אבל זה פשוט כייפ לראות מקרוב וממש לגלוש ביחד עם אגדות שכל תרגיל שלהם הוא אומנות.
      דווקא נראה לי שברוב הענפים חובבנים פוגשים מקצוענים. הכדורגל כדורסל וכו הם היוצאים מן הכלל- גודו שייט אתלטיקה וכאלה זה קורה יחסית לא מעט. אפילו יצא לי כנער להיות באימון של דייויד בלאט

      הגב
      • איציק

        לא בטוח שזה רעיון טוב להתאמן ביחד עם אלוף עולם בג'ודו. כחובבן זה יכול להיגמר רע מאד.

        הגב
        • אמיתי

          אה איציק...איפה התחבאת? בלע אותך לוויתן? הרבה זמן. מה נישמע?
          *להתאמן. לא להתחרות-להלחם.

          הגב
          • איציק

            סבלתי בהודו כמה ימים.
            יש לי חבר טוב שהיה ג'ודאי עד משהו כמו גיל 16. רצה להראות לי בריח על היד, חשבתי עוד רגע ושובר לי את המרפק. אז אני חושב שזריקה אחת של אימון כשאתה לא לגמרי מיומן מאיזה טדי ריינר, יכול להיות מאד לא נעים. אבל אם הכל עובר בשלום אז זו בטח חוויה.
            נ.ב.: מזמן מזמן יצא לי לשחק משחק כדורסל שהיה חימום של מתאבקים (השלמתי עשירייה) שבינהם גם אלופי (או סגני אלופי) עולם. הם לא ידעו שלהתנפל על שחקן מאחור וללפות אותו כדי למנוע מתפרצת או זריקה זו עברה ;)

            הגב
            • אמיתי

              חח. תנסה לשחק כדורגל עם מקסיקנים שיכורים - הם בטוחים שבני אדם חסינים מכאב

    • Ollie Williams

      העלית לי זכרון מקייטנת כדורסל בגיל 12 עם וילי סימס, ליאור ליובין, יואב ספר וקארים עבדול ג'באר

      הגב
      • אמיתי

        קארים? אתה לא מתבלבל עם כארם במקרה?

        הגב
        • Ollie Williams

          לא לא, זה היה לו אלסינדור בכבודו ובעצמו.
          מחנה כדורסל של 5 ימים של אדידס באזור 1998.

          אמנם זה היה כמה שנים טובות אחרי הפרישה, אבל עדיין זה היה קארים. כולל חוויות מביל וולטון וביל למביר וכן גם כמה סקייהוקס פה ושם....
          לצערי לא מצאתי את התמונה מסוף המחנה שבה כל הילדים (כולל גילאי תיכון) עמדו בשורות, הגבוהים ביותר עמדו מאחורה על ספסלים, ועדיין קארים היה לפחות ראש מעל כל השאר...

          הגב
          • אמיתי

            יצאת מנצח פה האנדס דאון. קארים זה בספירה אחרת

            הגב
  • דנידין

    בשונה מתחומים אחרים, כלפי שחקנים אנחנו מרגישים שהם עובדים שלנו, 24/7, 11 חודשים בשנה.
    נגיד שאני מעריץ את טיילור סוויפט, ואני מצפה ממנה להוציא אלבום מעולה כל שנה, עדיין לא כלכך אכפת לי עם מי היא יצאה ואם היא שמרה על אורח חיים בריא. אנחנו מסתכלים עליה כעל אומנית, שחיה את החיים שלה והם ההשראה למוזיקה שלה.
    כלפי רועי קהת או מוחמד סלאח ההרגשה היא אחרת. הם לא אומנים, הם עובדים. הם צריכים לשמור על אורח חיים ספורטיביים כי בהסכם שביני לבין הקבוצה לבינם כתוב שהם יעשו את המקסימום להביא שלוש נקודות.
    מול מוזיקאים אין לי הסכם כזה, ואם הם יתחילו להוציא חומרים גרועים, אז אני אעבור לשמוע להקה אחרת. את חיפה או ליברפול נגזר עליי לאהוד כנראה לתמיד ולכן אני צריך הבטחה שהעובדים שלהם לא ישברו לי את הלב.

    הגב
    • NoOne

      חתמת על הסכם עם מוחמד סלאח?

      הגב
    • בוגי

      ההסכם הוא בינם לבין הקבוצה, ולנו אין חלק בזה. "נגזר עלי לאהוד" זה ילדותי. אנשים עוזבים בית/משפחה/מדינה אז אוהד יכול לעזוב קבוצה

      הגב
      • dk

        קבוצה ואמא לא מחליפים!

        הגב
        • בוגי

          תודה לאל השתחררנו מהחוק הזה, וגם מהתואר "אוהד אמיתי" ועוד

          הגב
          • dk

            לרגע לא ניסיתי להגדיר אוהד "אמיתי/הצלחות/כורסא/כל תואר אחר כלשהו"
            אבל נראה לי שאם אתה מחליף קבוצות בספורט/ליגה מסויימ/ת אתה פשוט אוהב את הספורט/ליגה ולא מעבר.

            הגב
        • מאשקה

          אמת

          הגב
  • פיש אנד צ'יפס

    פוסט מעניין. יש לי לכמה דברים להתייחס

    1.הגישה והפתיחות לגשת לשחקנים\מפורסמים שונה,בין מדינה למדינה ובין מנטליות בין עמים.באנגליה ידוע שהאנגלים יותר מאופקים או מנומסים-כל עוד לא פגשת חוליגן,לעומת האמריקאי שבחורה תיגש אליך ותירצה שתחתום לה על החזה מול אבא שלה.
    היה סרטון ניסוי באינטרנט של רונאלדו מנסה לשתות קפה עם חברים בבית קפה,תוך 15 דקות היה צריך לפנות את האזור למען חשש לבטיחות הציבור בגלל העומס שנוצר,ורונאלדו היה צריך במקום להיות אדם פרטי להצטלם ולחתום בלי סוף.

    2.בעידן של היום אמנם אני לא מסכים עם המשכורות המטורפות שיש בכדורגל,של ילדים שבקושי יודעים לפתור משוואה עם נעלם אחד כי השכל שלהם ברגליים,כאלה שהם מיליונרים כבר בגיל 16-כדורגל לא צריך להרוויח יותר מנשיא או כירורג מציל נפשות,אך כדורגלן הוא מוצר פג תוקף כבר בגיל 32,ופעמים לפני כן עקב פציעה-שזה הגיל שרוב הישראלים רק מתחילים להתבסס בעבודה.

    3.כדורגלן הוא קודם כל הביצ' של המועדון כל עוד הוא לא הגיע לרמת אדן האזרד,רונאלדו,ומסי...למרות שמאז חוק בוסמן הכוח יותר נמצא אצל הכדורגלנים-או יותר נכון סוכנים מניפולטיבים,שמפיצים שמועות ומעוניינים לגזור קופון שמן יותר...
    היום עקב הרשתות החברתיות שחקן רוצה לשמור על הערך שלו דרך יחסי ציבור וסרטונים-רונאלדו מתחפש לקבצן ומשחק עם ילד ברחוב,או תרומות לא אנונימיות של שחקנים לבתי ספר מסגדים בתי יתומים- להכל יש גם סיבה כמו שלח לחמך על פני המים,או שביום מן הימים שיפרשו מכדורגל לעסקים\פוליטיקה יהיה להם נק' כוח ואחרים יידרשו להחזיר טובה.

    4.לאוהד יש קשר אמוציונלי לקבוצה,לפעמים הקשר חזק יותר מאשר למשפחה,ולכן יש לך דרישה מהשחקן להגיע למקסימום,או שאתה מתבאס ומוציא זעמך מביצועיו...היום גם שחקנים מבינים שדרך קבוצות אוהדים ורשתות חברתיות ניתן להשפיע על ההנהלה,ועל חרם קניית מנויים\מרצ'נדייס, וגם ההנהלות שיש להם כיס מוגבל מבינים זאת כי בתכלס האוהדים הם אלה שמשלמים את המשכורות של השחקנים...גם טביב הבין זאת רגע לפני שהאוהדים עשו עליו חרם.

    5.עקב הפג תוקף המהיר של מקצוע השחקן וחוק בוסמן לא מעט פעמים יש שחקנים שמשחפשים לעצמם את החוזה הטוב ביותר יחד עם הקבוצה הטובה ביותר עבורם(ויש כאלה שעשו זאת גם בעבור האיכות של הליגה-זהבי,אוסקר ורבים מאלה שמשחקים בסין) ,וכשהם במיוחד זרים ללא קשר למועדון או לקהילה ,אז הם כמו שכירי חרב נודדים מקבוצה לקבוצה,אלא אם כן יש שחקן בית שמחוייב לקבוצה וגדל באותו מחוז\עיר

    הגב
  • רומן

    הכל מגיע מהשטן הגדול מעבר לאוקיינוס האטלנטי

    הגב
    • NoOne

      נכון , אצלנו ברוסיה שחקן כדורגל עומד בתור לתפוחי אדמה כמו כולם.
      ואם התור בכריסמס לשתות וודקה יותר מדי ארוך אז ג'ון מלקוביץ' יתן לחיילים לזיין את אמא שלו

      הגב
      • בוגי

        מילים קשות

        הגב
      • Ollie Williams

        *התור בנובי גוד

        הגב
    • ניינר / ווריור

      ברור רומן, אין כמו סטלין ופוטין ופולחן ההערצה אליהם. גם אנשים דגולים וגם ראויים להערצה. בטח היית מת להזמין אותם לוודקה

      הגב
  • טל המנצ'סטרי

    בגדול אני מעדיף לא לפגוש אותם, רק לראות מהיציע.
    בזמנו כשגרתי במנצ'סטר יכולתי להיות צמוד לשחקני יונייטד כמאבטח במלון שבו התאכסנו, העדפתי לא לעבוד באותם סופי שבוע.
    לא רציתי לראות את אלכס פרגוסון אולי לא נחמד, אולי ברגע אנושי שהוא לא הכי מחמיא, למשל.

    אבל יצא לי לראות את חלקם בעיר, גארי נוויל רקד 2 מטר ממני במועדון שבזמנו היה הכי נחשב בעיר (שוגר לאונג') וכשלידו היו כמה מאבטחים, היום כשאני חושב על זה זה עצוב שהוא חשש לבלות בעיר ללא שמירה.

    את רונאלדו יצא לי לראות מספר פעמים בבר במרכז העיר והוא העדיף לשמור מרחק מכל הבאים למקום שזה בסדר גמור.
    יצא לי לצאת עם אייל ברקוביץ לאותו הבר ולפגוש שם כדורגלנים נוספים שישבו סביבנו (טיטוס בראמבל ומרקוס בנט ביחד עם כמה בלונדיניות שמתאימות לעמוד 3 של הסאן) ואני מוכרח להגיד שזה ממש לא ברקוביץ הטלוויזיוני שאני פגשתי (מספר פעמים).

    בעבר הפריע לי אם שחקני יונייטד יצאו לבלות במוצאי שבת לאחר הפסדים, לקרוא על זה, כי לי זה תמיד היה קשה עד בלתי אפשרי, גם היום.
    הפעמים שבכל זאת סחבתי את עצמי לבלות לאחר הפסד היו ספורות בלבד כי סוג של "מתאבל" או פשוט מבואס, אבל אני אוהד שמונע מרגשות של אוהד והם מקצוענים והיום כבר פחות מפריע לי כי יותר מבין, זכותם לחיות גם לאחר יום רע במשרד.

    יחד עם זה, כן יש לי ציפייה שהם ימקסמו כמה שיותר את ההזדמנות שניתנה להם, לשחק ביונייטד וזה אומר שפרק הזמן הקצר יחסית של מספר שנים, שהם ידחו או ימעיטו בכל הנוגע להתנהלות והתנהגות שיכולה להפריע להם להצליח עד הסוף.

    מה גיגס עשה בחדר המיטות שלו ועם מי, אז כן, המציצנות שכולנו חוטאים בה גורמת לנו לקרוא או לשוחח על זה, אני כן חושב שזה פגע בתדמית שלו, אבל האם אני חושב שזה מונע ממנו לקבל תפקיד מסויים, שהוא לא ראוי או משהו כזה, ברור שלא.

    הגב
  • dorigil

    דורפן, התגובות שאתה מתאר של אוהדים זה תגובות פייסבוק או שאתה אשכרה פוגש אנשים שמדברים ככה?
    אני מניח שהאנשים האלו קיימים, ואני בטוח שהרשתות החברתיות המנכרות מקלות על התבטאויות חריפות וגסות רוח.
    עם זאת, מרגיש לי שרוב האוהדים, במיוחד כאלו שאוהדים קבוצה ועוקבים אחריה, אוהבים את השחקנים שלה, ואם השחקנים מאכזבים אז מבקשים להיפרד בידידות, ואם השחקנים זורקים זין - אז מכעיס כי הם מקבלים המון כסף אבל בעיקר כי אתה רוצה שהקבוצה שלך תנצח. אם הם מצליחים אתה מתאהב בהם, ואם יש להם עליות וירידות - אתה משתדל להיות אופטימי.
    רובנו לא עיתונאי ספורט, לא פוגשים לקפה את אנה ונובאק, בעיקר אוהבים לחלום ולהתרגש. לא משנה אם שחקן עלה מיליון או מאה, העיקר שנזכה כבר באליפות כי עוד מעט 30 שנה.

    הגב
  • אביבי

    אם תחזור לך התשוקה לדייט עם כדורגלן בכיפור הבא, תגיע בסוף נעילה לבית כנסת עם ארוחת שבירת צום נחמדה ותוכל לדוג כל מי שתרצה מכדורגלני ארצנו, (לא כולל את סבע.)

    הגב
  • איציק אלפסי

    נפלא רונן!

    הגב
  • D! פה ועכשיו

    פוסט מעולה. נסעתי פעם עם אנה (אחרי האירוע אנחנו חברים) באוטובוס,
    מהנמל למטוס, כאחת האדם. ביני לבינה עמד רק נושא כלים צעיר ונלהב. יופיה עלה על כל מה שניתן לראות דרך מסך הטלויזיה. לא הזמנתי אותה לכולם.

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *